יהודה הוא בחינת הודאה

יהודה ששמו נובע מהודאה לה' – "הפעם אודה את ה'",

כבר משנולד נקשר בו טבע ההודאה ושמו יהודה מעיד על מהותו.

יהודה (נשמה כללית) הוא בחינת ההודאה שבנשמות ישראל כולן,

וכל איש ישראל נקרא על שמו "יהודי", כי תמיד מודה הוא לה'.

ברגע שמתעורר משנתו אומר: "מודה אני",

בתפילתו אומר: "מודים אנחנו לך", "ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים",

כשמברך ברכת המזון אומר: "נודה לך ה' אלוקינו"…

תכונת ההודאה של יהודה קיימת בכל נשמות ישראל

תכונת ההודאה הקיימת ביהודה בפנימיותו ובעצם מציאותו,

קיימת בכלל נשמות ישראל מרגע שנוצרו במקור חוצבן,

ודוקא שם למעלה הן מעל הזמן לכן ההודאה שלהן תמידית.

גם השם "יהודה" ("יודה" בתוספת ה') הפותח ביו"ד מעיד על הווה תמידי.

יהודה תמיד מודה לה' אך רק על ידי "אחיך" הדבר ניתן לגילוי –

"יהודה אתה יודוך אחיך".

ומי הם האחים?… ראובן שמעון ולוי – אחי יהודה שנולדו לפניו.

אחי יהודה מביאים לגילוי בחינת ההודאה

ולמה ראובן שמעון ולוי אחי יהודה הם המביאים לגילוי בחינת ההודיה של יהודה?…

הדבר נעוץ במהותו הפנימית של כל אחד מהאחים: ראובן שמעון ולוי.

"ראובן" הוא בחינת "ראו בן" – הוא בחינת הראיה הממשיכה את האהבה.

"ראיה" היא התקרבות דרך חיבה.

כאשר לאה יולדת את ראובן היא יודעת – "כי ראה ה' את עניי"…

ומצפה שעקב זה – "כי עתה יאהבני אישי"…

כך כנסת ישראל כשמתעוררת "לאסתכלא ביקרא דמלכא",

מתעצמת בתוכה האהבה לה' יתברך עד שחפצה מאד לדבוק בו.

וכשבניה מרבים לספר בשבחו של מקום בתפילה,

מעמיקים את הדעת בה' ש"מלכותך מלכות כל עולמים",

מתבוננים באחדות ה' היחיד והמיוחד,

ש"אתה הוא קודם שנברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם",

ש"הוא לבדו הוא ואפס זולתו";

אזי נולדת האהבה לה' בהתגלות הלב והמתפלל מרגיש שנכספה וגם כלתה נפשו אליו.

שהאהבה לה' חזקה כל כך עד שמעוררת תשוקה לדבוק באין סוף ברוך הוא,

ולקיים: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך – בשני יצריך".

עד שאומר: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

עומק עבודת התפילה היא התשובה

זהו עומק עבודת התפילה שעניינה האמיתי הפנימי והעמוק הוא תשובה –

"והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".

שבחינת תשובה אינה שייכת דוקא למי שיש עבירות בידו אלא אף לצדיק גמור,

כי עיקר עניין התשובה הוא להשיב את הנשמה למקורה ושרשה.

נשמה שהיתה כלולה במאצילה ברוך הוא וצרורה בצרור החיים את ה' ממש,

משירדה ממקום כבודה ונתלבשה בעולם הזה הגשמי,

כל הלימוד שלה ואפילו השגותיה הרוחניים הגבוהים ביותר,

נופלים תחת בחינת זמן ומקום ומוגבלים ביותר.

וכשצר לה המקום היא שואפת להיחלץ ממיצרה וצועקת לה' במרירות.

על ידי המרירות היא מעוררת רחמים מרובים על עצמה ואהבתה לה' מתעצמת,

עד ששואפת להתכלל באור אין סוף ברוך הוא ביתר שאת,

והיא משפיעה על חיות הגוף והנפש הבהמית וכוחותיהם,

והם נגררים אחריה ורצונם וכח המתאוה שלהם מתהפך עד שגם הם שבים אל ה'.

וכמים הפנים לפנים – נמשכת התעוררות מלמעלה.

והנשמה גם היא דוגמת לאה אמנו מתנחמת ואומרת: "כי ראה ה' בעניי",

הקב"ה מביט משמים בבחינת ראיה מלמעלה למטה,

עד שהופך חושך לאור ומרירות לשמחה.

יתרון האור הבא מן החושך

זהו יתרון האור הבא מן החושך, זוהי האש הבוקעת מלמטה למעלה.

וכאשה המשתוקקת לאהבת אישה (=בעלה) ומייחלת "כי יאהבני אישי",

כך כל יהודי מייחל ש"אישי", האש שלי ממש, התשוקה שממטה למעלה,

בחינת "ואל אישך תשוקתך" (שהוא הוא האש שלי),

תתכלל באור אין סוף ברוך הוא ממש, עד שיהיה אישי (האש שלי ממש!).

עד ש"ימינו תחבקני" בחיבוק כזה שאוכל לחוש את ההתכללות בו,

עד שגילוי אור אין סוף ברוך הוא ממש יאיר על נפשי בתשוקה זו.

זוהי עבודת ראובן לקונו עבודה בראיה ברורה ולא בהשגה בלבד.

בעבודת ראובן רואים אלוקות והשגחה פרטית בראיה חושיית אמיתית ממש,

ומה הפלא שמראיה כזו מגיעים לאהבת ה' כרשפי אש?!…  – בחינת "רצוא".

ראובן בחית ראיה ושמעון בחינת שמיעה

ראובן בחינת ראיה הוא הוא הביטוי לפרשה הראשונה שבקריאת שמע –

"ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

לעומתו, שמעון נקרא על שם "כי שמע ה'"…

לכן עבודת ה' שלו היא בבחינת שמיעה והשגה בלבד ולא בבחינת ראיה.

וכמו אדם השומע דבר שמספרים לו, אבל הוא עצמו לא ראהו,

כך אצל שמעון אלקות רק בבחינת שמיעה הבנה והשגה ולא בבחינת ראיה.

לכן עבודתו היא בקו היראה בעמדת ריחוק ולא בבחינת קירוב.

שמעון בחינת שמיעה הוא ביטוי לפרשה שניה של קריאת שמע –

"והיה אם שמוע תשמעו… השמרו לכם פן יפתה לבבכם"…

ואילו לוי הוא על שם "הפעם ילוה אישי אלי".

והוא מייצג את מה שאומרים אחרי קריאת שמע –

"אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב… הדבר הזה עלינו".

ומהו הדבר הזה שעליו נאמרים כל כך הרבה כינויים נפלאים?

הוא התורה, שעל ידה נעשה "ילוה אישי אלי".

על ידה מתחבר עם ישראל עם הקב"ה.

רק אחרי עבודת ראובן שמעון ולוי מגיעים להודיה והביטול של יהודה

הבאה לידי ביטוי בתפילת עמידה – תפילת שמונה עשרה.

ראובן שמעון ולוי – הקוים שעליהם העולם עומד

ראובן שמעון ולוי הם שלושת הקוים שעליהם העולם עומד – תורה עבודה וגמילות חסדים.

ולא רק העולם בכללותו אלא גם ה"עולם קטן" זה ה"אדם" – "אתם קרויין אדם".

ראובן שכולו אהבה מייצג את קו גמילות חסדים (קו הימין),

שהרי אהבה היא סיבת החסד ופנימיותה, היא ההמשכה מלמעלה למטה.

ראובן שבכח ראייתו התעורר לאהבת ה' יש לו בודאי גם אהבת ישראל,

שאהבת ה' ואהבת ישראל הם היינו הך.

לכן עבודתו היא בקו הגמילות חסדים.

ואילו שמעון מייצג את קו היראה (קו השמאל) את קו העבודה, שעניינה תפלה.

ובתפלה עצמה את הפרשה השניה של קריאת שמע – העלאה מלמטה למעלה.

ולוי ששמו נקרא על שם "הפעם ילוה אישי אלי" מייצג את קו התורה,

המאחדת את ישראל עם הקב"ה עד שישראל וקוב"ה כולא חד.

משמעות ברכת יעקב ליהודה

זוהי המשמעות של ברכת יעקב ליהודה – "יהודה אתה יודוך אחיך",

בזכות עבודתם של ראובן שמעון ולוי "אחיך" –

בזכות שתי הפרשיות של קריאת שמע ו"אמת ויציב"… ההקדמה וההכנה לבחי' יהודה,

מגיעים לעבודה הנעלית ביותר של תפילת שמונה עשרה,

מגיעים לדרגת הודיה וביטול – "כעבדא קמיה מריה" (כעבד לפני האדון),

ביטול בתכלית שלמעלה גם מהביטול של קריאת שמע.

לכן יש הלכות מיוחדות לתפילת שמונה עשרה הנאמרת בעמידה ובלחש וכו',

לכן אומרים קודם תפילת שמונה עשרה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך",

שדרגת הביטול היא כל כך גבוהה עד ששפתי רק אומרות את התפילה,

אך התפילה היא של הקב"ה – "תהילתך", ורק "תען לשוני אמרתך",

לכן גם כורעים ומשתחוים בתפילת עמידה לבטא את הביטול וההכנעה.

שלושת הכתרים הכנה לכתר שם טוב

וכמו שלושת הכתרים – כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות,

שגם הם מקבילים לשלושת הקוים של תורה עבודה וגמילות חסדים,

שהם הכנה לכתר שם טוב העומד על גביהן ועולה על כולם,

ורק דרך שלושת הכתרים אפשר להגיע אליו;

כך עבודת יהודה צריכה את ההכנה של עבודת ראובן שמעון ולוי,

אמנם עבודת ההודאה והביטול של יהודה קיימת בהעלם ובפנימיות תמיד,

אולם כדי שההודאה של יהודה תהיה בגילוי צריך את ההכנה של ראובן שמעון ולוי.

שלא כל העיתים שוות בגילוי ההודאה מחמת ההסתר וההעלם של הגוף,

ובמיוחד בגלל ההסתר וההעלם של הגלות.

וכמו לאה שרק ברגע של גילוי אומרת: "הפעם אודה את הוי'".

אולם עלינו לזכור שיש לנו נפש אלוקית והיא מהותנו האמיתית,

שלכן אפילו בשעת החטא תמיד לעולם ועד היא באמנה אתו עם ה' יתברך,

כך שבאמת כל יהודי יכול להרגיש בפשטות ש"אודה את הוי'" הוא אצלו בתמידות,

ואין שייך בזה שום שינוי חס ושלום.

אך אין לוותר על ההכנה וההקדמה של העבודה בחינת ראובן ושמעון ולוי,

כדי לעורר ולגלות את ההודיה שבפנימיות הלב שבהעלם להיות בגילוי,

עד שתצא פעולתה מהכח אל הפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה.

ומובטחים אנו שבדרך זו ננצח

ומובטחים אנו כשנלך בדרך זו יתקיים בנו – "ידך בעורף אויביך",

על ידי גילוי ההודיה בבחינת יהודה ננצח את אויבינו בגשמיות וברוחניות.

עד שיהיה "גור אריה יהודה… ולא יסור שבט מיהודה"…

וכמו שהתקיימו דברים אלה בדוד ושלמה שמשבט יהודה,

כן יתקיים כל זה במלך המשיח יוצא חלציהם עליו נאמר "וקם שבט מישראל",

עד שיהיה "ועבדי דוד מלך עליהם… ודוד עבדי נשיא להם לעולם",

כמו שקראנו בהפטרה של השבת שעברה,

השבת שהיא מקור הברכה שממנה מתברכים כל ימי השבוע.

האור שידחה את החושך

יהי רצון שבכללות נשמות ישראל תתגלה מידת ההודאה בפועל במחשבה דיבור ומעשה,

עד ש"בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" בהידור ממש.

וכשקול יעקב יישמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות לא יוכלו ידי עשו לשלוט בו,

ויתקיים בנו "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך",

עד שתיפול על אויבינו אימתה ופחד.

ויתירה מזו, שאומות העולם עצמם יסייעו לנו בכל הענינים הגשמיים,

כדי שנוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הרחבה באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור.

ואור זה ידחה את חושך הגלות ויביא את הגאולה על ידי משיח צדקנו,

שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.

(על פי שיחת הרבי לפרשת ויחי אור ליום ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה בחדרו – ה'תשל"ח יצא לאור בקונטרס עשרה בטבת – ה'תשל"ח "- ט"ו טבת ה'תשל"ח)