פרשת פרה

בשבת זו יוציאו בבית הכנסת שני ספרי תורה,

אחד לקריאת "פרשת ויקהל פקודי" והשניה לקריאת "פרשת פרה".

בפרשת פרה מסופר על אפר פרה אדומה אותו הכינו לפני פסח,

כדי להזות על טמאי המת, על מנת לטהרם מטומאת המת שדבקה בהם, 

כדי שיוכלו לאכול את קרבן הפסח בטהרה.

והרי זה דבר פלא ממש!…

אמנם אנו יודעים ש"בחכמה אתברירו",

כלומר, שבכוח החכמה העילאית ניתן לברר ולהפריד את הטוב מהרע.

אך להפוך רע לטוב, להפוך טומאה לטהרה, זאת לא ידענו.

אפילו פני משה רבינו התכרכמו כשנשאל "מי ייתן טהור מטמא"?

גם רבן של נביאים לא ידע שיש מציאות מדהימה כזו.

והנה בפרשתנו פרשת פרה אדומה אנו למדים,

על כוח הטהרה המיוחד שיש במים ששמים באפר פרה אדומה.

מים שנמשכים ממקור עילאי ביותר, ממקור החכמה,

ואכן דרך החכמה ניתן להפריד את הטוב מן הרע.

ולא עוד אלא שמכיון שמים אלה נמשכים מהטל שעתיד ה' להחיות בו את המתים,

לכן בכוחם גם להפוך את הרע לטוב.

דוגמה לכך היא התשובה, ההופכת עוון, מקור הטומאה, לקדושה, לזכות.

פרה אדומה

הבה נתבונן במקורה ושורשה של הפרה.

כידוע החיות אריה, שור ונשר נושאים את המרכבה העליונה.

שור הוא סמל את למלאך גבריאל, שמידתו מידת הגבורה והצמצום,

ומגמתו להמשיך ולהשפיע המשכה והשפעה זעירה מאוד,

עד שכוחות שטניים עוטים עליו ורוצים לכבוש את אורות החיים שבו,

וגורמים לדינים להימשך בעולם.

בניגוד לשור הפרה (הנקבה) באה למנוע המשכה אלוקית לקליפה ולחיצוניים.

בעוד הקליפה מנסה לגרות את האדם ולפתותו,

שיימשך אחרי ראות עיניו השליליים,

ולהסית את מחשבותיו ורגשותיו שיפול במלכודת יצריו,

באה הפרה האדומה להתנכל למזימות הזדוניות של השטן,

להמתיק אותם ולהפכם לחסד. 

שריפת הפרה

שריפת הפרה מכלה את היסודות המרכיבים אותה: אש רוח ומים,

עד שלא נותר אלא האפר ששרד מיסוד העפר, החומר היסודי המרכיב את הפרה.

ענין זה מסמל את שריפת הרע שדבק ברצונו של האדם ובמחשבתו,

עד שנתן להם צורה מעוותת.

אולם הרצון והמחשבה במקורם קודם שדבק בהם הרע הם טובים ורצויים,

ולאחר סילוק הרע נותרו בבחינת עפר ואפר שלא יכלו לעולם,

אותם עלינו להמתיק ולהפוך לרצונות ושאיפות של קדושה.

ואכן פעולת השריפה היא פעולה של חזרה בתשובה,

המחזירה למקורה את האור שהחיצונים ינקו,

ומותירה את האפר לאחר שריפת ההרהורים הרעים.

מהי משמעות עץ הארז, האזוב ותולעת השני שנותנים באפר?

את הארז, תולעת השני והאזוב אין משליכים לאפר קודם שריפתה וגם לא לאחר תום השריפה,

אלא בשעה שהציתו את האש והפרה נבקעה טרם גמר שריפתה.

ומדוע?…

היות וגם הארז, האזוב ותולעת השני טעונים בירור,

הם נשרפים עם הפרה עצמה כדי שלא יהיו מקור יניקה לכוחות הטומאה.

שהרי כוחות הטומאה יכולים לינוק מקליפת נוגה, היינו מחומר שאינו טמא,

אך כשהחומר מיטהר ונעשה קדוש, הוא מסמא אותם ואין להם גישה אליו.

לכן גם את האפר נותנים אל הכלי – המסמל את המצוות, המהוות כלים לאחוז באור.

עץ ארז

עץ ארז כמו כל עץ הוא צומח ומסמל את הרגש שגם בו יש צמיחה.

ארז הוא סמל לרגש של גאווה ויוהרה שעלינו לכלותו.

עץ הארז מסמל נוקשות ויוהרה וחוסר יכולת להתמזג עם הזולת.

עמידה המביאה את בעליה לשבירה,

לכן אמרו חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז".

עוצמה מקורית כזו של רגש המשולה לארז לאחר שמתבררת,

לאחר שמוהלים אותה ברוך,

היא מתמזגת ומתחברת עם האור.

ואכן, הגימטרייה של המילה ארז היא גבורה.

ארז  1+200+7= 208

גבורה 3+2+200+5= 208

אזוב

אזוב הוא סוג של צמח זעיר ביותר והוא מסמל ענוה וביטול.

והמגמה שלנו היא להפוך את הארז המסמל גאוה לאזוב, לביטול במציאות .

תולעת שני

תולעת שני היא החיה הזעירה ביותר וכוחה בפיה להרקיב אילנות ענק.

תולעת השני טרם השליכוה לאפר היוותה סמל לדברי רכילות, לשון הרע ודברים בטלים,

אולם לאחר בירורה בשריפת הפרה היא מסמלת את הענוה והביטול.

עם זאת היא יכולה לנצח את כוחות הרע המאיימים לבלוע אותה,

ובכוחה להרקיב בפיה על ידי לימוד תורה ותפילה את  עולמות  הקליפה והחיצוניים,

זוהי "תולעת יעקב"!

תולעת זו היא בגוון "שני" המורה על החטא ועל היטהרותו.

"אם יהיו חטאיכם כשני – כשלג ילבינו"!

ואולם לאחר שגוון השני נברר הוא הופך לבחינת נוספת, לסמל  של זרימת דם וחיים.

דוגמת אשת חיל המסמלת את כנסת ישראל בזריחתה,

עליה נאמר: "כי כל ביתה לבוש שנים".

שריפת הפרה השיבה אמנם את יניקת החיצונים למקורה,

עד שאין לכוח הטומאה יכולת לינוק מהקודש,

אך התולעת מוסיפה ומרקיבה את הטומאה עד שמכלה אותה לגמרי,

לבל תתגאה ותנסה להתרומם ולינוק קדושה מהעליונים.

המים

המים הם סמל לתנועת ה"שוב" של והירידה מלמעלה למטה,

סמל לצינון, סמל למוח שיש בו נוזלים.

בכל מצוה שאנו מקיימים, אנו עולים בתנועת "הרצוא" של אש והתלהבות העולה מהלב,

אולם חשוב שתהיה לנו גם שליטה לבל ניסחף.

חשוב שתהיה לנו דרך חזרה, תנועת "שוב" כמים היורדים מלמעלה למטה בתחושת קור ואיפוק.

זוהי "חוקת התורה" המעניקה כוחות לתנועה של רצוא בקיומה של כל מצווה,

ולאחריה מסייעת בתנועת השוב.