כל יהודי הוא חסיד של הרבי

הקראת כתבה
יום ראשון ה׳ תשרי ה׳תשע״ב
הרבי שליט”א מכיר כל אחד בפרטי פרטיות ואוהב אותו כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, והרבה יותר. הוא מביט בי ברחמים רבים, מושיט לי את יד קדשו להוליכני בכל פרט בגשמיות, עד הגשמיות היותר נמוכה ופשוטה, וכמובן גם ברוחניות. הוא אכן גם דורש ותובע ממני, לטובתי, כי אעמול ואתייגע, אתמסר בכל כוחי, עד כדי מסירות נפש, לכל אותן משימות שהוא מטיל עליי, והוא נותן לי כוחות לעשות זאת.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
כתר

 

בהתוועדות שהתקיימה בשיכונים בכפר חב”ד, שמעתי מהרה”ח ר’ צבי שי’ רוטנברג את הסיפור הבא שהתרחש לפני שנים רבות: יהודי חסיד צאנז, מומחה גדול בארגון מערכות מחשבים, עבד בשירות הממשל האמריקאי. איכשהו נודע למישהו מהאחראים על הכור בדימונה על כשרונותיו ויכולותיו, והציעו לו לבוא ולגור בדימונה ולנהל את המערכות שם. הבטיחו לו כרטיסי טיסה לכל המשפחה, דירה מרווחת במקום ומשכורת גבוהה והטבות שונות בהתאם לתפקיד האחראי. הוא הסכים, חתמו חוזה, והמשפחה עברה לגור בדימונה. אלא שאותו יהודי, שכאמור הוא יהודי חרדי חסיד צאנז, לא הביא בחשבון את העובדה שבדימונה לא היו אז מוסדות חינוך חרדיים, והנסיעות משם למוסדות כאלו בערים אחרות הם לא קלות ולמרחקים גדולים, כך שהחינוך שיוכל לתת לילדיו בדימונה לא התאים לו כלל. אחרי תקופת ניסיון קצרה הוא ניגש לממונים עליו, ואמר שאין לו ברירה והוא חייב להפר את החוזר ולעבור לגור במקום אחר, בו יוכל לתת חינוך לילדיו כרצונו. הסתדרו בנושא הכספי, והוא עבר לקריית צאנז בנתני’, ומאז עד היום הוא מהאחראים הראשיים על מערכות המיחשוב בבית הרפואה לניאדו. לאותו יהודי לא הי’ בהיותו בארה”ב שום קשר לליובאוויטש. הוא אמנם ידע והוקיר את גדולתו של הרבי ופעולותי’ המבורכות, אולם לא ראה זאת כמשהו ששייך אליו אישית, כחסיד צאנז. יום אחד, בהיותו בארץ, כשביקר פעם בכותל המערבי, עלה לפתע רעיון במוחו לבקש ולהתפלל להצלחתו של הרבי שליט”א בפעולותיו הגדולות. ואכן, הוא התפלל וביקש בכותל על כך, בין השאר. כשנה לאחר מכן הזדמן שביקר בארה”ב, ועלתה לו מחשבה לבוא להתברך מפי הרבי. סיפרו שבמוצאי החגים הרבי מחלק לכל אחד ואחד מכוס של ברכה, ומברך אותו ב”לחיים ולברכה”, והוא החליט לקפוץ לקבל ולהתברך. כאמור, הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקר אצל הרבי. הוא עמד בתור, כנהוג, כשהוא מתרגש מהפגישה עם הרבי לראשונה ולו לרגע קצר. כשהגיע תורו, פנה אליו הרבי בחיוך ואמר: “יישר כח על ה”תפילה זכה” בכותל המערבי”. הוא נדהם מרוח הקודש הגלוי’, ובקושי הי’ יכול להתקדם הלאה, כשהרבי מאחל לו במאור פנים “לחיים ולברכה”, ופונה מיד לזה שאחריו. מאז, כאשר בסביבתו החרדית של אותו יהודי מנסה מישהו לומר משהו לא כראוי על ליובאוויטש, נזעק אותו יהודי: הרבי מליובאוויטש הוא צדיק אמת. ראיתי במוחש את רוח הקודש שלו. אל תעיזו לדבר בו סרה.

אני יכול לספר בעצמי סיפור שקרה אתי, שאולי אין בו כל כך את מימד ה”מופת” כמו בסיפור הנ”ל. ואולי הציניקנים יגידו “יש לו זיכרון פינומינלי”. אבל בהחלט הוא מלמד על כך שהרבי מכיר כל אחד ויודע כל מה שקורה עמו בפרטי פרטיות.

בח”י אלול תשל”ד, לקראת חודש תשרי תשל”ה, נסעתי בפעם הראשונה לכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. היו אלו אז ימים ראשונים שלי בישיבה הגדולה, ישיבת תומכי תמימים בכפר חב”ד, אחרי כמה שנים בישיבה הקטנה בלוד.

במטוס אל על שבו טסנו הי’ גם “הפרטיזן של הרבי”, הרה”ח ר’ זושא וילימובסקי, ונוכחותו הורגשה היטב היטב. הריקוד בשדה התעופה הי’ מובן מאליו. ה”שדה” כולו רקד עם הנוסעים והמלווים, וכמעט לא הי’ מי שלא הי’ שותף ל”שטורעם” שהתחולל שם. אך נוסף לכך הי’ שם גם ריקוד בתוך המטוס, קרוב יותר לשמיים. קבוצה של חסידי חב”ד כבשה בריקוד ארוך וסוער את המטוס כולו, כשר’ זושא צועד בראש, ובידו המונפת אל על הבקבוק הנצחי של ה”משקה” שממנו הוא מוזג ללא הרף “לחיים” לכל יהודי שפוגשים.  רבים מהנוסעים הצטרפו לריקוד. רבים מחאו כפיים. וכולם “נמסו” לגמרי בהתלהבות שמילאה את כל הלבבות. ר’ זושא דיבר כמובן ברמקול על הרבי על המבצעים ועל הנסיעה, הזמין את כל מי שיכול לבוא ל-770, ואיחל בשם כולנו לכולם שנה טובה ומתוקה.

לא נתעכב כאן כל כך על תיאור מה שכמעט ולא ניתן לתיאור – תיאור השהות שלמעלה מכל מדידה והגבלה אצל הרבי במשך כל חודש תשרי. על התפילות עם הרבי שכל אחת מהן היוותה, כפי שהינה גם היום, “יחידות” בפני עצמה.

וכידוע הסיפור שמספר המזכיר הרי”ל גרונר מהשנים הראשונות לנשיאות, אודות הבחורים שלא נרשמו להיכנס ל”יחידות” אל הרבי. הרבי אמר לו שישאל אותם מדוע אינם נכנסים, בלי לספר להם שהשאלה באה מהרבי. הוא אכן שאל אותם, כאילו לתומו, ותשובתם הייתה: איך יכולים אנו להעיז ולהיכנס אל הרבי, והרי כשאתה עומד מול הרבי, הרבי רואה אותך “שקוף” עם כל מה שעשית ודיברת וחשבת והרגשת כל הזמן, ואיך לא נבוש להיכנס. כשהרב גרונר מסר לרבי את מה שאמרו, הגיב הרבי בחיוך: “מה הם חושבים, כשאני נכנס למנחה, אינני רואה אותם?!”. זאת אומרת, מסיק הרב גרונר מה שידוע אצל חסידים תמיד – שכל “מנחה עם הרבי” היא ממש “יחידות”!

לא נתאר כאן עכשיו את ההתוועדויות הנפלאות עם הרבי שחווינו אז. את המעבר ליד הרבי למסור את ה”פני”ם” ולקבל “זיסער לעקאח” (“חלוקת דולרים” כמעט ולא הייתה אז, מלבד חלוקה פתאומית אחרי ההתוועדות של ח”י אלול באמצעות ה”טנקיסטים”, שהייתה אז חידוש של ממש), על ה”תקיעות”, עם הדחיפות שלפניהן, עם ההתייפחות המרגשת מתחת לטלית על חבילות הפני”ם, עם ה”למנצח” והפסוקים, עם המבט המיוחד של הרבי אחרי התקיעות על כל אחד ואחד, על “ברכת התמימים”, על ה”מארש” של “נעילה”, על חלוקת הד’ מינים (חג הסוכות הי’ אז “ריק” מלבד התפילות. לא היו אז שיחות של הרבי ולא ריקודים ברחובות. כל זה התחיל רק בתשמ”א. ובלילות החג התקיימו אז בתוך הסוכות רק התוועדויות של חסידים לרוב), על ההקפות וההתוועדויות הארוכות והמיוחדות ביותר של הרבי בשמחת תורה, שאין שום צורה ואופן לתאר אותם ולו במשהו.

ואחרי כל זה הגיעה הפיסגה של הכל – הכניסה, באסרו חג של שמחת תורה, ל”יחידות”, שאצלי הייתה ה”יחידות” הראשונה אצל הרבי.

אחרי כל מה ששמענו ולמדנו אודות ה”יחידות” הראשונה. החל מהמילים ב”היום יום” שלפי ערך ה”יחידות” הראשונה אצל הרבי נקבעת מהותו ועבודתו של חסיד. דרך שיחות ומכתבי וסיפורי הרבי הריי”צ נ”ע, בהם הוא מרחיב ומעמיק מאד אודות המשמעות של ה”יחידות” הראשונה, על ההכנות הרבות של חסידים לקראתה, ועל ההתעכבות בליובאוויטש שבליובאוויטש שנים רבות כדי להפנים אותה. הסיפור אודות החסיד המפורסם ר’ משה ווילענקער, שהתכונן שלוש שנים לקראת היחידות, ואחר כך נשאר עוד שבע שנים כדי לקלוט אותה בפנימיות. הפתגם אודות “ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים”, חצי שנה של מרירות וחצי שנה של טוב טעם באלקות, “ובזה הנערה באה אל המלך”. תיאור “קריאת שמע שעל המיטה” וחשבון הנפש המעמיק של חסיד לפני היחידות, הלימוד לפני התפילה והתפילה עצמה ביום היחידות, ההתבוננות וההתעמקות בכל מילה ובכל אות ששמעו מהרבי לאחר היחידות. הסיפור אודות החסיד ששמע מרבי מענדל מהורודוק שיהי’ מקושר באמת לרבינו הזקן ובמשך כל הלילה לא הי’ יכול להרגע כי הבין שעד כה לא הי’ מקושר באמת וכו’ וכו’.

אם נוסיף לכך את המשפיעים שדיברו בהתוועדויות לפני הנסיעה וגם במשך השהות בבית חיינו על גודל הענין; את העובדה שהייתה זו נסיעה ראשונה ועדיין לא הי’ רגיל כל כך שנוסעים לרבי בכלל, ובפרט בחורים צעירים; את העובדה שכולם מסביב עמדו במשך שעות ארוכות, אחרי צום כמעט מוחלט באותו יום (מכיוון שבאסרו חג אסור לצום, שתו מעט מים בבוקר, כדי שלא יהי’ זה צום ממש, אבל אחר כך לא טעמו מאומה עד היחידות, שהייתה בשעות הלילה המאוחרות) בהתרגשות עצומה, חלקם בעיניים דומעות, עם תהילים ביד שלא פסקו לקרוא בו, ולבקש ולהתחנן לה’ ללא הרף שאכן הכניסה אל הרבי תהי’ כראוי ולאחר מכן ניישם כראוי את מה שנשמע מהרבי; ומאידך את כל ההתלהבות והתמימות של בחורים צעירים אפשר קצת להבין את גודל ההתרגשות כאשר עומדים ממש להיכנס אכן ליחידות בפעם הראשונה אל הרבי.

הגיע סוף סוף הרגע המאושר והמיוחל, וזכיתי להיכנס להיכל קדשו. הרבי ישב על כסאו הקדוש מן העבר השני של השולחן, עליו היו מונחים ספרים שונים, ביניהם ספר התניא. ואני נמצא שם, לבד לבד, יחד עם הרבי שליט”א, כשמרוב התרגשות כמעט לא ראיתי ולא שמעתי מה שקורה מסביב. ניגשתי כנהוג אל הרבי, כשאני מוסר את הפ”נ בידיים רועדות לידו הקדושה וממלמל חרישית ברכת שהחיינו.

הרבי קרא את הפ”נ במהירות, ציין בעיפרון כמה קוים במקומות שונים, ופנה אליי. תחילה שאל אותי אם הנני מבין אידיש, וכשהנהנתי בראשי לאות הן (לא יכולתי להוציא הגה מפי מרוב התרגשות) הוסיף הרבי ושאל (באידיש): האם קיבלת את התשובה על מכתבך האחרון?

המכתב האחרון שכתבתי לרבי שליט”א לפני הנסיעה הי’ בחודש ניסן, כחצי שנה לפני כן, בהיותי בישיבה הקטנה בלוד. במבט לאחור, לא הי’ באותו מכתב דברים מיוחדים, מלבד דו”ח די רגיל על מצבו הרוחני של בחור צעיר בישיבה, כאן יש לו וכאן אין לו חשק ללמוד. בענין זה הוא מצליח לעשות את המוטל עליו ובעניין אחר לא כל כך וכו’.

את תשובת הרבי קיבלתי בחודש תמוז, במכתב שמכונה בפי חסידים “כללי- פרטי”: מכתב “סטנדרטי” שהרבי הי’ נוהג אז להוציא בתקופה מסוימת, בקשר לענייני התקופה. המכתב הי’ משוכפל מראש, ע”י המזכירות, בעשרות או מאות עותקים, והוא נשלח לעשרות ומאות אנשים שונים, כאשר שמו של הנמען נוסף במכונת כתיבה על גבי המכתב המשוכפל, ולפעמים ישנן הוספות, בקשר לעניינים המיוחדים לאותו אדם, שנוספו במכונת כתיבה או בכתב יד קדשו, ובסוף המכתב חתימת יד קדשו (ולפעמים חתימת המזכיר).

המכתב שאני קיבלתי אז, כאמור בחודש תמוז, הי’ לקראת חג הגאולה י”ב י”ג תמוז. באותו מכתב מסביר הרבי עד כמה נחוץ לנו ללמוד מהנהגתו במסירות נפש של הרבי הריי”צ באותה תקופה, שנעסוק גם אנו במסירה ונתינה עד מסירות נפש, באותם עניינים של תורה וחינוך, כאשר התנאים אצלנו קלים באין ערוך. בתחילת המכתב נוסף במכונת כתיבה שמי “האברך לוי יצחק שי'”, המילים “מכתבו נתקבל”, ובסוף המכתב הייתה חתימת יד קדשו.

כאמור, המכתב נתקבל בחודש תמוז, אלא שלא כתבתי לרבי כי אכן קיבלתיו. כך אני מוצא את עצמי כארבעה חודשים אחר כך, בשלהי חודש תשרי, כשהרבי שואל אותי האם אכן קיבלתי את התשובה…

אינני מספר זאת כסיפור “מופת”, אבל לדידי זה הי’ הרבה הרבה יותר מ”מופת” או מסיפור אודות גדולתו של הרבי בתחומים רבים אחרים.

כאשר מתבוננים ולו לרגע בעובדה כי אל הרבי מגיעים אלפי מכתבים בכל יום ממש – בשבתות, בהם הייתה המזכירות סגורה, הי’ הדוור משאיר ליד הדלת את שק המכתבים, ולא אחת היו שם שלושה שקים מלאים דואר, וזהו הדואר של יום אחד בלבד! – וכאן עברו להם כארבעה חודשים, בהם עברו אצל הרבי אלפים רבים מאד של מכתבים ובעיות בנושאים העומדים ברומו של עולם, בעניינים ציבוריים וכלליים כמו בעניינים הרי גורל של יחידים לאלפים ולרבבות. ובתוך כל זה הרבי שליט”א זוכר אותו בחור צעיר, שכתב לפני כחצי שנה שיש לו או שאין לו חשק ללמוד וכו’, נותן לו את ה”צומי” שלו ושואל אותו אם אכן קיבל את התשובה על מכתבו!

אין אנו יכולים ואין אנו שייכים להבין מאומה ברבי. כפתגם הידוע שאנו מבינים ברבי הרבה הרבה פחות ממה שעז מבינה בירח. אבל אין אנו יכולים לפטור את עצמנו בכך מלחשוב ולהתבונן בקשר שיש לנו עם הרבי, שהוא לא רק קשר גדול וכללי, כחייל בצבאו של המצביא הגדול, אלא גם קשר אישי ומיוחד, כבן אל אביו.

הרבי שליט”א מכיר כל אחד ואחת בפרטי פרטיות. לא. לא את “כל אחד ואחת” כאחד מרבים, אלא אותי עצמי ממש, כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, והרבה יותר. יותר גם ממה שאני עצמי מכיר את עצמי מכיר אותי הרבי. הוא אוהב אותי, למרות שהוא יודע היטב היטב, וגם זאת הרבה יותר טוב ממני, עד כמה אני רחוק ונידח ונמוך ושפל (והוא יודע גם עד כמה גם את זאת אינני יודע ואינני מרגיש, ונדמה לי כי מי ידמה לי ומי ישווה לי). הוא מביט בי ברחמים רבים, מושיט לי את יד קדשו להוליכני בכל פרט בגשמיות, עד הגשמיות היותר נמוכה ופשוטה, וכמובן גם ברוחניות. הוא אכן דורש ותובע ממני, לטובתי, כי אעמול ואתייגע, אתמסר בכל כוחי, עד כדי מסירות נפש, לכל אותם משימות שהוא מטיל עליי, והוא נותן לי כוחות לעשות זאת. הוא נהנה ומקבל תוספת כביכול גם בבריאותו הגשמית ממני ומהנהגתי כאשר הנני מתנהג כראוי, וכאשר טוב לי גם בגשמיות, וח”ו להיפך כאשר אני מתנהג להיפך ח”ו. וכאשר אני מצטער, וגם אם זה רק מדברים שפלים שאין ראוי כלל להצטער מהם, גם הוא בצער ממה שאני מצטער. ולמרות שיש לו כאלו בנים רבים רבים, הרי אצלו אין אני אצלו אחד מרבים, אלא ממש כמו בן יחיד, והרבה יותר מזה, כמו אדם שחש את עצמו. שכן השייכות שיש לו אליי היא אכן ממש כמי שחש את עצמו. בהיות הרבי “נשמה כללית”, הכוללת בתוכה את כולם ואת כל אחד ואחת, הרי אצלו נמצא כל אחד לחוד ממש ממש כמו מי שחש את עצמו.

הרבי שליט”א מסביר במקומות רבים שמחד ישנן מעלות בעבד ובחייל מסור גם על בן אהוב, ומאידך יש מעלה שישנה דווקא בבן יותר מבעבד ואף מחייל המוסר את נפשו עבור המלך.

בפשטות, בן הוא הרבה הרבה יותר מעבד, שהרי הבן נלקח מעצמותו של האב, וכל מציאותו היא מציאות האב. וכפי שהוא גם להלכה ש”היורש עומד במקום המוריש ממש” (ואין בזה דינים של “שינוי רשות” המתיר (יחד עם יאוש הבעלים) להשתמש בחפץ הגזול – שכן אין כאן מציאות אחרת כלל, כי הבן הוא במקום האב ממש) שנאמר “תחת אבותיך יהיו בניך”. לעומת העבד והחייל שהוא מציאות אחרת ונפרדת מן האדון והמלך.

אבל מאידך, דווקא משום כך, מסביר הרבי שליט”א, יש מעלה בעבד על בן. שכן הקשר הנפשי של אב ובן, ואפילו בן יחיד, הוא אמנם עצמותי ואינו תלוי בסיבות ובהסברים, ובכל זאת הוא בא מצד המציאות וגודל המעלה של הבן האהוב ולא מצד האב. אמנם זו מעלה עצומה ועצמותית בהיותו בן, אבל בכל זאת מעלה זו קשורה עם המציאות של הבן, והיא לא רק מצד האב. ולכן גם הביטול של הבן אל האב אינו כל כך “ביטול” ו”הנחת עצמותו” הצידה וויתור מוחלט על מציאותו – שהרי הביטול הזה הוא הוא מציאותו של הבן. ואילו בעבד ובחייל, שבו בחר המלך, הקשר הוא לא מצד המציאות של העבד והחייל, שהרי הוא אין לו שום מציאות ושום מעלה מצד עצמו, אלא אך ורק מצד המלך, מפני שהמלך ברצונו ובבחירתו שלו בחר בו. ולכן גם הביטול שלו אל המלך הוא מכל וכל, הוא מבטל ומוותר לגמרי על מציאותו שלו ומניח את עצמו לגמרי הצידה, וכל המציאות אינה אלא המלך לבדו.

ולמרות זאת יש גם מעלה בבן, כי בעבד, דווקא בגלל שהקשר עם העבד  בא מלמעלה, מצד המלך, הרי בנוגע לעבד עצמו הקשר הינו כאילו “דבר נוסף על עצמותו”, ולא כל כך חלק ממהותו שלו, לא כל כך מצד עצמו. וזו המעלה שישנה דווקא בבן, ששייכותו אל האב היא לא רק מצד האב אלא גם בו מצד עצמו, מפני מהותו שלו.

ועל דרך המבואר בחסידות בהבדל בין הנשמה לבין הגוף היהודי: לנשמה יש מעלה עצמותית, בהיותה “חלק אלקה ממעל ממש”, עד ש”ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד”. אבל דווקא בגלל גודל מעלתה העצמותית, הרי הקשר שלה עם הקב”ה הוא מצד המציאות שלה ולא מצד הקב”ה.

דווקא בגוף החומרי של יהודי, שמצד עצמו הוא חומרי ומגושם ואין בו שום מעלה, עד שהוא “נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם” – הרי הקשר שלו עם הקב”ה הוא אך ורק מצד הקב”ה. מפני שהקב”ה, בבחירתו החופשית, בחר בו. ולכן גם הביטול של הגוף אינו חלק מן המציאות שלו (כמו בנשמה שהביטול הוא הוא כל המציאות שלה), אלא הוא אכן מבטל ומפקיר ומניח הצידה את המציאות שלו, כך שאין כאן כל מאומה אלא אך ורק הקב”ה.

אבל מאידך, מכיוון שהגוף מצד עצמו אין לו שום שייכות לאלקות, וכל שייכותו היא רק “מלמעלה”, מפני שהקב”ה בחר בו – הרי בנוגע להגוף עצמו, שייכותו לאלקות היא כאילו “דבר נוסף על עצמותו”, ולא כל כך חלק ממהותו שלו, לא כל כך מצד עצמו.

לכן זקוק הגוף לנשמה, שהיא יש לה שייכות לאלקות גם מצד עצמה – שהיא תגלה בו את השייכות שלו לאלקות. ששייכות זו תהי’ גם מצד עצמו, מפני מהותו שלו. אבל אחרי שהנשמה אכן פועלת זאת בגוף, ומגלה את שייכותו לאלקות – מתגלית כאן שייכות כזו שלמעלה משייכותה של הנשמה לאלקות כנ”ל. ואז, כאשר מתגלית בגוף השייכות שלו לאלקות גם כחלק ממהותו שלו, כפי שיהי’ בשעת הגאולה האמיתית והשלימה, אזי “הנשמה ניזונית מן הגוף”. שכן הגוף מגלה גם בנשמה שגם לה יש שייכות עצמותית אל האלקות כמו הגוף. שלמרות מעלותי’ שלה, יש גם לה את השייכות לאלקות (לא רק מצד המעלות והמציאות שלה, אלא) מצד האלקות.

כעין זה מבואר גם בנוגע ליחס של התורה והמצוות כלפי הנשמה. בתחילה זקוקה הנשמה לתורה, שתגלה את שייכותה לאלקות. שכן הנשמה מצד עצמה היא נברא, והקשר שלה לאלקות אינו גלוי בה כל כך. ולכן היא זקוקה לתורה ומצוות שיגלו בה את השייכות לאלקות. אבל לאחר שהתורה והמצוות פעלו ביהודי וגילו כבר את שייכותו לאלקות מצד עצמו, אזי מתגלה דווקא בנשמה שייכות כזו לאלקות, שהיא למעלה גם מהתורה (“ישראל קדמו לתורה”). ועד שלבסוף מגלה הנשמה גם בתורה את ה”תורה חדשה מאתי תצא”, התורה כמו שהיא “מאתי”, מעצמותו יתברך.

וכן הוא גם בשייכות שלנו, של כל יהודי בכלל, ושל כל מי שבשם חסיד יכונה בפרט, אל הרבי שליט”א מלך המשיח.

מחד, יש מעלה דווקא בהיותנו “חיילי אדוננו”, חיילים ועבדים פשוטים, שאין להם שום מעלה ומציאות משלהם. דווקא כשיודעים ומרגישים את האמת עד כמה רחוקים אנו, עד כמה “אובדים ונידחים” אנו, עד כמה אין אנו שווים שום דבר – דווקא אז נמצא שהקשר והשייכות שלנו אל הרבי הוא לא מצדינו, שהרי אנו מה אנו, אלא מצד הרבי, מפני שהוא ברצונו ובבחירתו בחר בנו ובחר להיות קשור עמנו. שאז הקשר הוא אמיתי ומוחלט, מכיוון שאין הוא מצד המעלה והמציאות שלנו אלא מצדו הוא.

אבל מאידך, אפשר להיות חיילים מסורים ועבדים נאמנים, אבל זה לא נכנס בתוך המציאות שלנו. זהו כאילו “דבר נוסף על עצמותו”, ולא כל כך חלק מן המהות שלנו עצמנו. לא כל כך של “התחתון מצד עצמו”.

ולכן צריכים אנו לזכור תמיד שיחד עם זה ש”חיילי אדוננו” אנו, “חיילי הרבי משיח צדקנו” – אבל עובדה זו צריכה להיכנס, ואכן היא נכנסת, לתוך המציאות שלנו. להרגיש אל הרבי שליט”א גם קירבה גלוי’, כמו בן יחיד ואהוב אל אביו. לאהוב את הרבי גם באהבה בשרית גלוי’, ולאהוב גם את מי שהאהוב אוהב – לאהוב כל יהודי. ולהשתדל ולרצות ולעשות אך ורק מה שהרבי אוהב ומה שהוא רוצה, לגרום לו אך ורק נחת רוח ותענוג. ולא רק כעבד וכחייל, שאמנם הוא ממלא את כל הפקודות בדיוק ואפילו ברצון, אבל זה לא כל כך המציאות שלו עצמו מצד עצמו, אלא שזה יהי’ אכן המציאות שלנו מצד עצמנו דווקא.

ועד, כמאמר רז”ל, “אשה כשרה עושה רצון בעלה” – לא זו בלבד שעושים את הפקודות וההוראות, אלא גם דברים שלא נאמרו במפורש ולא הי’ ציווי מפורש עליהם, אבל כיוון שברור שזהו אכן הרצון, עושים זאת. אין זאת אלא שכאן הרבי רוצה מאתנו שנעשה זאת מצד עצמנו דווקא, ללא ציווי מפורש. וכאשר מקיימים את הדברים לא רק כעבד וכחייל הממלא פקודות והוראות, אלא כבן אוהב ואהוב שכל תשוקתו לגרום נחת רוח לאביו. ובפרט כאשר האב והמלך גילה את רצונו והדגיש שוב ושוב שזהו סדר העבודה בזמננו זה, העבודה הנדרשת כדי להביא את ההתגלות המלאה של המלך המשיח לעיני כל – “עשו כל אשר ביכולתכם” ואל תחכו דווקא לציוויים מפורשים – הרי הבן הנאמן לאביו מניח הצידה את כל החשבונות והשיקולים, גם אלו שמצד הקדושה. מוכן הוא לוותר גם על העולם הזה וגם על העולם הבא, על כל המעלות וכל העילויים, וגם אפילו על כל מציאותו כליל (“כברא דאשתדל בתר אבוי ואימי’…”), ובלבד שיתבצע רצונו של האב. והשאלה אם האב אמר זאת במפורש או לא אינה תופסת מקום אצלו כלל. הוא אינו מחפש ללכת דווקא “על גשר של ברזל” ולהיות בטוח שהוא בסדר ולא יבואו אליו בטענות בכל מה שיעשה. הוא מוכן ברצון ובשמחה למסור את הכל, את כל הגשמיות ואת כל הרוחניות ואת כל המציאות ועצם המציאות – אל האב, אבינו מלכנו משיחנו שליט”א. ובמיוחד למלא את משאת נפשו הטהורה לשמה הוא משליך חייו מנגד וקורא לנו לעשות כל אשר ביכולתנו – להביא את התגלותו המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

פרסום תגובה חדשה

test email