ר' זושא מאניפאלי – לא רואה רע

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס בשם הרה"ח ר' שמואל כותאיסער (לויטין): חסידים נהגו לומר כי שלוש דרגות ישנן באהבת-ישראל אצל צדיקים קדושי עליון.

הרב הקדוש ר' זושא מאניפאלי הי' אוהב כל יהודי בפשטות, מכיוון שראה אך ורק את הטוב שבו. הוא לא הי' רואה רע בזולתו. כל כולו הי' מלא בקדושה ובאלקות, כך ששום מציאות של רע לא הייתה יכולה להיראות אצלו. ולכן, כאשר קרה ומישהו נכשל בדבר רע, ר' זושא פשוט לא ראה זאת. הוא ראה ביהודי רק את הטוב, ולכן אהב אותו בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו.

דרכו זו של ר' זושא לא הייתה רק בקשר לאהבת ישראל, אלא בהנוגע לעבודת ה' בכלל. הוא לא ראה רע בשום דבר, שהרי "אין[1] רע יורד מלמעלה".

מסופר שמישהו בא לרבו של ר' זושא, אל הרב המגיד ממעזריטש, ושאלה בפיו: איך אפשר לקיים את מאמר חז"ל^[2] "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" – "לקבולי בשמחה"^[3], "כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית"^[4] – והרי זה לכאורה נגד טבע האדם, שכאשר הוא סובל צרות וייסורים יוכל להיות בשמחה בדיוק כמו בשעה שהוא נהנה ושמח בטוב הנראה והנגלה?!

שלח אותו הרב המגיד עם שאלה זו לר' זושא.

ר' זושא הי' עני בלי פרוטה לפורטה, ומדוכא ביסורים קשים במשך כל ימי חייו. כאשר פנה אליו אותו יהודי בשאלה זו, תמה ר' זושא ואמר: אינני מבין, איך יכול אני לענות על שאלה שכזו?! שאלה כזו צריכים לשאול אצל מי שעבר צרות ויסורים בימי חייו, אבל אני, שב"ה לא הי' לי אף רגע של צער ויסורים וכל חיי אינם אלא אך טוב וחסד, איך אוכל לענות למי שיש לו צער ויסורים בחייו איך הוא יוכל לקבל בשמחה את הצרות והיסורים?!

כלומר, אצל ר' זושא הרע מלכתחילה לא הי' קיים. הוא מלכתחילה לא ראה אלא אך ורק את הטוב.

ועל דרך הפירוש החסידותי המפורסם^[5] בדברי המשנה^[6] "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו" – שכאשר ישנה איזו שהיא בעי' בחלב, שחלבו עכו"ם, הרי ישראל אינו רואה זאת כלל, שכן יהודי רואה רק טוב וקדושה, ואילו דבר שאינו כזה אין הוא יכול כלל לראותו, "אין ישראל רואהו".

וכן בענייננו, בענין אהבת ישראל, מי שכל כולו אך ורק טוב, אינו יכול לראות כלל רע בזולת. כאימרת הבעש"ט המפורסמת^[7] ש"הזולת אינו אלא מראה" שבה נראית דמותו של המביט בה. לפיכך מי שיש בו אך ורק טוב, לא יראה בזולת אלא אך ורק את הטוב. ומי שרואה בזולת דברים בלתי-רצויים, זה מלמד ומגלה שבו עצמו ישנם נגעים.

כפי הפירוש החסידותי^[8] בלשון המשנה^[9]: "כל הנגעים (ש)אדם רואה (ב)חוץ – (אינם אלא) מנגעי עצמו": רק בגלל שישנם בו עצמו נגעים, לכן הוא רואה נגעים בחוץ, בזולת. אילו לא הי' בעצמו נגוע לא הי' רואה נגעים בזולתו.

כזה הי' הרב הקדוש ר' זושא. הוא הי' כל כולו אך ורק טוב וקדושה ואלקות, ולכן לא ראה בזולת אלא רק את הטוב שבו, ולכן אהב כל יהודי בכל מאודו.

ר' לוי יצחק מבארדיטשוב – מלמד זכות

הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב, סניגורם של ישראל, המפורסם באהבת ישראל הנפלאה שלו, מדה אחרת הייתה בו: הוא ראה גם כאשר יהודי התנהג שלא כראוי, אלא שהי' מלמד עליו זכות, ומוצא ומגלה גם בתוך הרע את הנקודה החיובית שבו, כך שהרע הפך להיות בעצם טוב.

כפי הסיפורים המפורסמים אודותיו, כגון שראה יהודי אוכל בתשעה באב וניסה ללמד זכות כי הוא חולה והרופא גזר עליו לאכול, או ששכח שהיום תשעה באב, או שאינו יודע שצריך לצום היום, או שאינו מודע לחומרת הדבר, או שקשה לו מאד לצום. אך הלה דחה בחוצפה את כל התירוצים והכריז כי הוא בריא לגמרי ויודע הכל ולא קשה לו כלל ובכל זאת הוא אוכל משום שכך עלה ברצונו.

משנסתתמו כל התירוצים, נשא ר' לוי יצחק את עיניו למרום ואמר: ריבונו של עולם, ראה אלו יהודים מופלאים יש לך! נוח לו לאדם מישראל להשים עצמו רשע, ובלבד שלא ישקר!

או הסיפור שר' לוי-יצחק ראה עגלון מתפלל ובה-בשעה מושח הוא את גלגלי עגלתו בזפת. נשא עיניו למרום ואמר: ריבונו של עולם, ראה איזה עם סגולה יש לך – אפילו בשעה שהוא מושח את גלגלי עגלתו בזפת, גם אז הוא מתפלל! וכהנה רבות.

הבעש"ט – אוהב למרות החסרונות

     אבל אהבת ישראל של מורנו הבעש"ט הייתה באופן אחר לגמרי: הוא ראה את החסרונות שיש ביהודי, ולא לימד זכות, ובכל זאת הוא אהב בכל להט נשמתו כל יהודי, למרות כל החסרונות והפגמים שבו!

מוסיף ומבאר המשפיע ר' מענדל: מה פירושו של דבר – וכי הבעש"ט הי' פחות בדרגא מר' זושא מאניפאלי ומר' לוי יצחק מבארדיטשוב? הכיצד הוא ראה את הרע שיש ביהודי ואפילו לא לימד עליו זכות?

אלא כך הוא פירושם של דברים: ר' זושא מאניפאלי ור' לוי-יצחק מבארדיטשוב היו צדיקים קדושי-עליון, אבל הם לא היו נשיא-הדור, הם לא היו הרבי – ראש בני ישראל – של דורם. ולכן יכלו להרשות לעצמם לא לראות את הרע שיש ביהודי אלא רק את הטוב שבו. או לפחות, גם אם רואים בו רע, לא לראות את ה"רע" שברע, אלא ללמד זכות, לחפש ולמצוא ולגלות את הטוב שבו.

אבל הבעש"ט, שהי' נשיא הדור, ראש בני ישראל, שתפקידו לתקן ולהעלות את כל אנשי הדור, הוא לא יכול להרשות לעצמו לא לראות את הרע.

הוא חייב וזכאי לראות את הרע כמות-שהוא בכל כיעורו, בכדי לתקן את היהודי ולהעלותו מן ה"בוץ" שהוא שקוע בו – והוא אוהב את היהודי כמות שהוא, למרות כל החסרונות שבו, גם ללא לימוד זכות.

ודווקא אהבה זו היא "אהבה עצמית" לגמרי:

בדרגות הקודמות של אהבת-ישראל, כאשר לא רואים את הרע, או שמלמדים עליו זכות, מחפשים ומוצאים בו טוב גלוי ולכן אוהבים אותו – פירושו של דבר שיש סיבה והסבר כלשהו לאהבה.

דווקא כאשר רואים את החסרונות בכל כיעורם, ובכל זאת אוהבים את היהודי – זוהי "אהבה עצמית" אמיתית, אהבה מצד עצם היותו יהודי בלבד, ללא שום סיבות וללא שום הסברים שינסו למצוא ולהראות כי יש בו גם טוב גלוי.

דווקא כאשר מצד ה"גילויים" דומה שאין בו כלל טוב וכולו רע גמור, ובכל זאת גם הוא יהודי וגם אותו אוהבים בכל התוקף ובכל להט הנשמה מפני עצם היותו יהודי – זוהי אהבה עצמית אמיתית.

ועד שהתגלות זו של עצם היותו יהודי מתגלה ופועלת גם על ה"גילויים" שבו, שיתתקן הרע כליל בכל עצם מהותו ועד שיהפוך לטוב גלוי לגמרי.

להיות למעלה מהתחתון

התורה כללות ופרטות נאמרה^[10]. כשם שהוא בנוגע לאהבת-ישראל, כן הוא גם בנוגע לכל הענין של המשכת אלקות בעולם, לעשות^[11] לו יתברך דירה בתחתונים:

כאשר צריך להתמודד עם דברים תחתונים, עד לתחתון שאין תחתון למטה הימנו, ולעשות גם מהם עצמם ואותם עצמם דירה לו יתברך, בה ישכון עצמותו ומהותו יתברך בכל תוקפו ובכל עוצמת הגילוי שלו – גם בכך ישנן כמה וכמה דרגות, כמבואר במאמרי ושיחות-הקודש בארוכה^[12].

כדי שיהי' אפשר להתמודד עם התחתונים, חייבים להיות למעלה מהם לגמרי. כדי שיהי' אפשר לא להתרשם ולא להתפעל מכל החסרונות ומכל הבעיות שבהם ולעשות גם מהם, ואותם-עצמם, דירה לו יתברך – חייבים להגיע לדרגא שבה כל מציאות התחתונים, החסרונות ההגבלות והרע, אינה תופסת מקום כלל.

להגיע לדרגא כזו של "עצם", שבאיזה מקום ובאיזה זמן ובאיזו דרגא שלא תהי', לא יהי' בה שום שינוי כלל, והיא תישאר גם שם^[13], עמוק מאד למטה, בכל תוקפה ובכל עצמותה. רק אז אפשר להתחיל לדבר על הפיכת התחתונים שיהיו דירה לו יתברך.

יעקב אבינו – נשאר תמיד מובדל ונעלה

אלא שבזה עצמו ישנם כמה אופנים: האופן הראשון הוא לא לראות את הרע – להיות כל-כך נעלה וכל-כך חדור בקדושה ובאלקות, עד שכל מציאות הרע כאילו אינה קיימת כלל. גם כשנמצאים עמוק בתוך הרע לא רואים כלל רע. רואים רק  קדושה ואלקות, רואים רק שאין עוד מלבדו. ואת זאת ממשיכים מחדירים ומגלים בכל מקום ובכל דבר, כך שהתחתון עצמו נהי' גם הוא חדור וממולא בקדושה ובאלקות לגמרי וגם הוא נהי' דירה לו יתברך.

כך הייתה עבודתו הקדושה של יעקב אבינו, "קו האמצעי" שלא יכול לחול בו שום שינוי ח"ו באיזה דרגא שתהי'. הוא "מבריח מן הקצה אל הקצה – מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין"^[14], ובכולם הוא נמצא בכל תוקפו ובכל עצמותו בשווה ממש.

גם כשהוא נמצא בבית לבן הארמי, מקום נמוך וירוד בתכלית הירידה והשפלות, הרי הוא נשאר מרומם ומובדל. הוא נשאר אותו יעקב הצדיק בדיוק כפי שהי' בבית יצחק אביו ובבית שם ועבר. ולכן הוא למעלה מכל ענין הגלות והירידה, גם כאשר הוא נמצא עמוק בתוך הגלות.

כאשר הוא עובד בנאמנות בבית לבן, באופן של "ביום אכלני חורב וקרח בלילה"^[15], הוא נשאר גם שם רועה צאן, מובדל ונעלה באין-ערוך מכל הגלות והירידה שהוא נמצא בתוכם.

כך הוא הופך את בית לבן וכל מה שיש שם לנכסי יעקב, העולים אתו משם לארץ הקודש. ובאופן של^[16] "ויבא יעקב שלם" – "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו". ואף "מיטתו שלימה"[17] – כל צאצאיו באים עמו וכולם בשלימות. וכן גם כל נכסיו, ואפילו "פכים קטנים"[18], עולים ונכללים בקדושה. עד שאפילו שרו של עשיו מוכרח להודות "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"^[19].

גם כאשר הוא יורד לאחר-מכן למצרים, הרי הוא נשאר שם מובדל ונעלה מכל מציאותה של מצרים. עד שגם פרעה מלך מצרים מכיר ומרגיש שכל הברכה שיש לו אינה אלא בזכותו של יעקב.

רבינו הזקן – גם מצד השכל אין עוד מלבדו

בעבודת רבותינו נשיאינו, נשיאי חב"ד, עצמם, יש לומר, בדרך אפשר כמובן, על פי דברי רבותינו נשיאינו, שזו הייתה עבודתו של רבינו הזקן מייסד חסידות חב"ד – שגם שייך ליעקב אבינו באושפיזין של חג הסוכות. כידוע שהיום השלישי של סוכות, שבו יעקב אבינו עומד בראש האושפיזין, עומד גם רבינו הזקן בראש ה"חסידישע אושפיזין" של יום זה^[20].

רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד המשיך וגילה בכל מקום ובכל פינה – בתוך השכל האנושי, בתוך רגש האדם, בכל פרטי ענייניו במחשבה דיבור ומעשה, בתוך כל ענייני העולם ואפילו בתוך התחתונים ביותר – שכל מציאותם היא אלקות. שהם מלאים וחדורים כולם בקדושה ובאלקות, עד שזו הופכת להיות כל מציאותם. בכך הוא עשה את הדירה לו יתברך בתחתונים.

ומבואר בכמה מקומות^[21] מעלתה של תורת חסידות חב"ד על החסידות הכללית, שההתקשרות לאלקות תהי' לא רק מצד האמונה והמסירות-נפש, הכוחות המקיפים שלמעלה מטעם ודעת – אלא גם ודווקא בתוך גדרי התחתונים, וגם ודווקא מצד השכל האנושי עצמו, תובן ותורגש העובדה שאין עוד מלבדו.

חסידות חב"ד עניינה הוא החדרת האלקות גם בתוך התחתון וגם מצד התחתון עצמו, שגם התחתון עצמו יבין וירגיש כי הכל הוא אלקות ואין עוד מלבדו.

עדיין לא התחתון ממש מצד עצמו

אבל עם כל המעלה הנפלאה שבדרגא זו, שהיא גם נותנת כוח גם לכל הדרגות שבאות אחרי', שהן "כננס^[22] העומד על גבי ענק" על גבי מדרגה זו – הרי סוף סוף בדרגא זו מעולם לא ירדו ולא נכנסו אל תוך תוכו של התחתון עצמו ממש, כי מלכתחילה מעולם לא ראו תחתון ורע. תמיד, בכל מקום ובכל דבר, ראו מלכתחילה רק אלקות. גם כאשר היו עמוק בתוך החושך והגלות ראו רק אור וקדושה.

וממילא עדיין לא הייתה כאן "התלבשות" ממש בתוך העולם. גם הדירה שנעשתה בתחתונים לא הייתה בתחתון עצמו ממש, אלא רק ב"מקומו" של התחתון. הייתה כאן החדרת הקדושה והאלקות בכל מקום ובכל פינה עד שגם התחתון מצא את עצמו מלא וחדור כל-כולו בקדושה ובאלקות.

לא הי' כאן בירור וזיכוך של התחתון עצמו מצד עצמו, אלא גילוי המציאות האמיתית שאין עוד מלבדו גם ב"מקומו" של התחתון, שלפתע נתגלה לו שאין בכלל דבר תחתון, שהרי הכל ממש הוא אלקות, אין עוד מלבדו.

כאשר חסידות חב"ד חדרה לתוך השכל, לתוך הרגש, לתוך המחשבה דיבור ומעשה ולתוך העולם, נתגלה כאן שבעצם אין כאן בכלל תחתון כי בעצם הכל הוא אלקות.

נכון שזה הגיע מצד הגדרים של התחתון עצמו, מצד ההבנה וההכרה שלו. אבל מה שקרה כאן הוא שהתברר לתחתון שבעצם אין הוא תחתון כי הכל הוא אלקות. נמצא שהדירה לו יתברך עדיין לא הייתה מצד התחתון עצמו ממש, מצד התחתון שבתחתון, אלא מצד שנתגלה ובקע ממנו עצמו כי בעצם כאילו אין הוא תחתון.

יוסף הצדיק – להתלבש בתחתון ולעשות ממנו קדושה

הדרגא השני' בעשיית הדירה לו יתברך, בכללות, היא "לראות את הרע וללמד עליו זכות": כשלא מסתפקים בכך שלא רואים את הרע, שכן יודעים שצריך לרדת אל תוך תוכו של התחתון עצמו ולמצוא בו את התחתון שבו כדי לברר ולתקן אותו. לפיכך אין להישאר מובדל ונעלה מן העולם גם כשנמצאים בתוכו, אלא צריך לרדת אל תוך תוכו של התחתון עצמו ושם גופא לעשות את הדירה לו יתברך.

זו הייתה עבודתו הקדושה של יוסף הצדיק: הוא ירד למצרים, ולא הי' שם רועה צאן, מובדל ומופרש, אלא נכנס תחת שיעבוד מצרים כביכול – הוא הי' עבד של פוטיפר, ולאחר מכן אסיר בבית-האסורים. לא כמו יעקב, שגם בבית לבן לא הי' עבד, הנתון כליל למרותו של האדון, אלא פועל, שהוא אדון לעצמו.

החידוש של יוסף הוא שגם במצב זה ובדרגא זו הוא ניהל את העניינים במקום בו נמצא. הן בבית פוטיפר והן בבית האסורים, הרי "כל^[23] אשר היו עושים שם הוא הי' עושה – במימרי' הוה מתעביד", ועד שכולם הכירו גם במקום זה ובמצב זה "כי^[24] ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".

גם כאשר הגיע יוסף לאחר-מכן להיות משנה למלך, הי' נתון עדיין למרותו של פרעה, ה"מושל בכיפה", שאמר לו^[25] "רק הכסא אגדל ממך". את כל הכסף שגבה עבור התבואה שמכר וכו' הביא יוסף ביתה פרעה^[26]. הוא לא נשאר רועה צאן אלא הי' מעורב באופן פעיל בכל ענייני מצרים באופן של "התלבשות" – "ובלעדיך^[27] לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". ובפשטות, כל מצרי שהי' זקוק לרשיון רכיבה על סוס ונשיאת נשק הי' צריך לפנות לשם כך ליוסף.

מובן אם כן עד כמה הי' יוסף עסוק וטרוד בענייני מצרים ולא נשאר מרומם ומובדל מהם.

ולכן אמנם "ויכר^[28] יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". השבטים לא יכלו לתאר לעצמם בשום אופן כי אותו אחד שנמצא כה עמוק בתוך מצרים באופן שאינו מובדל ומרומם מהם, הינו אותו יוסף הצדיק.

זה הי' החידוש של יוסף אפילו לגבי יעקב אביו – אלא שזה עצמו הי' בכוחו של יעקב אביו, כמו שכתוב^[29] "אלה תולדות יעקב יוסף" – שגם כאשר ירד לתוך מצרים, ולא נשאר מובדל ומרומם אלא נכנס פנימה והתלבש בתוך שעבוד מצרים, גם אז,  בתוך התחתון ביותר, הוא מצא את הקדושה והאלקות. והוא גילה אותם עד כדי כך שכל הסובבים אותו הכירו בזה, והיו מלאים וחדורים בזה.

ספירת היסוד

ובלשון הקבלה והחסידות: יעקב[30] הוא מידת התפארת שבעולם האצילות, ומכיוון שהתפארת כוללת חסד וגבורה שהם עיקרי המידות, הרי הוא כולל את כל המידות שבעולם האצילות. ואילו יוסף הצדיק[31] הוא ספירת היסוד, "כי[32] כל בשמים ובארץ" – שהוא המאחד שמים וארץ, מביא וממשיך את האור של עולם האצילות ("שמים") לרדת ולהיכנס גם לעולמות הנבראים, בריאה יצירה עשי' ("ארץ"). וגם בהיותו שם ובירידתו ובהתלבשותו שם הוא נשאר עם כל תוקף האור ועם כל העוצמה של עולם האצילות.

הוא מגלה גם שם, גם מצד הגדרים והעניינים של התחתון עצמו, כי כל מציאותו היא אלקות, כי אין עוד מלבדו גם בתוך הנבראים וגם מצד הגדרים והעניינים שלהם.

כלומר, לא שהוא מגלה בהם שבעצם, גם כאשר נמצאים במקום ובמצב תחתון, הם כאילו אינם תחתונים כיוון שגם בהם אין עוד מלבדו כנ"ל – אלא שגם כאשר יש תחתון והוא אכן תחתון ונחות, אזי גם מצד הגדרים של התחתון עצמו מצדו-הוא אין עוד מלבדו.

ויש לומר שזהו בדוגמת הנ"ל "שרואה את הרע ומלמד זכות". הוא אכן רואה את הרע ולא נשאר למעלה ממנו לגמרי, אך הוא מצליח למצוא איזו שהיא נקודה של אור ואמת גם בתחתון עצמו מצד עצמו. גם מצד המציאות של הרע עצמו הוא כאילו "מלמד זכות" ומגלה שגם כאן ישנה שייכות לאלקות ולקדושה.

מכניסים את האושפיזין הבייתה

יוסף הצדיק שייך לשמיני-עצרת, בו "נעצרים" ונקלטים כל ענייני חג הסוכות בפנימיות, כמו שכתוב^[33] "עצרת תהי' לכם".

ולכן נכנסים אז מהסוכה שהיא דירת ארעי אל הבית שהוא דירת קבע – כדי להכניס את כל ענייני הסוכה, שהיו עד עתה באופן ארעי, הבייתה, שיהיו באופן של קבע.

וכן בנוגע לאושפיזין, שבעת הצדיקים והנשיאים, המבקרים בסוכות של ישראל, הן האושפיזין שבזוהר והן ה"חסידישע אושפיזין", שבעת נשיאי חב"ד:

בסוכות הם באים בתור אושפיזין, שמשמעותו אורחים – שבזה מודגש כי הם רק אורחים כאן ואין זה מקומם הקבוע. ואילו בשמיני עצרת[34] הם נכנסים הבייתה והופכים לבעלי-בתים בבית. כי הקדושה והאלקות חודרים כבר בתוך תוכו של העולם הזה התחתון, גם בתוך תוכם של גדרי וענייני התחתונים, שגם משם תפרוץ הנקודה של אור שבהם עצמם, והיא תחדור ותמלא את כל כולם, עד שיהיו דירה לו יתברך בתכלית.

והכוח לזה הוא אכן מדרגא גבוהה יותר אפילו מדרגתו של יעקב אבינו – אלא שזה בא בהמשך ועל-גבי עבודתו של יעקב, כנ"ל – מהדרגא של "שמיני", שלמעלה מכל גדר וגבול לגמרי.

רק מדרגא זו יכול להיות מצב שגם התחתון כאשר הוא נשאר תחתון בגדריו וענייניו שלו, בכל זאת מגיעים גם אליו ומגלים גם בו, איך שגם הוא מצד התחתון שבו, הינו שייך לאלקות.

יוסף שבדורנו

בעבודתם הקדושה של רבותינו נשיאינו, הייתה זו עבודתו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, "יוסף^[35] שבדורנו, ששמו הראשון יוסף".

הוא ירד לתוך העולם באופן של התלבשות והתעסקות. הוא לא נשאר מרומם ונבדל גם בהיותו בעולם, אלא נכנס לתוך "המונה של רומי" – גר בערים גדולות דווקא, במרכזי המימשל העולמיים. כן הוא התעסק בעצמו ותבע מחסידים לעסוק גם בדברים פשוטים ביותר, כלימוד אלף-בית, השפעה על יהודים בנוגע לשמירת שבת, כשרות טהרת המשפחה וכו'. וביחד עם זה הי' שקוע כל כולו בלימוד ואמירת חסידות והפצת העניינים העמוקים ביותר בחסידות. כדוגמת יוסף הצדיק שגם כשעסק בעניינים הפחותים והנמוכים ביותר של מצרים ולא נשאר מרומם ומובדל מהם, גם אז הי' בתכלית הדביקות באלקות.

כאן נעשתה הדירה לו יתברך לא רק ב"מקום" של התחתון, אלא בתוך התחתון עצמו. כאן נכנסו אל תוך תוכו של התחתון, מצאו גם בו איזו שהיא נקודה של אור ("לימדו זכות"), וכך תיקנו והעלו גם אותו להיות דירה לו יתברך גם מצדו הוא.

גם התחתון שבתחתון

אלא שגם זה הי' עדיין רק גילוי נקודת האור שבתחתון ולא התחתוניות שבתחתון. שהרי כאשר מלמדים זכות על הרע מגלים בכך את הטוב שישנו גם בתוך אותו רע, האור שישנו גם בתוך החושך, אבל לא מתקנים את התחתון עצמו והחושך עצמו. עדיין לא הופכים את התחתון עצמו, התחתון שבתחתון, לטוב.

תכלית הכוונה היא – לברר, להעלות ולתקן גם את התחתון עצמו. לא רק למצוא את נקודת האור הנמצאת גם בתחתון. אלא גם כאשר לא מלמדים עליו זכות, גם כאשר הוא נשאר תחתון ממש, בכל זאת מתקנים אותו עצמו (על דרך ש"אוהבים אותו עם הרע שבו"). מגלים שבעצם גם התחתון עצמו, התחתון שבתחתון, הינו קדושה ואלקות, משום שאין עוד מלבדו והכל הוא אלקות – לא רק שגם בתוך התחתון והנמוך ישנו ניצוץ אלוקי טוב, אלא שגם התחתון עצמו, כפי הוא חשוך ותחתון, גם הוא אלקות. גם הניצוץ האלוקי שירד ונעשה חושך, וגם הגשמי עצמו,  הכל הוא אלקות, הכל ממש[36].

זוהי עבודתו של "דוד מלכא משיחא", שהוא משבט יהודה, "ספירת המלכות".

אחרי שהוא מקבל את השפע מיוסף הצדיק – "בי^[37] אדוני – שבי^[38] יומשך השפע מיוסף הצדיק" – הוא מוסיף ומגלה את מעלתו שלו שלמעלה גם מיוסף. עד כדי "ועבדי^[39] דוד מלך עליהם … ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שהוא למעלה באין ערוך גם לגבי עבודתו הנפלאה של יוסף הצדיק.

ובלשונו של הרבי מלך המשיח שליט"א^[40]: "שיחד עם הסיוע דתוקף העבודה של יוסף שבדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – יש גם את ה"ויגש אליו יהודה", משיח שיבוא בקרוב ממש, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שבא בסיוע ונתינת כח מיוסף (שבדורנו)"!

בכח העצמות

עניינה של ספירת המלכות הוא השייכות לתחתון עצמו, לא לנקודת האור שאפשר למצוא אפילו בתחתון, אלא דווקא בתחתוניות של התחתון.

בנקודה זו שבו, שאין בה שום שייכות לאור גילוי ואמת, וכל כולו חושך גלות וירידה – לפעול בו ש"החושך עצמו יאיר"^[41] – לא רק שהאור יאיר גם במקום החושך, ולא רק שאפשר למצוא גם בחושך עצמו איזו שהיא נקודה של אור, אלא שגם החושך עצמו, החושך שבחושך, גם הוא יאיר!

– איך ייתכן שהחושך עצמו יאיר, והרי מדובר כאן על החושך שבחושך שאין בו שום נקודה של אור, איך אפשר שגם הוא מצד עצמו יאיר?

ואכן, מצד כל הגדרים של סדר ההשתלשלות – אין שום אפשרות כזו, זה פשוט לא ייתכן. אם זהו אכן חושך, וחושך מוחלט וחשוך לגמרי, החושך שבחושך – איך הוא יאיר?!

אבל כאן מדובר על פריצת גדרי ההשתלשלות לגמרי. מדובר על גילוי עצמותו יתברך ממש, ה"עצם" שלמעלה מכל גדר וגבול, ושום דבר לא בלתי-אפשרי אצלו. הוא יתברך נמנע הנמנעות ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. כאשר מתגלה ה"עצם" כפי שהוא, יכול גם "ציור" הפוך לגמרי כמו חושך מוחלט – להאיר!

החושך עצמו מאיר

זוהי עבודתו של משיח צדקנו, ספירת המלכות, להתעסק עם התחתונים ביותר, ולא רק למצוא ולגלות בהם איזושהי נקודה של אור, אלא להביא לכך שגם החושך עצמו יאיר.

גם דברים שאין בהם שום נקודה של אמת ושל אלקות, שלכן רבותינו נשיאינו עצמם נלחמו בהם בכל תוקף עוז – כמו למשל קליפת נפוליאון וכל החופש ברוחניות שהביאה עמה "המהפיכה הצרפתית" שגרמה לכל המתירנות ופריקת-עול מלכות-שמים וכו' וכו' – הרי דווקא בדורנו (וזה התחיל קצת בדור הקודם, בהתאם להמבואר לעיל) נתגלתה המעלה שבחופש זה עצמו: לא רק שגם בו יש קצת אור, אלא שדווקא הוא בעניינו שלו מגלה אלקות, ועד שהוא עצמו הופך להיות מקור להפצת היהדות והמעיינות חוצה^[42]. עד ש"הימנון המהפכה", שתנועותיו מבטאות את אופי המהפיכה,  ה"מארסלייז" – הופך להיות ניגון חסידותי לכל דבר עם המילים "האדרת והאמונה לחי עולמים". החושך עצמו – מאיר!

הרבי מלך המשיח שליט"א לוקח את כל מציאות העולם, וכמו שהם מצד עצמם דווקא, והופך אותם לקדושה. את הווידאו, את האינטרנט, את שלטי החוצות, את כל החיצוניות של הפירסומת הרעשנית ואת כל המציאות של כל דבר ופרט בעולם מצד עצמו – שתתגלה בו מציאותו האמיתית, כפי שהוא מצד ה"עצמות", כי "כל^[43] מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".

ולא רק באופן שגם דרכו ועל ידו אפשר לגלות אלקות, אלא דווקא באופן שלו וב"ציור" המיוחד לו, שהוא לכאורה הפוך לגמרי מאלקות – דווקא בזה מתגלה ומתבטא שאין עוד מלבדו!

זו גם הסיבה שבתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א מודגש ללא הרף, שכתוצאה מכל ההשכלות והאידיאולוגיות הכי נפלאות צריכה לבוא דווקא העבודה הפשוטה, החיצונית, המעשה בפועל, וללא זה חסר העיקר – כי זהו עניינו של יהודה, כידוע^[44] שיוסף ויהודה הם תלמוד ומעשה.

כי עניינו של המלך המשיח הוא, שהתחתון עצמו כפי שהוא תחתון יבטא את האלקות. להשתמש בכל הטכניקות וענייני העולם התחתונים, שאין תחתון למטה מהם, ולעשות דווקא מהם עצמם ואותם עצמם דירה לו יתברך, לעצמותו ממש, ובגילוי ממש.

הדירה והדייר מתאחדים לגמרי

בעומק יותר, מבאר הרבי מלך המשיח שליט"א בשיחה נפלאה^[45], גם כאשר חודרים לחוצה שאין חוצה למטה הימנו ועושים ממנו דירה לו יתברך, תיתכן עדיין איזושהי התחלקות ופירוד בין התחתון שנעשה דירה, לבין הקב"ה עצמו הדר בדירה זו.

כי סוף סוף, גם כאשר התחתון נעשה דירה בשלימות, הרי מדובר כאן רק על דירה ולא על התאחדות מוחלטת. כמו בדירה בפשטות, שאין התאחדות מוחלטת בין הדירה לבין הדייר שדר בדירה, אלא רק שהוא דר בדירה – כך בנמשל, בדירה לו יתברך, גם אחרי שעשינו את העולם דירה לו יתברך, נשאר עדיין חילוק בין הדירה לבין עצמותו יתברך "הדר בהדירה", שהוא כאילו דבר נוסף שמחוץ ולמעלה מן הדירה.

ואם אכן זה המצב, נמצא שוב שעדיין חסר משהו. עדיין לא הייתה כאן ההתגלות המושלמת והמלאה של העצם עצמו. שכן אם החוצה שנעשה דירה לו יתברך אינו דבר אחד ממש, בלי שום התחלקות ופירוד כלל וכלל, עם עצמותו יתברך, נמצא שסוף סוף נשאר איזשהו גדר וציור למעיינותיך. ישנה עדיין נקודה מסויימת שם לא חדרו המעיינות ממש לגמרי. שכן אף שאמנם הם הגיעו לשם, אבל ישנו עדיין איזשהו חילוק ופירוד בין החוצה לבין המעיינות.

רק כאשר גם החוצה התחתון ביותר מתאחד ממש לגמרי, בתכלית האחדות ממש, עם עצמותו יתברך, הדירה הופכת להיות דבר אחד ממש עם עצמותו יתברך הדר בדירה – רק אז בא לידי ביטוי העצם האמיתי שאין לו שום גדר וציור כלל ולכן הוא מתאחד ממש לגמרי גם עם ה'ציור ההפכי' לגמרי.

זהו, מבאר הרבי שליט"א באותה שיחה מופלאה, החידוש של כ"ב שבט. בכ"ב שבט תשמ"ח, יום הסתלקות הרבנית חי' מושקא, התחילה תקופה חדשה בנשיאותו של נשיא דורנו, תקופה בה כבר סיימו הכל ולא נותר אלא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש. בתקופה זו מתאחדים לגמרי הדירה לו יתברך עם הדייר, הוא יתברך בכבודו ובעצמו!

עד כ"ב שבט הייתה אמנם החדרת העצם בתחתונים ממש, אבל עדיין נותר איזשהו חילוק והבדל בין הדירה לבין "הדר בהדירה", הייתה זו רק דירה לו יתברך אבל לא הוא יתברך עצמו.

החל מכ"ב שבט – התגלות הבחינה השני', הנעלית יותר, של הי"א, המרמז על העצם, בחינת "חד ולא בחושבן", י"א ימים אחרי י"א שבט (שמודגש בפרט בשנת תשי"א, "עשתי עשר לחודש עשתי עשר בשנת עשתי עשר"), אז מגיעים להתגלות העצם כמות שהוא ממש. ואז נעשה האיחוד והחיבור המוחלט של המעיינות עם החוצה עד שזו לא רק דירה לו יתברך אלא הוא יתברך עצמו בכל עצמותו ממש שוכן ונמצא ומתגלה בתוך החוצה.

לא נשאר שום חילוק והבדל בין המעיינות עצמם לבין החוצה התחתון ביותר. כל העצם כמות שהוא, בכל עצמותו ממש, ובגילוי, חודר ומתגלה ובוקע ופורץ מתוך החוצה עצמו ומצד גדריו שלו, כדלקמן בארוכה.

ניגונים חסידותיים חדשים

כששרו ורקדו ב-770 את הניגון "הרבי מליובאוויטש הוא משיח" בהקפות של הרבי מלך המשיח שליט"א בשמחת-תורה ה'תשנ"ז, והניגון 'תפס' את כל הקהל, והפך להיות ניגון של ליובאוויטש, עד שהכתירוהו בתואר "ניגון השנה" – היו רבים מאתנו שזה נשמע להם קצת צורם בתחילה.

בכל זאת, סוף סוף אין זה ניגון חב"די במקורו, ואפילו לא דומה באופיו לניגוני חב"ד, והרי סוף סוף מצויים אנו בקודש-הקדשים, כשהרבי עומד ומנצח על השירה והריקודים, גם אם לא רואים זאת בעיני בשר, האם ניגון כזה אכן מתאים כאן?

למי שזוכר, היו לבטים דומים לכמה וכמה מאתנו בקשר לניגון "הרבי שליט"א, אין כמוך בעולם". גם הוא אינו ניגון חסידותי במקורו, ואדרבה, כידוע ליודעים. ובכל זאת, כשנתקבלו תנועות העידוד בכל עוצמתן ממלכנו משיחנו שליט"א, הפך גם ניגון זה לניגון חסידותי לכל דבר. ולפני כן הי' כן בנוגע ל"וואי וואונט משיח נאו" ועוד.

וכפי שאומר הרבי מלך המשיח שליט"א^[46] בקשר לניגון ה'מארסלייז', הימנון המהפכה, שהפך ל"האדרת והאמונה": "מזמן לזמן מתחדשים ניגונים חסידותיים חדשים על ידי אלה המסוגלים לחבר ניגון טוב, וכאשר זה מתקבל על ידי הציבור ושרים אותו בציבור, נעשה הניגון חלק מהניגונים החסידותיים"!

אלא שכנ"ל, היא הנותנת: החידוש של הרבי מלך המשיח שליט"א הוא ששום דבר, גם דבר שלכאורה אינו מתאים ל'ציור' זה, לא נשאר בחוץ. ולא זו בלבד שגם הוא הופך להיות דירה ובכל זאת נשאר איזשהו חילוק בינו לבין הוא יתברך עצמו, אלא שהוא מתאחד ממש לגמרי עם הוא יתברך בכל עצמותו.

לא ל"זמר חסידי" – חוצה ללא המעיינות

[במאמר מוסגר: מובן ופשוט שכל זה אמור אם מכניסים בו אכן את ה'עצם' – אלקות וחסידות, גאולה ומשיח וכדומה. ואילו כאשר נשאר רק החוצה בלבד בלי המעיינות, רק הניגון שנלקח מהרחוב, גם אם נקרא שמו בישראל 'זמר חסידי' וגם אם אין בו שום בעי' הלכתית – הרי הוא פסול בתכלית אצל חסידים.

וכדאי למחות על 'מנהג' שכאילו נכנס לצערנו בין כמה מאנ"ש – אולי עם כוונות טובות אבל התוצאה אינה רצוי' – להשתמש בכל מיני ניגונים שנקראים כאילו 'חסידיים' (אך במפורש אינם 'חסידותיים') במקום ניגוני חב"ד בכל מיני הזדמנויות של שמחות או בכלל לשמוע ולהשמיע אותם ניגונים בכל הזדמנות שתהי'.

– אם המעיין נמצא בתוך החוצה, הרי ככל שהחוצה נמוך יותר הוא מגלה בכך יותר את העצם. אבל אם החוצה נשאר לגמרי לבד, בלי העצם, בלי אלקות, בלי חסידות ובלי משיח – הרי מציאותו נשארת ההיפך הגמור מקדושה, מאלקות בכלל, מליובאוויטש בפרט, ומן העצם בפרטי-פרטיות.

שכן אף כי בפנימיות גם הוא נלקח מן העצם, אבל בפועל ובגלוי הוא מבטא את ההיפך.

כשם שלא יעלה על הדעת לעשות עבירות ח"ו כדי להכניס גם לשם את העצם ח"ו וח"ו, כך גם בנושאים שאף אם אינם איסור ממש אלא ענייני רשות והיתר, אבל זהו כזה מין "היתר" המפריד אותך מהקב"ה ואם כן הרי גם זה טריפה ואיסור.

כפתגמו הידוע של החסיד המפורסם ר' הלל מפאריטש: מה ההבדל בין איסור לבין היתר – איסור הוא שהקב"ה אומר, אני אוסר עליך להיפרד ממני ח"ו, ואילו היתר הוא שהקב"ה אומר, אני מתיר לך להיפרד ממני ח"ו…

ואין להאריך בדבר הדורש תיקון, שבוודאי יבוא על תיקונו בדרכי נועם ובדרכי שלום. עד כאן מאמר המוסגר].

לחסידות יש בעל הבית

כשרבינו הזקן יסד את חסידות חב"ד, הי' מקום לבוא ולומר: לא זהו הציור והאופן בו חינכו אותנו הבעש"ט והרב המגיד. אבל רבינו הזקן נלחם ומסר נפשו על הדרך אותה סלל, וסוף סוף נתברר ונתגלה כי דווקא זהו ה"ווערכושקע" והאמיתית של תורת הבעש"ט.

גם במשך הדורות היו חסידים, ודווקא חסידים גדולים, שהי' קשה להם להתרגל לציור ולאופן החדש שלא התאים למה שהם חונכו והורגלו – חינוך והרגל של קדושה ואלקות, שהי' נכון ונחוץ ומוכרח קודם, אבל עכשיו אסור להסתפק בו, וחייבים ללכת קדימה כפי הוראות נשיא הדור של אותה תקופה.

וככה ממש היום. כשהרבי מלך המשיח שליט"א מכריז על תקופה חדשה, בה צריך לומר את כל האמת ואת כל הפנימיות והעצם בלי כחל ושרק אל החוצה שאין חוצה חוץ הימנו. בלי שישאר איזשהו חילוק והבדל בין מה שידוע אצלנו בפנים לבין מה שאומרים ומכריזים ומפרסמים בחוץ. וגם בשיטות פרסומת החוצות הנמוכה והרעשנית – להביא את העצם בכל תוקפו ובכל עצמותו, שיתגלה כמות-שהוא, ללא כחל ושרק, בתוך התחתון ביותר. עד שהוא יהפוך להיות לא רק דירה לו יתברך אלא דבר אחד עם הוא יתברך ממש.

     חסידים יודעים שלחסידות יש בעל-הבית, והוא ורק הוא הקובע מה וכיצד להיות ולעשות.

       ומשהרבי הכריז[47] "הגיע זמן גאולתכם", מוטלת עלינו השליחות והתפקיד להביא את בשורת הגאולה של הרבי מלך המשיח שליט"א לתודעתם של כל בני ישראל – גם אם הם עדיין במצב שרואים בהם את השלילה, וגם אם לא מלמדים זכות – בכל זאת אנו אוהבים כל יהודי, עם כל החסרונות שבו, ומביאים אותו ומביאים אליו את כל ה"עצם" כמות שהוא, בלי כחל ושרק. ובזה עצמו הופכים הכל לטוב, אמת וקדושה אמיתית מוחלטת.

     בתקופה זו עוסקים אנו כל הזמן ב"דבר^[48] היחיד שנותר בעבודת השליחות – לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מהגלות". ואמנם כמובן יש לעסוק בכל העניינים שהוטלו עלינו בכל השנים, אבל דווקא כפי שהם חדורים לגמרי באותו "דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות".

       שזה מביא להתגלותו לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר מכל קצווי תבל ומכל הפינות הרחוקות והנידחות ביותר תפרוץ קריאת והכרזת הקודש, המבטאת את ה"עצם" –

     "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

הערות