"וידבר ה' אל משה במדבר סיני… שאו את ראש כל עדת בני ישראל"…

פרשת במדבר שלעולם נקראת לפני שבועות פותחת במניית עם ישראל (=מפקד אוכלוסין).

הקב"ה שבודאי יודע מניין צאן מרעיתו מצוה למנות את בניו מרוב חיבתו אליהם.

לאחר שיצאו ישראל ממצרים (בין רעמסס לסוכות) מנה אותם ולאחר חטא העגל חזר ומנאם,

ובפרשתנו חודש לאחר הקמת המשכן הוא מונה אותם שוב (שלוש פעמים בזמן כה קצר!),

ועוד עתיד הוא שוב למנותם סמוך לכניסתם לארץ המובטחת.

וכל כך למה? "מפני חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י).

הקב"ה שבניו יקרים לו מכיר להם טובה על שהולכים אחריו בארץ לא זרועה,

והוא אוהב להביט ולהתבונן בהם לעיתים קרובות ולמנות אותם.

בכל מקום בתורה שם מסופר על מפקד בישראל משמשת הלשון "נשיאה" –

"כי תשא", "שאו את ראש בני ישראל", "נשוא את ראש בני גרשון",

להורות שכל דבר שבמניין חשיבותו גדולה ואינו בטל.

וכשהקב"ה מונה את עמו, הוא חפץ לרומם אותם על כל עם ולשון.

ואכן כשיהודי זוכה להימנות במצוות ה' הוא מתעלה במעלותיו האישיות,

ויש לו יעוד מיוחד השייך רק לו אותו הוא צריך למלא בעולם,

אף שלעולם הוא מאוחד עם כלל ישראל, שכל "ישראל עריבין זה בזה".

יש לחיות עם הזמן… לחיות עם פרשת השבוע… בודאי יש בה הוראה מתאימה לנו,

במיוחד עכשיו בזמן המיוחד של ימי ספירת העומר כשמתקרבים לחג מתן תורתנו.

בפרשתנו ה' פונה למשה:

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם לגולגלותם"…

משה הרועה הנאמן ואהרון אחיו מצווים למנות את העם,

על מנת לשאת ולהגביה את ראשי עם ישראל כפשוטו.

אמנם ראש הוא "ראש" וראוי לשמו גם לפני העבודה (כתורתנו תורת אמת הנקראת "ראש").

בכל זאת ישנה עבודה מיוחדת להשיא ולהגביה גם את החלק הגבוה ביותר בגוף הוא הראש.

ובשלושה פרטים: "למשפחותם" "לבית אבותם" ו"לגולגלותם".

ומי ראוי יותר ממשה ואהרון רועי ישראל לעשות עבודה זו?…

ואיזהו המקום הראוי לכך יותר מ"מדבר סיני באוהל מועד"?!…

משה שזכה לכינוי המיוחד "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן),

ואהרון שה' מינהו לעזור למשה – "אהרון אחיך יהיה נביאך",

חוברים יחדיו לעשות את העבודה של נשיאת ראש בני ישראל בשלימות.

משה ואהרון משלימים זה את זה בעבודת ה' בהיותם מייצגים שתי דרכי עבודה.

עיקר יחודו של משה רבינו הוא נתינת התורה – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה"…

(כפי שלמדנו ב"פרקי אבות" השייכים לשבתות שבין פסח לעצרת).

משה שקיבל תורה ומוסרה לישראל פועל המשכה מלמעלה למטה,

לכן הוא נקרא "שושבינא דמלכא", כי הוא ממשיך את ה"מלך" למטה.

ולאידך גיסא, עבודת אהרון היא להעלות את הנרות במקדש ("בהעלותך את הנרות"),

ועל ידי כך הוא משיב את נשמות ישראל למקורם למעלה.

נשמות ישראל שכולן "מקשה אחת זהב טהור עד ירכה עד פרחה מקשה היא",

מורמים מעלה מעלה על ידי אהרון הכהן עד שהשלהבת עולה מאליה.

זוהי עבודת אהרון הכהן "שושבינא דמטרוניתא".

ומשיתוף פעולה בין אהרון ומשה נעשה יחוד החתן (המלך) עם הכלה (המלכה).

משה ואהרון השושבינים של החתן והכלה משמחים את הקב"ה וכנסת ישראל

ומצטרפים לשמחה.

משה ואהרון מנשאים את הראש על שלוש דרגותיו:

"למשפחותם" – שבעים נפש יוצאי ירך יעקב שהם הפרטים של עם ישראל.

למעלה מזה, "לבית אבותם" – שנים עשר השבטים,

ולמעלה מזה, "לגולגלותם" – הגולגולת שלמעלה מן הראש

המקיפה אותו עד שהיא מגינה עליו.

"לגולגלותם" הם האבות ("אין קורין אבות אלא לשלושה"),

ובעיקר "בחיר האבות" שהוא יעקב מידת ה"תפארת",

המחבר את ה"חסד" של אברהם וה"גבורה" של יצחק ועניינו מידת ה"רחמים".

ואכן שלימות העבודה היא מידת הרחמים של יעקב אבינו,

שרק על ידה יכולה להיות נשיאת הראש בתכלית.

ואיך מתקשרת מידת הרחמים לעבודת ה'?

יהודי המתבונן בגדולת ה' רואה ומרגיש את ריחוק הערך בין בורא לנברא,

את הריחוק שבינו לבין ה' (במיוחד כשאינו הולך בדיוק ממש בדרך ה'),

ומתמלא רחמים על עצמו עד שמגיע לתכלית הרחמנות על עצמו,

ומרגע שמיצה את הרחמים של עצמו הוא פונה לה' ומבקש: "ברחמיך הרבים רחם עלינו",

הוא מתחנן שהקב"ה ימשיך עליו את מידת הרחמים מלמעלה.

ובזה גופא יש כמה אופנים מן הקל אל הכבד (מלמטה למעלה),

כפי שהיא נמשכת בשבעים נפש יוצאי ירך יעקב שמהם נמשכו משפחות ישראל.

ולמעלה מזה, היא מידת הרחמים של שנים עשר השבטים בניו ויורשיו של יעקב.

ולמעלה מזה, היא מידת הרחמים של יעקב עצמו.

זהו תוכן העבודה של "שאו את ראש" – לעורר רחמים על עצמו עד לדרגה הנעלית ביותר.

עד לדרגת הרחמים של יעקב אבינו, עד שיהיה "ברחמיך הרבים רחם עלינו",

עד שיגיע לדרגת ביטול במציאות וידע ויבין וירגיש ש"אין עוד מלבדו".

ודוקא על ידי הביטול בתכלית נעשה נשיאת ראש כשהנפש הבהמית מתבטלת לפני הנפש האלוקית,

ולא עוד אלא שעל ידי הארת הנשמה שבגוף נעשה עלייה בראש ועצם הנשמה כמו שהיא למעלה.

עבודת העלאת הנשמה למדרגה נעלית יותר – "שאו את ראש" –

שייכת לעבודת ימי "ספירת העומר" בהם אנו נמצאים.

בימי ספירת העומר אנו מתפללים להיטהר מקליפותינו וטומאותינו,

אנו מייחלים לתיקון וטיהור נפשותינו רוחותינו ונשמותינו,

עד שנוכל להתעלות ולהתקדש בקדושה העליונה.

ובהתמדה אנו מקפידים על ספירת העומר מפסח עד שבועות ארבעים ותשעה יום,

שהם כנגד ארבעים ותשעה "שערי בינה".

בכל יום אנו מתקנים מדה אחת ומפלסים לנו דרך לעלות למעלה

ולהמשיך אלינו מלמעלה אחד משערי בינה.

בארבעים ותשעה יום של התבוננות במידותינו כדי לתקנן,

אנו ממשיכים ארבעים ותשעה שערי בינה.

ומצפים ומייחלים לגילוי שער הנו"ן בחג השבועות הוא היום החמישים,

שאותו אנו מקבלים בחינת מתנה מלמעלה, שכר על עבודתנו.

כי מה שלא הצלחנו להשלים בעצמנו נמשך לנו על ידי הקב"ה בחג השבועות.

ואכן בחג השבועות נמשך שער הנו"ן דבינה הוא המשכת הכתר ("תספרו חמישים יום").

חג השבועות, חג מתן תורה, הוא דוגמת ומעין זמן מתן תורה.

וכמו שאז התגלה הקב"ה לישראל בכבודו ובעצמו ופרחה נשמתם והתבטלו ממציאותם,

כך בכל שנה בחג מתן תורה נמשך גילוי הכתר, עד שאין אנו מציאות לעצמנו כלל.

בחג השבועות נמשך אלינו כח מיוחד מלמעלה של ביטול הישות,

ועל ידי כח זה ניתן להשלים את תיקון המידות.

והעיקר שכח ביטול זה מביא אותנו ללימוד התורה באופן של רק "כעונה אחר הקורא",

דבר המתבטא ב"תיקון ליל שבועות", בו אנו קוראים פסוקים כ"בן חמש למקרא".

ואכן עיקר קבלת התורה הוא "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר",

מהמילה "לאמר" בפסוק זה אנו למדים, שבשעת מתן תורה ניתן הכח לכל אחד מישראל,

שלימוד התורה שלו "כל הדברים האלה", כל התורה כולה, יהי' באופן של "לאמר".

לנו יש רק יכולת לחזור על הדברים שהקב"ה אומר, "תען לשוני אמרתך"

(התורה היא "אמרתך").

מתוך ידיעה והבנה שהתורה היא תורת ה' ולא תורתנו.

מתן תורה מתקשר לחג השבועות במידת הביטול עד לתכלית הביטול.

ואכן תכלית הביטול של האדם היא השלימות שלו,

וכדי שנהיה ראויים לקבל את התורה אנו צריכים להיות בתכלית השלימות.

ומכיון שהתורה היא למעלה באין ערוך מהאדם,

ברור מאליו שלימוד התורה של האדם צריך להיות בביטול, כעונה אחר הקורא.

שאם לא כן, אם האדם הוא מציאות, המציאות שלו היא (כמו) היפך התורה,

שבאופן כזה אינו כלי לקבל את התורה.

ולכן אנו מתפללים: "ברחמיך הרבים רחם עלינו", שתומשך עלינו בחינת רחמים שלמעלה,

לאחר התעוררות הרחמים מלמטה שבעבודת הספירה.

ובזה גופא יש שתי בחינות: בחינה שהיא לפי ערך עבודת הספירה של ארבעים ותשעה יום,

ובחינה שלמעלה מגדר ספירה לגמרי –

בחינת "יחידה ליחדך" השייכת ליום החמישים לספירה,

עניין ה"חמישית לפרעה" דבי' אתפריעו כל נהורין – המשכת עצמות ומהות ה' יתברך.

ובדורנו דור עקבתא דמשיחא בהיותנו דור אחרון לגלות וראשון לגאולה,

לאחר כל מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות בלימוד תורה וקיום מצוות,

דוקא בדרגה התחתונה ביותר של עבודה בקבלת עול של ריבוי מעשים טובים,

("מעשה" לשון כפיה, כמו "מעשין על הצדקה", ו"עבודה" מלשון "עיבוד עורות"),

הגיע הזמן לגילוי עצמות ומהות ה' יתברך מתוך ריקוד ושמחה וטוב לבב,

ולא עיכבן אפילו כהרף עין.

יהי רצון שנזכה במהרה למנין העשירי עליו נאמר: "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה",

וכאומרנו בתפילה: "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו" אלא שיהיה זה מתוך חסד ורחמים,

כפי שעניין הצאן מורה על "רחמים פשוטים".

ומניין זה יבוא בהמשך למניין בני ישראל שבפרשתנו כשמשה ואהרון עמנו,

ונקבל את התורה – "תורה חדשה מאתי תצא" מתוך שמחה וטוב לבב מיד ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ במדבר ה'תשמ"ז)