פגישה ראשונה בין יוסף לאחיו

פרשת יוסף ואחיו מגיעה לשיאה הדרמטי בפרשת ויגש.
יוסף שהגיע לדרגת משנה למלך מצרים, שבלעדיו "לא ירים איש את ידו",
מתנכר לאחיו (לפחות בחיצוניות) ומתנהג עמהם בתקיפות ללא הבעת שום רגש.
פגישה ראשונה לאחר עשרים ושתים שנה של פרידה וניתוק מותירים אותו במצב של איפוק.
וכשהאחים רואים שיוסף מעליל עליהם שהם מרגלים,
ודורש מהם להביא את בנימין (להוכחת חפותם) ואף אוסר את שמעון לעיניהם;
הם מביעים חרטה גדולה על מכירת יוסף ואומרים:
"אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו,
על כן באה אלינו הצרה הזאת"…
למשמע דברים אלה יוסף אינו יכול שלא להתרגש,
הוא עוזב אותם לרגע על מנת לבכות, אולם אינו מגיב על דבריהם כלל.

פגישה שניה בין יוסף לאחיו

האחים – השרויים במתח וחרדה מהעלילות ש"מעליל" עליהם יוסף,
מהכסף המושב באמתחתם, מלקיחת שמעון והסתרתו מהם –
נאלצים לחזור למצרים כי רעב בארץ ורק במצרים ניתן לשבור שבר.
ושוב הם נפגשים עם יוסף ובפגישה זו, לפחות בתחילה, הכל נראה טוב.
הם מתקבלים בכבוד, ועל הכסף שהושב באמתחותיהם אומר יוסף, שזה מטמון מאת ה'.
הוא גם מוציא להם את שמעון, ואף מזמינם לסעודה בביתו, שם הם שותים לשוכרה –
האחים חוגגים בהתוועדות כפשוטה אולם עדיין אין התוודעות.

כלומר, גם בפגישה שניה זו של יוסף עם אחיו כשבנימין אחיו מאמו נוכח,
יוסף עדיין מחזיק מעמד של מראה מאופק.
רק בתוך השיחה וחילופי הדברים עם בנימין,
הוא "נשבר" ולא יכול להתאפק…

השיח בין יוסף לבנימין שאינו מפורש בתורה מובא ברש"י (על פי המדרש), כדלקמן:
שאלו, יש לך אח מאם? אמר לו, אח היה לי ואיני יודע היכן הוא.
יש לך בנים?… אמר לו, יש לי עשרה.
אמר לו, ומה שמם?… אמר לו, בלע ובכר וכו'.
אמר לו, מה טיבם של השמות הללו?…
אמר לו, כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו –
בלע, שנבלע בין האומות; בכר, שהיה בכור לאמי וכו'.

לשמע דברים אלה, כאמור, יוסף מתרגש מאד.
"וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות, ויבוא החדרה ויבך".
אולם עדיין התרגשות זו של יוסף נשארת בינו לבין עצמו.
לפי שעה אין יוסף מוצא לנכון להתוודע אל אחיו…

פגישה שלישית בין יוסף לאחיו

האחים יוצאים מיוסף טעונים במזון וצידה,
אולם זמן קצר לאחר שהם יוצאים מן העיר,
יוסף מעלה את המשחק לשיא חדש בתחבולה ובערמה.
הוא דואג "להפליל" את בנימין בעוון גניבת גביע הכסף,
כדי להשאיר את בנימין אצלו ולמנותו לעבדו האישי,
ובעיקר כדי להעמיד את אחיו בניסיון קשה.
האחים שרואים שאכן "הגביע הגנוב" כביכול נמצא באמתחת בנימין קורעים שמלותיהם,
וכשחוזרים על עקבותיהם ופוגשים שוב את יוסף הם נופלים על פניהם ואומרים:
"מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני"… –
כולנו עבדיך!…

נראה שהאחים שבים בתשובה שלימה מתוך הודאה על החטא וחרטה גלויה.
וכשהם מציעים ליוסף להיות לו לעבדים, הוא מנסה אותם בעוד ניסיון כביכול מתוך צדק:
"חלילה לי מעשות זאת! האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד!
ואתם עלו לשלום אל אביכם".

ויגש אליו יהודה

יהודה, מנהיג האחים המתחרה עם יוסף,
ראש שבטי ישראל שהיה האחראי הבלעדי על מכירת יוסף,
ניגש אל יוסף בתוקף וכפי שמתאר המדרש,
אמר יהודה לנפתלי: לך וראה כמה שווקים במצרים.
קפץ נפתלי החוצה ובדק, חזר ואמר: שנים עשר.
אמר יהודה לאחיו: אני אחריב מהם שלשה,
וטלו כל אחד ואחד – אחד אחד, ולא נשאיר בהם איש.
אמרו לו אחיו: יהודה, מצרים אינה כשכם,
אם אתה מחריב את מצרים תחריב את כל העולם.
כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים,
באותה שעה "ולא יכול יוסף להתאפק",
אמר בלבו, מוטב שאתוודע להם, ואל יחריבו את מצרים.
(על פי בראשית רבה צג ח).

אולם יהודה דיבר עם יוסף לא רק בתוקף כי אם גם בכניעה – "בי אדוני"…
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"?…
ולמה אני נכנס לתגר יותר מאחי?… "כי עבדך ערב את הנער"…
בערבותו התחייב יהודה להחזיר את הנער לאביו,
ואם לא כן, להיות מנודה משני עולמות.

ובאמת כל ישראל ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה.
ולא עוד אלא שהם עצם אחד ממש שלמעלה אפילו ממעורבים זה בזה.
ועל ידי שאמר יהודה : "כי עבדך ערב את הנער",
המשיך יהודה (שהוא "בחינת מלכות") את בחינת המלכות
(שעניינה אחדות ישראל, בהיותם עצם אחד) ממקורה ושורשה בכתר
גם ביוסף (לפחות באופן מקיף);
ובמיוחד כשאמר ליוסף "כי כמוך כפרעה",
שאז התגלה שורשו האמיתי של יוסף ("בחינת זעיר אנפין"),
וגרם ליהודה לומר: "בי אדוני",
משמע, בבקשה ממך יוסף, המשך את השפע למלכות בשביל המלכות,
כדי להשלים את הכוונה הפנימית של פנימיות הכתר.
ואכן, עתה כאשר יהודה ניגש ליוסף, מכיר יוסף במעלת יהודה,
עד שאפילו מקבל ממנו את גילוי פנימיות הכתר,
דבר שיגיע לשלימותו לעתיד לבוא.
(על פי ספר המאמרים מלוקט ו' מעמ' ע"ז ואילך).

זוהי המחלוקת לשם שמים שבין יהודה ליוסף – קרב שמגמתו קירוב ואחדות.
לא רק התחברות גישות ועולמות אלא "אחד באחד יגשו" –
שנים עשר שבטי י-ה שכל אחד מהם מיוחד לעצמו,
הופכים לאחד ממש על ידי המשכת השפע מפנימיות הכתר.

"ולא יכול יוסף להתאפק" – רגע האמת מגיע!

יוסף אינו יכול להתאפק, אין הוא יכול להמשיך עוד במשחק.
הגיע הרגע של גילוי האמת, גילוי הזהות האמיתית של המשנה למלך מצרים.
בתפנית חדה ומפתיעה יוסף מקלף את התפאורה המלכותית אשר עליו.
ומתגלה לאחיו בני משפחתו היקרים, "אני יוסף אחיכם" הדורש טובתכם.
האמת היא פשוטה – אחים אנחנו עם כל מה שמשתמע מכך.
יוסף אינו נוטר לאחיו על שמכרו אותו לעבד, וכמובן, אין הוא מתכוון לנקום בהם.
סרה קנאת האחים ועכשיו יש מקום להתגלות יוסף ולפיוס בין האחים.
ולא עוד אלא ש"אחד באחד יגשו".
הם מגלים את האחדות האמיתית שביניהם שם למעלה במקורה ושורשה,
וממשיכים אותה כאן למטה בעולם הזה.

אולם הפיוס עדיין אינו מושלם וגם האחדות אינה מושלמת,
לכן יוסף בכה על צווארי בנימין ובנימין בכה על צוואריו,
הם בכו על בתי המקדש בחלקו של בנימין, שעתיד להיחרב,
ועל משכן שילה בחלקו של יוסף, שעתיד להיחרב.
מחלוקות בישראל טרם נסתיימו, לכן בתי המקדש נחרבו,
אולם לעתיד לבוא כשיושלם הפיוס ולא תהיה עוד שום מחלוקת,
יהיה בית המקדש השלישי – בית נצחי!

הלקח שלנו מסיפור יוסף ואחיו

כל סיבת הגלות היא לצרף אותנו כדי שנגיע לאהבת ישראל אמיתית ומושלמת.
לא די ב"אשמים אנחנו" ו"האלוקים מצא את עוון עבדיך, הננו לך לעבדים",
צריך ערבות הדדית המבטאת אהבה ואחוה ושלום ורעות,
עד לאחדות של "אחד באחד יגשו".

ואמנם אנו משתדלים לבטל את סיבת הגלות ולאהוב זה את זה אהבת חינם.
עם זאת, אין אנו מניחים לקב"ה וזועקים:
"מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי?!"
ולעתיד לבא כשהקב"ה יבוא לפייס אותנו,
נשיב לו: ריבונו של עולם, במה נתנחם,
הרי לא התנהגת אתנו אפילו כבשר ודם.
ראה יוסף, בשר ודם, איך התנהג עם אחיו.
אף שאחיו גמלוהו רעות, לא נקם בהם,
וכשהגיעו אליו גילה רחמיו, כנאמר: "ולא יכול יוסף להתאפק".
אבל אתה לא גילית רחמיך, והנחת אומנתך: "ה' ה' א-ל רחום וחנון".
(על פי מדרש זוטא – איכה פרשה א סימן כג).

עד מתי?…

ומבטיחים אנו לך כי לא ננוח ולא נשקוט,
עד שתכבוש כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך,
ותתנהג עמנו במידת הרחמים,
ותמלא הבטחתך לגאול אותנו גאולה שלימה גאולת עולמים מיד ממש.