צדיק – יסוד עולם

יום חמישי י״ח אב ה׳תשע״א
מי שיש לו ספיקות בנוגע להרבי (כ"ק מו"ח אדמו"ר) אם הוא בעל הבית על הכל ויכול הכל ובמילא אינו יכול להתחבא ממנו – פירושו של דבר, שחסר לו ב"אנכי" ו"לא יהיה לך" – בעצם נקודת האמונה (שיחת הרבי, כ' מנחם אב ה'שי"ת, הוצאה חדשה עמ' 129, תורת מנחם, התוועדויות עמ' 162).
פרח

 

 

צדיק – יסוד עולם שבכל דור

למלה צדיק יש פירושים שונים. נהוג לפרש, צדיק – מי שזכויותיו מרובות מחובותיו. ולמעשה כל יהודי הוא צדיק לפחות מבחינת היכולת שלו להיות צדיק, והאפשרות שלו לחזור בתשובה: ועמך כולם צדיקים. בספר ה"תניא" יש אבחנה בין "צדיק וטוב לו" לבין "צדיק ורע לו" לבין "בינוני" שכולם דרגות

בצדיקות, כש"צדיק וטוב לו" הוא העולה על כולם, כי הוא בבחינת צדיק גמור, אך יש צדיק – יסוד עולם, יחיד בדורו, שלא בערך נעלה מאנשי הדור, המורה דרך לכל אנשי הדור, כי הוא הממוצע המחבר בין הקב"ה לבין העולם.

צדיקים אלה של כל הדורות, ובמיוחד הצדיקים של הדורות האחרונים מכינים את העולם למשיח ולגאולה העתידה.

על צדיק שישנו בכל דור אנו למדים כבר בספר בראשית, כשהתורה מונה עשרה דורות מאדם עד נח ועוד עשרה דורות מנח עד אברהם, בכל פעם היא מציינת רק שם אחד – שם צדיק הדור: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח, שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח ואברהם. צדיקים אלה מייצגים את כל אנשי דורם. מכאן גם ששנות דור הם כשנותיו של צדיק הדור, כמו שנאמר בפרקי אבות (ה, ב).

צדיק הדור הוא מנהיג הדור שמדריכו ומנהלו, ועל פי התורה בכל דור יש רק מנהיג אחד כזה: דַּבָּר אחד לדור ולא שני דַּבָּרִים לדור, כלומר, מנהיג אחד לדור ואין שני מנהיגים לדור (סנהדרין ח א, רש"י דברים ל"א ז).

מנהיג הדור הוא נשיא הדור, השופט והיועץ של הדור, ובדרך כלל הוא גם נביא הדור אשר בחירתו ומינויו נעשים על ידי הקב"ה בלבד.

משה רבינו – כל השביעין חביבין

מאברהם אבינו עד משה רבינו שבעה דורות. כלומר, משה רבינו הוא השביעי מאברהם אבינו – כל השביעין חביבין! ולכן משה רבינו משלים את כל עבודת הצדיקים שלפניו, ומשום כך זכינו אנו וזכה משה רבינו. זכינו שמשה רבינו גאל אותנו ממצרים. זכינו לכל האותות והמופתים ביציאת מצרים ובמדבר וכו' וכו'. ובעיקר זכינו לקבל תורה על ידו.

הרמב"ם כותב על משה שהוא הנבחר מכל מין האדם (פיה"מ סנהדרין פ' חלק, היסוד הז').

משה רבינו הוא נשיא הדור, ונשיא הדור הוא ככל הדור משה הוא ישראל וישראל הם משה, הנשיא הוא הכל (רש"י חקת כ"א כ"א), והוא שקול כנגד כל ישראל (מכילתא, בשלח ט"ו), כי עצם נשמתו של כל אחד מישראל הוא ניצוץ מנשמתו של משה. וכדברי משה: שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (בהעלותך יא כא).

דהיינו, מעלת משה רבינו היא שהוא נשמה דאצילות שהיא המדרגה הגבוהה ביותר. נשמתו כוללת את כל נשמות ישראל, להיותו הממוצע המחבר את כל ישראל לה', ועל ידו הוא מעלה את כל הבריאה וההויה הקימת להיות כרצון ה'. שגם בהיותו למטה עומד הוא בדרגתו למעלה, משה משה – לא פסיק טעמא בגויהו (אין טעם מפסיק בין המלים), הוא הממוצע המחבר שיש בו משני הקצוות שאותם הוא מחבר, ובו הם מתחברים ואף מתאחדים. מצד אחד, הוא דבק בה' – במהותו ועצמותו ית'. ומצד שני, הוא משקיע את כל נשמתו ועצמותו להשפיע על צאן מרעיתו כלל ישראל ומתאחד אתם בהיותו אוהב ישראל, ולכן בו ועל ידו הם מתאחדים כאחד. ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד. וכמו שכתוב: ואנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' (דברים ה ה).

ולכן נאמר עליו: "איש האלוקים" שפירושו במדרש: א"ר אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלוקים (דברים רבה, י"א ד), וההליכה אחרי משה היא כהליכה אחרי ה', כדברי משה בפשטות: מי לה' אלי (שמות ל"ב כ"ו), והאמונה במשה היא כאמונה בה' כמו שכתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד ל"א), ולא נאמר: ויאמינו בה' ויאמינו במשה – שהאמונה בה' והאמונה במשה היא מציאות אחת. וכפירוש המכילתא:

כל שישנו ב"ויאמינו במשה" ישנו ב"ויאמינו בה'"

(בשלח פ"ו)

משה רבינו – שכינה מדברת מגרונו, כשהוא אומר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דב' יא טו), הוא אומר זאת בגוף ראשון, אף שהנותן הוא הקב"ה. וכלשון הזהר הקדוש: בריך אלקא דזכינא למשמע מלין מההוא דאתקרי רבן של נביאים, רבן דחכמים, רבן דמלאכי השרת, דקב"ה ושכינתיה מדבר על פומוי (זהר, פמחס רל"ב).

אין דור שאין בו כמשה

"אין דור שאין בו כמשה" (בראשית רבה  פנ"ו ז) – אתפשטותא דמשה רבינו בכל דרא ודרא מוכרח להיות משה בכל דור ודור שבו מתלבשת נשמת משה והחיים הרוחניים שלו נשארים נצחיים בעולם הזה הגשמי על ידי שהם מתלבשים בגוף של נשיא הדור שבכל דור ודור(ליקוטי שיחות כו עמ' 7).

שיורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשים בגוף ונפש של צדיקי הדורות העומדים במקום משה רבינו ודבקים ומאוחדים בה' כמוהו. ובהיותם חלק מן העולם הזה מחדירים הם בעולם את הביטול המוחלט לה', ואת ההכרה שאין עוד מלבדו לא כדבר מופשט – שהרי יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון (גם בתוך המציאות), וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו (אין מציאות בלעדיו) (היד החזקה להרמב"ם בתחילתו).

לכן אמר ה' למשה: וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט) – גם בנביאים הבאים אחריך (רש"י שם).

בכל דור יש משיח של הדור

כאמור, בכל דור יש צדיק – יסוד עולם, שהוא צדיק הדור. צדיק הדור מקבל גם את שמו של משה, כמאמר חז"ל: אין דור שאין בו כמשה, הוא משה רבינו של הדור, והוא הוא נשיא הדור, כשם שאברהם אבינו נקרא בשם נשיא אלוקים. נשיא הוא גם ראשי תיבות: ניצוץ של יעקב אבינו. וכמו דוד המלך המכונה: דוד מלכא משיחא, הוא נקרא משיח.

ועל כן פשוט וברור שבכל דור יש אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל (ר"ע מברטנורא על מגילת רות, מקראות גדולות, במד' עמ' 479).

ועוד שבכל דור ודור היה משוער מיהו משיח, ודוגמא לכך – תלמידי האר"י ז"ל שאמרו על רבם (שדי חמד, פאת השדה מערכת ה"א כלל ע').

הרמב"ם: תכלית העולם איש חכם וטוב

הרמב"ם מכנה את הצדיק – יסוד עולם: איש חכם וטוב.

וביתר פירוט, הרמב"ם מסביר שלכל דבר בבריאה יש תכלית, ולא לחינם נמצאו הנמצאים. לדוגמה: המשור, הקרדום והמחט שנוצרו לצורך מלאכה. אך לא תמיד ברורה תכליתם של הדברים שהמציאה החכמה האלוקית – כמו: אילנות, עשבים, מחצבים, אבנים, חיות. לא ברור למשל, למה נבראו נמלה – עם או בלי כנפים, תולעים – מעוטי או רבי רגלים וכיו"ב. שלמה המלך ידע סודות אלה, וכל העמים באו לשמוע את חכמתו. אך האמת היא שהכל תועלת לאדם, אלא שמפאת חולשת שכלנו לא נדע תמיד את המטרה והתכלית. כך שיש דברים שנראים מזיקים אבל בשימוש נכון הם מועילים. למשל הסמים הממיתים שאינם טובים לאכילה אולם טובים הם לחבישה.

נשאלת השאלה אם הכל נברא לתועלת לאדם, בשביל מה נברא האדם?

ומסביר הרמב"ם, שהאדם שונה משאר הברואים, שלכל נברא יש תכלית אחת או פועל אחד ולאדם הרבה תכליות.

האדם לא נוצר בשביל לחיות כמו בהמה, חס ושלום. אכילה שתיה וכיו"ב הם רק כדי לקיים עמידתו ואינם מוסיפים לו על כוחו הפנימי – על הנפש, שמשכנה לפני ולפנים. רק החכמה היא שמעלה אותו ממעלת בוז למעלת כבוד. כל זמן שאדם לא למד הוא בכוח אדם גולם. וכשהאדם מוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל הוא שב להיות אדם בפועל, אדם בעל צורה אנושית והנכבד שבמושכלות. האדם צריך לצייר לנפשו אחדות ה', לדעת את החכמה האלוקית, לשם כך יש לתת לגוף רק מה שהוא צריך, וכך להגביר את הנפש על הגוף.

על כן, תכלית העולם – איש חכם וטוב

לא די במדות טובות, צריך לימוד שאחריו מעשה.

רוב בני האדם ריקים מן החכמה ומבקשים התאווה

האיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים

לא ימצא אלא אחד בדור מן הדורות

וכל האנשים לא נמצאו אלא לשמש לו ולשמור שלא ישחת תיקון העולם. ומכיוון שלא יתכן שאיש אחד יעשה כל זה אפילו אם יאריך ימים כמו מתושלח, צריך שיהיו הרבה אנשים בעולם. ואכן בני אדם עושים הרבה דברים קשים ומסוכנים להרוויח כסף, ועושים ובונים דברים שאין באפשרותם להגיע אליהם וליהנות מהם, וכל זה הוללות וסכלות ושיגעון גמור, אך סיבת הדברים היא ליישב את העולם.

ועוד אומר הרמב"ם על העוסק ביישוב העולם:

ואפשר שיעשה ויבנה ארמון ויהיה הארמון ההוא מסומן לאיש חסיד יבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם

לכן היה בן זומא עומד על הר הבית והיה רואה ישראל העולים לחוג ואומר:

ברוך שברא כל אלה לשרתני

כי היה עליו השלום יחיד בדורו

ורבי שמעון בן יוחאי אמר:

ראיתי בני עליה והם מועטים, ואם שנים הם – אני ובני הם

וכמו שאומר הקב"ה:

כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני

וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת

(תענית י א, זוהר ג רטז ב)

על כן נבראו ההמון ליישב את העולם, כאמור. וגם כדי לעשות חברה לחכמים. וכלשון הרמב"ם המצטט את דברי חז"ל:

כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה

על פי פרשנותם לפסוק בקוהלת:

כי זה כל האדם (יב יג)

כלומר, תכלית הבריאה: איש חכם וטוב, שלם בחכמה ומעשה, יחיד בדורו, ושאר בני אדם נבראו לשמש לו (על פי הרמב"ם הקדמה למשנה, הוצאת הרב קוק, כרך יח עמ' עב- פג).

הצדיק נקרא על שם ה'

נאמר בתלמוד על שלושה שנקראים על שמו של הקב"ה, והם – צדיקים, משיח וירושלים:

ואמר רבה א"ר יוחנן: עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה, שנא' (יש' מ"ג ז): כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. וא"ר שמואל בר נחמני, א"ר יוחנן: ג' נקראו על שמו של הקב"ה, ואלו הן: צדיקים ומשיח וירושלים (בבא בתרא עה ב).

ובפרוש הרשב"ם שם: נקראו על שמו, שיהא שמם ה'

ובפרוש רבנו גרשום: שיתקראו על שמו, ה' ממש יקראו להם.

ותקדים לדבר זה מצינו בתורה עצמה, ועל ידי הקב"ה עצמו, על בחיר האבות יעקב אבינו, שהקב"ה הטעימו בעולם הזה מעין עולם הבא, כפי שמפרש רש"י את הפסוק: ויקרא לו א–ל אלוקי ישראל (ברא' ל"ג כ):

ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב א-ל. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע (רש"י על הפסוק).

ובספר "עטרת ישראל" פרשת ואתחנן: על דרך שדרשו חז"ל (מגילה י"ח ע"א) על הפסוק: "ויקרא לו א-ל א-לוהי ישראל" – מי קרא למי? הקב"ה קרא ליעקב א-ל, ובזוהר הקדוש חלק א' (דף קל"ח, א') בזה הלשון: "אמר ליה אנא אלקא בעילאין ואנת אלקא בתתאין" (אמר לו: אני אלוקים בעליונים ואתה אלוקים בתחתונים), וכמאמר חז"ל: מה הקב"ה מחיה מתים אף הצדיקים כן כו'.

ואף בתלמוד ירושלמי: וה' בהיכל קדשו – דא (זה) ר' יצחק (בכורים פ"ג ה"ג).

וכמאמר הזהר: מאן (מיהו) פני האדון ה'? דא (זה) רשב"י (רבי שמעון בן יוחאי) (חלק ב' ל"ח א).

בצדיקים אלה מאיר האור האלוקי בנפשם בגילוי בעולם הזה עוד קודם הגאולה.

וכן מלך המשיח לפי נבואת ירמיה: והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקראו – ה' צדקנו (ירמי' כג ה-ו).

התלמוד הבבלי מתייחס לפסוק זה ואומר:

גואל ראשון הוא גואל אחרון

בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח

וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו

(בבא בתרא עה)

ומפרש המהרש"א: דאז לימות המשיח יהי שם הויה שמו של הקב"ה רגיל לעולם, שגם משיח יהיה נקרא בשם זה כמ"ש פ' הספינה, משיח יהיה נקרא בשם הקב"ה שנאמר: "וזה שמו אשר יקראו – ה' צדקנו"… (הסבר המהרש"א על המלה "ינון" – שמו של המשיח, שבחילופי נו"ן – ה"א, "ינון" הופך לשם הוי"ה; מהרש"א לנדרים ל"ט ב' ומופיע גם בסנהדרין צ"ח ב').

והאיך יתכן שבן אדם נקרא בשם ה'?

הדברים שבסעיף הקודם, אף שיסודם בהררי א-ל, והם יסוד ועיקר באמונת ישראל ובכתבי הקודש, מעוררים תמיהה וקושיא אצל רבים וטובים.

ונעיר שברור לכל מי שעוסק בתורה בכלל ובפנימיות התורה בפרט, שהקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ואין לו סוף ולא התחלה, ואין לו דמות הגוף ואינו גוף וגם לא ישיגוהו משיגי הגוף, ועוד שאין שייך בו שום שינוי ח"ו, שהרי אני הוי' לא שניתי אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם ולכן לית מחשבה תפיסא ביה כלל  אז איך ייתכן שבשר ודם נקרא בשם ה'?!

ונקדים ונאמר, ענייני אלוקות בכלל ובריאת העולם בפרט ובמיוחד בריאת האדם הם עניינים הקשים להבנתנו והשגתנו. ואפילו אם ניקח ספר בראשית ונעיין בפשוטו של מקרא בעניין בריאת האדם, נראה שהדברים מדהימים ומעוררי תמיהה. התורה מעידה:

ויברא את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו (בראשית א כז).

ועוד מפליאים הדברים הנאמרים בתהילים:

ותחסרהו מעט מאלוקים (ח ו)

אני אמרתי אלוקים אתם (פב ו)

ואומר השל"ה הקדוש:

אתם קרויים אדם (יבמות ס"א רע"א)

על שם "אדמה לעליון" (של"ה ג רע"א ועוד)

ואומר הרבי במאמר ח"י אלול ה’תשל”ה: והנה בהמרכבה שראה יחזקאל כתיב, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם גו' (יחזקאל א כו). ומבואר בהמאמרים, שזהו מה שהוא ית' מצמצם את עצמו כביכול בציור אדם {וע"ד תורת הה"מ שהאב מצמצם את עצמו ומראה את עצמו כמו שהוא משתעשע במעשה קטנות כו'}, בכדי להאיר לנש"י (לנשמות ישראל). דהנה הקב"ה מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל, ורק שצמצם את עצמו בציור אדם בכדי שיהי' לנבראים התחברות והתדבקות אליו. והיינו שעי"ז (שעל ידי זה) שצמצם את עצמו בציור אדם, נעשה כל אחד מישראל בבחי' אדם מלשון אדמה לעליון (של"ה ג רע"א ועוד). וזהו גם מה שהענין דכמראה אדם נאמר דוקא במרכבת יחזקאל, כי זה שמצמצם את עצמו בבחי' אדם הוא מצד שנמשך דמות כבוד הוי' שבע"ס (שבעשר ספירות) דאצילות ומאיר ומתחבר לבחי' פני אדם שבמרכבה שבעולם הבריאה, שהראו לו המרכבה דוקא בזמן הגלות שגם עתה יוכל האדם להתקשר ולידבק בהוי' ע"י תומ"צ (ספר המאמרים ה’תשל”ד – ה’תשל”ה, ח"י אלול ה’תשל”ה, עמ' 480).

ומסביר הרבי באותו מאמר, שהגלות בעצם היא ירידת הנשמה לעולם, ודבר זה מעורר כל אדם, ואף צדיק גמור שמעולם לא חטא, לרצות לשוב אל האלוקים, דהיינו, הנשמה שואפת לחזור למקורה ושורשה. גלות הנשמה מעוררת את האדם לצאת מכל ההגבלות שלו, ואפילו לצאת מההגבלות שהם בחינת האדם העליון, עד שמגיע לדרגת כי לא אדם הוא (שמואל א ט"ו כט). שאז הוא בעצם מגיע בעבודת האדם שלו לבכל מאודך. מאד זה אותיות אדם בשינוי צירוף האותיות. כלומר, שהוא מרגיש שגם בחינת אדם העליון, למרות היותו עליון, הוא רק מה שהקב"ה צמצם את עצמו להיות בציור אדם, ועדיין הוא בתוך הגלות, וזה מביא אותו לעשות את העבודה של בכל מאודך שהיא בבחינת עושין רצונו של מקום

מכאן שהתורה מעידה על האדם – יציר כפיו של הקב"ה, שהוא דומה לבוראו מאוד וכמותו ממש, ובהתבטלותו המוחלטת אל ה' הוא מתאחד אתו באופן נפלא.

וכפי המבואר בתניא קדישא, נשמת היהודי היא חלק א-לוה ממעל ממש. כי לכל יהודי יש שתי נשמות, לא רק הנפש הבהמית שתפקידה להחיות את הגוף, אלא גם נפש אלוקית, שהיא חלק מהקב"ה ממש, על פי הכתוב: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז). וכמו שאומר האדמו"ר הזקן המביא את דברי הזוהר ומבארם: מאן דנפח מתוכיה נפח מתוכיותו ומפנימיותו (תניא פרק ב).

ועוד, מסביר האדמו"ר הזקן, שנשמות ישראל עלו במחשבה כדכתיב: בני בכורי ישראל. בנים אתם לה' אלוקיכם פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' ושורש כל הנפש רוח ונשמה כולם נמשך ממוח העליון שהוא חכמה עילאה (תניא פרק ב). דהיינו, נשמות ישראל נובעות ממחשבתו של הקב"ה, שהיא הפנימיות של האלוקות, לעומת כל שאר הנבראים, כולל המלאכים, שבאים כביכול מדיבורו. והדיבור לגבי המחשבה נחשב לחיצוני.

לשון אחר: והנפש והרוח שרשם ומקורם באלוקים חיים (תניא פרק לב). דהיינו, שורש הנפש הוא בה' אחד. מהות הנשמה ועצמותה הוא הקב"ה. וזהו מהותו ועצמותו של כל איש ישראל, בן העם הנבחר, עם סגולה, שנלקח מחכמתו ית', כמו שכתוב: כולם בחכמה עשית. והוא וחכמתו אחד.

כלומר, היהודי הוא הנברא היחידי הן בעליונים והן בתחתונים שבבריאתו נלקח מה' ונמשך ממחשבתו. שכל שאר הברואים נבראו בעשרה מאמרות, ודבר ה' שלעולם ניצב בשמים, מהווה אותם בכל רגע ורגע, שאם לא כן יחזרו למקורם ושורשם להיות אין ואפס ממש, שכן נוצרו מאין ואפס, ועל כן זוהי מהותם האמיתית. לא כן היהודי שנלקח מה', ומשום כך במהותו הוא נצחי. ולכן גם אין פלא שיהודי יכול להגיע למעלה משם הוי' בעבודת ה' שלו, כמו שכתוב: לפני ה' תטהרו (אחרי מות טז ל). ממעל לשם הוי' עד בחינת עצמותו "אנכי", שלא נרמז בשום אות ובשום קוץ. בניגוד לשרפים עומדים ממעל לושהם עומדים רק ממעל לבחינת ממלא כל עלמין ומשתוקקים להשיג בחינת סובב כל עלמין.

אך העניין הוא, הגם שנשמות ישראל מאוחדים במקורם ושורשם, יש הבדלים ברמותיהן ובדרגותיהן. יש רבבות מיני חילוקי מדרגות בנשמות גבוה על גבוה לאין קץ (תניא פרק ב).

מצד אחד, יש צדיקים שהם בבחינת הראש, ומצד שני, יש עמי הארץ שהם בבחינת עקביים, וביניהן אין סוף דרגות חלוקות. אבל לכולם שורש ומקור אחד. ולכן עלינו להתקשר ולהתחבר לראש שהוא המוח והלב של כולנו – הם התלמידי חכמים ובעיקר ובמיוחד נשיא הדור שהנשיא הוא הכל, משה רבינו של הדור – המשיח של הדור, על ידי לימוד תורתו, מילוי וקיום הוראותיו והליכה באורחותיו. וההתקשרות אל הצדיק היא המקשרת אותנו למקור ולשורש, היא המקשרת אותנו ומאחדת אותנו עם השכינה, היא המחברת ומאחדת אותנו עם הקב"ה. וכלשון קדשו של האדמו"ר הזקן, המצטט את חז"ל:

ובזה יובן מאמר רז"ל על פסוק ולדבקה בו שכל הדבק בת"ח מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא ית' וחכמתו אחד (תניא ב).

שהרי הצדיקים דומים לבוראם – מה ה' מחיה מתים אף צדיקים מחיים מתים ומה אצל הקב"ה העניין דהיה הווה ויהיה בשווה, כך אצל הצדיקים.

יותר מזה, מה ה' בורא עולמות אף הצדיקים בוראים עולמות, כמאמר המדרש על הפסוק: ושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מט ב): א-ל הוא ישראל אביכם, מה הקב"ה בונה עולמות אף אביכם בונה עולמות, מה הקב"ה מחלק עולמות, אף אביכם מחלק עולמות (בראשית רבה פמ"ט).

אמר הקב"ה לעולמו: עולמי, אומר לך מי בראך, מי יצרך – יעקב בראך, יעקב יצרך (ויק"ר פל"ו).

ובילקוט שמעוני נוסח אחר: אמר הקב"ה לעולמו: עולמי, מי בראך? אומר לך מי בראך, אומר לך מי יצרך – יעקב בראך, יעקב יצרך (ישע' מג).

בגלל דבקותם והתבטלותם מעומק ידיעתם את ה' הם מגיעים לבחינת "אין", ויודעים שהכל מהשי"ת ודבקים בשרשם. הם מגיעים לדרגת ביטול גבוהה ביותר, עד שאין להם ישות משלהם. כל ישותם מיצגת את ה' ודבריו.

וכפי שהעיד רשב"י על עצמו: אנא סימנא בעלמא, שהוא רק סימן אל ה'. דהיינו, שכל מהותו ומציאותו היא סימן ומופת לגילוי אלוקות בעולם.

כי מציאות העבד היא מציאות האדון, כמו שמסביר הרבי:

כדי שהעבודה תהיה קלה יותר, ובמהירות יותר, ובאופן עמוק ונעלה יותר – לזה צריך את משה רבינו ש"אנכי עומד ביניכם ובין ה' אלוקיכם להגיד לכם (להמשיך לכם) את דבר ה'", את ה"אנכי ה' אלוקיך", לכל יהודי בפרט.

ותיכף מסבירים מדוע נאמר "תורת משה" – כיוון שמשה הי' "עבדי" ובמילא כשם שאומרים בנוגע לעבד ש"מה שקנה עבד קנה רבו", ומפרש הרשב"א שאין הכוונה שקודם קונה העבד, שהוא מציאות בפ"ע, ולאחר מכן קונה רבו – אלא מלכתחילה אין לעבד מציאות בפ"ע כלל.

ועד"ז משה: ישנה מציאות, ומציאות גדולה ביותר, עד כדי כך שקיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' אבל מהי המציאות שלו – כל מציאותו היא שהוא עבד, עבד ה', ובמילא הוא "מציאות ה'".

שלכן

"אנכי עומד ביניכם ובין ה' אלוקיכם"

כיוון שאין בזה שום הפסק 

כל מציאותו היא הקב"ה

(שיחת הרבי, פורים ה’תשל”א)

ועל כן, מי שדבק בצדיק כדבק בשכינה, שעל ידו מתאחדים עם מהות ועצמות אור אין סוף ב"ה, כפי שהוא למעלה מהתלבשות וצמצום בספירת החכמה. וזה מבחינה זו שצדיק – יסוד עולם כמשה רבינו וכל צדיק – יסוד עולם שבכל דור – דבק בבחינת עצם אחד ממש עם ה', שאינו מציאות נפרדת לעצמו ח"ו כלל, שהם בבחינת משכן, מקדש ומזבח לשכינה, הם מרכבתו של מקום. וכמו שאומר הרבי, שצדיק הדור הוא בבחינת מהותו ועצמותו ית', כפי ששוכן ומתגלה בצדיק.

וזה כל העניין שהצדיק עומד בינינו ובין ה' ומדבק עצמו בה' ומתכלל באור האין סוף, אזי מתלבש, כביכול, הקב"ה בצדיק, ולכן נקרא בשם ה', לא כדי להגביר ולשגב את ישותו, שהרי אין לו ישות כלל, אלא אדרבה לשבח את ביטולו המוחלט לה' והתכללותו בו, שאין הוא הולך בכח הבשר ודם שלו אלא בכח הקב"ה שבו.

ולכן נקרא משה רבינוׁוכמו כן המלך המשיח, בשם ה', ובשם המיוחד דוקא, כמו שמבאר "רבינו בחיי":

"והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" – מכאן שנקרא משה בשם המיוחד, וכן מצינו במלך המשיח שנקרא בשם המיוחד שנאמר (ירמי' כג ו): "זה שמו אשר יקראו ה' צדקנו" וטעם הדבר בכולם, כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו (כי תשא לג ז).

וכפי שאומר בעל הספר "נשמת אדם":

ותלמידי חכמים על ידי עסקם בסתרי תורה

זוכים לניצוץ השם הגדול השורה בקרבם

ואם כן יראת תלמיד חכם הוא ממש יראת ה'

ולכן היטב אשר דרש ר' עקיבא את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, ות"ח שכמותו ריבה, אשר כל יקר ראתה עינו בסודות גנזי התורה אשר ודאי ניצוץ ורוח משם הגדול היה בו על כן מי שירא ועובד עבודה לת"ח כאילו עובד ה' העובד אותם ומשתחווה כנגדם עובד ה' ממש כי דבר גדול דיבר דוד המלך ע"ה במה שאמר: "אני אמרתי אלוקים אתם", ולא אמר: "כאלוקים" בכ"ף הדמיון אלא אלוקים ממש כביכול

מעלת הצדיקים אף בעולם הזה להיות אלוקים ממש

כי הוא ציווה ויעמוד, הוא אמר ויהי, יגזר אומר ויקם לך, לו יהי כדבר ה' כי הוא נמשל לאלוקים, כשם שהקב"ה גוזר גזרה ובידו לבטלה כן הצדיק הוא פי ה' ממש (מתוך הספר "נשמת אדם" להרה"ק אהרון שמואל מקרעמניץ, נדפס לראשונה בשנת השע"א בהסכמת השל"ה הקדוש ובית דינו ורבינו אליהו בעל שם טוב, פרקים ו-ז).

כי הנה עבודת מתנה נתונה להצדיק להיות מושל באלוקים

הקב"ה גוזר והצדיק מבטל. ואף גם זאת ביד הצדיק להשפיע לכל העולם ונתאחד באחדות השלימות האמיתי, ועל ידי זה הצדיק דומה להבורא ב"ה שהוא יחיד בעליונים ובתחתונים ומגיע לאחדות אמיתי, והוא ג"כ נקרא אחד (נועם אלימלך, פרשת חוקת, ויקחו אליך).

דכוונתו ית' מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה, כדי שתתעצם נשמותינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שתהיה השכינה ממש בקרבם, כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה (הב"ח בטור או"ח סימן מז).

והצדיקים שהם דבקים בה' ממש, מסייעים לעם ישראל לקיים את הכוונה העליונה לעשות לשכינה דירה.

וכמו שמסביר הרבי מה”מ שיל”ו: כדי שיהודי כאן למטה יהיה קשור אל הקב"ה ויעבדהו כראוי בכל כוחות נפשו, גם עם השכל וגם עם הרגשות, הרי זה כאשר האלוקות "נמשכת" ויורדת כאן למטה, כביכול, עד כדי אופן של "לידע שיש שם אלוקה", בנוסף על "להאמין לידע שיש שם אלוקה", שזאת בדרגת האלוקות כפי שהיא כשלעצמה, פשוטה בתכלית הפשיטות.

אלוקות מתגלה ל"איש" למטה נשמה בגוף, ומתלבשת בו עד כדי התאחדות נפלאה בדומה למשה שהוא "איש האלוקים", איש שאפשר לראותו ולשמוע אותו (משיחת הרבי, ש"פ וארא ה’תש”מ, לקו"ש חכ"ד ע' 6).

ולכן מה הפלא שהרבו חז"ל בשבח תלמידי חכמים ורבנים עד שאמרו שהמקבל פני רבו כמקבל פני שכינה, והזהירו אותנו במורא רבך, כמורא שמים, ופירשו, כאמור – את ה' אלוקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. והתירו לשיר: שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד  לפני גדולי תורה?!

והקב"ה מבקש מר' ישמעאל:

ישמעאל בני, ברכני (ברכות ז א)

פירוש שימשוך מפנימיות אורות מידותיו ית' על ידי העלאת מ"נ אל עצמותו ("מאמרי האדמו"ר הזקן – אתהלך לאזניא". ד"ה "להבין עניין הברכות").

כי היה אצלו גילוי בחינת היחידה שבנפש והגיע עד עצמותו בחינת כתר מלכות ועל ידי יחידה שבנפש יכול להמשיך משם  ("מאמרי האדמו"ר הזקן – עניינים עמ' שפב).

וזהו עניינו של הצדיק שבכוחו יכול לאחד את הנברא עם הבורא. את הגבול עם הבלי גבול. וכבר היה מעין זה לעולמים בזמן מתן תורה, כאשר היה חיבור העליונים עם התחתונים, שאז נפעל החיבור של הגבול עם הבלי גבול, ומשה רבינו קיבל את כל הגילויים הכי נעלים מעצמותו ית', ועל ידי זה שהיה הדבר אצל משה נמשך הכוח לכל בנ"י – זהו חידוש גדול (שנברא נשמה בגוף מוגבל מתאחד עם בלי גבול עד להעצמות) (תורת מנחם ה’תשנ”ב חלק ב עמ' 142).

ועוד אפשר להסביר את עצמותו ומהותו של הצדיק – יסוד עולם גם על פי מה שכתוב בזוהר: ישראל אורייתא וקב"ה כולא חד, ומאחר שצדיק הדור כולל את נשמות כל בנ"י, ולכן הוא שקול כנגד כל ישראל, הוא יכול לקשר את עם ישראל לקב"ה, כי הוא חד ממש עם הקב"ה. ומשום כך, יעקב אבינו שהקב"ה קראו א-ל, ומה שה' הוא אלוקי אבות העולם: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, הוא משום שיש בהם גילוי אלוקות כבר בעולם הזה, עד שיכלו לברוא עולמות. ולכן נקרא ה' אלוקי האלוקים וכמו גם משה שהתורה מכנה אותו איש האלוקים ומשה שבכל דור הם – הממוצע המחבר בין ה' לעם ישראל. זהו תפקידו של כל צדיק – יסוד עולם לחבר ולקשר את בני דורו עם הקב"ה, לא רק מצד הנשמה למעלה, אלא את כל המציאות של יהודי כנשמה בגוף יחד.

מהותו ועצמותו של הצדיק – יסוד עולם מתבררת גם מן העובדה שנשמתו היא ורק היא נשמה דאצילות, ועולם האצילות כולו אלוקות, דאיהו וחיוהי חד. מה שאין כן העולמות בריאה, יצירה ועשייה. ובעולם העשייה הנמוך שבשלושת עולמות אלה יש עוד חלוקה של עולם העשייה העליון ועולם העשייה התחתון, ואנו נמצאים בעולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ורק אנו שוכני ה"תחתונים" יכולים למלא רצונו של ה', שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא, ורק בנו ועל ידינו יכול להתמלא ולהתממש רצון זה. ויעוד נפלא זה הוא תפקידנו וכל תכלית חיינו עלי אדמות. וחסד עשה עימנו הקב"ה ששלח לנו את הצדיקים שבכל דור לעזור, להדריך, לכוון, לחזק ולקשר בינינו לבין אבינו שבשמים, כי צדיקים אלה יש בהם אור וגילוי מאור האין סוף, ונשמתם מאירה בעולם הזה כמו בעולמות העליונים, כי עולם חסד ייבנה, וראה הקב"ה שבדין בלבד ובלעדי חסד זה, בלעדי המשכה זו מאור האין סוף בסדר ההשתלשלות, בלעדי הצדיק – יסוד עולם, אין העולם הזה יכול להתקיים.

ולמה יש צורך בצדיק בכל דור, ולא מספיק צדיק אחד כזה לכל הדורות? למה, למשל, לא הספיק משה רבינו לקיום תכלית הבריאה והכוונה העליונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים?

מכיוון שבכל דור ודור יש גילויים של אורות חדשים, וצריך הכוונה חדשה המתאימה לאותו דור, עד שבגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו יתגלה אור חדש ובשלימות, אור שיהיה למעלה מאור האין סוף שלפני הצמצום. והלוא עניין הצמצום שהקב"ה, כביכול, צמצם את עצמו לשם יצירת העולמות, לשם בריאת סדר ההשתלשלות הוא אך ורק בשביל הגילוי והמטרה והתכלית שנגיע לשלימות, ונהיה חד ממש עם קודשא בריך הוא בגלוי.

כי לע"ל יהי' גילוי אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום. ועי"ז יהי' אז חידוש הכי עליון בכל העניינים, בישראל שהם עתידים להתחדש כמותה (כמו הלבנה, נוסח קידוש הלבנה מסנהדרין מב א), בתורה – תורה חדשה מאתי תצא (ישעי' נא ד, ויק"ר פי"ג ג), וע"י ישראל ותורה יהי' חידוש גם בהבריאה – שמים חדשים וארץ חדשה (ישעי' סו כב). וממשיך הכתוב, כן יעמוד זרעכם ושמכם, שגם לע"ל כשיהי' שמים וארץ חדשים יהי' עומד וניכר העבודה דישראל עכשיו, שעל ידה נעשה החידוש. והקב"ה ישתעשע עם ישראל, שעל ידם התמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים (מאמר הרבי מה"מ שיל"ו, "ויאמר לו יהונתן" ש"פ תולדות מבה"ח וער"ח כסלו ה’תשמ”ה, ספר המאמרים מלוקט ח"ו עמ' כט).

ושלימות העניין יהיה לנשמות בגופים בתחיית המתים, לנשמות בגופים דווקא, ואדרבא, לעתיד לבוא הנשמה תהיה ניזונית מן הגוף. ואז גם יהיה ברור בגילוי ובפשיטות שאין עוד מלבדו, ה' הוא הכל ואין מציאות אחרת – אין עוד! וכך תתקיים הנבואה: ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, לא עוד אילו ידעתיו הייתיו אלא ידעתיו הייתיו, וכפי שמציין הרבי, כבר התחילה התקופה של ידעתיו הייתיו על ידי לימוד פנימיות התורה ובעיקר על ידי לימוד פנימיות התורה של נשיא הדור האחרון – משה רבינו של הדור האחרון – הרבי מלך המשיח שליט"א (ראה להלן סוף הפרק ולהלן פרק ח).

זוהי גדולתו האינסופית של הקב"ה, שיכול לברוא נברא ממהותו ועצמותו, ברצותו הוא נפרד, כביכול, מן ה"יש הנברא" וברצותו הוא מחבר את ה"יש הנברא" עם ה"יש האמיתי". הוא – א"ס ב"ה – יכול לשכון בתוך החומר והגבול. כך, למשל, הוא יכול לשכון בבית המקדש, אף שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו כמאמר שלמה המלך בתפילתו הידועה, ואף שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו או שהוא יכול לשכון באדם – בצדיק – יסוד עולם. כי ברצותו הוא יכול לברוא עולם, שכביכול נפרד ממנו, וברצותו הוא יכול לחבר את ה"גבול" עם ה"בלי גבול". שהרי הוא נמנע הנמנעות וכל יכול. ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל? ומי מעכב בעדו? (וראה המשך העניין בסעיף הבא).

רבי = ראש בני ישראל = צדיק – יסוד עולם

במשך הגלות הארוכה, תקופת ההעלם והסתר, נסתר מאתנו גם הצדיק – יסוד עולם שבכל דור, עם ישראל היה מפוזר ומפורד בין הגויים, ובכל מקום שגלו ישראל היו להם לישראל רבנים ותלמידי חכמים, שהדריכו אותם בעבודת ה'. אך מכיוון שהעולם מתקדם בתהליך הדרגתי לביאת המשיח ובמיוחד בדורות האחרונים כאשר הקצב הולך וגובר – נפתחו מבועי החכמה העליונה, כפי שמעיד הזוהר הקדוש – מתגלה פנימיות התורה, מתגלה החסידות. ובעקבותיה מתפתחת גם החכמה התחתונה, החכמה האנושית – המדע, הטכנולוגיה וכיו"ב. המרחקים בין הארצות נעשים קצרים, העולם נעשה קטן וכך נוצרת אפשרות לצדיק אחד – "רבי", לשלוט מסוף העולם ועד סופו בקלות יחסית, כאשר הטבע, העולם עצמו, מסייע בכך.

ועוד ועיקר שהתגלות החסידות – אור חדש בפנימיות התורה, שזוהי הכנה לגאולה, נעשית על ידי אותם צדיקים – שמכאן ואילך נקראים – "רביים", כשכל רבי שבכל דור מביא גילוי נוסף – עוד אור חדש.

כי הרבי הוא נשמה כללית (שיחת הרבי, תורת מנחם א עמ' 33).

נוסף על כך, הרבי הוא למעלה מהגבלות וסדר (שיחת הרבי, תורת מנחם א עמ' 33).

ומסביר הרבי מה"מ שיל"ו: שאלו אצלי במה התבטאה מעלתו של הרבי לגבי שאר גדולי ישראל? ועניתי: לכל אחד מן הגדולים הי' עניין מיוחד שבו עסק ובו היתה גדולתו ואילו הרבי עסק בכל העניינים, מהעניינים הנעלים ביותר ועד לעניינים הפשוטים ביותר מגילוי רזין דרזין של תורת החסידות, ועד להנחת תפילין, שמירת שבת וכו' ואפילו בעניינים גשמיים… הי' מסור ונתון בכל עצמותו בהחי' יחידה שלו (שיחת הרבי, תורת מנחם א' עמ' 41).

כשרבי נושא תפילה הוא יכול להציל את כל עם ישראל. לכן כולנו צריכים להתקשר לרבי בקשר חזק, שכל אחד מאיתנו הוא שורש וענף מהנשמה הכללית של הרבי, המהווה מקור מעיין חיים, ולכן הנפרד מן הרבי, כפורש מן החיים. יש להיות מסור ונתון לרבי וכמים הפנים.

וכידוע שעניינם של הרביים הוא הכנה לביאת המשיח. כי בביאת המשיח כתיב: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר", היינו שיראו ("וראו") אלוקות בעין בשר הגשמי. וההכנה לזה נעשית עי"ז שדבר ה' מתגלה לכאו"א באמצעות גוף גשמי הנראה לעיני בשר פנים אל פנים. שכן, המענה של הרבי… הוא באופן ש"רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני" (שיחת הרבי, תורת מנחם א' עמ' 33).

ובנוסח דומה: דידוע דהעניין של האדמורי"ם הוא הכנה למשיח שאז יהיה ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר דוקא היינו שיהיה נראה אלוקות לעין הגשמי. וההכנה לזה הוא מה שהעצמות אשר כל יכול ונמנע הנמנעות התלבש כביכול בגוף גשמי ונראה לעיני בשר, והיה עונה לכאו"א פנים אל פנים. והיה מדבר בלשון זשאראגן ע"פ רוב והיה מערב גם לפעמים איזה תיבה של שפה אנגלית או רוסית והדומה (שיחת ש"פ שמיני ה'שי"ת, שיחות קודש – ה'שי"ת, הוצאה חדשה, עמ' 31. מוגה בלה"ק).

…יש מקשין: מה שייך בכלל לבקש מהרבי. הרי זהו"ע של "ממוצע"?…

והמענה על זה: כשם ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", היינו, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה (זח"ג עג, א), אלא "חד" ממש, כך גם ההתקשרות בין חסידים לרבי, שאינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש. והרבי אינו "ממוצע מפסיק" כי אם "ממוצע מחבר"…

– לא ראיתי שיאמר כך בפירוש בתורת החסידות. אלא זהו "הרגש", ובמילא, מי שרוצה להרגיש כך – ירגיש, ומי שאינו – איני רוצה להתווכח עמו, יהי לו אשר לו. ובמילא אין מקום לקושיא אודות "ממוצע" – מאחר שזהו עצומ"ה בעצמו, כפי שהעמיד עצמו ("ווי ער האט זיך אריינגעשטעלט") בגוף.

וע"ד מאמר הזהר (חלק ב' לח, א) מאן פני האדון הוי' דא רשב"י או כפי שמצינו שבעת השליחות נקרא אפילו מלאך בשם הוי' (תניא אגה"ק סו"ס כה), או כפי שאמר משה רבינו: "ונתתי עשב" (עקב יא טו; וראה לקו"ת ויקרא (בהוספות) נ, א).

ובהערה שם אומר הרבי מה”מ שיל”ו: ראיתי בעלי נגלה מקשין ע"ז, וברעש גדול: היתכן וכו' וכו' אבל מפורש כעין זה גם בנגלה דאורייתא, והוא בירושלמי (בכורים פ"ג ה"ג): והוי' בהיכל קדשו דא ר' יצחק בר' אלעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין (עד כאן לשון ההערה).

וכמו כן אין גם מקום לקושיא כיצד עונה הוא ביחס לענינים של מטה וכדומה, כי, הקשר שבין הרבי לחסידים הוא קשר עצמותי… ולכן אמר רבי: בכל מקום בו אמצא – לבני אני צריך (שיחת הרבי, תורת מנחם ח"א עמ' 25-26).

ומוסיף הרבי ומסביר: וזהו גם מה דאיתא בזוהר מאן פני האדון הוי' דא רשב"י, ורשב"י אמר על עצמו אנא סימנא בעלמא, שהוא סימן בלבד אל הקב"ה, כי הי' בבחינה זו דעבד מלך מלך. ועל דרך זה הי' גם אצל הבעש"ט והרב המגיד (תקעו ה’תשמ”ג).

דלהיות שהם צדיקים גדולים ובתכלית הביטול ממש באלוקות. הנה משום זה הרי כל השבחים וההילולים אינם קשורים למציאותם, לפי שאינם מציאות בפני עצמם כלל. ועל כן כל השבחים ששבחום אחרים או שסיפרו על עצמם, הם על מציאותם האמיתית, היינו אלוקות. שכן הוא בנוגע למשה רבינו, וכן הוא גם בנוגע לרשב"י וכן גם בדוד המלך, וכן הוא בהנשיאים שלאחריו החל מהבעש"ט והרב המגיד וכ"ק אדמו"ר הזקן. כ"ק אדמו"ר האמצעי, כ"ק אדמו"ר הצ"צ, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שאינם מציאות בפני עצמם כלל וכל מציאותם הוא רק מה שבחד קטירא אתקטרנא בי', וכמאמר מאן פני האדון הוי' דא רשב"י, היינו, שמציאותו האמיתית בגלוי הוא רק האדון ה'. ועד"ז הוא בנשיאים שלפניו ושלאחריו (מאמר "שיר המעלות" ה’תשל”ט).

ולכן גם נמסרו בידיהם של אדמו"רי חב"ד המפתחות שישנם רק בידי השי"ת:

המדובר הוא אודות צדיקים שנמצאים במעמד ומצב של "אנכי עומד בין הוי' וביניכם", ממוצע המחבר, וכשנכנסים אליהם ליחידות מקבלים המענה שנותן הקב"ה בנשמתו של הצדיק, וכפי שהרבי (מוהריי"צ) אמר פעם שהמענה ביחידות הוא מיחידה שבנפש, ועל שם זה נקראת הכניסה לרבי בשם "יחידות" כיון שהמענה הוא מבחינת היחידה, שנקרא "יחידה" ע"ש שמקבלת מ"יחיד", כי תשוקתה היא רק ליחידו של עולם בלבד, חבוקה ודבוקה בך בעצמותו יתברך. ובמילא, כשנכנסים ליחידות בנוגע לעניין הקשור עם מפתח של חיה, מפתח של גשמים ומפתח של תחיית המתים, הרי כיוון שזה שיושב ועונה על ה"יחידות" הוא יחידה שבנפש ש"חבוקה ודבוקה בך", נותנים בידו כל המפתחות, ופותחים לפניו את כל השערים בבת אחת, ללא הגבלה כלל, כיון ש"בכל ביתי נאמן הוא", וכלשון הזוהר (ח"ג קיא ב): "כברא יחידאי דחפיש בגניזו". ואעפ"כ אין זה באופן ששלוש מפתחות ביד התלמיד ואף אחד בידי הרב, אלא אדרבה, כל ג' המפתחות הם בידו של הרב, כיון שכל מציאותו של התלמיד (הרבי) אינה אלא מציאות הרב (הקב"ה) (שיחת הרבי, י"ב תמוז ה’תשי”א).

ואכן, מה שנכון לגבי כל צדיק – יסוד עולם, נכון לגבי רבותינו נשיאינו, שכל אחד מהם צדיק – יסוד עולם שבדורו, נשיא דורו, משה רבינו שבדור, ואף נביא הדור. והוא – הרבי – מחובר ומאוחד עם כל אחד מאנשי הדור ופועל התרוממות בכל אנשי הדור, ללא יוצא מן הכלל. (כולל אלה שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה, כולל המנגדים, הנלחמים נגד היהדות, נגד החסידות, המחרפים את המשיח וכו' וכו' המקבלים חיותם ממנו בלבד, אם כי מבחינת אחוריים). ויותר מזה, ענין הרבי הוא הכנה למשיח. כשם שבדורות הראשונים היו ידועים ומפורסמים צדיקי העולם – הצדיק שבכל דור ואחריהם ראשי אלפי ישראל, כך מתחילים להתגלות צדיקי הדורות האחרונים החל מהאר"י הקדוש ובמיוחד מהבעל שם טוב, שאז מתחיל זמן עקבתא דמשיחא ובפרט בדור האחרון עקבתא דעקבתא דמשיחא. וכל זה קשור, כאמור, בגילוי משיח – נשיא הדור האחרון, ובגילוי פנימיות התורה – תורתו של משיח (וראה גם הסעיף הבא).

הרבי נשיא הדור האחרון

הרבי אומר מפורשות: כ"ק מו"ח אדמו"ר, הנשיא דישראל בסוף זמן הגלות (שיחת הרבי, תורת מנחם א' עמ' 49). שפירושו, הרבי האחרון הוא מלך המשיח.

הוראותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר הם כמו התקנות שתיקן משה לישראל (שיחת הרבי, תורת מנחם א' עמ' 54).

וכשם ש"משה תיקן להם לישראל". ישנם גם התקנות של ראשי אלפי ישראל שבכל דור. "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"… ועד"ז בנוגע לתקנות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אתפשטותא דמשה שבדורנו, כמו התקנה דלימוד שיעורי חת"ת (חומש, תהילים, תניא) וכיו"ב (שיחת הרבי, תורת מנחם א' עמ' 55).

ועוד הורנו הרבי צריכים להתקשר עם נשיאי ישראל שבכל דור ודור, ובדורנו – בנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ועי"ז מקבלים מה"נצחיות" של הנשיא.

וזה פועל "להבין ולהשכיל בתורתך" – נגלה דתורה ופנימיות התורה, כולל תורתם של רבותינו נשיאינו, וגדול לימוד שמביא לידי מעשה – לעשות רצונך דהקב"ה כל ימי חיי – קיום המצוות בפועל (שיחת הרבי, ש"פ ויקרא, ה ניסן ה’תשמ”ז).

מי שיש לו ספיקות בנוגע להרבי (כ"ק מו"ח אדמו"ר) אם הוא בעל הבית על הכל ויכול הכל ובמילא אינו יכול להתחבא ממנו – פירושו של דבר, שחסר לו ב"אנכי" ו"לא יהיה לך" – בעצם נקודת האמונה (שיחת הרבי, כ' מנחם אב ה'שי"ת, הוצאה חדשה עמ' 129, תורת מנחם, התוועדויות עמ' 162).

הרבי מדבר על הרבי הריי"ץ כעל נשיא הדור האחרון, כאשר הוא מדבר על עצמו, גם בגלל ענוותנותו המיוחדת, שלעולם אין הוא אומר "אני" ואין הוא מדבר על עצמו בצורה ישירה, וגם ובעיקר כפי שהוא מעיד: "נשמתו בי".

מכל האמור ברור, שהרבי הוא הנשיא של הדור האחרון. ודי אפילו בכך להוכיח ברורות שהוא המלך המשיח. ועוד שהוא נביא הגאולה והתגלה כמלך המשיח, וחלים בו הסימנים של משיח על פי הרמב"ם וכו' ראה בשאר פרקי הספר.

הרבי, צדיק – יסוד עולם, נשיא הדור האחרון, משה רבינו של הדור האחרון, נותן הדרכות רבות בענייני תורה ומצוות, הלכה ומנהג, חינוך באמונה, באהבת ה' ויראתו, תיקן תקנות רבות המחנכות למסירות נפש ושמחה בעבודת ה', באהבת ישראל ללא גבול ובהכנה לגאולה האמיתית והשלימה. כך למשל חיזק הנהגות חסידיות ידועות: טבילה במקווה יום יום, הנחת שני זוגות תפילין בכל יום: רש"י ורבינו תם. איסור אכילת מצה שרויה בפסח, איסור אכילת כלשהו או שתיית כלשהו ואפילו טיפת מים מחוץ לסוכה בסוכות וכו' וכו'.

הרבי מדריך אותנו בלימוד תורה. מה ואיך ללמוד בנגלה ובחסידות, הרמב"ם ו"תורה אור" וכו' וכו'. והורה לכלל, אנשים נשים וטף, לקרוא חת"ת: חומש, תהילים ותניא בכל יום. וגם הורה לנו לשים חת"ת עם עוד חומר של קדושה במכונית ובכל כלי רכב אחר יחד עם קופת צדקה לשמירה כללית ופרטית בדרך. כי כידוע, לימוד החת"ת בכוחו לשבר העלמות והסתרים, ולבטל גזירות גם אחרי שנחתמו דינם, ואף לפתוח את צינורות השפע בגשמיות וברוחניות לפרט ולכלל ישראל. כמובן, גם לומר "תפילת הדרך". ובכל הזדמנות אפשרית ללמוד ולעיין בספרי הקודש שבמכונית, ואף לדבר בם ולזכות בהם את הרבים.

הרבי גם עודד לימוד בעל פה אותיות תהילים, תניא וגם משנה, ולאמרם בכל מקום: ברחוב, בבית, בעבודה, בתור לבנק, לאוטובוס וכד', כי בכוחם לטהר את האוויר. במקרים מיוחדים נותן הרבי עצה להניח מזוזה עטופה היטב בעטיפה כפולה, ברכב, בנוסף על הספרים, כדרכם של נשיאים, שהיתה מונחת על שולחנם פתקא שכתוב בה: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (הרבי המהר"ש), או מזוזה (הרבי הריי"ץ), על דרך מה שכתוב במשנה, שהיו נושאים מזוזה במקל הליכה, כסגולה לשמירה וברכה בדרך (כלים, פרק יז, משנה טז, ופירוש תויו"ט).

הרבי מלמד כל אחד לומר יום יום את פרק התהילים המתאים למספר שנות הרבי ושנותיו הוא. ללמוד תניא כשם שלומד חומש, כל אחד לפי ערכו, כי עם ספר התניא נלך לקראת משיח צדקנו. יש ללמוד חסידות בכלל ותורתו בפרט (שיחות ומאמרים) המכוונת לנקודת האמת, ועל כן מחכימה ביתר שאת ויתר עז, והלומד את תורת הרבי, לומד בשעה אחת, מה שאחרים לומדים בזמן רב. וכפי שאמר הרבי הרש"ב, שמשיח יבוא במקום שלומדים תורת החסידות, ככתוב: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, שהרי שמן מרמז לרזין דאורייתא.

הרבי מסביר, שכל אחד ואחת מישראל, כולל יהודים פשוטים, הם שלוחיו להיות משפיעים על כלל ישראל, ובשליח המנצל את עשר כוחות נפשו מתגלה העניין ד'משיח'. (ל ועוד י הם מ). תפקיד השליח המשפיע לשוטט ברחובות וללכת אל המקבל, לקרב את בני ובנות ישראל לאביהם שבשמים ע"י קבלת הנהגות החסידים, דרכי החסידות ותורת החסידות, ולעסוק תדיר בעצמו ועם אחרים בעשרה מבצעים:

          אהבת ישראל – בכל לב.

          חינוך ילדי ישראל לתורה ומצוות.

          תפילין – מצווה שהוקשה לכל התורה כולה, ומי שזהיר בה יוצא זכאי ליום הדין.

           מזוזה – שיהיו בכל בית יהודי מזוזות כשרות, השומרות עליו בכניסתו וביציאתו.

           צדקה – לתת צדקה ולחלק קופות צדקה, שהיא מקור לשפע ברכת ה' ומגינה ומצילה.

          לימוד תורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה.

          בית מלא ספרים – ספרי קודש. ובעיקר, סידור תפילה, חומש, תהילים ותניא.

          נר שבת קודש – שכל נשות ובנות ישראל ידליקו נרות לפני השקיעה בערבי שבתות וחגים.

          כשרות – להקפיד על כשרות המזון.

          טהרת המשפחה יש להדר במקווה בור תחת בור על פי שיטת הרבי הרש"ב.

והעיקר ומעל הכל, העבודה היחידה שנותרה –

           לקבל פני משיח צדקנו על ידי לימוד ענייני משיח וגאולה והכרזת הקודש: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! מתוך כוונה לקבל את פניו תכף ומיד ממש (ראה פרק ז). ושעבודה יחידה זו תהיה חדורה בכל דבר ועניין במעשינו ועבודתנו בקודש.

ומובטחים אנו בהצלחת עבודתנו, שהרי קיבלנו את הברכה והכוחות לכך. ואין להתפעל מן המנגד, כי חזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם! ועוד נזכור, שאדם אחד על ידי מעשה אחד או פעולה אחת יכול להכריע את העולם כולו לכף זכות, ומיד נגאלים. ובפרט כפי שעינינו רואות, הרבי כובש את העולם ודבריו  נקלטים וחודרים בכל קצווי תבל.

פרסום תגובה חדשה

test email