באגרת הקודש ג'תקעג (כרך יא) מסביר הרבי שלא די בהתעוררות רוחנית. התעוררות רוחנית אף הנעלית ביותר כאשר היא מנותקת מגשמיות עשויה ליפול. חייבים להרחיב את הכלים צריך שיהיו "אורות דתוהו" (נעלים ביותר) ב"כלים דתיקון" (כלים רחבים המכילים את האורות), והמעשה הוא העיקר!

ועוד יש לשים לב שההתקדמות הרוחנית תהיה בסדר והדרגה ולא בקפיצה אחת, כדי שלא תהיה נפילה, ח"ו.

וכלשון קדשו של הרבי:

…"כל התעוררת בתחלתה – רובה אור, ובמילא עומדים בהתפעלות ובחיות בגלוי.

אבל תכליתה שתפעול במעשה בפועל, ומדי יום ביומו, היינו "להלביש האור בכלים", ולכן מוכרח שתתעלם ההתפעלות, ולא יורגש כל כך החיות, כי אם העשיה בפועל. וזהו – התכלית. ואל ישמע לפיתוי היצר הרע שהנ"ל צריך להביאו לעצבות, ח"ו. כי אם לעבוד עבודה מסודרת, אורות בכלים מרובים דוקא. והסדר בקדושה הוא "מעט מעט אגרשנו", הן בלימוד התורה הן בקיום המצות (ומהם – אהבת ישראל), ולא בפעם אחת או בקפיצה [מלבד במקרים מיוחדים]".

וממשיך ומסביר הרבי, שחובה לשמור על בריאות הגוף, שכידוע, היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, וכלשון קדשו:

"ולכן זה מוכרח – גוף בריא, ולכן צריך להתנהג באופן המתאים לזה בעניני אכילה, שתי', שינה וכו'.

וכלשון התניא פ"ז ["האוכל בשרא שמינה דתורא כו' להרחיב דעתו לה' ולתורתו כו' כעולה וכקרבן"]. וכיון שהתורה נתנה רשות לרופא – הרי כשיש איזה ספק בזה, או איזה מיחוש – צריך לשאלו ולעשות כהוראתו. וכשהולכים בכל הנ"ל צעד אחר צעד – מצליחים ברוחניות, ובמילא גם בגשמיות".

והעיקר, מסביר הרבי, יש לעשות הכל בשמחה ובטוב לבב:

"וציונו ה' יתברך על השמחה בכל זה, ורואים במוחש, שכל דבר הנעשה בשמחה – הוא נעשה בשלימות ובהידור יותר. ומועיל לבריאות בגשמיות וברוחניות"…