תכלית הבריאה תלויה במעשינו ועבודתנו

תכלית הבריאה שתהיה לעתיד לבוא – בימות המשיח ותחיית המתים – אחרי סיום בירור חשך הגלות וזיכוך גשמיות הגוף והעולם, היא הגאולה האמיתית והשלימה. אז יתגלה העולם בשלימותו הנעלה, למעלה ממה שהיה בתחילת הבריאה, אף שאז עולם על מילואו נברא (בראשית רבה פי"ד ז; פי"ג ג), ועיקר שכינה בתחתונים היתה, ואפילו למעלה ממה שהיה במתן תורה. כי לעתיד לבוא יתגלה אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה, בבחינת דירה לו ית' בתחתונים.

הגאולה האמיתית והשלימה היא תוצאה ישירה של מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות. ושני מיני עבודה הם: מעשינו – הם המצוות שקיימנו במדידה והגבלה על פי טעם ודעת, ועבודתנו – הם המצוות שקיימנו במסירות נפש למעלה מטעם ודעת, מעבר לרגילותנו ויכולתנו (ראה אגה"ק יב). שעבודת העשיה הגשמית פועלת את הזיכוך של הגשמי בכח מקיים המצוה.

בגשמיות – פעולה ושכרה הם שני דברים שונים, אדם עובד בשדה ומקבל שכר כספי, ואילו ברוחניות – הגורם שכר המצוה הוא המצוה עצמה, ששכר מצוה – מצוה (פרקי אבות ד ב). ולא עבודה לחוד ושכר לחוד. היינו, המצוה גורמת את שכרה. המצוות גורמות לגילוי אור האין סוף לאדם ולעולם שהזדככו באופן ישיר וטבעי. ומדוע חשובה העבודה דוקא בזמן הגלות כשאין בית מקדש יותר מאשר כאשר בית המקדש היה קיים? משום שבזמן הגלות יש יותר מסירות נפש ויותר קבלת עול, שנעשים מתוך ענוה ושפלות – מתוך ביטול אמיתי. ואור אין סוף מתגלה למי שבטל אליו ית' (תניא פ"ו, הגהה פל"ה ועוד).

בירור חפצי המצוה, גוף האדם ונפשו הבהמית

כל הנבראים שאינם נכללים בצד הקדושה, מקבלים חיותם משלש קליפות הטמאות, שאין בהן טוב כלל או מקליפת נוגה, שמעורב בה גם טוב. מצוות עשה נעשות מלכתחילה בחפצי העולם, שהם מהתחום של קליפת נוגה, והם דברים טהורים ומותרים, שיש להם אפשרות לעלות לקדושה. בעשיית המצוה מעלה האדם אותם וגם את גופו ונפשו הבהמית, שגם הם מקליפת נוגה, לקדושה. לכן ניתנה התורה לנשמות בגופים דוקא, ולא למלאכים, שאין להם גוף, ואין להם שיכות לקליפת נוגה. וכמו שכתוב באגרת הקדש: והנה העליונים אין להם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה אלא התחתונים לבד, לפי שהם מלובשים בגוף חומרי משכא דחויא מקליפת נוגה, והם מתישים כוחה בשבירת התאוות ואתכפיא סטרא אחרא ויתפרדו כל פועלי און (אגרת הקודש כו).

חפצי המצוה יכולים להיות מעולם החי, הצומח או הדומם, כמו קלף שנעשה מעור של בהמה טהורה לתפילין, מזוזה וספר תורה; אתרוג שאינו ערלה לארבעת המינים; וכסף שאינו גזל לצדקה.

כלומר, בעשיית המצוה לא רק חפץ המצוה שמקליפת נוגה עולה לקדושה, אלא גם גוף האדם ונפשו הבהמית, שגם הם מקליפת נוגה, עולים לקדושה; כי הם עושים את המצוה ומתקשרים ומתלבשים במעשה המצוה. כגון, היד המחלקת צדקה, והרגל ההולכת לדבר מצוה, והאוזן השומעת דבר תורה וכיו"ב – הם האברים הגשמיים, שמקבלים חיותם מן הנפש הבהמית המלובשת בדם האדם, שכולם קשורים בקליפת נוגה, ובהם ועל ידם הוא מקיים את הרצון העליון.

ומדוע אפשר לקיים מצוות רק בדברים טהורים ומותרים, שהם מקליפת נוגה, ולא בדברים טמאים ואסורים, שמקבלים חיותם משלש הקליפות הטמאות?

כי מה שאסור, הוא משום שהוא קשור ואסור בקליפות ואי אפשר להעלותו לקדושה. ולכן מצוה הקשורה בעבירה ובאה בעבירה – כמו צדקה מן הגזל (שגזל אסור בהנאה), או אתרוג שהוא ערלה (ושלש שנים ערלה הוא כנגד ג' קליפות הטמאות), או קלף של תפילין מבהמה טמאה וכיו"ב – אי אפשר להעלות לקדושה.

העולם (מלשון העלם) והגשמיות שבעולם נוצרו על ידי הסתר פנים מיעוט אחר מיעוט. עד שבדברים גשמיים לא רואים אלוקות, אף שהכל נברא על ידי רצון ה'. לעומת זאת, מצוה – מלשון צוותא וחיבור, המצוה מחברת בין הבורא שהוא מצוה המצוה לבין המצוה עצמה ולבין היהודי מקיים המצוה. היינו, עשיית המצוה, שהיא מילוי הרצון האלוקי, מאחדת את בעל הרצון עם מי שממלא את רצונו בחיבור אמיתי ללא שום חציצה ביניהם. ואף שלמעשה אין היהודי יכול להבין את מהות המצוה בפנימיותה, אך בהתייחסו לביטוי של הרצון האלוקי הגלוי, שאין בו הסתר פנים, הוא מגלה אלוקות; מאחר שחפץ המצוה הופך מתכלית הישות והפירוד לבחינת ביטול מוחלט – שחיות חפץ המצוה מתבטלת ונכללת ברצון ה' שמתלבש ומאיר בה בעשיית המצוה.

היום הבירור נעשה בחפצי המצוה ורק בפנימיותם ולא בכללות קליפת נוגה. לכן אין רואים שינוי באתרוג, בקלף התפילין ובמעות הצדקה וכיו"ב לאחר שמקיימים בהם את המצוה. אולם לעתיד לבוא, כאשר יושלם עיקר הבירור של קליפת נוגה וחיצוניות העולמות על ידי הקב"ה, שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ כליל, העולם יהיה מזוכך בתכלית, ואז נראה אלוקות בפשטות. 

[כמו שביארנו בפרק ה וכפי שיבואר בפרק לט – המצוות הן לבושים לאדם, ומקיים המצוה תופר לעצמו את לבושיו. כל מצוה היא חלק מהלבוש, ותרי"ג מצוות הן לבוש שלם. הלבוש הוא כלי לגילוי ולקבלת אור האין סוף שנמשך מלמעלה למטה על גופו של עושה המצוה, על נפשו הבהמית, וכמו כן על חפצי המצוה שבעולם; ועל ידי זה נמשך אור אין סוף על גשמיות העולם, ונמשך שפע לכל העולמות. לבוש זה מאפשר לנשמות בגן עדן להתענג מהזיו האלוקי, ולעתיד לבוא יתגלה גם לנשמה בגוף, ויאפשר לה לזכות בכל הגילוים הנעלים שיהיו אז].   

עליית הגוף והנפש הבהמית על ידי מצוות של קדושה התלויות בדבור

אף במצוות שהן עצמן דבר של קדושה ואינן מקליפת נוגה, וגם אין בהן מעשה של ממש שהן תלויות בדבור בלבד – כמו תלמוד תורה, קריאת שמע ותפילה – יש עליה לקדושה; מאחר שהן נעשות על ידי אברי הגוף – בשפתיים, בלשון, בשיניים ובשאר מוצאות הפה, וגם על ידי הנפש הבהמית המלובשת בהם, שמקור חיותם הוא קליפת נוגה.

מצוות אלה התלויות בדבור הן כמעשה זוטא, מכיון שעקימת שפתיו הוי מעשה (סנהדרין סה א ועוד). ולכן נתפסות בנפש הבהמית ופועלות את בירורה. מה שאין כן מחשבה, שהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ ב ועוד) – מחשבה אינה דומה לדבור. מחשבה היא אור דק, שאין בכחו להיתפס כל כך בנפש הבהמית החיונית (אם כי גם מחשבה שייכת קצת לנפש הבהמית (ראה סוף פרק נג)). ולכן יהודי אינו יוצא ידי חובה במצוות התלויות בדבור עד שיבטא בשפתיו, ככתוב: ושננתם לבניך ודברת בם (דברים ו ז).

הנפש האלוקית מצד עצמה אינה צריכה תיקון. היא ירדה לעולם, לברר את הנפש הבהמית. ומאחר שהנפש האלוקית עצמה לבדה אינה יכולה להתפלל ולדבר דברי תורה, כי אינה יכולה להתבטא, היא מעוררת את הנפש הבהמית החיונית לתת חיות בפעולות האברים. ולכן בדבורי קדושה אלו של תורה ותפילה וכיו"ב, יש להכניס כח רב מהנפש הבהמית. צריך יגיעת נפש ויגיעת בשר. יש להשתדל לקרוא בקול רם וברור, עד שכל עצמותי תאמרנה (תהלים לה י) – שכל כחות הגוף והנפש יצטרפו לדבור בדברי תורה, לתפילה וכיו"ב, שכך מעלים לקדושה את הגוף והנפש הבהמית שמקליפת נוגה.

הקריאה בקול רם בתורה ותפילה היא גם סגולה טבעית לשמירת הדברים בזיכרון. כסיפור הידוע בגמרא, שברוריה, אשתו של ר' מאיר, פגשה תלמיד שלמד בלחש, וגערה בו באומרה: הלוא כתוב: ערוכה בכל ושמורה (שמואל ב כג ה) – אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת (עירובין נג ב). ומפרש המהרש"א, שזה נעשה על ידי הדבור בקול רם. שדבור בקול רם מניע את כל האברים, ומביא בהם תחושה והרגשה. וכשאדם מזדכך ומתעלה על החומר, ומעלה את הקליפה של הנפש החיונית לאותיות התורה והתפילה, הוא מבטל את הקליפה. כי כח הנפש הבהמית החיונית מתלבש באותיות התורה והתפילה כמו במצוות מעשיות אחרות. ומאחר שקליפת נוגה התבטלה ונכללה בקדושה, תורתו משתמרת; שהשכחה מקורה בקליפת נוגה.

זאת ועוד אחרת – חיות מהמאכלים השיכים לקליפת נוגה

מלבד המעלה שעל ידי קיום תורה ומצוות עולה כח הנפש הבהמית והיא נכללת בקדושה, יש מעלה נוספת בקיום התורה ומצוות בכח הנפש הבהמית החיונית. שכשאדם אוכל ושותה, המזון נעשה דם ובשר כבשרו, כך שהוא מקבל את כל כחו, גידולו וחיותו מהדומם, צומח וחי, שקיבלו חיותם מקליפת נוגה. וכשעושה מצוה בדבור או במעשה בכח האכילה והשתיה האלה, האוכלין ומשקין שהיו לפני כן תחת ממשלת קליפת נוגה, נהפכים לקדושה. וממילא גם הקליפה, שהיא המקור לאוכלין ומשקין נהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה. כלומר, מאחר שכח גופו היונק מקליפת נוגה מתלבש באותיות הדבור של תורה ותפילה, או במעשה של מצוה, היינו, בפנימיות רצון ה' בלי שום הסתר פנים – גם חיות הדברים שאכל ושתה, ומהם קיבל את הכח ללמוד תורה ולהתפלל ולקיים את המצוה עולה לקדושה. כך שיש עליה גם לאדם עושה המצוה, שכח נפשו הבהמית עולה, וגם לכללות קליפת נוגה; שכל הדברים בעולם קשורים זה בזה, וכשפרט אחד עולה הוא מושך עמו פרטים רבים נוספים הקשורים בו. דוגמת הקרבנות בבית המקדש שהקרבת קרבן בהמה אחת העלה עמו את כל החי, וסולת – העלה את כל הצומח, ומלח – העלה את כל הדומם.

תכלית מעשה המצוות להעלות את קליפת נוגה

תכלית מעשה המצוות להעלות את קליפת נוגה כולה, שממנה נתהוו כל הדברים הטהורים ומותרים שבעולם – והם כל ענייני העולם, אף דברים כמו זהב וכסף, מחשב, רדיו, טלויזיה וכיו"ב – שהכל ברא לכבודו (כתובות ח א). כמו שה' ברא את הזהב למלאכת המשכן, כך בכל דבר בעולם אפשר להשתמש לקדושה גם דירה נאה וכלים נאים וכיו"ב. בכל דבר יש ניצוצות שאפשר וצריך להעלותם לקדושה – בכל מצוה קשורים הרבה מחלקי העולם, כמו במאכלים שאדם אוכל ושותה וכיו"ב. ובהשגחה פרטית מה' מצעדי גבר כוננו (תהלים לז כג) – שלכל מקום שאדם מגיע, שם תפקידו להעלות את קליפת נוגה הפרטית שלו, ועל ידי זה את כללות קליפת נוגה. וגם הדבר שצריך להתברר או להיתקן מחכה כבר משעת בריאת העולם לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו, וגם הנשמה הזאת מאז נאצלה ונבראה מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה (ראה "היום יום" ג אלול). וצדיקים, שיש להם יכולת לראות את מקום הבירורים שלהם, הולכים לשם בעצמם ומעלים את הניצוצות השיכים להם (ראה "היום יום" א מרחשוון).

גמר עליית קליפת נוגה יהיה כשכל אחד יגמור את תפקידו. וחייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם – בשבילי נברא ההעלם וההסתר כדי לגלות אלוקות בעולם. ולכן יתכן שאפילו אדם אחד יכול להפוך את העולם… ואפילו את כל סדר ההשתלשלות… שכמו שעל ידי עבירה אחת עשויה להיפגע המציאות כולה דוגמת חטא אדם הראשון, כך מעשה טוב אחד יכול להביא גאולה לעולם.

תפקידו של עם ישראל בסור מרע ועשה טוב

נשאלת השאלה: אדמו"ר הזקן מדגיש שחיות העולם הגשמי תיכלל בקדושה, לאחר שנשמות ישראל יסיימו את העבודה. אם כן לכאורה הדבר תלוי בנשמה, היא הנפש האלוקית, דוקא. והרי עד כה למדנו, שיש להפוך את הנפש הבהמית לקדושה, שבה תלויה עליית קליפת נוגה?

אלא שיש לומר, אמנם רוב המצוות עניינן מעשה ודיבור הקשורים בנפש הבהמית החיונית, אולם יש מצוות שעניינן מחשבה הקשורה בנפש האלוקית, וכמעט ללא תיווך של הנפש החיונית, לכן אדמו"ר הזקן שם דגש על הנפש האלוקית, שהיא הכח המניע לכל המצוות.     

אם כן, עניין העלאת כללות קליפת נוגה, שהוא העלאת כללות החיות של העולם הזה הגשמי והחומרי, הוא התפקיד של עם ישראל, תפקיד כללות נשמות ישראל. שכללות נשמות ישראל מתחלקת לששים ריבוא שרשי נשמות, וכל שרש לששים ריבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת. וכן יש ששים ריבוא רוחות, וששים ריבוא נפשות. שכל אחת מהן מתחלקת לששים ריבוא ניצוצות, וכך בכל עולם מארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה – בכל אחד מהם יש ששים ריבוא נר"ן (נפש, רוח ונשמה), שכל אחד מהם מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, וכל ניצוץ הוא נשמה אחת. כך שכל יהודי, שהוא פרט מהכלל הגדול והשלם הזה, חייב לקיים שס"ה מצוות לא תעשה, שהן בבחינת סור מרע. על ידי זה הוא מפריד שס"ה גידים של דם הנפש הבהמית, שלא יידבקו וייטמאו בשלש קליפות הטמאות, שהן נגד רצון ה', ואין מהן עליה לקדושה. לשלש הקליפות הטמאות אין תקנה אלא שבירה, תיקונם הוא ביעורם מן העולם. ואכן דבר זה יושלם לעתיד לבוא, כאשר ה' יקיים את הבטחתו: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג ב).

ועל כן, מי שעבר על מצוות לא תעשה, נפשו החיונית נטמאה בשלש קליפות הטמאות, שאין להן עליה לעולם. לכן אין לו תקנה, עד שה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ (או עד שיעשה תשובה כמבואר בפרקים ז' וח'). שעניינן של מצוות לא תעשה הוא גם להוות מחיצה בין הקדושה לטומאה, שהאדם לא יקבל מג' קליפות הטמאות, וגם לנתק את הטומאה ממקור חיותה. כל מקור חיות הקליפות הוא מהעבירות, ולאדם יש בחירה חופשית שלא לעבור על מצוות לא תעשה, שלא לעשות נגד הרצון האלוקי – נגד הקדושה, שממנה מקבל האדם בעצמו את חיותו. צריך להיזהר שלא להעביר את החיות מן הקדושה אל הקליפה. כי על ידי זה נותן החוטא ל"אדם דקליפה" (יצר הרע) כח לשלוט ב"אדם דקדושה" (יצר הטוב), וכך מביא רעה על עצמו.

וכשיהודי מקיים רמ"ח מצוות עשה, שהן בבחינת ועשה טוב, הוא ממשיך אור אין סוף למטה, ומעלה את חיות הנפש הבהמית להיות מרכבה לאלוקות, דוגמת האבות שהיו מרכבה לקדושה. וכך הוא הופך חלק מקליפת נוגה לקדושה, היינו, לכלי להשראת השכינה. וכאשר כל ישראל יהיו מרכבה לאלוקות, תתבטל "קליפת נוגה" מאחר שתעלה לקדושה, וממילא יתבלעו (=יוכחדו) ויתבטלו גם כל שאר ג' הקליפות הטמאות לחלוטין; שיניקתם עכשיו היא מקליפת נוגה, שהיא הממוצע בין הקליפה לקדושה, ובלעדיה נעשות הקליפות הטמאות מבודדות, וממילא מתבטלות. ואז תעלה כל חיות העולם הזה לקדושה, ויתגלה כבוד ה' בכל העולם, ועם ישראל יראו עין בעין בראיה חושיית, שה' הוא האלקים ואין עוד מציאות מלבדו, כמו שהיה במתן תורה: אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים (דברים ד לה). ולמעשה, הגילוי יהיה עוד יותר ממתן תורה, כי היום העולם מוכן; מה שאין כן במתן תורה, ההתגלות באה עליהם בכפייה נגד טבעם ונגד טבע העולם. לכן גם ההתגלות שבמתן תורה לא היתה גאולה שלימה, והראיה, שחטאו בעגל מיד לאחר מכן; ועוד (ראיה), שהיתה אחרי כן גלות. לעומת זאת, תכלית ימות המשיח ותחיית המתים, הוא גילוי כבוד ה' בשלימות. תחילת גילוי כבוד ה' יהיה ביהודי הפרטי, ואחר כך בכללות ישראל, ואחרי זה בכללות כל העולמות. גילוי כבוד ה' תלוי בקיום מצוות עשה, ויהיה בד בבד עם העברת רוח הטומאה מן הארץ התלויה בשמירת מצוות לא תעשה.   

יהודי הוא הממוצע המחבר בין הקב"ה לעולם

עם ישראל הם "ראשית" כל הבריאה, ובשבילם נבראו כל אומות העולם ושאר חלקי העולם, ועד שגדלות אומות העולם תלויה בעם ישראל (על פי דבר מלכות פרשת בראשית). שכללות ששים ריבוא עם ישראל הוא כח וסיבת החיות של העולם כולו. ולכל פרט מעם ישראל יש שיכות ואחריות על חלק אחד מששים ריבוא מכללות העולם. לכל יהודי חלק בעבודת הבירורים של העולם, זוהי הסיבה שאדם נמצא במקום הבירורים שלו, אם זה דירה שגר בה, או מקום שהוא עובד בו, או אפילו מקום שמזדמן אליו דרך מקרה, כביכול, ששם נמצאים ניצוצות הקדושה שלו, ומה' מצעדי גבר כוננו (תהלים לז כג) – ה' מסבב את האדם, שיגיע למקום הניצוצות, שנפשו הבהמית החיונית צריכה להעלות לה'. שהניצוצות נמצאים בכל הדברים שמשתמש בהם בעולם, כמו: אכילה, שתייה, דירה, כלים וכו'. אם כי יש צדיקים בעלי ראיה, שיודעים באיזה מקום הבירורים שלהם והולכים לשם בעצמם, כאמור ("היום יום" א מרחשוון).  

לפי זה נבין את הוראת הצמח צדק: עשה כאן ארץ ישראל! – תפקידו של יהודי להפוך כל מקום שהוא נמצא בו, אפילו בחוץ לארץ, לקדושה. שעל ידי עבודתו של היהודי במקומו הוא משפיע על כל העולם, כי בחלקו הפרטי של כל יהודי נכלל כל העולם. ובסופו של דבר, כמו שעם ישראל כבש את ארץ כנען והפך אותה לקדושה על ידי קיום מצוות ובניית בית המקדש בארץ ישראל, כך על ידי שיהודי הופך את חלקו הפרטי לארץ ישראל בשלימות, הוא כובש את העולם והופך אותו לדירה של הקב"ה (על פי דבר מלכות פ' פינחס). לכן יהודי צריך לזכור, שכאשר הוא יוצא לקדש ולזכך את העולם הוא בעצם למעלה מן העולם, ושהקב"ה נותן לו כחות לבצע את העבודה בנחת וברוגע (על פי דבר מלכות פ' כי תצא). 

תכלית ירידת הנשמה לעולם

כל נשמה בישראל היא אחת מששים ריבוא נשמות. וליתר דיוק, כאמור לעיל, כללות נשמות ישראל מתחלקת לששים ריבוא שרשי נשמות, וכל שרש לששים ריבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת. וכן יש ששים ריבוא רוחות, וששים ריבוא נפשות. שכל אחת מהן מתחלקת לששים ריבוא ניצוצות, וכך בכל עולם מארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה – בכל אחד מהם יש ששים ריבוא נר"ן (נפש, רוח ונשמה), וכל אחד מהם מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, וכל ניצוץ הוא נשמה אחת. שנפש האדם יורדת בכל העולמות באופן של מעבר או באופן של התלבשות. כשהיא יורדת באופן של "מעבר" לא חלים בה שינויים גדולים. כך נשמות דאצילות שעוברות דרך עולמות בריאה, יצירה ועשיה באופן של "מעבר", נשמתם מאירה בעולם הזה כמו בעולם האצילות. אולם נשמות שעוברות בדרך של "התלבשות" בעולמות: בריאה, יצירה ועשיה, כל נשמה מקבלת את השפעתה מהעולם שהתלבשה בו, או מאותו חלק בעולם שהתלבשה בו, שבכל עולם יש אין סוף דרגות. וזמן שהייתה שם גורמת לה ירידה, וככל שהשהייה ממושכת יותר, היא נעשית נמוכה יותר. יש גם נשמות שירדו לעולם כמה פעמים, שרוב הנשמות הן נשמות מגולגלות.

העניין הוא שכל ניצוץ נשמה לא ירד לעולם הזה לצורך עצמו, שאין לו צורך בתיקון כלל, אלא רק להמשיך אור אלוקי לצורך התיקון של הגוף והנפש הבהמית (כמו שכתוב בעץ חיים שער כו). זוהי ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בבחינת גלות ממש. ולא רק למי שחוטא זו ירידה, אלא אף לצדיק גמור שעובד את ה' באהבה רבה ובתענוגים זו ירידה עצומה. כי אדם בעולם הזה, כשהוא נשמה בגוף, אינו יכול לסבול אורות עליונים מעבר ליכולת גופו; אין הוא מסוגל לחוש ולהבין תחושות והשגות גבוהות כל כך. על כן אמר אברהם אבינו: ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), אף שעשה עבודתו בתכלית השלימות, והיה מרכבה לאלוקות כל ימיו ובכל אבריו. וכדאיתא בספר הבהיר (הובא בפרדס שכ"ב פ"ד): אמרה מדת החסד לפני הקב"ה: מיום היות אברהם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי. אף על פי כן, אין שום ערך, ושום דמיון בין מדת החסד ואהבת ה' של אברהם אבינו למטה לבין מדת החסד ואהבת ה' שלו למעלה. וכמו היחס שבין האפר לעץ קודם שנשרף, והרבה יותר מזה לאין קץ.   

תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה היא להתלבש בגוף ובנפש הבהמית שמקליפת נוגה כדי לתקנם בלבד. היינו, כדי להפרידם משלש הקליפות הטמאות על ידי קיום מצוות לא תעשה. ועם זה להעלות את הנפש החיונית עם חלקה השיך לה בעולם, לקשרם ולאחדם עם הקב"ה, על ידי קיום כל מצוות עשה. אמנם המצוות נעשות באמצעות רמ"ח אברים והנפש החיונית המחיה אותם, מכיון שהנפש האלוקית עצמה אינה יכולה לעשות את המצוות לבדה בפועל, בכל זאת, הנפש האלוקית היא המחיה ומפעילה את הנפש הבהמית להפעיל את הגוף על כל אבריו לקיים את המצוות ולהתעלות על ידיהן.

נשאלת השאלה, כיצד יתכן שנשמה טהורה, קדושה בתכלית, שאינה צריכה תיקון כלל, יורדת לעולם הזה, דבר שהוא בבחינת גלות ממש, ומתלבשת בנפש הבהמית שבגוף, שזהו מצר ממש, לצורך תיקון הגוף והנפש הבהמית, שהם נמוכים כל כך?

לעניין זה אין הסבר על פי טעם ודעת, דבר זה קשור בכוונה האלוקית שבסוד גלות השכינה, שהיא למעלה מהשכל וההבנה. הנשמה דומה לשכינה. מה השכינה, שהיא מקור נשמות ישראל יורדת מעולם האצילות לעולם הזה, כדי לברר ניצוצות המהוים את כל ענייני העולם הזה, ולהעלותם לקדושה, כך הנשמה הקדושה יורדת ממקום כבודה למעלה להתלבש בגוף ובנפש הבהמית לבררם ולתקנם. דבר זה הוא למעלה מטעם ודעת. זהו סוד גלות השכינה. ושני הדברים קשורים זה בזה, שהרי הנשמה היא פרט מהשכינה. השכינה הוא מקור הנפש האלוקית.

ואמנם הנשמה אינה צריכה תיקון, כי אין בה חסרון. אולם אחרי שמתלבשת בגוף ומתקנת את הנפש הבהמית נוספת בה עליה, שהרי תמיד יש עליה מחיל אל חיל.

מצות הצדקה

במה שהוסבר על מעלת המצוות המעשיות, שתפקידן להעלות את הנפש הבהמית, ניתן להבין, למה הפליגו חז"ל מאד מאד במעלת הצדקה, וראו בה את עיקר המצוות ועולה על כולן, משום שהיא מעלה לקדושה כל כך הרבה כחות, מפאת שיכותה לחומר ולגשמיות העולם, ולחלק גדול בעולם ולפרטים רבים.

אמנם צריך לקיים את כל תרי"ג המצוות בשלימות, שיש חשיבות לכל מצוה. אולם יש מצוות שהן כלליות יותר, כמו מצות הצדקה. יתרה מזאת, חז"ל אמרו על מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצוות, דוגמת ציצית, מילה, שבת, תלמוד תורה וכו'. לכן בתלמוד ירושלמי היא נקראת מצוה סתם ללא שום תוספת, מפני שהיא עיקר המצוות ועולה על כולן, כאמור. אמנם מצות הצדקה עניינה להתלבש בגוף ובנפש החיונית יחד עם כל חלקם בעולם, כדי להעלותם לקדושה להתכלל באלוקות כמו כל מצוה אחרת; אלא שמצות הצדקה עושה זאת בעוצמה רבה ובכמות יתירה יותר מכל מצוה אחרת. כי בכל המצוות מתלבש רק כח אחד מהנפש החיונית ובשעת מעשה המצוה בלבד, אולם במצות הצדקה כל נפשו החיונית עולה לה'. שמצות הצדקה אינה רק נתינת כסף. נתינת הכסף היא רק הפעולה האחרונה שלאחר עבודה ומאמץ של זמן ארוך וממושך, שהנפש החיונית השקיעה כדי להשיג כסף זה. וכידוע, כספו של אדם הוא תמצית נפשו, ונתינת צדקה היא מעין נתינת נפשו. ואפילו מי שנותן כסף שלא עמל בו, כסף שקיבל במתנה או בירושה וכד', בכל זאת הרי היה יכול לקנות בכסף זה כל צרכי נפשו, ובכל זאת את חיי נפשו הוא נותן לה'. הוא עושה ביטול ואתכפייא בכל נפשו החיונית, עד שנפעל בה בירור וזיכוך, ונעשה שינוי והעלאה הן בנפשו הן בעולם יותר מכל מצוה אחרת. ולכן אמרו רז"ל: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה (בבא בתרא י א) – הגאולה היא התוצאה של כל העבודה שהצטברה בגלות.

תלמוד תורה כנגד כולם

אם יש חשיבות כה גדולה למצוות מעשיות, למה נאמר: ותלמוד תורה כנגד כולם (משנה מסכת פאה א א)?

כי בירור הנפש הבהמית על ידי לימוד תורה פנימי יותר מבמצוות. לימוד תורה נעשה בדבור ומחשבה, שהם הלבושים הפנימיים של הנפש החיונית (ולא הלבוש החיצוני שהוא המעשה), וגם בשלשת חלקי השכל: חכמה, בינה ודעת של הנפש החיונית. וכשעוסק בתורה בעיון ובשכל לעומק, אז השכל של הנפש הבהמית נתון בנושא הנלמד. כך שלימוד התורה יוצר התקשרות בין לומד התורה לבין הקב"ה, עד להתאחדות והזדהות פנימית וחזקה ביחוד נפלא שאין כמוהו (כנ"ל בפרק ה), ועל ידי זה החב"ד שבנפש החיונית של הלומד שמקליפת נוגה מזדכך והופך לקדושה, ונפשו החיונית מתכללת בקדושה ממש. דהיינו, חכמת הלומד מתאחדת עם חכמת הקב"ה – הוא חושב את מחשבת ה', ומדבר את דבור ה'; וכך שכלו, כביכול, שכל אלוקי. החב"ד שבשכלו מאוחד ממש עם נותן התורה. מכאן שהעוסק בלימוד תורה כובש את הלבושים הפנימיים והכחות השכליים של הנפש הבהמית, שהם כחות נעלים ביותר. מה שאין כן במצוות הנעשות באברי הגוף, שאברי האדם המקיימים את המצוה הם רק בבחינת כלים ומכשירים לעשיית המצוה. (אדם הנותן צדקה, ידו היא כמו ידו של הקב"ה, וכשהוא רץ למצוה, רגליו הם כמו רגלי הקב"ה). כך שאם בלימוד תורה יש, כביכול, בבחינת כיבוש המפקדה של האויב, הרי שבקיום מצוות יש רק כיבוש שטחים נרחבים של האויב.

ואיך יתכן שכחות הנפש, הם עצמיות הנפש, הופכים לקדושה, והרי למדנו בפרק יב, שרק לבושי הנפש של הבינוני הופכים לקדושה, ולא מהות ועצמות כוחות נפשו?

אין כאן סתירה למה שנאמר בפרק יב, כי בפרק יב מדובר אודות המדות שאינן נהפכות לקדושה, וכאן מדובר אודות השכל שאותו כן אפשר להפוך לקדושה. ואכן הבינוני אינו יכול להפוך את מהות הרע שבמדותיו: חסד, גבורה, תפארת וכו' לטוב – הוא אינו יכול לזככן ולהופכן לקדושה. אמנם בשעת התפילה הוא מגיע לאהבת ה' ויראתו, אך לאחר התפילה הרע שבמדותיו, שהיה רדום בזמן התפילה, חוזר ומתעורר. ועל כן אין מדותיו נכללות בקדושה ממש. משום כך נדרש מן הבינוני להפוך לקדושה רק את כחות שכלו: חב"ד שבנפשו שהן ברשותו. ולא כל כך את מדותיו שבלבו, שאינן ברשותו, ולא תמיד יכול להם.

מדוע הרע שבמדות חזק יותר מהרע שבשכל?

התוקף השלילי שבמדות קשור ב"שבירת הכלים" בעולם התוהו, הנקרא גם עולם ה"נקודים". בסדר ההשתלשלות של העולמות עולם התהו הוא אחרי עולם ה"עקודים" (שבו כל הספירות עקודים בכלי אחד) ולפני ולמעלה מעולם האצילות (עולם התיקון, "ברודים"). היינו, שדרגת האורות האלוקיים שהתגלו בעולם התהו גבוהים בהרבה מהאורות האלוקיים שבעולם התיקון. בעולם התהו האורות מרובים והכלים מועטים, ואילו בעולם התיקון האורות מועטים והכלים מרובים. הכלים המועטים שבעולם התוהו לא יכלו לסבול את האורות המרובים, ולכן היתה שבירת הכלים. עולם התיקון בא לתקן מצב זה, שעל ידי ריבוי הכלים ומיעוט האור יש אפשרות לקלוט את האור. עקב שבירת הכלים התהוו עולמות בריאה, יצירה ועשיה שלתוכם נפלו רפ"ח ניצוצין גבוהים, שיש בהם טוב ורע. כך שמשבירה זו התהוה הרע שבעולמנו. הרע שבשכל מקורו בשבירת המוחין השייכים למדות שבתהו (במוחין עצמם, שהם בבחינת ביטול, לא היתה שבירה), והרע שבמדות מקורו בשבירת המדות שבתהו.

עיקר השבירה היתה במדות דתהו (שנקראות שבעה מלכים קדמאין דתהו) ובעצמותה של כל מדה. כך שמהמדות דתהו נתהוו שבעת עמי כנען, שהם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון (ספר המצוות להרמב"ם, שיעור שלז מ"ע קפז), וגם שבע המדות הרעות שבנפש הבהמית שבלב האדם. הרע בעולם, שהתהווה משבירת הכלים, ממשיך לקבל יניקה משרשו, כשהמדות יונקות מהקדושה יותר מהמוחין, ולכן הרע שבמדות האדם חזק יותר מאשר הרע שבמוחין שלו. וכפי שאנו רואים במוחש, שסתם שכל אינו קשור לרע, שהשכל הוא מופשט ואוביקטיבי, ואילו במדות יש תמיד עניין של הזדהות והתייחסות הן לטוב והן למוטב, ולכן קל לברר, לתקן, ולזכך את השכל יותר מאשר את המדות, שעל ידי לימוד תורה הופכים את השכל של הנפש הבהמית לקדושה.

[שבירת הכלים

ולתוספת ביאור עניין "שבירת הכלים":

הקב"ה בונה עולמות ומחריבן. בונה על מנת לסתור וסותר על מנת לבנות. באדם קדמון (א"ק – הכתר הכללי) ובעקודים יש התכללות הספירות. אך ההבדל הוא שבא"ק – הכל דבר אחד בדוגמת "נפש נושא כוחות", ואילו בעקודים – כל אחד סובל את השני בדוגמת "כוחות הכלולים בנפש". ואילו בעולם התהו – האורות האלוקיים היו תקיפים וגדולים מדי והכלים היו מצומצמים וקטנים ולא סבלו גילוי אור חזק כזה. ועוד, שהכלים לא סבלו זה את זה. היתה כאילו מלחמה בין האורות, כל אחד אמר: אנא אמלוך. ואז מחוסר אחדות היתה שבירה – הרס. אחרי השבירה נוצרה קליפה.

(משל ידוע לספירות שבעולם התוהו, הוא תלמידי ר' עקיבא שלא היתה ביניהם אחדות והתכללות, וכל אחד מהם עמד על שיטתו בתוקף; אמנם היתה זו ישות של קדושה, אך היא גרמה הרס. מהסיפור על תלמידי ר' עקיבא למדים כמה חשוב לתת מקום לשני.

זה ההבדל בין גשמיות לרוחניות, מציאות הגשמיות אינה נותנת מקום לשני, ההיפך הוא ברוחניות – ככל שלומדים יותר יש עוד מקום להשכלות אחרות. גם בבית המקדש היו משתחוים רווחים אף כאשר עמדו צפופים, כי ראו שם את האמת שהגשמיות היא אלוקות). 

אם כן, ה' האציל את עולם התוהו, וכשהיתה שבירת הכלים של עולם התהו, נבראו העולמות: בריאה, יצירה ועשיה, שלשם נפלו הכלים השבורים. למעשה, מעולם העקודים נשתלשלו ונתהוו העולמות הנמוכים בשני אופנים: אופן ראשון בחינת הכתר – אריך אנפין (=חיצוניות הכתר שבפנימיותו "עתיק יומין"). ממנו נשתלשל עולם האצילות, עולם התיקון, שבסופו מ"מלכות דאצילות" (על ידי מעבר ה"פרסא") נתהוו עולמות: בריאה, יצירה ועשיה. ואופן שני, מקביל לו, הוא עולם התהו, שבו היו האורות מרובים והכלים מועטים, לכן האורות לא יכלו לסבול את האורות בתוכם. כתוצאה מזה, האורות נסתלקו והתעלו חזרה למקורם. היה זה בבחינת "רצוא" בלי "שוב". אז נשברו הכלים וניצוצות מהם "נפלו" לעולמות: בריאה, יצירה ועשיה. כלומר, עולמות: בריאה, יצירה ועשיה "מקבלים" ומתהוים כאילו משני מקורות. בפועל מהוה אותם ספירת המלכות דאצילות (דרך ה"פרסא" שבין אצילות לבריאה, יצירה ועשיה), אך יש בהם גם משבירת הכלים דתהו. כך שעולם האצילות, המתחיל בכתר – "עתיק יומין" ו"אריך אנפין" – מתקן את עולם התהו, ובעולם האצילות, הוא עולם התיקון, הכל טוב. ואילו בבריאה, יצירה ועשיה יש מה שבא מאצילות – קדושה, ומה שבא משבירת הכלים – קליפות (ראה "פניני התניא" להרב ל.י.ח. גינזבורג ח"ג "תהו ותיקון" מעמ' 253). בתחילת השבירה היו רפ"ח ניצוצות (במצרים ניתקנו ר"ב ניצוצות), אבל עכשיו יש ריבוי עצום של חלקיקי ניצוצות בכל פרט. וכל ניצוץ אף הוא מתפרט למספר עצום של ניצוצות, וככל שהחלקים קטנים יותר קשה יותר להעלותם. כך שעולם האצילות נאצל מלכתחילה בצורה מתוקנת, ועלינו הוטל התפקיד לתקן את עולמות בריאה, יצירה ועשיה.         

שבירה (נפילה) או ירידה עניינה הוא המשכה כמו אור. ומדובר בירידה רוחנית ששונה מירידה גשמית. כי כשגשמי יורד למטה הוא כבר לא נשאר למעלה, ואילו הרוחני יורד בדרך המשכה, שאף שנמשך למטה הוא נשאר למעלה. וכמו בעניין ירידת הנשמה להתלבש בגוף שהיא המשכה בדוגמת חבל, שאין בה שינוי וכל הזמן היא למעלה, אלא שלפני ירידתה היתה רק למעלה, ובהתלבשותה בגוף – ראש הנשמה (עצם הנשמה) נשאר למעלה, והארה ממנו (רגל הנשמה) יורדת למטה; כך בשבירת הכלים יש המשכה מלמעלה למטה בדוגמת חבל. ההבדל בין ירידה לשבירה הוא שירידה היא בסדר והדרגה שיורד מלמעלה למטה כדבר גשמי, ואילו שבירה (נפילה) אינה בסדר והדרגה, לכן כל מה שנופל נשבר כמו בגשמיות. עניין השבירה הוא המשכת שפע שלא בסדר והדרגה.

השבירה היא ב"מלכות" של כל מדה, שהרי ה"מלכות" היא הגילוי של כל מדה. וכמו שכתוב לגבי שבעת מלכין קדמאין: וימלוך… וימת… – שבכל מדה (חסד, גבורה וכו') יש עצם המדה שבהעלם, ולמטה ממנה היא התגלות המדה והשפעתה החוצה ממנה והלאה. אמנם בגילוי רגיל של המדה, הגילוי הוא בדרגה שלמטה מההעלם אך מעין ההעלם, אולם כשהוא באין ערוך להעלם הוא שבירה.

עולם התוהו במקורו אינו בגדר זמן, מכיון שמדובר בעולם שמעל הזמן, שהרי הזמן מתהוה בעולם הבריאה, ומה שלמעלה מבריאה הוא למעלה מהזמן. אם כן, עניינו של עולם התוהו הוא דבר נצחי! לכן גם השבירה, שהיא המשכת שפע לעולם הזמן, מתחדשת בכל רגע ורגע, בהתאם לעולם הזמן המתחדש בכל רגע ורגע. היינו, כאשר מגיעה השבירה לעולם הזמן יש בכל פעם שבירה חדשה, וכשהשפע הבלתי מוגבל מגיע לעולם הזמן הוא נעשה מוגבל ובגדר זמן. וכל פעם שנופלים שברים חדשים – ניצוצות של תוהו – יש צמיחה חדשה בכוח הצומח והולדה חדשה.

עניין השבירה ניתן להבין ממשל גשמי של כלי שבור היוצר שברי כלי או ממשל רוחני של אותיות שהן כלים להשכלה – שכל פעם שיש שינוי באותיות נוצר תוכן חדש, אולם כאשר האותיות אינן בסדר והדרגה, משפטים מקוטעים או תיבות מקוטעות או אותיות מקוטעות נוצר פירוד. נוצר כלי נפרד מהשכלה ומתוכן, היינו, כלי בלי אור. עניין זה מתבאר מהלכה שבמשנה. יש הלכה במסכת שבת האומרת, שהמוציא כלי מרשות לרשות בשבת חייב, ואילו המוציא אוכל מרשות לרשות חייב רק מכמות מסוימת, או כגרוגרת או כביצה או כיוצא בזה, שהדבר תלוי בסוג האוכל. לעומת זה, יש הלכה מפתיעה ומדהימה, שעל פיה המוציא אוכל פחות מהשיעור המחייב, כשהוא מונח בכלי, אפילו בכלי גדול כסיר – הוא פטור, כי הכלי טפל לאוכל ואין לו דין הוצאה כלל. מכאן שכלי ריק הוא מציאות לעצמו וכלי שאינו ריק אינו מציאות לעצמו, בדיוק כמו בדוגמת האותיות וההשכלה. כך הדבר לגבי המציאות והאלוקות. כלי ריקן מחזיק את האור האלוקי, וכלי מלא אינו מחזיק.

שהרי נשאלת שאלה גדולה: הרי כל הבריאה היא מעשרה מאמרות של הבורא ית', שזהו כוח אלוקי בלבד, זיו של דבר ה', כמו שכתוב ב"שער היחוד והאמונה", אז איך יתכן שכל דבר בבריאה מרגיש את עצמו מציאות, היינו, דבר נפרד בפני עצמו?

והתשובה לכך היא: הנבראים דומים לכלים שבורים, שאינם כלים לקבל את האור האלוקי, ולכן הם בעלי "ישות" המרגישים שמציאותם מעצמותם. וכמו במשל אותיות של ספר, שהאותיות הן כלים לאור (הוא תוכן הספר) רק כאשר הם בסדר מסודר, אך כשמבלבלים את סדר האותיות, אין ספר – יש שברי כלים. כי כשיש הפרדת אותיות, כל חלק שאינו כלי לאור אלוקי הוא מציאות בפני עצמו, ישות בפני עצמה. שהרי כלי במהותו נועד להמשיך אור, לכן הכלים הם כלים רק כאשר האורות מתגלים דרכם.

ועוד שאלה נשאלת: למה ברא ה' את עולם התוהו על מנת לסתור (=להרוס) אותו?

מבחינת האין סוף האמיתי, הכל צריך ויכול להיות באחדות. כך שעל ידי סדר השתלשלות בלבד, לא היה יכול להיווצר "יש" ו"מציאות" המנגד ומסתיר על אלוקות. ואף אם יהיה ריבוי צמצומים עד אין סוף יישאר תמיד אלוקות. אלא שברצון ה' נבראו ה"ישות" ו"מציאות" כדי שנהפוך את המציאות לביטול. שעל ידי ביטול, לא רק ביטול עצמי אלא ביטול כל הבריאה נגלה את האלוקות בעולם, ונהפוך את העולם לדירה לה' ית'. העבודה שלנו היא כמו שמצרפים אותיות לדף של סידור או לדף של גמרא וכד'. וכמו עבודה של ילד לצרף שברי תמונה לתמונה שלימה. הילד עושה זאת על ידי דף הוראות ואנחנו עושים זאת על ידי התורה. כל אחד מאתנו בונה את חלקו בעולם, עד שכולנו נכיר ונרגיש באחדות ה' שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), שאין מציאות אחרת זולת ה'.

תפקידנו הוא להגביה הכל מלמטה מהעולם הגשמי התחתון שלנו, ומה שאנו פועלים פה פועל על כל סדר ההשתלשלות. צריך לאחד את שברי הכלים, הם כל הדברים הגשמיים שיש להם שורש למעלה, ולשים אותם במקומם. דבר זה נפעל על ידי קיום תורה ומצוות והכל "לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", כשהמטרה היא להפוך הכל לכלי לאלוקות. קודם ביטול היש ואחר כך ביטול במציאות.

הנשמה עצמה שהיא מעולם התיקון אינה צריכה תיקון, אך כל מה שאנו עושים פה עושה הנשמה למעלה בדרגות הגבוהות שלה. אנו מאלמים אלומים והאלומה שניצבה – הוא הרבי – מעלה את עבודתנו לפי מדרגתו הוא, לכן חשובה התקשרות לרבי. בסופו של דבר, הרבי יעלה את כולנו ויגאל את כולנו. (עד כאן מאמר מוסגר על "שבירת הכלים")].

ועוד מעלה בלימוד תורה על מצוות. שבלימוד תורה נמשך ומתלבש בשכל לומד התורה אור וחיות בכמות ואיכות שלא בערך לאור וחיות שמתלבש במצוות מעשיות – בלימוד תורה נמשך לכל יהודי אור מיוחד, אור נעלה ביותר, כל איש לפי רמת שכלו והבנתו. עד שכל העוסק בתורה לא רק זוכה לברר נפשו באופן פנימי, אלא ממשיך על עצמו גם אור פנימי וגם אור מקיף ובמיוחד את אור האין סוף. שהתורה היא אור פנימי שנעשה כמזון לנפש. (ומכיון שהתורה היא דבר אחד עם הקב"ה, לומד התורה מתאחד עם הקב"ה בעצמו (ראה לעיל וגם בפרק ה)). נוסף על כך, כשמדבר דברי תורה נמשכים עליו גם אורות מקיפים, שהם כלבוש לנפש.

לעומת זאת, העוסק במצוות זוכה להתאחד עם רמ"ח אברים דמלכא (על פי מה שכתוב לעיל פרק כג בשם תיקוני הזוהר); וכמו שהאבר, שהוא כלי לנפש, ממשיך את אור הנפש, כך המצוות המעשיות ממשיכות את האור האלוקי והן כלבוש לנפש. שאברי העוסק במצוה הם כאילו אברי המלך. היד הנותנת צדקה היא כמו יד ה' וכיו"ב. אבר הוא חלק מן הגוף, המאוחד עם הנפש המחיה אותו, אך בכל זאת דבר נפרד מן הנפש. עניין רמ"ח אברים קשור בספירות. יש תשע ספירות עיקריות (להוציא את ספירת המלכות, שהיא נבדלת משאר הספירות) והן כלולות זו מזו. תשע פעמים תשע הן שמונים ואחת, ומכיון שיש לכל ספירה ראש, תוך וסוף ביחד הם מאתים ארבעים ושלש, ובתוספת ה' חסדים המגדילים הם מאתים ארבעים ושמונה – רמ"ח אברים דמלכא, שהם כלים דזעיר אנפין לקבל המשכת האור מבחינת הכתר. כשיהודי מקיים רמ"ח מצוות עשה, הוא מתקן רמ"ח אברים דמלכא, על ידי שממשיך בהם אור אין סוף. דהיינו, הוא מתקן את בחינת הכלים דזעיר אנפין שיהיו ראויים לקבל את המשכת האור מבחינת כתר. שכתר הוא תר"ך עמודי אור, שהם תרי"ג מצוות התורה (רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה) ושבע מצוות דרבנן. ועל ידי קיום המצוות נמשך ומתפשט אור אין סוף בכלים ואברים דזעיר אנפין, ומשם נמשך בבריאה, יצירה ועשיה. המצוות הן הכלים להמשכת האור, על ידי הכלים מתקיים האור, ובלעדי הכלים היה האור מסתלק. לכן מצוה הוא לשון צותא והתחברות, שהאור נמשך בכלי (ראה ליקוטי תורה פרשת בחוקותי).  

לכן גם יש הבדל בין החיות שבמוחין של האדם, לבין החיות שבאברי האדם. שהתורה היא כמוחין, והמצוות הן כאברים. אמנם השגת העוסק בתורה היא השגה גשמית בלבד, כגון: שור שנגח את הפרה, המחליף פרה בחמור וכיו"ב; אולם, כידוע, התורה נמשלה למים. וכמו שהמים, כשיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, אינם משתנים – כך התורה, אף שלומדים אותה למעלה באופן רוחני, וכשיורדת למטה לומדים אותה באופן גשמי, אין בה שינוי. אמנם אין מבינים אותה כמו שמלאכי השרת מבינים אותה, וכמובן לא למעלה מזה, שרק ה' הבין דרכה; אף על פי כן, הרי היא אותה התורה. שגם בתורה, כפי שהיא בהבנתנו, יש השגה אמיתית ושלימה, כי בה מלובש עצם חכמת ה' ורצונו, והלומד ממשיך עליו אור ה', אור אין סוף.

המעשה הוא העיקר

למרות המעלה היתירה שבלימוד תורה על המצוות, אמרו רז"ל: ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. אולם תכלית הבריאה היא לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים. זוהי תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה שהוא גשמי וחומרי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, את התחתון שאין למטה ממנו, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

בכל זאת חייב אדם גם בלימוד תורה, ומה יעשה אדם שעסוק בלימוד תורה, אם נזדמנה לו מצוה?

על ידי לימוד תורה יהודי מגיע לדרגה גבוהה ביותר בהתאחדות הנפש עם אלוקות ובהמשכת אלוקות. לכן אם מזדמנת לאדם מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, הוא צריך להמשיך בלימודו, ורק אם אי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מבטלים לימוד תורה; שחובת קיום מצוות עולה על מצות לימוד תורה, שתכלית לימוד תורה היא המצוות. וכמו שנאמר: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ ב). ותכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים (ברכות יז א). וכל הלומד שלא לעשות, נוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם (ירושלמי, ברכות פ"א ה"ב). כי זה כל האדם (קהלת יב יג) – זוהי תכלית הבריאה, שהאדם נברא לעשות להקב"ה דירה בתחתונים על ידי בירור הגוף והעולם. וככל שהירידה בעבודה היא למטה יותר עד לגשמיות שבגשמיות ולחומריות שבחומריות, העולם עולה יותר לתכלית שנברא. שהשראת השכינה והמשכת עצמותו ית' נעשית בתחתונים דוקא. שעל ידי זה הופכים חשך לאור, עד שיתגלה כבוד ה' דוקא בארץ הזו הגשמית, וכל בשר גשמי דוקא יראה אלוקות – לא רק כל אדם! ולא רק כל יהודי!…

לימוד התורה ממשיך אור אין סוף

אם אפשר לעשות מצוה על ידי אחרים שאינם לומדים תורה, אין מבטלים את לומדי התורה בשל המצוה. מדוע?

לכאורה עיקר חשיבות העבודה היא המצוות, שמבררים את הגוף והעולם, לכן המעשה הוא העיקר, ועוד, שהתורה היא רק פירוש למצוות. אף על פי כן, יש חשיבות מיוחדת בלימוד תורה, שעל ידה נפעל יחוד הנפש. ועוד, שהתורה היא המוחין של אין סוף ב"ה, ועל ידי לימוד תורה ממשיכים את עצמותו יתברך מלמעלה, וזוהי הארה גדולה שלא בערך להארה שנמשכת על ידי המצוות, שהן אברים דמלכא, כך שגם בלימוד תורה עושים לה' ית' דירה בתחתונים.

לימוד תורה נקרא קריאה, כי על ידי לימוד תורה קוראים וממשיכים את עצמות אור אין סוף על נשמת הלומד ועל נשמות ישראל. וזהו שאמר רב ששת: חדאי נפשאי, לך תנאי לך קראי (פסחים סח ב) – שמחי נפשי, בשבילך קראתי (מקרא), בשבילך שניתי (משנה). שקריאה בתורה משמחת את הנפש. שעל ידי זה מאיר אור אין סוף, היא השכינה, בנפש הקורא ובנפשות כל ישראל. שהקורא בתורה, קורא בשמותיו של הקב"ה, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (רמב"ן על התורה). ובאמצעות התורה הוא קורא לה', קריאה של אמת, כאדם שקורא לחברו או לאביו להיות אתו ביחד. שכל אדם מרגיש בדידות בעולם, ועל ידי התורה קורא לאביו שבשמים להיות בצותא אתו. זהו החידוש שיש בהמשכת אור אין סוף על ידי לימוד תורה דוקא, שיש בה בחינת קריאה להקב"ה; כי כמו שאדם קורא לחברו שיבוא עם ה"עצם" שלו, כך אנו קוראים וממשיכים את עצמות אור אין סוף על ידי לימוד תורה, שזה למעלה מהאור שממשיכים במצוות, כאמור.   

ומה בין חברו לאביו?

יש שני סוגי נשמות בעם ישראל: "חבר" ו"בן". 

חברו – אם הוא נשמה גבוהה, נשמה דאצילות, ששם הנשמות נקראים: אחים ורעים, אז הקב"ה הוא כמו חברו כביכול, והוא קורא לה' כחבר.

אביו – אם הוא נשמה דבריאה, יצירה ועשיה, שם הנשמות נקראים: בנים למקום (אבות ג יד), אז הקב"ה כמו אביו, והוא קורא לה' כבן.      

וזהו שכתוב: קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה יח). ואין אמת אלא תורה (ירושלמי רה"ש ג ח ועוד), הקורא לה' באמת, קורא לו על ידי קריאה בתורה. ועל זה קובל הנביא: ואין קורא בשמך (ישעיהו סד ו) – אין קורא בתורה, שכולה שמות ה'; שאז הוא קורא לה' קריאה אמיתית, ועל ידה ההמשכה היא רוחנית ובפנימיות הנשמה. שעל ידי לימוד תורה ממשיך אדם המשכה והארה מאור אין סוף על נפשו ועל נפשות כל ישראל, היא השכינה מקור כל נשמות ישראל (כמו שיתבאר בפרק מ). שאינו דומה למי שמתפלל וקורא לה': אבא, אבא! או רבונו של עולם! – סתם קריאה, שעל ידה יש המשכה בגשמיות: פרנסה, בריאות וכד'.

וזהו שנאמר: הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה א), שמי שצמא להקב"ה, עליו ללמוד תורה. וכשהוא רואה שקריאה בתורה היא קריאה לה' להיות עמו בצותא ממש. כשהוא מבין שהוא חושב ומדבר עם ה' ממש, ומתאחד אתו, ונעשים לאחדים ממש, נופלת עליו יראה גדולה, יראה עילאה. שלכן התורה נקראת: תרעא לדרתא (=שער לחצר) – התורה היא השער ליראה. ומכאן שבלימוד התורה עוד מעלה גדולה ביותר, שעל ידי זה מגיעים ליראה עילאה. ובאמת, כשהקורא בתורה יודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו בא אליו. כשהוא מרגיש שהחיות האלוקית הפנימית שלמעלה מהמדות השיכות לעולמות באה אליו – שזהו עניין חיי עולם! בניגוד לחיות האלוקית החיצונית שנמשכת אליו על ידי התפילה, שהיא חיי שעה (כמו שנתבאר בפרק כ"ג) – הוא צריך להרגיש יראה עילאה, שהיא התכלית של כל התורה.

כך מסיים הפרק במעלת התורה שלמעלה ממצוות, לאחר שפתח במעלת המצוות.