נפתח בקטע מהסיפור המפורסם במכתבו של הרבי הריי"צ לבתו הרבנית הצדקנית חי' מושקא, מכתב נפלא המתאר בצבעים חיים בדרך סיפורית מעניינת עד מאד את חידושי' הנפלאים של תורת ושיטת החסידות. המכתב נדפס באג"ק מוהריי"צ ח"ג ע' קעג ואילך. תרגום ללה"ק נמצא באוצר סיפורי חב"ד ח"א  ע' 117 ובפניני הכתר ח"א ע' 224. וזלה"ק (בתרגום חופשי):

"…שני חברים היו לו לר' חיים: ר' יששכר בער ור' מרדכי. השלושה למדו בצוותא שנים רבות בישיבה אחת, ולאחר מכן נפרדו כל אחד לדרכו. אולם האהבה שביניהם נשארה איתנה, ובשנים הראשונות להיפרדם אף עמדו בקשרי מכתבים ביניהם. כעבור שנים, בסיבות שונות, התגלגל ר' מרדכי לאזור מרוחק,  עד פודולי' הגיע, ושם הגיעה אליו השמועה כי באזור זה נמצא בעל מופת גדול, שמו הטוב נשמע בכל הגליל, הוא מקובל גדול ולמדן. מכיוון שהי' בעצמו למדן גדול ומקובל, השתוקק להיות אצל אותו בעל שם טוב מפורסם. ר' מרדכי נסע אל הבעל שם טוב ושהה אצלו זמן ממושך. הוא הי' מאושר על הדעה הישרה שנתן בו ה' ללכת אל הבעל שם טוב, אולם הייתה לו עגמת נפש רבה מדוע אינו יודע היכן נמצאים חבריו הטובים משנות ילדותו ר' יששכר בער ור' חיים. אילו הי' יודע היכן הם נמצאים, הי' מודיע להם על מקום הימצאו, על מה שעיניו רואות, על החידוש הגדול בתורה ועל דרכי עבודת הבורא שהוא רואה כאן.

"פעם אמר הרבי הבעש"ט תורה על הפסוק כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו: הגוף הוא חומר, והנשמה – צורה. הגוף נמשך אחרי גשמיות והנשמה אחרי רוחניות. הקב"ה ברא את הגוף מחומר גשמי כדי שחומר גשמי זה יהי' כלי לאלקות, וזהו המשא שהגוף נושא עליו. "כי תראה חמור" – כאשר תסתכל היטב בחומר הגוף, הנקרא חמור מחמת גסותו וקרירותו לעניינים שכליים, תיווכח בשני דברים: שהחומר העצמי שלך הוא "שונאך", כי הוא נמשך אחרי הדברים הגשמיים ושונא את הרוחניות של הנשמה. ועוד תראה כי הוא "רובץ תחת משאו" – הוא מתעצל למלא את הכוונה האלוקית לשמה הוא נברא. עלול אתה לחשוב כי "וחדלת מעזוב לו", לא תעזור לחומר למלא את הכוונה האלוקית – שיהי' אמנם גוף גשמי שזקוק לאכילה שינה וכל שאר צרכי הגוף, אבל כל זה ייעשה בדרך עבודת ה', לא כמו חמור – אבל כאשר אתה רואה כי החומר הוא שונא שלך, והוא "רובץ תחת משאו", אזי "וחדלת מעזוב לו", לא תרצה לעזור לו, אלא תתחיל בסדר עבודה של תעניות וסיגופים כדי לשבור את החומר – עליך לדעת כי לא זו הדרך שצריכה להיות על פי התורה. על פי התורה אסור לשבור את החומר על ידי תעניות וסיגופים, אלא "עזוב תעזוב עמו", להשאיר בו את החומריות. כלומר, לעבוד ביחד עם הגוף עד שהגוף יפסיק להיות חמור. כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות צריכים מסירות נפש. נשמה באה לעולם, וחי' שבעים שמונים שנה ויותר, כדי לעשות טובה ליהודי.

"על תורה זו חזר ר' מרדכי פעמים רבות, ולאחר מכן התבונן והתעמק בזה: הרבי אומר כי לשבור את הגוף על ידי תעניות וסיגופים אין זה על פי התורה. דרך התורה היא לשנות את הגוף ולעזור לו שהוא – הגוף – ימלא את הכוונה האלוקית לשמה ברא אותו השם יתברך. ושכדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות צריכים מסירות נפש. ככל שהתעמק ר' מרדכי יותר במילים אלו, כך התחיל לחשוב יותר אודות חבריו – ר' יששכר בער ור' חיים – שימצא אותם ויספר להם על הדרך החדשה שהרבי הבעש"ט מלמד. ברם, כדי למצוא אותם עליו בעצמו לנדוד בעיירות שבמחוז מוהילוב. אבל – כיצד זה עוזבים את הרבי.

שבועות רבים חשב בכל זה, אך לא הצליח להסכים בעצמו לעזוב את הרבי. פעם אחת, בחושבו בזה כיצד אין הוא יכול להסכים בעצמו לעזוב את הרבי ולחפש את חבריו – מי יודע היכן הם נמצאים, ואפילו כאשר כבר ימצא אותם מי יודע "מה מצבם עתה, וכאשר יספר להם אולי בכלל לא ירצו להאזין לו, ואולי אפילו יצחקו לו. נזכר הוא ר' מרדכי על מה שאירע לו עצמו, כשהגיע לפודולי' ושמע מעשה בבעל מופת, בעל שם טוב, שבתחילה הי' עוזר למלמד, אדם פשוט ומגושם, לבוש בפרווה כאחד מפשוטי העם, חופר חול וטיט ומוליכם העירה, ולפתע זרק את פרוות האיכר שלו, הסיר את מסווה הגסות מעל פניו, והראה שהוא למדן וגדול בתורה, מקובל ובעל מופת – לא האמין ר' מרדכי למשמע אוזניו, ורק בגלל החידוש הגדול הלך לראות את הפלא. הוא עדיין זוכר היטב כיצד בהליכתו אל הרבי, צחק מעצמו כיצד זה אדם גדול בתורה ובעל ידיעה רבה בקבלה כמותו, יצא לדרך בגלל סיפורים שהמון העם מספר. כעת, חשב ר' מרדכי, אף אם בטורח ויגיעה רבה ימצא את חבריו, הרי הם בוודאי יצחקו לו, ולא יצליח לפעול עליהם מאומה. להם, לחבריו, לא יעשה שום טובה, ואילו לעצמו יעשה את הרעה הגדולה ביותר בכך שיעזוב את הרבי. אבל הרי הרבי אמר שכדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות צריכים מסירות נפש. היכן היא המסירות נפש שלו. וכשהרבי אומר שצריכים מסירות נפש, הרי מוכרח להיות כן, ואיזו מסירות נפש גדולה יותר יכולה להיות אצלו מלעזוב עתה את הרבי. כמעט שהחליט כבר לצאת לדרך לחפש את חבריו, אבל הוא לא מסוגל ללכת ("עס גייט זעך ניט"). אין הוא יכול להסכים בפועל לקום וללכת. הוא יישאר עוד מספר ימים אצל הרבי ואחר כך יילך.

"עברו כמה ימים ורעיון עלה במוחו להיכנס אל הרבי, לספר לו הכל ולשאול עצה כיצד לנהוג. והרי הרבי יכול בוודאי לדעת ברוח הקודש היכן הם, חבריו, נמצאים כעת. ואם הרבי יאמר לו, יחסוך זמן רב ויוכל לחזור מיד. ברגע הראשון מצא הרעיון חן בעיניו, אך כאשר התבונן בזה יותר נדחה הדבר אצלו: מה הוא ישאל את הרבי, אם צריך לעשות טובה לחבריו, כאשר הרבי אומר בפירוש כי כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות צריכים מסירות נפש, אז מה יש כאן לשאול. אלא מה, שהרבי יכול לומר לו היכן הם נמצאים, זו תהי' החוצפה והעזה היותר גדולה מצדו, שכדי לחסוך לו טרחה, יספר לו הרבי ענייני רוח הקודש. ונוסף לזה, הרי כשיידע היכן הם תהי' מסירות הנפש שלו קטנה יותר. לא. הוא לא ישאל. הוא החליט בעצמו לצאת לדרך לחפש את חבריו ולבוא עמם בדברים אודות הדרך הגדולה בעבודת ה' שלימד הרבי הקדוש הבעש"ט. הוא קם מוקדם, הכין את עצמו לתפילה, התפלל, ולאחר מכן התכונן לצאת לדרך. חשב האם לגשת אל הרבי לקבל רשות ללכת ולבקש ברכה או לא. היו לו טעמים לכאן ולכאן, ולבסוף נשאר אצלו שהגם שעל פי הדין צריך ליטול רשות, אבל הרי ייתכן שהרבי ישאל אותו לאן הוא הולך, ואת זאת, לומר להיכן הוא הולך ולשם מה הוא הולך, לא רצה לומר לרבי. אם הרבי יודע בעצמו אין הוא צריך לומר לו, ואם אינו יודע אין הוא רוצה לספר לו. לקח אפוא את שקו וחפציו, טליתו ותפיליו, ויצא לדרך. ר' מרדכי כבר הי' מחוץ לעיר, כאשר שמש בית הכנסת של הרבי השיגו ואמר שהרבי קורא לו. כשנכנס ר' מרדכי אל הבעש"ט, אומר לו הבעש"ט: ברוך השם שניצחת במלחמה עם עצמך. אל תמהר בדרך, גם בדרך עד שתגיע למחוז חפצך תוכל לפעול רבות. לר' יששכר בער תאמר כי כאשר יבוא אליי אתן לו סדר בלימוד ותהי' לו פתיחת המוחין. ולר' חיים תאמר כי כאשר יבוא אליי אתן לו סדר בלימוד זהר ומדרש ותהי' לו פתיחת הלב. אותך אני מברך בעבודה תמימה של המוח והלב. היזהר מהתגלות. השם יתברך ייתן לך הצלחה, הבטחותיך וברכותיך יתקיימו." עכלה"ק.

אם בדורות קודמים היו אולי התלבטויות בתחילה עד כמה נוגע וחשוב לפעול עם הזולת, ועד כמה צריכים אנו להיות מוכנים למסירות נפש, לוותר ולהפסיד לשם כך גם מחייו הרוחניים – הרי בדורנו זה, הדור השביעי, דור שחונך על ידי הרבי מלך המשיח שליט"א במשך עשרות שנים ללא הרף על שליחות ועל המבצעים הקדושים וכל הפעילות עם הזולת, יודעים כולנו היטב היטב את גודל החשיבות והצורך החיוני והתביעה הבלתי מתפשרת של הרבי שליט"א להניח עצמו הצידה ולעשות הכל כדי שהזולת יקבל מה שהוא צריך לקבל. וכאשר מדובר לא רק על "דורנו זה" אלא על "זמננו זה" (כפי שהרבי שליט"א מתבטא הרבה במיוחד בשנים האחרונות), כאשר "הדבר היחיד שנשאר בעבודת השליחות הוא – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", וזהו המסר שעלינו לחיות עמו בעצמנו ולהעביר "חוצה", מבין ויודע כל אחד בפשטות עד כמה נוגע שהמסר הזה אכן יופץ ככל האפשר ויגיע לכל אחד ואחד, גם למקומות הרחוקים והנידחים ביותר. וזו שליחותו ותפקידו של כל אחד מאתנו בכל מקום ובכל מצב בו הוא נמצא.

אולם גם כאשר פוגשים בהזדמנויות שונות יהודים רבים, הרי לא תמיד היכולת והאפשרות קיימת להיכנס בדברים עם כל אלו, ולהעביר להם את המסר המתבקש כראוי. במקרה כזה אפשר וצריך להכניס לתמונה את אחד האמצעים הטובים ביותר להעברת מסר, ובפרט להסברה, שהוא המסר הכתוב. כאשר הדברים כתובים עלי גיליון, אם בספר ואם רק בעלון הסברה, ובפרט כאשר זהו עלון מכובד ועושה רושם נאה גם בחיצוניותו, ישנם סיכויים רבים שהמקבל ירצה ויוכל לקרוא בו גם אחרי שפגש בך, ולהפנים את הדברים בתודעתו. ובזה עצמו יש מצד אחד מעלה גדולה בהסברה שבאה בספר, בו הדברים מוסברים באריכות ובהסבר רב. אבל מאידך, עם כל החשיבות של ספר, יש מעלה גם ודווקא בעלון הסברה קצר הנמסר ביד. קודם כל משום הכמות, שכמובן אפשר להדפיס ולחלק ולהגיע מספר הרבה יותר גדול של עלונים מאשר של ספרים, וכך מגיעים להרבה הרבה יותר אנשים. וגם משום שלא כולם מוכנים להקדיש לנושא זה הרבה זמן לשבת ולקרוא את כל הספר, כך שמלכתחילה יהיו כאלה שיתייאשו ולא יתחילו לקרוא בו, ואילו עלון שאינו ארוך מדי, יש יותר סיכוי שגם הרציניים פחות יקדישו כמה דקות לקרוא בו, יתחילו להתקרב, וזה יעורר את התעניינותם להמשיך. וכך עלינו להעביר מסר זה בכל צורות ההסברה והפרסום. הן באופן "מקיף", בשלטי חוצות, "גימיקים" דגלים ופרסומות ובכל צורה אפשרית, והן באופן פנימי, בהסברה מתאימה ואמיתית, ובלשון הרב "בחכמה בינה ודעת באופן המתקבל בשכלו של כל אחד ואחד".

רואים אנו פעמים רבות כי יחידים או קבוצות מתאמצים ופועלים במסירות נפש ממש, לפחות יחסית לתקופתנו – משקיעים מאמצים אדירים, מתאמצים ומתייגעים הרבה מעל הממוצע, מוציאים כספים רבים, ולפעמים הרבה למעלה מיכולתם, מתוך אמונה ובטחון שהם עושים את הדבר הנכון כדי למהר את התגלות הרבי שליט"א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה. אלו ממלאים עבור כולנו, ועבור כל אחד ואחת מאתנו, ובשליחותנו, את השליחות העיקרית והיחידה של כל אחד ואחת מאתנו. ועלינו כולנו להטות שכם ולעזור ככל האפשר איש לרעהו בכל הכוחות כדי שהמטרה תושג במילואה. יכולה כמובן להיות ביקורת, אבל רק ביקורת בונה ומסייעת כדי להביא את הדברים לתיקונם ולשלמותם כפי שכולנו רוצים, והעיקר כפי שהרבי שליט"א רוצה. אבל גם אם דעתי לא התקבלה, וגם אם הדברים אינם בתכלית השלימות כפי שאני רוצה, גם אז עליי לעזור ולסייע, ולעשות הכל שהדברים יצליחו ויתפתחו. שכל אלו לא יישארו "תקועים" עם המאמצים הרבים והכסף הרב שהוציאו במסירות נפש למעלה מיכולתם, ויוכלו להמשיך ולפעול להביא את הגאולה בפועל ממש עכשיו ממש.

אמרו חז"ל "אין דעותיהם שוות", והרבה פעמים דברים שעושה פלוני אינם מוצאים חן בעיני אחרים, גם בתוככי אנ"ש חסידי חב"ד, וגם בין אלו שבכללות חושבים ומאמינים ומשתדלים לפעול באותה צורה ובאותם אופנים. אחד טוען שיותר מדאי פעמים כותבים "יחי אדוננו" או "הרבי מלך המשיח שליט"א", והשני טוען שזה כתוב פחות מדאי פעמים. אחד טוען שיש יותר מדאי סיפורים מ"אגרות קודש" ולפעמים כותבים זאת בצורה מוגזמת ו"מרחיקים אנשים", והשני טוען בלהט שזה כתוב פחות מדאי, וחסר בנקודה העיקרית עתה שיידעו שיש רבי חי וקיים ואפשר לפנות אליו, וכן הלאה. כל אחד אמנם מרגיש חובה ורצון ותשוקה לפעול, "עשו כל אשר ביכולתכם", אך מטבע הדברים, עיקר ההתלהבות של כל אחד היא במה שהוא מבין והוא מרגיש והוא עוסק בלהט ("קאכט זיך"). הוא אמנם גם מחשיב ומעריך מה שעושה השני, אבל לא זו הנקודה שבה הוא כל כך מתלהב. מה גם שלא תמיד הכל נעשה בדיוק כפי שהוא חושב שצריך להיעשות. וייתכן אפילו שבאמת נעשות שגיאות, שהרי זה המצב בעולמנו זה לפני ההתגלות המושלמת של הרבי שליט"א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה. וממילא הוא (סליחה, אני) עלול לומר ולחשוב: מה לי ולצרה זו. וכלשון הרבי הנ"ל: "שכל אחד ואחד מהם מביט על הענינים, שהענין צריך להעשות, והוא משתתף כאדם הבא מבחוץ. ובמילא אם מזמינים אותו, או על כל פנים ממלאים הוראותיו במילואם, משתתף. ובאם לאו – הרי מה עליו עוד לעשות בזה, ו"אני את נפשי הצלתי"."

כשאנו יודעים ש"הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" הוא אך ורק "קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מן הגלות", יודע כל אחד מאתנו כי עלינו כולנו ועל כל אחד ואחד להתמסר לכך לגמרי לכך, ללא שום חשבונות וחישובים. ביחד עם זה שצריכה להיות לנו אהבה אין קץ לכל יהודי באשר הוא, תהי' מה שתהי' התנהגותו ויהיו מה שיהיו דעותיו השונות והמשונות, כפי שמחנך ומלמד ומדריך אותנו הרבי שליט"א כל השנים שצריכה להיות לנו אהבה אמיתית לכל יהודי ואחדות אמיתית עמו, ובוודאי לכל ועם כל חסיד, בין אם אני מסכים עם דעתו ובין אם לא. ועם כל זה אי אפשר לוותר על הנקודה. כדברי הרבי שליט"א פעמים רבות שיש לקרב את הבריות לתורה ולא ח"ו את התורה לבריות. ועד הביטוי "יאבד שלמה ואלף כמותו ולא תיבטל אות אחת מן התורה". וכאשר הנקודה של הכל, "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", מובן שאי אפשר לוותר על נקודה זו ולהתעלם ח"ו מכל הענין של קבלת פני משיח צדקנו, ולו גם בשביל דבר כה נעלה כאהבת ישראל ואחדות ישראל. אלא שאת זה גופא יש לעשות בדרכי התורה, שהם דרכי נועם ונתיבות שלום ובאופן הנעים ביותר.

ואין זה סוד שלכאורה לא קל, ואפילו די קשה, לעמוד על שתי הקצוות הללו ביחד – להיות באהבה ובאחדות אמיתיים גם עם מי שאינני מסכים עמו כלל, וביחד עם זה לא לוותר על הנקודה – אך זהו מה שנדרש מאתנו, ובוודאי ניתנו לנו כוחות לכך. אך בוודאי ובוודאי שצריכה להיות אחדות אמיתית בין אלו העוסקים בפרסום והסברת בשורת הגאולה והגואל. שהרי עומדים אנו כבר כמה וכמה שנים אחרי ששמענו מהרבי מלך המשיח שליט"א את בשורת הגאולה והגואל, ואת גודל האחריות, כמו גם גודל הזכות, המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו להכריז ולפרסם על כך ולהסביר זאת בכל מקום ובכל צורה אפשרית. ונעשו ונעשים כל הזמן פעולות רבות בענין זה ע"י רבים מתוכנו, פעולות שכנראה לא היו נעשות אילולא הקריאה הנוקבת בשיחה הידועה: "עשו כל אשר ביכולתכם להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש", ולכן חשוב להדגיש בזה:

כותב הרבי שליט"א (לקוטי שיחות חלק כ' ע' 615): "ואילו זכינו היינו למדים זה מסטרא דקדושה. ובמצב הנוכחי יש להיווכח בזה מהנעשה בלעומת זה, היינו באישים ומפלגות השמאליות. אשר ההצלחה שלהם היא מפני שאוחזים בדרכים ופועלים בכוחות שתורת החסידות דורשת אותם בעבודה דקדושה. והוא – החיות, ההתלהבות, פעולות מבלי התחשב עם הטעם ודעת דעצמו, משמעת לפקודות של הנמצא למעלה הימנו (ורק לאחר כך להתבונן לטעמו), התאחדות באגודה אחת להגשמת הפעולות הנדרשות, וויתור על רווחי ועניני הפרט, ואפילו הרוחניים לפי דעתם, בשביל תועלת הכלל כו' וכו'. ואם בענינים שלהם הגיעו לידי כך, אף ששאול הוא אצלם, וסוף סוף יחזרו למקורם מקור החיים והחיות, על אחת כמה וכמה בעניננו. וביחוד במחנה החסידים, אשר הנשיאים "מה להלן עומד ומשמש אף עתה עומד ומשמש" במרום, וממשיכים תוספת ברכה והצלחה למטה בכל המוסדות והמתעסקים בזה. אלא שלדאבוננו ולצערנו, אין מנצלים הברכה וההצלחה כי אם לעתים ולפרקים ובמדה קטנה באין ערוך. ולא מפני סיבות חשובות, על כל פנים בעיני שכל האנושי, אלא – או מפני ששקועים בענינים דבערך דנזיד עדשים ושוכחים על הבכורה, או מפני ענינים של פירוד לבבות, ועל פי הסיסמה גם לי גם לך לא יהי', ובינתיים יום נכנס יום יוצא כו' וכו'. וההוכחה על דבר אמיתת כל הנ"ל הוא – שבכל מקום שעשו, על כל פנים באצבע קטנה, נראית הצלחה מופלגה שלא שיערוה מראש, עד שנתקיים במקרים רבים גם מה שכתוב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו. מובן שאין כוונתי בזה רק אליו בפרט, אלא לכללות אנ"ש … וגם אין כוונתי להטפת מוסר וצעקה על העבר, כי אם בתקוה, אשר כולי האי ואולי יעוררו דברי אלה שיתמסרו להעבודה כדבעי, אשר אז הלוך ילכו ויכבשו וירכשו עשיריות מאות אלפים ורבבות מישראל – אל תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי', עד שהקטן יהי' לאלף וגו'."

ושוב כותב הרבי (לקוטי שיחות כרך כ"ג עמוד 453): "… והעיקר, נקודה עיקרית – שכל אחד ואחד מהם מביט על הענינים, שהענין צריך להעשות, והוא משתתף כאדם הבא מבחוץ. ובמילא אם מזמינים אותו, או על כל פנים ממלאים הוראותיו במילואם, משתתף. ובאם לאו – הרי מה עליו עוד לעשות בזה, ו"אני את נפשי הצלתי". וכבר ידוע המשל בזה, החילוק שבין פקיד ושכיר העושה באיזה ענין באמונה, והתעניינות בעל הבית באותו ענין. שהראשונים, כיון שעובדים באמונה, עושים ככל יכולתם בכחות הגלוים, ואחר כך הולכים לישן במנוחה. ועושה חשבון בנפשו שהוא עשה שלו. מה שאין כן הבעל הבית – שאינו יכול לישן במנוחה, אף אם עשה בזה ככל יכולתו. במילא מתגלים אצלו כחות נעלמים, המצאות שונות וכו'. והאמת מוכרחני להגיד, שעבודת … לעת עתה – אינני רואה שיעבדו על כל פנים כשכיר נאמן, היינו ככל יכולתם. ואתו הסליחה על הבעת חוות דעתי בלי כחל ובלי שרק. נהניתי ממה שכתב אודות התמסרות … לעבודה ב…, אלא שרואה הנני ממכתבו, שכולם שבעים רצון שהלה עובד בהתמסרות, און מען פארגינט עם דעם גאנצן שכר – פאר עם אליין (ו"מפרגנים" לו שיקבל את כל השכר – לעצמו), ואין עוזר לו. וכבר נלאיתי לכפול ולשלש פעם אחר פעם, אשר כל יום ויום שעובר, לאזט מען איין מעגליכקייטן צו טאן פאר דעם אלט'ו רבי'ן, פאר דעם מיטלען רבי'ן, פאר דעם צמח צדק (עוזבים ומאבדים אפשרויות (הזדמנויות) לעשות עבור רבינו הזקן, עבור אדמו"ר האמצעי, עבור הצמח צדק), וכל נשיאינו ממלאי מקומם. והיא אבדה שאינה חוזרת…"

ביום שני כ"ב כסלו מתקיים באולם השמחות שבכפר חב"ד ב' ערב הצדעה לפעילות "מרכז ההפצה ממש". חושבני שלשבחו של "ממש" אפשר לומר בפה מלא, שמצד אחד אין הוא מוותר על הנקודה בשום אופן, ובכל פרסום שלו מופיע "הרבי מלך המשיח שליט"א" והכרזת "יחי אדוננו" בהדגשה – יחד עם זאת הדברים מוגשים בצורה נפלאה באופן המתקבל, בהידור גדול הן חיצוני והן פנימי, מלא תוכן ראוי ומובן בשכלו ומותאם גם לרמתו של כל אחד. החל מהפנימיות שבפנימיות, דבר מלכות עם פענוחים, דבר מלכות מנוקד, פרסומי ספרים בעומק תורת החסידות כשהכל מלא וחדור במשיח, בית ספר לתורת הגאולה באופן מעמיק וחווייתי – ועד לחוצה שבחוצה, העלונים לחגים במילים פשוטות ולבביות, ואף מותאמים לילדים קטנים, בהידור גדול יחד עם תוכן נפלא חדור בבשורת הגאולה והגואל, דפי קריאת שמע למבצע תפילין עם הכרזת הקודש "יחי אדוננו", שבזכות זה מכריזים זאת רבים מהיהודים שמניחים תפילין, וכך מהווה גם זה חלק מקבלת פני משיח צדקנו בגלוי ובפועל ממש ועוד.

חשוב מאד שכל אחד מאתנו יהי' שותף בזה בכל ימות השנה, שירכוש ויפיץ בסביבתו את הספרים ואת העלונים. כי מלבד התועלת העיקרית שזה מביא לו עצמו בפשטות, שהוא עוסק ב"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" ומפיץ בסביבתו את בשורת הגואל והגאולה – הרי בכך הוא מחזק ומאפשר ליזום ולהדפיס ולפעול יותר, כי ככל שרוכשים זאת יותר אנשים, אפשר לפעול ולהדפיס ולהפיץ יותר ויותר. וחשוב מאד גם להשתתף בפועל בערב ההצדעה, למרות הקושי הכספי. שכן לא מדובר כאן על ענין פרטי, חשוב ככל שיהי', אלא על הזדמנות נדירה, שמאחדת תחת קורת גג אחד כמעט את כל הפועלים בהפצת בשורת הגואל והגאולה, גם בעלי דעות שונות ולפעמים אף רחוקות זה מזה. "מטה משיח", "התאחדות החסידים", "האגודה", רבנים ומשפיעים ופעילים מן השטח, כולם משתתפים בפועל, יושבים יחד ומתדברים ביניהם איך עושים יותר טוב ועוד יותר טוב את המוטל עלינו, את הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות.

ונחתום בדברי הרבי (שם ע' 622): "בזמננו זה, אשר לאחרי זמן השמדות רחמנא ליצלן ולא עתה, ובדור דעקבתא דמשיחא, אשר כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, הנה זה – מלך המשיח – עומד אחר כתלנו, ואינו מחכה אלא לסיום העבודה המוטלת על דורנו, שהיא קלה, לפי ערך, מעבודת הדורות שקדמונו, הרי על כל אחד ואחת לקיים הנאמר בכתוב החלש יאמר גבור אני. ובהחלטה בתוקף בזה – מוציא גם הכוחות הנעלמים שלו לגילוי, ובמילא יכול לפעול כמה פעמים ככה מאשר אם הי' זה בזמן רגיל ובתנאים רגילים. ובפרט כשהמדובר הוא בתמים ומגזע אנ"ש, ואשר גם זוגתו – העזר שלו – היא גם כן בת חסיד וקיבלה חינוך חסידותי. שאז ברור הדבר שאין הדבר תלוי אלא בהחלטתם בתוקף הראוי. ולא רק החלטה ברגע דהתעוררות או בעת התוועדות, אלא החלטה על מנת להביאה, ומביאים אותה בפועל, בחיי היום יומיים. ואז לא נפלאת היא, שיקויים בכל אחד ואחת מאתנו מעין פתגם הבעש"ט, שאמר אשר כל אחד מבני ישראל יכול לעבור את הים על מטפחת אם רק מאמין באמונה פשוטה, והאריכות אך למותר".

ואם "לעבור את הים על מטפחת" אפשר לכל יהודי "אם רק מאמין באמונה פשוטה", בוודאי שנוכל יחדיו לפעול את תכלית הכל – ההתגלות המלאה לעיני כל בשר של הרבי מלך המשיח שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.