בס״ד, יו״ד שבט, תשי״ט

באתי לגני[1] אחותי כלה: ומבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל ההילולא בהמאמר עפ״י המבואר במדרש לגני לגנוני, למקום שהי׳ עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, דבתחלת הבריאה עולם על מלואו נברא, וע״י חטא עה״ד והחטאים שלאחריו סילקו את השכינה מלמטלמ״ע עד רקיע הז', והצדיקים ע״י עבודתם המשיכו את השכינה מלמעלמ״ט, דהתחלת ההמשכה הי׳ מאברהם, שהוא הי׳ הראשון, והורידה מרקיע הז׳ לו׳ וכו׳ עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין והורידה מרקיע הא׳ למטה בארץ. ולכן למשה נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דכפשוטו קאי על המשכת אלקות שהי׳ למטה בארץ. וגם כמאמר רז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו״א מישראל. ועפי״ז מבאר בהמאמר הטעם מה שהמשכן, דמשכן איהו מקדש ומקדש איהו משכן, הי׳ מעצי שטים. דשטים הוא מל׳ הטי׳ כמ״ש שטו העם, והוא ההטי׳ מדרך הישר והמיצוע, שישנה בב׳ אופנים, ההטי׳ מדרך המיצוע לגרוע והטי׳ מדרך המיצוע לטוב. שההטי׳ לגרוע הוא כמרז״ל אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות, ושטות זה שהוא השטות דעולם והשטות דלעו״ז צריך להפוך לבחי׳ השטות דקדושה והוא העבודה שלמע׳ מטעם ודעת. וזהו (האתהפכא משטות דלעו״ז לשטות דקדושה) עיקר עבודת המשכן ומקדש, שעי״ז נעשה ושכנתי בתוכם, שיהי׳ עיקר שכינה בתחתונים׳ באתי לגני, לגנוני. ועפי״ז מבאר גם בהמאמר הטעם מה שעצי שטים נק׳ בשם קרשים, שכל השמות שבתורה הם בדיוק ומתאימים לתוכן ענינם, דהנה האותיות דקרש הם אותיות שקר ואותיות קשר, והיינו אשר מהשקר דעולם צריך להפכם ולעשות מהם קרשי המשכן, בחי׳ קשר, והיינו לקשר כל עניני העולם בשכינה ובעיקר שכינה שהוא פנימיות ועצמות א״ס ב״ה. וכמו שמבאר בפרטיות אותיות קו״ף ורי״ש ואיך שיש כנגדם בקדושה, ואשר צריך להפכם מהאותיות כמו שהם באתוון דזיופא לעניני טוב וקדושה, וכמבואר כל הנ״ל באריכות בסעיפים הקודמים[2].

ב והנה בהמאמר (בסעיף ט׳) מבאר שזהו ג״כ מה שהקרשים נקראים בשם עומדים, וכמ״ש ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, ומבאר דעומדים הו״ע עמודים, אתוון דדין כאתוון דדין, וכדאי׳ במס׳ יומא[3] ע״פ עצי שטים עומדים דעומדים הו״ע מעמידים. ומבאר בהמאמר אשר ענין העמוד הוא שהוא מחבר את הגג והרצפה להיות כאחד ממש. וזהו״ע הקרשים שנק׳ בשם עמודים, שהוא ע״ד ענין המצות שנק׳ בשם עמודים לפי שהם ממשיכים ומחברים אוא״ס ב״ה עם העולמות ממש, הנה גם הקרשים הם מחברים אור א״ס ב״ה עם העולמות. והנה בענין המצות שהם עמודים מבאר כ״ק אדמו״ר הזקן נ״ע באגה״ק (סכ״ט) אשר רצון העליון נקרא בשם כתר, ואיתא בתפילת ר׳ נחוניא בן הקנה[4] אשר בהכתר יש בו תר״ך עמודי אור. ומבאר זאת, דכמו שיש עמודים בבית חומה גדול נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה, כך המצות נצבים מרום המעלות הוא רצון העליון ב״ה ונמשכים עד הארץ, שהמצות נתלבשו בגשמיות וגם המצות שלא נתלבשו בגשמיות הרי ניתנו לאדם הגשמי שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו'. והנה מדיוק לשון המאמר מובן שיש הפרש בין הקרשים למצות, דזהו מ״ש בהמאמר שהקרשים הם ע״ד המצות (ע״ד ודוגמא לבד) שהמצות הם עמודים ממש והקרשים הם ע״ד המצות. ולכן בהמצות הוא אומר הלשון ממשיכים ומחברים אוא״ס ב״ה ועולמות, ובהקרשים אינו אומר הלשון, ממשיכים כ״א שהם מחברים אוא״ס ב״ה עם העולמות ע״ד המצות. והנה בתניא יש ג״כ הפרש בין המשל דעמודים להנמשל דמצות. דבענין העמודים אומר שהם נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה ובהנמשל דמצות אומר שהם נצבים ברום ונמשכים עד הארץ. והנה שינוי המשל מהנמשל מובן בפשטות, דהנה העמודים הרי התחלתם היא שהם נצבים בארץ ומזה הם מגיעים עד התקרה, משא״כ המצות הרי הם נצבים למעלה וכמ״ש אשר קדשנו במצותיו מצותיו שלמעלה, ומשם הם נמשכים למטה. ומתאים להכלל הידוע שיש הפרש בין יסוד למטה ליסוד למעלה, שלמטה היסוד הוא למטה ועליו נבנה הבנין, ולמעלה הרי היסוד הוא למעלה מהבנין. ולכן בענין העמודים אומר שהם נצבים בארץ, דנצב הו״ע חוזק הדבר, וכמו נצב מלך, הנה למטה הרי חוזק ויסוד הדבר הוא למטה בארץ ועליו נבנה הבנין, ובענין המצות הוא אומר שהם נצבים ברום המעלות, לפי שלמעלה הרי חוזק ויסוד הדבר הוא למעלה.

ג אמנם זה גופא צריך להבין, מפני מה היסוד למטה הוא באופן אחר מהיסוד למעלה. ויובן זה עפ״י המבואר בכמה ענינים ומהם בענין יש הנברא, דזה שבהרגשתו אין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, הוא לפי שהתהוותו הוא מהעצמות אשר מציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו דרק הוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש מאין ואפס המוחלט, וכמבואר באגה״ק[5]. ולכן לע״ל אשר אז יתגלו אמיתית ופנימיות כל הענינים הנה אז יתגלה בהיש הנברא שרשו האמיתי, והוא יש האמיתי שאין לו עילה וסיבה. ובזה יובן מה שנעוץ תחלתן בסופן, אשר בסופן דוקא נעוץ התחילה שהוא למעלה מבחי׳ ראש, אשר התחילה שהוא העצמות נמצא בבחי׳ הסוף דוקא, בהיש הגשמי שאין תחתון למטה ממנו, הנה היא דוקא דירה לעצמותו ית׳[6], אשר לעתיד יהי׳ זה בגילוי, ובאמת גם עכשיו הוא כן. וזהו הטעם אשר למטה היסוד הוא למטה דוקא יש דעשי׳ ועליו נבנו עולמות העליונים, משא״כ למעלה הרי מבואר בתניא[7] אשר הכוונה הפנימית אינה בעולמות העליונים והם רק הארה בלבד וכל ענינם הוא רק בכדי שתושלם על ידם הכוונה הפנימית למטה דוקא, ואור והארה שלמע׳ יותר נעלה     יותר, ולכן למע׳ העמודים הם נצבים ברום המעלות, לפי שיסוד     וחוזק הדבר הוא למעלה ומשם נמשך למטה.

ד אמנם עדיין צ״ל, מפני מה ביש הנברא דוקא הוא יש האמיתי ואינו נמצא ברוחניות. דלכאורה הי׳ צריך להיות יש האמיתי ברוחניות הענינים ובענינים רוחניים, שלכן נק׳ בשם עליונים לפי שהם נעלים במדרי׳. אך הענין הוא כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר האמצעי נ״ע (בשערי אורה ע׳ קטו) ג׳ משלים בענין כל הגבוה גבוה ביותר יורד מתלבש ומתגלה בנמוך נמוך יותר. משל הא׳ הוא מאבוקה גדולה שאורה גדול ומאירה למרחוק, וכאשר צריך להאיר למקום הרחוק צריך לזה אבוקה גדולה. וא״כ מובן אשר בכדי שיהי׳ ניכר מעלת האבוקה גדולה (וואו קריגט מען ארויס איר עילוי) על מעלת הנר ואבוקה קטנה, הוא במקום הרחוק דוקא, שם דוקא נתגלה בחי׳ ״הגבוה״ אשר בהאבוקה. דהגם אשר האור שמאירה למרחוק הוא אור קטן ביותר, עד אשר אם ידליקו שם נר יאיר יותר מאור האבוקה שמאיר שם, מ״מ הנה בזה דוקא ניכר מעלת ותוקף האבוקה. ומשל הב׳ הוא מחבית מלאה מים, או חכם מלא חכמה, שמצד רבוי המים שבחבית שמלאה על כל גדותי׳ הנה מצד זה נשפך גם מבחוץ, ובזה דוקא ניכר רבוי המים. דהגם אשר המים שנשפכים מבחוץ הם כהפקר ומעטים בכמותם לגבי המים שבתוך החבית, מ״מ הנה בזה דוקא ניכר אשר החבית מלאה על כל גדותי׳. וכ״ה גם בענין החכמה, שע״י בחי׳ נובלות חכמה וע״ד שיחות חולין של ת״ח, הנה עי״ז דוקא ניכר שההמשכה היא מחכם גדול ששייך לעומק החכ׳. ומשל הג׳ הוא מהשפעת הטפה בגשמי׳, שממנה הוא ההולדה ממהות למהות אחר, מהות חדש, משא״כ בהשפעת השכל שהיא השפעה רוחנית א״א להיות הולדה חדשה, ורק כאשר התלמיד הוא בר שכל אז דוקא יבין את השכל שהשפיע לו הרב. וא״כ מובן מעלת הטפה הגשמית דוקא, אשר דוקא ממנה נולד מהות חדש, מהות אחר ממהות הראשון, שהוא השפעת הולד. וי״ל בדא״פ בביאור ענין הג׳ משלים, דהנה ענין מה שכל הגבוה גבוה ביותר יורד לנמוך נמוך יותר, הוא ההמשכה מהעצמות לבי״ע. דבאצי׳ הרי איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד ונק׳ עולם האלקות, ואי״ז נמוך, והכוונה בענין נמוך הוא ענין הבריאה, והוא עולמות בי״ע. והנה סדר ההמשכה בעולמות בי״ע הוא בהאופן דאור מים ורקיע כמשנ״ת בארוכה בהמאמרים דחודש תשרי[8]. וזהו״ע הג׳ משלים, דמשל האבוקה הו״ע האור, ומשל החבית הו״ע המים, ומשל הטפה הו״ע הרקיע, שנעשה גשם ומהות חדש, ולכן מיא דאגלידו בטלו מתורת שאובין עד אשר לכמה דעות מעלין ואינן פוסלין, ועושין מקוה לכתחילה[9]. והנה נתבאר בדרושי חודש תשרי⁸אשר ענין בחי׳ אמ״ר אינו רק בבי״ע כ״א גם באצי׳ ובכתר ולמעלה יותר עד בהאור שקודם הצמצום. וא״כ מובן אשר גם שם שייך כל הג׳ משלים דאבוקה, חבית וטפה. ובכל מקום ומקום ובכל דרגא ודרגא הנה גילוי הגבוה גבוה יותר הוא בהנמוך נמוך ביותר (והיינו אשר בהנמוך ביותר שבעולם ההוא מתגלה הגבוה ביותר שבעולם ההוא). והנה בכללות סדר ההשתל׳ הרי הנמוך נמוך ביותר הוא בבי״ע ועד עולם העשי'ה הנה שם מתגלה הגבוה גבוה ביותר, שלמע׳ מהגבוה גבוה ביותר שבערך האצי׳ ולמע׳ מאצי׳ וקודם הצמצום, שהוא עצמותו ומהותו, הנה הוא מתגלה בהתחתון תחתון ביותר, דכפל הל׳ תחתון תחתון מורה על היותר תחתון שאפשרי, שאין תחתון למטה ממנו, והו״ע עולם העשי׳. וזהו״ע שהעמודים נצבים בארץ דוקא, דכשצריך לבנות הבית חומה גדול והו״ע גדולת ה׳, דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו[10], הנה בכל סדר ההשתל׳ אף שיש בחי׳ אמ״ר בכל המדרי׳, אבל בכדי שיהי׳ גילוי הגבוה גבוה ביותר שהוא העצמות הנה התגלותו הוא בהתחתון תחתון ביותר שהוא עולם העשי׳, ובעשי׳ גופא לא בעשי׳ הרוחנית כ״א בעשי׳ הגשמית. ומזה מובן שגם בעשי׳ הגשמית גופא צריך ג״כ התחתון תחתון ביותר, והיינו אשר התגלות העצמות אינו בעבודה הרוחנית שבעוה״ז כ״א בעשי׳ גשמית דוקא. וזהו ג״כ מה שמדייק בלקו״ת בדרושי ציצית[11] במשל העמודים שנצבים בארץ, דבכדי שהעמודים יחזיקו את הבנין והתקרה שע״ג, צריכים להיות בעפר קשה דוקא ולא בעפר תיחוח, הנה כן גם המצות צריכים להיות בעפר קשה דוקא, וכמו שמסיים שם עשי׳ לעילא, והוא המצות שנתלבשו בגשמיות דוקא.

ה ובזה יובן דיוק הל׳ בהמאמר בההפרש בין הקרשים להמצות, שהקרשים הם ע״ד (ע״ד בלבד) המצות וגם מה שבהקרשים אומר הל׳ מחברים ולא ממשיכים. דהנה לפמשנ״ל בסעיפים הקודמים הרי עבודת הקרשים היא עבודה רוחניית שבאדם, וכמו שמבאר[12] בענין עבודת הקרבנות שהאדם צריך לעבוד בהאש דנה״א שהוא האש שלמעלה שבאדם ובהאש דנה״ב שהוא אש של הדיוט שבאדם, וצריך לברר את הנה״ב בפרטי המדרי׳ שבו וכמבואר לעיל בענין שור כשב עז, ולזאת הנה הגם שהעבודה היא בעוה״ז הגשמי אבל בערך עוה״ז גופא הרי זה עבודה רוחניית ולא עבודה גשמיית, ואי״ז ענין העשי׳ ממש (שאומרים עלי׳ עשי׳ לעילא) ואי״ז עפר קשה וחזק ביותר. וזהו ג״כ מ״ש הבעש״ט נ״ע (בדגל מחנ״א פ׳ תרומה) דקרש הוא האדם שענינו לחבר ולקשר עולמות עם אלקות, וכדאי׳ בת״ז[13] ע״פ עשר אמות ארך הקרש דא שיעורא דגופא דבר נש, שהאדם הוא בעשר כחות ז׳ מדות וג׳ מוחין, וזהו״ע עבודת הקרשים שהיא עבודת נה״א ונה״ב, לעשות מהדברים הגשמיים, שטות דלעו״ז, ולהפכם לשטות דקדושה. ומכיון שעבודת הקרשים היא עבודה רוחניית שבאדם, לכן א״א להמשיך עי״ז אוא״ס, לפי שהמשכת האור הוא מהעצמות, וההמשכה מהעצמות הוא רק ע״י העבודה שלמטה מטה ביותר, והוא קיום המצות בגשמיות, ולכן בהמצות אומר הל׳ ממשיכים, לפי שהמצות הם בגשמי', וכמו שמבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל ההילולא בכמה מאמרים[14] אשר גם המצות דחובת הלבבות, הרי הציווי בהם הוא שיורגשו בבשר הגשמי במוח ולב. וכמו ביראה שצריך להיות כיווץ בהמוח והלב בגשמי', וכן בהשגה הרי צ״ל תוספות שרטים וקמטים בהמוח הגשמי מצד ההתבוננות וההעמקה בהשגת התורה, וכן גם בכללות העבודה שצריכה להיות בתענוג מעבודתו לבוראו, הרי התענוג צריך להוסיף שמנונית וכמ״ש שמועה טובה תדשן עצם, שמנונית גשמית בבשר הגשמי. וזהו מ״ש בהמאמר שהקרשים הם בדוגמת המצות, שעל ידי הקרשים נמשך ג״כ הגבוה גבוה אבל לא הגבוה גבוה ביותר, כ״א בהמצות בהם דוקא נמשך הגבוה גבוה ביותר שהוא העצמות. דזהו ענין המצות שהם נמשכים מהעצמות ומחברים אוא״ס ב״ה עם העולמות, וע״י שהאדם מקיים את המצות הנה בתחילה הוא מחבר אותם עם העולמות, שהוא בתחילת העבודה ע״י עבודה רוחניית שהוא עבודת הקרשים, ואח״כ (ע״י קיומם בגשמיות) הוא מחבר אותם עם העצמות. והוא ע״ד מה שמצינו בתורה שדוד הי׳ מחבר תורה דלמעלה בקוב״ה[15], הנה כן הוא גם במצות, אשר קודם עשייתם, בברכת המצות אומרים אשר קדשנו במצותיו, במצותיו שנמשכו כבר בחסד עליון וממשיכם על עצמו ומחברם בעולמות, וע״י עשייתו את המצות הנה גם הקב״ה מנענע בראשו שהוא המשכה העצמות, וכן בתורה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, וכן בכל הענינים הרי הקב״ה עושה מדה כבגד מדה[16], דזה שמצוה לישראל לעשות הוא עושה בעצמו[17] היינו שע״י עשיית איש הישראלי הוא ממשיך אותם מחדש ובתוספות כח מהעצמות. וזהו מ״ש המגיד (אור תורה פ׳ אחרי) ע״פ ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דחוקותי הוא מחשבה שהוא לבוש מיוחד כמו אותיות החקיקה, משפטי הוא הדיבור כמ״ש דבר מלך שלטון, מלך במשפט יעמיד ארץ, אשר יעשה אותם האדם, הו״ע העשי׳ שהוא התכלית, ועי״ז וחי בהם, דע״י העבודה במחשבה וממשיך מהמחשבה ע״י הדיבור לבחי׳ המעשה, הנה עי״ז וחי בהם, שממשיך חיות בהמצות. וזהו״ע עבודת הקרשים שהיא עבודה רוחניית שבאדם, שעי״ז בא לקיום המצות בגשמיות, הנה עי״ז ממשיכים את העצמות ומחברים בעולמות, וכלשון המאמר, גג ורצפה כאחד ממש, אשר בהיש הנברא יתגלה היש האמיתי.

ו והנ​ה ממשיך בהמאמר בביאור הרמז דאות קו״ף אשר רגלו השמאלית נמשך עד למטה מטה, דבכללות הוא מה שכתוב גער חית קנה, דענין קנה הוא קנה ארוך שנמשך למטה, והוא דכר דקליפה, וחית קנה הוא נוקבא דקליפה, בחינת מלכות דקלי׳, שמקבלת מהדכר, וצריך להכריתם, דזהו גער חית קנה. ובעבודת האדם הנה דכר דקליפה הו״ע המדות הלא טובות, ובחי׳ מל׳ דקליפה הו״ע שנעשה אסקופה הנדרסת כו׳ והוא הקבלת עול דלעו״ז, וצריך להיות גער חית קנה שצריך להכרית את קנה הקו״ף ולשבור את גאון עריצים, וע״י שכורתים את קנה הקו״ף נעשה מזה ה״א, ואז הוא תיבת הנה. דהנה מורה על הגילוי, דגילוי הו״ע קדושה, ולכן לעתיד אשר אז יתגלו כל עניני הקדושה שבפנימיות, שיראו אותם במוחש בעיני בשר, כתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה, והגילוי דלעתיד הוא ע״י העבודה דעכשיו, וכמו שמבאר בהמאמר בסעיפים הקודמים ומזכיר ג״כ בסעיף זה בראשי פרקים, שהוא העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא שמהפכים את הלעו״ז ועושים ממנו טוב וקדושה, ובפרט כאשר ישנם העלמות והסתרים ונסיונות ומ״מ אינו מתפעל מזה כלל, ואדרבה ע״י הנסיונות הוא מתחזק בתוספת כח ותוספת חוזק לעבוד עבודתו, הנה עי״ז הוא מהפך משטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ועי״ז יהי׳ הגילוי דלעתיד, ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו׳ זה, ב׳ פעמים זה, שיתגלה בחינת אני הוי׳ לא שניתי, והוא ע״י העבודה דעכשיו בגשמיות דוקא.

ז והענין הוא כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ בארוכה (אוה״ת ס״פ שמות) ע״פ הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל׳ שהמצות נקראים בשם זריעה, וכמו בזריעה בגשמיות הרי הזריעה צריך להיות בארץ דוקא ואז דוקא תהי׳ הפריחה כו׳, כך גם בזריעת המצות אשר בכדי שיפעלו פעולתם והוא מ״ש יציץ ופרח, והוא הגילוי דלעתיד אשר יהי׳ הנה אלקינו זה, הוא ע״י זריעת המצות בארץ הגשמית דוקא. והוא בב׳ ענינים, בין מצד המצות עצמם שנתלבשו בגשמיות כנ״ל, ובין מצד האדם העובד הרי המצות ניתנו לנשמה בגוף דוקא, לא להנשמה כמו שהיא למעלה ולא למלאכים כ״א לנשמה כמו שהיא בגוף הגשמי דוקא, הנה בזה דוקא הוא זריעת גרעין המצות שעי״ז נעשה הפריחה כו׳. וכמו שמבאר שם בענין המשכת ההתנשאות עצמי שהוא עצמותו ומהותו, דאין מלך בלא עם מלשון עוממות ונפרדים[18], ולכן המשכת המלוכה והתנשאות עצמי אינו ע״י המלאכים ומכ״ש לא ע״י הנשמות כמו שהם למעלה להיותם בביטול כמ״ש חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, כי אם, המשכת המלוכה והתנשאות עצמי הוא ע״י עבודת הנשמות כמו שהם למטה מלובש בגוף גשמי, ובעוה״ז שיש כאן ב׳ דרכים כמ״ש ראה נתתי גו׳ ואפשר לבחור ח״ו גם בההיפך, הנה זהו בחי׳ עוממות ונפרדים שעל ידם הוא התגלות המלוכה והתנשאות עצמי, שלמעלה מכל האורות והגילויים, והוא בחי׳ אני הוי׳ לא שניתי. והגם אשר אני הוי׳ לא שניתי הוא בתמידות שהרי זהו אמיתי׳ הענין, מ״מ בכדי שיהי׳ בחי׳ זו בגילוי במוחש כמ״ש הנה גו׳ זה כאו״א מראה באצבעו, הנה הגילוי במוחש יהי׳ לעתיד דוקא והוא ע״י העבודה עכשיו למטה בגשמיות דוקא. והענין הוא כמ״ש כ״ק אדמו״ר מהר״ש נ״ע ע״פ ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, דאיתא בתדב״א[19] אשר אהבת הקב״ה לישראל, שמא תאמר שהיא אהבה של שלש שנים, של עשר שנים או של מאה שנה, אינו כן, כי אם, אהבת עולם אהבתיך, ומבאר כ״ק אדמו״ר מהר״ש נ״ע בהמשך דמים רבים (פנ״ז ואילך) דעולם הוא לשון נצחיות. וזהו אהבת עולם אהבה נצחית. ואין זה סותר למ״ש בכ״מ בענין אהבת עולם שהוא למטה במדריגה מאהבה רבה, וכאן מבואר אשר אהבת עולם היא אהבה הכי נעלית שאין למעלה ממנה, מבאר בזה, שיש ב׳ פי׳ בעולם נצחיות ועולם ויש תרין עלמין, וכמ״ש ברוך הוי׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם. דהגם שישנם הרבה עולמות עד אין קץ וכמ״ש ועלמות אין מספר א״ת עלמות אלא עולמות, אמנם בכללות נחלקים לב׳ סוגים כללים, עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא. דעלמא דאתגליא הוא במדה גבול וצמצום ביותר, וכאשר האהבה באה מהתבוננות בהאור שבמדה גבול וצמצום שבעולם, דבכללות הוא בחי׳ ממכ״ע ומזה בא לאהבה, הנה מאחר שהאהבה באה מצד דבר המדוד ומוגבל ומצומצם, לזאת היא אהבה מצומצמת ולמטה מאהבה רבה, משא״כ עלמא דאתכסיא הוא למעלה ממדידה וגבול, וע״ד דאיתא בגמרא[20] בענין דבר הסמוי מן העין ששורה בו ברכה, היינו שאין בה הגבלות. והו״ע אהבת עולם מלשון נצחיות שהיא למעלה במדריגה לא רק מבחי׳ אהבת עולם ההגבלה דבחי׳ ממלא כ״א גם מבחי׳ סובב, דזהו״ע אהבה של שלש שנים עשר שנים ומאה שנה, דהחיות אלקי כמו שהוא בהגבלה בג׳ עולמות בי״ע הו״ע שלש שנים, דלהיות אשר בכל עולם יש בו ענין עולם שנה נפש לכן הנה הג׳ עולמות נק׳ בשם שלש שנים. אהבה של עשר שנים בבחי׳ האצילות, דבאצילות הו״ע עשר ספירות, בחי׳ עשר שנים. והוא למעלה מבי״ע שהרי באצי׳ הוא עשר ספירות בלי מ״ה, דעם היותם עשר ספירות עשר ולא תשע עשר ולא אחר עשר מ״מ הם בלי מ״ה והוא למעלה מבי״ע, שהרי בכדי שיהי׳ ההמשכה לבי״ע מאצילות הוא ע״י הפרסא, ואצילות הוא מל׳ אצלו וסמוך ונק׳ עולם האחדות. אך מ״מ הרי גם האצי׳ הוא בהגבלה ואי״ז תכלית האהבה. אהבה של מאה שנים הוא האור כמו שהוא בבחי׳ הכתר שלמעלה מאצילות, וכללות עולמות הא״ס שלמעלה מאצי׳ נכללים כולם בבחי׳ הכתר, והו״ע מאה שנה, וכמבואר בזהר[21] ע״פ ויהיו חיי שרה מאה שנה, דמאה שנה הוא בחי׳ הכתר, אתר כללא דכולא אתר עילאה, היו״ד ספירות כמו שכ״א כלול מיו״ד, הו״ע מאה שנה. אך אעפ״כ הרי גם הכתר הוא בכלל העולמות וע״ה בחי׳ סובב מ״מ הרי גם הסובב יש לו שייכות לעולמות בבחי׳ סובב עכ״פ, דלכן נק׳ סובב לעלמין, אמנם ענין אהבת עולם מלשון נצחיות הוא מצד העצמות שהוא בלי גבול, שלמעלה גם מבחי׳ מאה שנה, ובכללות הו״ע ע״ס שבמאציל, ע״ס הגנוזות, דמצד בחינה זו היא אהבה נצחית. אמנם ענין ברוך הוי׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם הכוונה היא שצריך להמשיך מעולם היותר עליון עד עולם היותר תחתון, שיורגש איך שהוא כולא חד, וכלשון המאמר, גג ורצפה אחד ממש. וזהו ב׳ הפירושים שבאהבת עולם, עולם כפשוטו שהוא עוה״ז הגשמי דאין מקרא יוצא מפשוטו[22], ובהעולם כפשוטו המשכת בחי׳ עולם מלשון נצחיות. והוא כמשנת״ל אשר בחי׳ אני הוי׳ לא שניתי, העדר השינוי ומה שלמעלה משינויים, שהוא העצמות שלמעלה מכל האורות, שהרי בכל בחי׳ אור יש בו שינוי, הנה המשכת בחי׳ אני הוי׳ לא שניתי הוא בעוה״ז התחתון ולעת״ל דוקא.

ח דהנה בענין אני הוי׳ לא שניתי מבאר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע (ד״ה נ״ח תרמ״ג)[23], דלכאורה א״מ הרי ישנו סדר השתלשלות, והאור משתנה מעולם לעולם ונתצמצם לפי״ע כל עולם עד שבעוה״ז האור מצומצם ביותר והוא בהעלם והסתר בתכלית דלכן נקרא בשם תחתון לפי שאין תחתון ממנו במדריגה, והרי זה שינוי בהאור. ומבאר שם, דאעפ״כ אין זה שינוי מצד האורות. דהגם שיש כמה חילוקים בהאור שאינו דומה האור כמו שהוא בעשי׳ לכמו שהוא ביצירה וביצירה לכמו שהוא בבריאה ובבריאה לכמו שהוא באצי׳ וכן למעלה יותר, הנה חילוקים אלו הם רק מצד העולמות, שאין העולם כלי לקבל אור נעלה יותר, אבל האור עצמו נמצא בשלימותו ובמילואו למטה כמו למעלה. אך עדיין אינו מובן שהרי זה גופא שאין העולמות יכולים לקבלו הרי זה שינוי, ומבאר על זה דגם השינוי שמצד העולמות והמקבלים אי״ז שינוי. שהרי זה שהמקבלים אינם יכולים לקבל את האור הוא מצד המגן שישנו על הוי׳ והוא ההעלם דשם אלקים, והרי שם אלקים הוא שם קדוש מז' שמות שאין נמחקים ולזאת הרי לגבי האור עצמו אין זה העלם כלל שהרי אין עצם מסתיר על עצם כידוע, והיינו שגם מצד ההעלמות וההסתרים לא יש שינוי בהאור כלל. אך עדיין צריך להבין דלכאורה יש שינוי בהאור מצד הנבראים, שהרי הנבראים הם חלוקים זה מזה, והתהוות הנבראים הוא מבחי׳ האור דבר הוי׳, שלכל נברא יש דיבור נבדל מזולתו, וא״כ הרי זה שינוי בהאור. ומבאר על זה דבאמת גם זה אינו שינוי. ומבאר עפ״י המשל דאור השמש המבואר בתניא[24], דדוקא כאשר האור יוצא מחוץ להמאור אז הוא במציאות אור, אבל בהיותו בהמאור אינו מציאות כלל כי הוא בטל במציאות ממש בהמאור. ולזאת הנה הדבר הוי׳ שמהווה תמיד את הנבראים והוא כל עיקר מציאותם, וכידוע דאין זה דומה כאשר יוצא לצורף כלי שהכלי תתקיים בלי האומן לפי שהוא יש מיש והאומן לא עשה מציאות הישות משא״כ בהתהוות היש מאין ואפס המוחלט הרי האור צריך תמיד להוות את הנבראים והוא כל עיקר מציאותם, והאור הרי הוא נמצא תמיד בהמאור, שהרי בהמאור לא שייך ענין הצמצום וסילוק ח״ו, והוא נמצא בכל מקום ומקום, גם במקום יש הנברא והדיבור המהווה מקיים ומחי׳ אותו, ומאחר שהנבראים והאור המהוום נמצאים תמיד בהמאור הרי הם בטלים בתכלית כביטול זיו השמש בהשמש, וא״כ מובן שגם מצד ישות הנברא לא יש שום שינוי כלל. וע״י ההתבוננות בענין אני הוי׳ לא שניתי נעשה אצלו תשוקה לב׳ ענינים, ברוחניות ובגשמיות. ענין הא׳ הוא דכאשר מתבונן אשר כל סדר ההשתל׳ אינו פועל שים שינוי כלל, לזאת ירצה אשר כל כחותיו ורצונותיו יהיו רק באלקות. וענין הב׳ הוא דכאשר מתבונן אשר אני הוי׳ לא שניתי והכל נמצא בהעצמות, לזאת ירצה אשר גם בהיש הנברא לא יצטרך להיות ניזון מענינים אשר בחיצוניותם לא ניכר בהם אלקות, כ״א שיהי׳ ניזון מהעצמות, ניזון מזיו השכינה. וההפרש בין ב׳ ענינים אלו הוא, דענין הא׳ אשר כל כחותיו הרוחניים ובכללות הוא הכחות פנימים ורצון ותענוג יהיו רק באלקות, הנה ענין זה הוא בכחו של האדם, וזאת היא העבודה שתובעים ממנו, דזהו״ע עבודת הקרבנות להקריב את הדם והחלב, שהדם הוא הנפש היינו החיות, והחלב הוא התענוג דער קאך און גישמאק, להקריבם ע״ג המזבח להוי׳ שיהיו רק באלקות. ודבר זה אפשר לפעול לא רק בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים כ״א גם בזה״ג ואדרבה מגו עקתא, דאס וואס ער דארף הארעווען איבערקומען דעם חושך כפול ומכופל, הנה עי״ז דוקא יכול להגיע למעלה יותר, שהוא מצד כח המס״נ שישנו עכשיו יותר מכמו בזמן הבית, אמנם ענין הב׳ והוא אשר לא יצטרך להיות ניזון מענינים שבחיצוניותם אינם אלקות כ״א שיהי׳ ניזון מזיו השכינה, הנה זה יהי׳ כאשר יעביר רוח הטומאה מן הארץ והוא הגילוי דלעתיד אשר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה, שיהי׳ גילוי אלקות במוחש, שיהי׳ גילוי כח הפועל בנפעל ויורגש אשר אין עוד מלבדו. וזהו ענין אני הוי׳ לא שניתי, דאף שהוא בכל עת בכל זמן ובכל מקום, אמנם בכדי שיהי׳ הגילוי במוחש בכל עניניו, הנה זה יתגלה לעתיד דוקא ע״י העבודה עכשיו בעבודה הרוחניית שהוא עבודת הקרשים וקיום המצות בגשמיות, אשר עי״ז מהפכים את השקר דעולם ומקשרים בעצמותו ומהותו, להיות גג ורצפה אחד ממש.

ט וזהו באתי לגני אחותי כלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, והעבודה היא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והוא ע״י עצי שטים עומדים לשון עמודים שנצבים בארץ, שהיסוד הוא בעפר קשה וחזק דוקא, שזהו ההתחלה ואח״כ נמשכים למעלה עד שראשם מחובר בתקרה עד גבוה גבוה, הנה כמו שממשיך לבאר באגה״ק אשר נצבים ברום המעלות, נצב מלך, והוא המשכת ההתנשאות עצמי, ע״י בחי׳ עם מלשון עוממות, שעי״ז נעמט מען פון התנשאות עצמי עד עצמות א״ס, וממשיכים ע״י עבודת האדם שיהי׳ באתי לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה, דכמו בתחילת הבריאה כתיב אלה תולדות מלא כך גם בגאולה העתידה כתיב אלה תולדות פרץ, תולדות מלא, שיהי׳ זה למטה מעשרה טפחים בקרוב ממש על ידי משיח צדקנו.

הערות

[1]מאמר זה מיוסד בעיקרו על הפרק התשיעי מד״ה באתי לגני ה׳תש״י.