יום שישי י״ט אב ה׳תשע״א

 

 

צריך לפעול במסירות נפש

הרבי זועק מקירות ליבו, ומעביר את האחריות עם הכוחות אלינו: מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי' שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר –  בגלות פנימי בעניני עבודת השם.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – ענינים שהם באופן ד"אורות דתוהו" אבל ב"כלים דתיקון" – להביא בפועל את משיח צדקנו תכף ומיד ממש…

ויה"ר שסוכ"ס ימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמ"ש "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש…

ויה"ר שימצא מכם אחד, שנים, שלושה, שיטכסו עצה מה לעשות, ועוד והוא העיקר – שיפעלו שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב (שיחת הרבי, מיום כ"ח ניסן ה’תנש”א ס"ו).

 

והמעשה הוא העיקר – שכאו"א אנשים נשים וטף, יעשה בפועל כפי יכולתו בעניני "גאולה", בדברים שימשיכו הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (משיחת הרבי, ש"פ תצוה ה’תשמ”ז).

הרבי מדגיש שהעבודה כיום מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, אנשים נשים וטף. וחובה זו, לעסוק ב"עבודה היחידה" שנותרה, זכות היא לנו, שבנו הדבר תלוי.

וכידוע, על פי תורת החסידות, לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שאדם עושה ביגיעה עצומה, היפך טבעו ורצונו. 

 

ובמיוחד בענייננו, ישנו מכתב של ה"מנחת אלעזר", שנדפס לאחרונה מחדש, שבו כותב בפירוש ובאופן חד משמעי, שצריכים מסירות נפש בשביל שיבוא משיח צדקנו, כדוגמת המסירות נפש על שלושת העניינים שעליהם נאמר: "ייהרג ואל יעבור" (משיחת הרבי מה”מ שיל”ו, ש"פ מקץ ה’תשד”מ).

 

כדי להתחיל לחיות את הגאולה ולקרב אותה, מציע הרבי לעורר מחשבות על הגאולה זהו צו השעה, המחייב כל אחד ואחת:

הרי הכרח השעה מחייב, שכאו"א מישראל, מקטן ועד גדול, "יחשוב" אודות הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ו"במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא" – שע"י המחשבה בעניני גאולה, ה"ז גופא פועל שירגיש ענין הגאולה, ומביא שיעשה כל התלוי בו, הן בעצמו והן להשפיע על זולתו להמשיך את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו… (שיחת הרבי, ש"פ תצוה ה'תשמ"ז).

 

כי במקום שמגמת האדם וחפצו ותשוקתו

שם נכלל ונדבק עצמותו ומהותו בכללו כנודע

(האדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, נשא עמ' 52)

 

ועוד ע"פ הפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר מהר"ש (בעל הפתגם מלכתחילה אריבער) על מאמר המשנה: שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב), שמיד בעת קיום המצוה כבר ישנם אצל האדם כל ענייני השכר שיתגלו לעתיד על ידה, והשכר הוא כמונח בקופסה וגם ניתן לאדם המפתח לקופסא זו וכו' (הרבי, ספר המאמרים ה’תשמ”ח עמ' קעו, ש"פ קורח ג' תמוז ה’תשמ”ח).

ולהשלים המצוה – המחשבה בענייני גאולה ומשיח, צריך גם דיבור. ובדיבור הכוונה בעיקר לתפילה ולימוד בענייני גאולה ומשיח. כל אחד לפי יכולתו ורמתו.

ומובן ג"כ שאי אפשר לצאת י"ח עם מחשבה טובה לחוד, אלא צ"ל גם הדיבור אודות ביאת המשיח – דנוסף על הדיבור והבקשה על ביאת המשיח ג' פעמים בכל יום בעת התפילה… הנה גם בשעות שבין תפלה אחת לחברתה, צריכים לדבר ע"ד ביאת משיח.

אמנם אי אפשר לתבוע מ"בן חמש למקרא" שידע ע"ד עניני גאולה הכתובים במשנה וגמ' – אבל די לו לדבר בעניני גאולה המפורשים במקרא, שגם ממנו יש חומר מספיק למלאות כל כ"ד שעות היממה עם דיבורים בעניני גאולה (ע"ד "בית מלא ספרים") (משיחת הרבי, ש"פ תצוה ה’תשמ”ז).

 

גם הרבי הריי"צ לימד והסביר שדיבור אודות משיח מזרז את הגאולה:

… שידברו אודות המשיח ואזי ברצון השי"ת ימשיכו את הגאולה השלימה ע"י משיח גואל צדק.

כאשר נולד משה רבנו גרם הדבר לשמחה גדולה אצל יהודים וכולם דיברו על כך שאצל עמרם נולד בן – "משה". וכאשר לקחו את משה לבית פרעה גרם הדבר לדאגה רבה אצל היהודים, כי לקחו את בנו של עמרם קדוש ישראל. וגם כאשר משה ברח ממצרים לא הסיחו ישראל את דעתם ממנו ותמיד דברו אודותיו, עד שהשי"ת ריחם עליהם ושמע לדבריהם והביא את גאולת מצרים על ידי משה.

כך גם בקשר לגאולה האחרונה. צריכים לדבר תמיד אודות המשיח, וללמוד חסידות… כדי לעשות בעזה"י את ההכנה האמיתית לקבל את האורח הגדול והטוב את המשיח בהכנה נכונה (משיחת אחש"פ ה'תרצ"ט).

 

הרבי מה”מ שיל”ו רוצה שנחיש את הגאולה, ושהיא תהיה חלק ממציאות חיינו. ושנעסוק בכך בהתלהבות וברעש:

 ועפ"ז מובן מדוע אין ברירה ומוכרחים לדבר פעם אחר פעם ולהרעיש ללא הרף אודות הקיצין, אודות ימות המשיח וכל הפרטים שבזה, כדי שידעו את העיקר, אשר אין הכוונה רק אודות המדובר בספרים כו', אלא בהלכה מפורשת הנוגעת לכאו"א אנשים נשים וטף וכולם יחד (בלש' המגילה "ביום אחד") באופן ד"קהל גדול" לשון יחיד.

ועוד ועיקר – מפני החושך הכפול והמכופל, עד כדי כך שצריך לעורר ולהתווכח וכו' אודות הזכרת משיח צדקנו וענין הגאולה, ולא רק הזכרה בפה, אלא גם אודות המחשבה אודות משיח.

ויהי רצון, שמהדיבורים בכל עניינים אלו נבוא לפועל – שכאו"א יתחיל להתעסק בהתלהבות… בענין קירוב הגאולה וביאת משיח צדקנו רגע אחד קודם… (משיחת הרבי, ש"פ תצוה ה’תשמ”ז).

 

וחוזר הרבי מה”מ שיל”ו ואומר שצריך חיזוק האמונה התשוקה והציפייה לביאת המשיח, עד כדי כך שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי ימיו חסרים… (ספר השיחות ה’תשנ”ב, כרך א, עמ' 207).

 

וכאמור, זה אפשר לעשות במיוחד על ידי לימוד ענייני גאולה ומשיח, כפי שאומר הרבי:

ודאי יעוררו ויפרסמו בכל מקום ומקום: כדי לפעול התגלות וביאת המשיח תכף ומיד – על כל אחד ואחת מישראל (האנשים, הנשים והטף), להוסיף בלימוד התורה, במיוחד בענייני משיח וגאולה (שיחת הרבי, פרשת תזריע –מצורע, ה’תנש”א).

 

לימוד ענייני גאולה ומשיח עוזר באופן מיוחד, למי שכל העניין עדיין לא נקלט אצלו, כי לתורה כח אדיר לשנות את טבע האדם, וכמובן לחזק את אמונתו. ולדברי הרבי מה”מ שיל”ו:

ובנוגע לפועל למרות ה"שטורעם" שבדבר בתקופה האחרונה בשנה זו, תהא שנת נפלאות אראנו, לאחרי ראיית הנפלאות המעידות שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", רואים שישנו קושי ("עס קומט אן שווער") להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש…

 

והתיקון לזה: …עד שיתחילו "לחיות" בענייני משיח וגאולה, כי בכוח התורה (חכמתו של הקב"ה שלמעלה מהעולם) לשנות טבע האדם, שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו מחוץ לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי ע"י לימוד התורה בענייני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה, ומתחיל לחיות בענייני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש"הנה זה בא" (שיחת הרבי, ש"פ בלק, י"ז (טוב) תמוז ה’תנש”א).

 

 

לצעוק: "עד מתי?"

רצונו של הקב"ה שבני ישראל יבקשו ויתחננו ויפצירו אודות ענין הגאולה ובלשון הכתוב: עד מתי?!… אלוקים אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט א-ל… (הרבי, התועדויות ה'תשמ"ה ג' 1948).

 

וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא ע"ד הצורך להכריז "עד מתי" שעי"ז מקרבים ומזרזים את הגאולה – די"ל שנוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש (שיחת הרבי, ב ניסן ה’תשמ”ח).

 

ולמי שאינו קולט שיש לקבל את דברי הרבי כפשוטם ממש, מעיר הרבי:

כאשר מבוגרים מתבלבלים בעניין מסוים ואינם מוצאים ידיהם ורגליהם, אזי ישנה עצה פשוטה – לשאול בן חמש למקרא.

ישאלו לבן חמש למקרא מהו פירוש התיבות "עד מתי", האם זהו סיפור דברים, הצעה או אפילו בקשה באופן ד"מהיכי תיתי", מן השפה ולחוץ, או שזוהי תביעה שנאמרת בכל התוקף, ואזי ישמעו ממנו שהפירוש ד"עד מתי" הוא – תביעה שנאמרת בכל התוקף! (שיחת הרבי, ש"פ תשא ה’תשד”מ, התוועדויות ה’תשד”מ ח"ד עמ' 2399). 

 

הרבי אומר שגם לאחר ביאת המשיח יצעקו יהודים: עד מתי, כי תהיה זאת תקופה, בה ילכו מחיל את חיל, ובכל מעלה ומדרגה שיהיו, ירצו לעלות לדרגה גבוהה יותר, ועל ידי הצעקה עד מתי, יהיו ראויים ומוכשרים לדרגה גבוהה יותר. ועכשיו כשאנו נמצאים כבר בימות המשיח, ועלינו כבר על סולם הגאולה ואנו עומדים בשלביו הראשוניים, עלינו לזעוק עד מתי כדי להתקדם בשלבי הסולם. 

 

 

לצעוק : "משיח נאו"

כיצד יכול הוא לנוח ולשקוט כאשר עדיין לא באה הגאולה האמיתית והשלימה?! היתכן שאינו מרעיש עולמות בקריאה וצעקה "משיח נאו"?!… בשעת התפילה, ק"ש שעל המטה וכו' – עליו לצעוק "שמע ישראל"; אבל בשאר הזמנים – עליו לצעוק "משיח נאו"… והנהגה זו צריכה להתבטא גם בשעה שהולך לדבר עם הזולת – שלכל לראש עליו לצעוק "משיח נאו"!… ולצעוק עד כדי כך, שגם הזולת עצמו יתחיל לצעוק "משיח נאו"!… לכאורה יכול מישהו לטעון: היתכן, כאשר רוצים לפעול על הזולת – צריכים להתנהג כמו ג'נטלמן… לכל לראש צריכים לתת לו "שלום עליכם", ולשאול אותו: מה שלומך ואיך אתה מרגיש, ובשפת המדינה דוקא: "האו דו יו דו", ואח"כ להתעניין בשלום אשתו ובני ביתו, לשאול אותו כיצד מתנהלת פרנסתו, מה עשה ומה מתכונן לעשות, וכיו"ב, ואח"כ להתחיל לדבר עמו אודות עניני יהדות, החל מאל"ף בי"ת של יהדות, עד שיגיע ל"אחרית הימים", אט אט קומט משיח…

הנה לאמיתו של דבר – ההיפך הוא הנכון: אדם נורמלי לחלוטין – לבוש כאדם נורמלי ומדבר כאדם נורמלי כו' ולפתע מתחיל לצעוק "משיח נאו"… דוקא הנהגה כזו היא היא זו שפועלת ומעוררת אצל הזולת את הפנימיות שבו, שלאמיתו של דבר, גם נפשו צועקת "משיח נאו"… כאשר יגש אליו עם כל גינוני הנימוס – לא יוכל להוריד אפילו את האבק והבוץ שמכסה על הקליפה החיצונית; משא"כ כאשר יגש אליו ויצעק "משיח נאו"… עי"ז יסיר את הקליפה החיצונית, ובמילא תתגלה פנימיות נשמתו! והעיקר: אין צריך בראיות והוכחות – "טעמו וראו"… ינסה כל אחד ואחד דרך זו, ויראה בעצמו את התוצאות! ומזה מובן גם בנוגע לענין ד"משיח נאו"-שדוקא הצעקה "משיח נאו" תעורר ותפעל על הזולת (משיחת הרבי, ש"פ צו, ה’תשמ”ה).

 

 

להכריז: "יחי המלך"

ההכרזה: יחי המלך קשורה בהכרזת: יחי אדוני המלך דוד לעולם (מלכים א א לא). המלה לעולם מלמדת שמלכות דוד נצחית. והכרזת: יחי המלך מעומק לב מלא וגדוש בציפיה וגעגועים למלך המשיח פועלת את התגלות מציאותו. ועל ידי הכרזה זו ולאחריה הוא מתגלה לכל בפעולותיו. ואלה דברי הרבי מה”מ שיל”ו: ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" – נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה ע"י המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" – שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח, ועי"ז ולאח"ז באה התגלותו לעיני כל ע"י פעולותיו כו' (משיחת הרבי, ש"פ תולדות ה’תשנ”ב).

 

הכרזת יחי המלך חייבת להיעשות, כי מינוי המלך כבר היה, ועכשיו צריכה להיות רק ההתקשרות למלך על ידי העם, כי אין מלך בלא עם. והתקשרות העם למלך בשלימות היא הגאולה האמיתית והשלימה. וזה לשון קדשו:

והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר היה, כמו שנאמר: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", וצריכה להיות רק קבלת מלכותו ע"י העם, וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה (משיחת הרבי, ש"פ משפטים ה’תנש”א).

 

ובמלים פשוטות: הכרזת יחי המלך דהיינו, בקול רם דווקא, ולא על דרך דיבור או אמירה בעלמא (שזאת משמעות המלה "הכרזה" – הודעה בקול רם, פרסום ברבים), נותנת חיים במלך, ומזרזת את ההתגלות של המלך ואת הגאולה:               ובאותיות פשוטות… צ"ל הוספה עיקרית בענין החיים (גם) ע"פ פעולת העם שמכריזים "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא!…

גם אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכרזה "יחי המלך" (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

 

כשם שהחיזוק דבנ"י בזמן הגלות נעשה ע"י ההכרזה "ויחי יעקב" (שיחת הרבי, ש"פ ויחי ועשרה בטבת ה’תנש”א).

 

הכרזת יחי המלך היא זכותו וחובתו של כל אחד: בכחו וביכלתו דכאו"א מישראל לפעול הענין ד"יחי המלך" (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

 

הכרזת יחי המלך מביאה את המלך המשיח: ובפשטות… בא מלך המשיח ("יחי המלך") (שם).

 

כי ההכרזה הזאת לא זו בלבד שהיא ממליכה את המלך, אלא גם פועלת חיים במלך. ועל ידי זה מצליח המלך בפעולותיו:

וכמודגש גם בהכתרת המלך – שהעם מכריזים "יחי המלך" (כפי שמצינו גם במלכות (ראה מלכים א, א' לד-לט) – בנוגע לשלמה) בית דוד (ועד"ז בדוד (שם, לא) – אבל לא בנוגע לענין ההכתרה)), שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של מלך. (ובזה גופא – "יצלח מלכא… כי התפלה על החיים וההצלחה" (רד"ק עה"פ שם ל"ד). (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

 

שמציאותו של המלך תלוי' בהעם, "אין מלך בלא עם", כלומר אע"פ שנקראים "עם מלשון עוממות… רחוקים ממעלת המלך", הרי, ביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה, "כי… רק ברוב עם הדרת מלך") פועלים הם את המלכות… שהעם מכריזים "יחי המלך" (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

 

ומובן ופשוט, שהכתרת המלך צריכה להיות בחיות ובהתלהבות, כולל שמחה, שירה, רעש ושטורעם. כי "ברוב עם הדרת מלך", ובדוגמת המלכת המלך שלמה, ששם נאמר: ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם: יחי המלך… והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, ותיבקע הארץ בקולם… ויעלו משם שמחים ותהום הקריה (מלכים א פ"א פסוקים לט, מ, מה).

 

ואם כך בהמלכת המלך שלמה, על אחת כמה וכמה בהמלכת המלך המשיח. כפי שאומר הרבי באותה שיחה שעניין הכתרת מלך על ידי העם, הנותנת לו מלכות וחיות שייך לכל מלך, אך באופן מיוחד שייך במלך המשיח שהוא היחידה הכללית של כל ישראל:

ונמצא שבנוגע למלך המשיח מודגש ביותר הקשר והשייכות לכל ישראל – שעצם נשמתם, בחי' היחידה, היא ניצוץ מנשמתו של משיח, ולכן, גם הענין ד"אין מלך בלא עם" (תוכן הכרזת העם "יחי המלך") הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח – "דרך כוכב מיעקב", כוכב דכללות ישראל, הקשור עם גילוי "דרך כוכב מיעקב" אצל כאו"א מישראל, התגלות בחי' היחידה שלו (משיחת הרבי, ב ניסן ה’תשמ”ח).

 

ולענין זה שייכת גם ההכרזה עד מתי? הכוללת את ההכרזה יחי המלך, וגם היא פועלת את ביאת המלך המשיח:

וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא ע"ד הצורך להכריז "עד מתי" שעי"ז מקרבים ומזרזים את הגאולה – די"ל שנוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש, באופן דמראה באצבעו ואומר זה, הנה המלך המשיח, בשר ודם, כפס"ד הרמב"ם "יעמוד מלך מבית דוד וכו' ויקבץ נדחי ישראל"], יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא.

והמעשה הוא העיקר:

יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתנו" – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי" וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות (משיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח). ושכר בצידו, שהוא גורם ליציאה מן הגלות ולהתעלות לדרגה של גאולים, לשמחה בטוב לבב ולחיות.

מעניין לציין, שהרבי נתן הוראה מלמעלה להכריז עד מתי הרבה יותר פעמים מאשר יחי המלך, ולא רק משום שההכרזה עד מתי כוללת את הכרזת יחי המלך, אלא שמאחר שהמלך נבחר ומונה על ידי הקב"ה, נעשתה עבודה מלמעלה למטה. ומה שנותר לנו הוא, להתעורר ולהכתיר את המלך בהכרזת יחי המלך – כלומר, לעשות את העבודה מלמטה למעלה, בדומה למינוי מלך בתנ"ך, שניתנה לו גושפנקא על ידי העם, שהתאספו והכריזו יחי המלך. וכשהעבודה נעשית מלמטה, מעודד זאת הרבי באופן נמרץ, כפי שמעידים סרטי הוידאו.     

 

ובעניין זה ראוי להזכיר, שהמלכת המלך על ידי העם מוכרת לנו מראש השנה. הקב"ה מבקש מעמו ישראל לומר לפניו "מלכויות", כדי שנמליך אותו עלינו. כלומר ההמלכה צריכה להיעשות על ידי העם, ובדיבור דוקא: 

העניין דר"ה קשור עם מה שהקב"ה אומר: אמרו לפני מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. שזהו הרי שלושת העניינים של מחשבה דיבור ומעשה.

תקיעת השופר הוא ענין המעשה, ומלכויות הוא ענין הדיבור, שהרי בנוגע להכתרה לא נוגע מחשבה, העיקר הוא ענין הביטול שזה מתבטא בענין הדיבור דוקא, שאומרים: יחי המלך… וזכרונות הוא ענין המחשבה (הרבי, יום ב' דר"ה ה’תשל”ז).

 

 

לצעוק שמוכנים כבר לגאולה

ביכולתנו "להכריח" את המלך המשיח להתגלות:

יש להסיר את ה"כפפות" ולהתחיל לעשות בפועל ממש, עד שיפעלו שכל העולם, עמי הארץ כו' יכריזו ויצעקו שמוכנים כבר לגאולה, שאז, לא תהיה ברירה למשיח צדקנו, ויהי' מוכרח (כביכול) לבוא בפועל ממש תכף ומיד (משיחת הרבי, ש"פ לך לך י"א מרחשון ה’תשמ”ט).

 

בדרך כלל, מציין הרבי – עבודתו של יהודי בעניני תורה ומצוותי' צריכה להיות מתוך חיות והתלהבות – שזהו ענין של חמימות, תכונת האש, כמ"ש "כי ה' אלוקיך, אש אוכלה הוא".

אמנם לפעמים קורה שישנו מצב ד"אשר קרך", היינו, שהיצה"ר מצנן ומקרר את החמימות והאש דקדושה. ומובן, שגם כאשר אינו מקרר אלא מעט בלבד, מ- 100 מעלות חום ל- 99 מעלות חום, הרי אף שגם חום של 99 מעלות הוא חום גדול ביותר, מ"מ, פעולת הורדת החום ממאה מעלות ל- 99 מעלות, ירידה במעלה אחת בלבד, נחשבת כבר לפעולה של קירור – "מקרר", ועאכו"כ כאשר פעולת הקירור היא גדולה מזה…

 

וממשיך הרבי ומסביר באותה שיחה, שהקור יכול להגיע לדרגה של קרח, ובדרגה שכזו עד שהדבר מפסיק להתנועע אלא נקרש ועומד במקומו, היפך תנועת החיות והצמיחה שבטבע כל דבר שבקדושה…

 

ולכן צריך לפעול מתוך חיות ואש חסידותיים בכל התוקף ומתוך התבטלות, ובד בבד את הקרח ד"לעומת זה" צריך להפוך לקרח ד"קדושה", דהיינו התבטלות מוחלטת :

כמ"ש "ודמות על ראשי החי' רקיע כעין הקרח הנורא גו'", דרגה שלמעלה מ"חיות הקודש" שבמרכבה!… וענינו בעבודה – תכלית הביטול, עד שלא שייך לומר עליו שיש לו חיות והתלהבות, מכיון שאינו מציאות לעצמו כלל, ובמילא, אין כל חילוק אצלו בין "נצטוינו לחטוב עצים" לבין "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד"!… וביחד עם זה, תנועת הביטול אינה באופן ד"אסקופה הנדרסת", אלא אדרבה – בתכלית התוקף (משיחת הרבי, ש"פ וישלח, כ"ד כסלו, ה’תשמ”ה).      

כלומר, צריך לקיים את דברי המשלח בלי שום חשבון, בלי לחפש הסברים המניחים את הדעת ומתקבלים על השכל, אלא צריך התבטלות מוחלטת אל המשלח, לא כ"אסקופה הנדרסת", אלא התבטלות המעוררת חיות וחיוניות ותוקף רב לעשות כל מה שהמשלח דורש.

 

ואם הדברים נכונים לגבי עבודת ה' בכלל, על אחת כמה וכמה, נכונים הם בענייני הפצת בשורת הגאולה וההכנה לה, שצריכים לצאת ברעש ושטורעם ולצעוק שמוכנים לגאולה, ולקיים את כל הוראות נביא הגאולה מלך המשיח שיל"ו בזריזות ובשמחה הכי גדולה. כדי להשלים את עבודתו של המלך ולגלות את שער הנו"ן, גילוי עצמות אין סוף ב"ה, שכל זמן שאין העצמות בגילוי אנו נשברים ונדכאים, כתית למאור, ומאחר שעברנו את כל ענייני ה"כתית" בהידור יתגלה המאור בתכלית השלימות במהרה.

 

כל אחד צריך להיות שלוחו של המלך

הרבי מה”מ שיל”ו מדגיש שמינויו של הרבי – נשיא הדור – היא פעולתו של הקב"ה. לכן היא מחייבת כל יהודי להיות שליחו ועבדו, כי הנשיא הוא הכל:

צריכים כולם לדעת שכאו"א מאיתנו וכולם יחדיו בתוככי כלל ישראל הם "שלוחים" של נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר. שכן, מאז שנתמנה לנשיא הדור, נעשו כל היהודים שבדור זה עבדיו ושלוחיו, שהרי "הנשיא הוא הכל"! ומובן שמכיון שנעשה שלוחו של נשיא הדור – שוב אין הדבר ניתן לשינוי. כשם שהיותו יהודי הוא דבר שנשאר לעד ולעולמי עולמים …

מכיון שנשיא הדור נתמנה ע"י האחד ומיוחד שבעולם – הקב"ה, אשר מינה את הנשיא הראשון משה רבינו רעיא מהימנא, ואח"כ אתפשטות דמשה רבינו בכל דרא ודרא עד לנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר (משיחת הרבי, כ"א מנ"א ה’תשד”מ).

 

 

כל אחד צריך להתקשר אל המלך

כדי למלא את השליחות כיאות, חייבים להתקשר אל המלך. שע"י ההתקשרות אל הרבי מתקשר עם העצמות (תורת מנחם ג ה’תשי”א עמ' 297). כאו"א מישראל, עם כל מעלותיו ועבודתו עליו להיות דבוק וקשור ל"אתפשטותא דמשה" – "רבי" – שעל ידו דוקא הוא מתקשר עם ה' אלוקיו (לקו"ש חי"א עמ' 172).

 

אופן ההתקשרות אל המלך היא לא כמו בין רב לתלמיד (התקשרות זמנית), ולא כמו בין איש לאשה (אף שהם בשר אחד), וגם לא כמו בין אב לבן (אף שהבן הוא חלק עצמי מן האב), שבכל אלה יכול להיות ניתוק ה"י, אלא כמו אור ומאור, שלעולם לא ייתכן ניתוק ביניהם. וזה נעשה על ידי לימוד תורתו וקבלת הוראותיו, בדרך של נעשה ונשמע, כי רק בדרך זאת אפשר לדעת מהי השליחות ולעשותה כהלכה. ויותר מזה, שעל ידי זה ההתקשרות נעשית פנימית ועמוקה – עצם בעצם ממש ובמילא יש המשכת הברכה בלי גבול בכל המצטרך:

השואל במה היא ההתקשרות שלו אלי, מאחר שאין אני מכירו בפנים… ההתקשרות האמיתית היא ע"י לימוד התורה, כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהילים ובשמירת זמני הלימודים – הנה בזה היא ההתקשרות (היום יום, כ"ד סיון).

עי"ז שלומדים את החסידות של הרבי, שבזה הוא הניח את עצמו… שהרי צדיקים דומים לבוראן, וכשם שהקב"ה אומר "אנא נפשי כתבית יהבית", שהוא הניח את עצמו בתורה, כך גם צדיקים הניחו את עצמם, בכל עצמותם ומהותם, בתורה שלהם – שזה הרי לא רק נעלה יותר מהבלא דגרמי, אלא זה למעלה גם מנר"נ (שהם הכוחות הפנימיים, ההמשכה שבאה ע"י המזון), למעלה מחי' ואפילו גם מיחידה, כיון שאפילו יחידה היא לא יותר מאשר שם בלבד, כמאמר חמשה שמות נקראו לה ויחידה בכלל. אבל "אנכי" הכוונה שהקב"ה בעצמו הניח את עצמו בתורה, וכך גם אצל צדיקים שהם בעצמם נמצאים בתורה שלהם, בכל עצמותם ומהותם – הרי עי"ז שהוא לומד חסידות של הרבי, והוא לומד זאת עם העצם שלו, כלומר, שהוא לומד את החסידות של הרבי והולך לפי הדרכותיו של הרבי ללא הגבלות, והוא לא מתחשב בהבנתו הוא, הוא לא מתחשב אפי' עם ההגבלות של הכוחות מקיפים, אזי הוא מתקשר בהתקשרות של עצם בעצם, כיון שהוא לומד חסידות באופן שהוא נמצא שם (וכפתגם: לא רק הוא לומד תורה אלא שהתורה לומדת איתו), שבחסידות זו ישנו העצם של הרבי – ואזי ההתקשרות היא עצם בעצם, והבקשה מגיעה לא רק בהבלא דגרמי אלא למעלה יותר בעצם ממש, ובמילא ההמשכה היא בלי גבול, בכל המצטרך לו (שיחת הרבי, ש"פ ניצבים ה’תשי”ד).

 

יש לידע, שכאשר קשורים לנשיא הדור, שהוא המשה רבינו שבדורנו, אזי אין מה להתפעל משום העלמות והסתרים, וההתקשרות אליו היא ע"י לימוד תורתו, שמירה על תקנותיו והליכה באורחותיו נצח סלה ועד (שיחת הרבי, ש"פ וארא ה’תשט”ו).  

על ידי התקשרות נכונה מתבטלים הצמצומים – ההעלמות וההסתרים.  

 

ובימינו אלה, כשנמצאים בחושך כפול ומכופל דגלות האחרון, מודגש ביותר הצורך וההכרח בהתקשרות מיוחדת אל הרבי, צדיק – יסוד עולם, שזוהי הנתינת כח להיות קשורים תמיד למעלה, מבלי להתפעל משינוי הזמן או המעמד ומצב, שבת או יום חול, יום או לילה, חשכת הגלות וכו' (שיחת הרבי, כ"ד אייר ה’תשי”א).   

 

יש להתקשר אל הרבי בביטול מוחלט ובקבלת עול של כל הוראותיו, אפילו יאמר לנו לעלות השמימה נציית לו. להתקשר במחשבה (ניגון מכוון מסייע להתקשרות במחשבה), בדיבור ובמעשה. להתעורר ברגשי אהבה לרבי, לקיים הוראותיו בהידור, להשתדל להידמות לרבי באורחותיו, ולדבר בלשונו. וכמובן לא לרעות בשדות אחרים, גם לא בענייני קדושה, כי הנשיא הוא הכל ואצלו השלימות, ומה לי "שרי עשרות" או "שרי מאות" או אפילו "שרי אלפים" לעומת משה רבינו של הדור האחרון – מלך המשיח שיל"ו?!… שהרי אנו אין לנו אלא ה' אחד כו' וכהן גדול אחד!!!… שהוא המלך הבטל ומרכבה לאלוקות. ולכן הוא רם ומובדל ואימתו עלינו. הוא הראש והמוח המדריך אותנו ואנו הרגל. ועם זאת, הוא הלב ואנו האיברים המקבלים ממנו את כל אמונתנו, כוחנו וחיותנו, על ידי שמסייע לנו בכל העניינים: להתקרב לאלוקות, לעבוד ה' בשמחה, להתנשא מהגבלות הגוף, לאהוב כל יהודי, להתגבר על כל המונעים ומעכבים ולא להתפעל מהם וכו' וכו'… ובכללות, הוא משפיע עלינו השפעות רוחניות וגשמיות. הוא משריש בנו את מסירות הנפש. הוא בחינת היחידה הכללית, המעורר בנו את היחידה שבנפש, את עצם הנשמה. הקשר בינינו לבין המלך חזק מאוד ולא ניתן לניתוק ח"ו. הוא אינו מבודד ואנחנו איננו מבודדים. ותפקידנו ללכת באורחותיו ולעשות רצונו במדויק. שכל סטייה, חס ושלום, מדבריו היא מרידה במלכות. עלינו להביא את המשיח ולקבל את פניו… עלינו לקבץ הניצוצות המפוזרים בעולם, לקרבם לעבודת ה' ותורתו ואל המאור שבתורה היא החסידות – עץ החיים, ולסייע בעד כל יהודי להתבטל למלך המשיח במסירות נפש וקבלת עול.

 

כמו כן, על מנת להתקשר לרבי, יש לומר את פרק התהילים של הרבי על פי מספר שנותיו יום יום, ודוקא ביום. ללמוד אותו עם הפירוש שלו על פי פנימיות התורה, שזה כלי לקבל כל ברכות הרבי במלואם. נוסף על כך ראוי לאמר: הרחמן הוא יברך את כ"ק אדמו"ר מלך המשיח וכו'…  בברכת המזון בסדר ד"הרחמן". וכמו כן, לאמר את הפסוק המתאים לשמו של הרבי בסוף שמונה עשרה. ועוד שעל חסיד לצייר לעצמו את פני הרבי. (ראה בסעיף הבא).

 

הרבי דורש התקדמות והשתפרות בעבודת ה' מיום ליום ומסייע בכך. לשם כך יש לכתוב לרבי ולדווח לו על הכל ביתר פירוט ולעיתים קרובות. אין להימנע מלספר דברים בלתי רצויים, גם כאלה שנראים עניינים של מה בכך, ונוגעים בענייני היום יום הרגילים. לשאול את הרבי בעניינים גלויים ועוד יותר בעניינים נעלמים. גם לבשר בשורות טובות: לדווח על אירועי שמחה ועל השתפרויות וכד'… בעצם כתיבת המכתב נפעלת ברכת הרבי. ואכן, רואים ניסים בכתיבה לרבי. גם היום בתקופת ההעלם והסתר לא עזב הרבי את צאן מרעיתו ח"ו, והוא נותן תשובות לשאלותינו בדרכים שהוא בוחר בהם, ובמיוחד במכתבים שב"אגרות קודש".

 

ובעניין ההתקשרות אל הרבי ראוי להזכיר את הסיפור המפורסם על האר"י הקדוש, שפעם אחת יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לקבל את השבת… בתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים – וירושלים מרוחקת מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: אנו מרוצים בכך, וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: נלך מקודם ונודיע לנשותינו… כיון שאמרו נלך מקודם ונודיע לנשותינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: אוי לנו שלא היה בנו זכות להיגאל, שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תכף היו נגאלים כל ישראל, שעתה היתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם הדבר, חזר הגלות לאיתנו בעוונותינו הרבים.     

 

הרבי מביא את הסיפור בכמה שיחות ומסיק מכך, שדרושה התקשרות וקבלת עול על ידי ציות מוחלט ללא חישובים כלל, ואם יהודי מפקפק בדברי רבו, זהו סימן שההתקשרות פגומה, וממילא פגומה האחדות. והפסד הטוב האמיתי אינו רק לפרט אלא לכלל ישראל. ובפנימיות הדברים, החישוב הוא אמנם חישוב, אך למלחמה אין הוא כשיר… באופן כזה אי אפשר להביא את המשיח!… כדי להיות מחיילי בית דוד צריכה להיות התקשרות מושלמת, לא רק בדיבור אלא במעשה. כי היוצא למלחמת בית דוד צריך לכתוב גט כריתות לכל ענייני העולם, ואם בכל זאת עדיין קיימת לגביו מציאות, הריהו בבחינת הירא ורך הלבב, שעליו נאמר: ילך וישוב לביתו, ושם לפחות במקומו עליו לבצע את הוראות המפקד, להרביץ תורה ולהפיץ את המעיינות. ומכיוון שמצוה גוררת מצוה הוא יתעלה ולבסוף יהיה מקושר אמיתי עד שיזכה להיות מן היוצאים למלחמת בית דוד ולהביא את הגאולה. (על פי שיחת הרבי, ש"פ שמיני ה'תשח"י). 

 

 

והיו עיניך רואות את מוריך

 

בקונטרס העבודה (פרק ב) מדובר אודות גודל הזהירות מראיית דברים בלתי רצויים, והכוונה בזה היא גם למי שאינו שייך לענין זה, כיון שהראי' כשלעצמה פועלת. וכמבואר בתו"א (בראשית ו א) שחטא אדם הראשון בא כתוצאה מזה שהסתכל במקום הקליפות. ומזה מוכח שהראי' כשלעצמה, אפילו בלי כוונה לפעול פועלת.

ואם הדברים אמורים בראי' בלתי רצוי', ובלי כוונה לפעול – בראי' של קדושה, ומתוך כוונה לפעול, כראייתו של הרבי שמביט עליו… כדי לפעול עליו – על אחת כמה וכמה שנותנת לו כח להוליד ולד חדש ולהחיות מתים (הרבי, תורת מנחם ח"א עמ' 167).

 

וכשם שהבטה של רבי על חסיד פועלת, כך הבטה של חסיד על פניו הקדושות של הרבי פועלת, והבטה פנימית פועלת על עצם הנפש. על דרך בית המקדש שבאים לשם לראות ולהיראות, דבר הנותן את כל הכוחות בעבודת ה' במשך כל השנה. על דרך זה, ראיית פני הרבי שכולו רוחניות מסייעת להפוך מגשמיות רוחניות. מסייעת להתגבר על היצר הרע בכלל, ועל מחשבות זרות, נדודי שינה ופחדים בפרט, נותנת חיות ופועלת הולדה – תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים. ובדוגמת המדרש על יוסף שבא לעשות מלאכתו בבית פוטיפר, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא במסכת סוטה (רש"י, וישב לט יא).

 

וכמו שהציע החיד"א למי שרוצה להשיג השגה גדולה, ולהבין עניין קשה:

כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה, הנה הצורה הקדושה שידמה בדעתו ישלים שכלו. וז"ש ר' אבא (פרשת משפטים קכג ב) שהיתה צורת ר"ש מצויירת לפניו, והיה משיג על ידי זה השגה גדולה… וזהו סוד שאמרו חז"ל חייב אדם להקביל פני רבו… וכן כתב רבינו האר"י זצ"ל כי כאשר יתקשה בדבר תורה יצייר צורת רבו וטוב לו להבין העניין ("מדבר קדימות" להחיד"א ערך ציור).

 

ועוד אומר החיד"א בשם האר"י ז"ל: 

דהרוצה להצליח בלימודו ולהבין, יצייר בדעתו דמות דיוקנו של רבו, ובזה ייפתחו לו שערי אורה ("תורת החיד"א" פ' תרומה אות לג בשם האר"י ז"ל). לכן יש לצייר פני הרבי כשלומד תורתו, וייטיב הנהגתו במחשבה, דיבור ומעשה, כי הרבי מביט בו ובכל פעולותיו, ועוד שעתיד הוא ליתן דין וחשבון לפני רבו על כל מעשיו.        

 

ומשום כך מחזיקים רבים וטובים תמונות צדיקים ומציבים אותן בבתי מדרש וכיו"ב, כדי לקיים מה שכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" דוגמת ה"חפץ חיים" שהחזיק תמונת הצדיק ר' נחומקא מהורודנא זצ"ל והביט בה יום יום.

 

ויתר על כן אומר הרבי: כל מי שהי' אצל הרבי ביחידות – יצייר לעצמו את פני הרבי כפי שנכנס אליו ביחידות. ואלה שלא ראו את הרבי, יציירו לעצמם את פני הרבי באמצעות תמונה.

ציור פני הרבי הוא ע"ד ובדוגמת ראיית פניו, שיש בזה עילוי לגבי לימוד תורתו, בדוגמת מעלת הראי' לגבי שמיעה.

וההתבוננות בציור פני הרבי תעורר אותם לבוא להכרה והרגשה… גם אם עד עתה לא היתה הכרה והרגשה (תורת מנחם א עמ' 51).   

 

ובמיוחד הרבי נותן עצה – שכאשר יושבים ב"תפיסה", במצב של נמיכות רוח כו', אזי העצה היא להתקשר אל הרבי ע"י ציור פני קדשו.

על כל פנים מזמן לזמן צריך כאו"א לצייר לעצמו פני קדשו של הרבי, ולהיזכר בדברים ששמע מהרבי – גם אלה שלא שמעו את הרבי יכולים לצייר לעצמם פני קדשו ע"י תמונה, וללמוד מתורתו.

ועי"ז יתוסף עוד יותר בקבלת ההשפעות מהרבי – בהתאם להבטחתו שרועי ישראל "לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" – בכל המצטרך, הן ברוחניות והן בגשמיות, בבני חיי ומזונא רויחא (שיחת הרבי, תורת מנחם חלק א עמ' 67).   

 

הרבי מסתמך בדבריו על מה שמסופר בגמרא על רבינו הקדוש שזכה לחריפות שכלו המיוחדת, מאחר שראה את ר' מאיר מאחוריו, ובודאי היה זוכה להרבה יותר מזה, אילו ראה אותו מלפניו. ועל אחד מזקני הגליל, שמקלו של ר' מאיר היתה מלמדת אותו דעת:

כל אלה שראו את הרבי – יציירו לעצמם את צורת פניו, במכ"ש וק"ו ממ"ש בגמרא (עירובין יג ב) שרבינו הקדוש אמר "הא דמחדדנא מחבראי דחזיתי' לר' מאיר מאחוריו ואילו חזיתי' מקמי' וכו'", ועד שמצינו בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א, נדרים פ"ט ה"א) ש"מקלו של ר' מאיר היתה בידו (של א' מזקני גליל) והיא היתה מלמדתו דעת".

וע"י ההתקשרות אל הרבי – בודאי יתמלאו כל ברכותיו (הרבי, תורת מנחם חלק א עמ' 194).

 

ועוד מסביר הרבי שראיית פני הרבי בזמן השליחות מסירה ממנו את כל המניעות והעיכובים, והוא עושה את העבודה בשמחה ובטוב לבב, ועל כן מציע הרבי לכל אחד, לראות את פני רבו בכל הליכותיו, ועוד שעל ידי זה הוא הולך בדרכי רבו:

שעבודתו היא באופן כאילו רואה בעיניו ממש את המשלח, נשיא דורנו, שנותן לפניו היום שליחות זו!  

ובלשון הירושלמי בפירוש הכתוב "אך בצלם יתהלך איש" – "יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו", אשר, ענין זה הוא מצד גודל העילוי דראיית פני רבו, "עיקר הלימוד מרבו בראיית פנים, כדכתיב והיו עיניך רואות את מוריך", וזהו "אך בצלם יתהלך איש", "בצלם שהוא עומד לנגדו (והיינו צלם של רבו) יתהלך איש, יתנהג האיש", כמבואר ברשימות הצמח-צדק על הכתוב בתהלים (שאמרו היום – בין כל שאר פסוקי ספר תהלים שאומרים בשבת מברכים).

ובפשטות: כש"צלם של רבו", נשיא דורנו, עומד לנגדו – הרי כל המניעות והעיכובים כו' למילוי שליחות רבו מתוך שמחה וטוב לבב, או למילוי השליחות בכלל – מתבטלים לגמרי! (הרבי, ש"פ ראה, מבה"ח אלול ה'תשמ"ו).

 

וכמו כן, ידוע ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא'… ומכיוון ששכינתא שריא" – נמצא כאן גם הרבי… שכולם יקחו משקה, ויציירו את פני הרבי, ויאמרו לרבי לחיים… ויבקשו או אפילו ידרשו את קיום ברכותיו והבטחותיו… (ליל שמח"ת ה’תשי”א, התוועדויות עמ' 44). 

 

יש הרבה מאוד סיפורים הממחישים שתמונת הרבי השיבה רבים מעוון וציור פני קדשו של הרבי פועלים גדולות וישועות. נביא כאן סיפור אחד לדוגמה.

חייל ישראלי, שסיים את שירותו הצבאי, עשה עם חברו טיול סביב העולם. הם הגיעו לג'ונגל אפריקאי והסתבכו עם כנופיית שודדים עד שנפלו בידיהם. מאחר שהבינו שהם עומדים ליהרג, ביקשו להתפלל לפני מותם. השודדים ניאותו להם. החייל הוציא מכיסו את "תפילת הדרך" שלצידה תמונת הרבי מלך המשיח. כשראה מנהיג השודדים את תמונת הרבי, חוורו פניו, והוא פקד על אנשי הכנופיה שלא לגעת בחיילים היהודים בהפטירו: "עם האיש הזה אני לא מעוניין להסתכסך".       

 

ואומר הרב דסלר: והדבר הזה הוא כל כך ברור למעמיק בו הרבה, עד שאי אפשר להבין כלל שיהיה אפשר לחלוק עליו… כי צורת הצדיקים הוא השי"ת בעצמו והיינו הך ("מרביצי תורה ומוסר" ח"ג עמ' 10).

 

 

מעלת החיילים הפשוטים

ישנם חיילים שהם מאומנים מאד, מלומדי מלחמה, שבמשך שנים רבות למדו והתקדמו והתכוננו היטב היטב להצליח בקרב. ובכל זאת, כאשר מגיעה שעת המבחן וצריך לצאת ולכבוש את העולם, לא תמיד רואים אצלם את ההצלחה המזהירה, כפי שהיה אפשר לצפות לפי כל מה שהשקיעו בהם. לעומתם ישנם חיילים שאינם כל כך מלומדים ומאומנים, הם אינם מוכשרים די הצורך וגם לא עברו הרבה הכנות ואימונים, אבל כשמגיעה שעת המבחן, הרי הם יוצאים לקרב ומצליחים, כלומר, מנצחים וכובשים את העולם…

ישנם כאלו שבליובאוויטש השקיעו בהם הרבה. הם למדו הרבה נגלה והרבה חסידות, השתתפו הרבה בהתוועדויות, שמעו וקלטו הרבה מרבותינו נשיאינו ומזקני החסידים, וגם עסקו הרבה עם עצמם בהתבוננות, בעבודת התפילה, ב"אתכפיא", בתיקון המידות וכיוצא בזה. הם "משכילים" גדולים ו"עובדים" גדולים. ובכל זאת, כאשר מגיע הזמן לצאת ולכבוש את העולם, לא תמיד הם ממלאים את מה שמצפים מהם. לעומתם, יש אחרים, כאלה שלא קיבלו כל כך הרבה ולכן לא הגיעו למדרגות גבוהות, אבל ברגע שנדרש מהם, הרי הם יוצאים למערכה וכובשים את העולם…

אנו זקוקים היום במיוחד לחיילים מן הסוג השני, לאלו שייצאו ויכבשו את העולם! (דברי הרבי הריי"ץ בהתוועדות בימים הראשונים בבואו לארצות הברית במלון שהתאכסן אז, סיפר ר' ניסן גורדון, הובא בשבועון "בית משיח" גליון 251).

 

והרבי נותן הוראות לחייל הפשוט השמח להיות בלגיונו של המלך, הלוחם האמיתי, הצייתן והממושמע, שיעשה את עבודתו בכל התוקף, מבלי להתחשב עם מונעים ומעכבים ומעלימים ומסתירים, אלא יצא מלכתחילה למלחמה במארש של ניצחון. ובאופן כזה מובטחים בניצחון!… (על פי מאמר של הרבי, ש"פ קורח ה’תשל”ד).

 

וכלשונו הקדוש במקום אחר: וזוהי העבודה של הצעירים בכלל ושל צעירי אגודת חב"ד בפרט: צריכים לדעת שהצעיר יהי' לאלף, שלא יעשו חשבונות כמה חיילים יש להם וכמה חיילים יש לשונא, ושלא יעשו חשבון של טכסיסי המלחמה כפי שהי' פעם במלחמת הגנה, אלא צריך לזרוק את עצמו… במלחמת תנופה עם מסירות נפש ואזי מובטחים שדידן נצח (הרבי, שמחת בית השואבה ה’תשי”ז).  

 

ואכן אנו רואים, שמי שפועלים במסירות נפש וזורקים את עצמם במלחמת תנופה, הם יהודים פשוטים, צעירים ובעלי תשובה – חסידים "טריים", ובמיוחד אלה האחרונים, שכפי שהרבי מעיד עליהם, שהאהבה והצימאון להוי' דבעל תשובה הוא יותר מבצדיקים (ספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' מו, הערה 32, על פי תניא פ"ז ועוד), שבדומה לתרמודאים (=המורדים), שהיו עבדי שלמה, וניצלו כוחם זה למרוד בשלמה ובמילא גם בישראל, ומכיוון שהיו במקום גבוה גבוה ביותר, ירדו למטה למטה ביותר… כך בדור האחרון, שהוא דור עקבתא דמשיחא, אפשר למצוא את הגבוה ביותר במקום הנמוך ביותר. אלה ה"תרמודאים" של דורנו- בכוחם לעבור ולשבור ולהפוך את החושך הכפול ומכופל, בעולם התחתון ביותר, שדווקא בו נפעלת העלייה האמיתית, לפי שהקב"ה התאווה להיות לו דירה בתחתונים. ומאחר שהשליח נהיה עבד אמיתי לאדון, הוא מקבל את כל כוחות האדון אפילו את כוחות התאווה והתענוג שלו (ע"פ ספר המאמרים תשל"ד-תשל"ה.עמ' 292-3). 

 

שהרי בעלי תשובה משכין ליה בחילא יתיר, דבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, והוא מפני שבא מן הריחוק שמתעורר בפנימית נפשו, וכמו כן, הוא ברעש שנעשה על ידי ההעלם והריחוק, שהרעש הוא ביותר, ורעש אותיות שער בחינת זה השער לה' (הרבי, ספר המאמרים מלוקט א, עמ' נח).

 

ובעלי תשובה אלה מעוררים את העולם לחשוב ולעסוק בענייני גאולה, על מנת לקרבה ולהחישה, ועל ידי זה יש להם הזכות להשיב את הצדיקים בתשובה. וכפי שמסביר האדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, אשר הכוח להיות עושי דברו בעובדא וברעותא דליבא תליא היא דוגמת עם ישראל, שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" במעמד הר סיני, על ידי גילוי האהבה המסותרת, שיצאה מן ההסתר וההעלם את הגילוי, וכך המשיכו מלמעלה את הגילוי מבחינת טמירא דכל טמירין. מכיוון שגילוי הנקודה הפנימית למטה מעוררת את גילוי הסוד מלמעלה – גילוי האהבה המסותרת של עם ישראל הביאה להתגלות ה' במעמד הר סיני ומתן תורה.  

 

וממשיך ומסביר האדמו"ר הזקן: וזהו ההפרש בין ישראל שקיבלו התורה בסיני ובין מה שהאבות קיימו את התורה. והוא ע"ד משארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד ופירוש הטעם בזוהר(פ' חיי שרה דקכ"ט ע"ב), דאינון משכי עלייהו ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגי כו', דהיינו שמוציאים נקודת הלב מההעלם יותר אל הגילוי מהצדיקים. והוא עניין בחילא סגי דהיינו בכוח גדול וחזק מפנימית ועומק נקודת הלב שמתגלה בהם. ולכן מעוררים ג"כ למעלה שיומשך ויתגלה מן טמירא דכל טמירין יותר. כי לפי האתערותא דלתתא כך אתערותא דלעילא. וז"ש גבי מתן תורה, קול ה' בכוח, דהיינו לפי שהקדימו נעשה בבחי' גילוי הרז בחילא יתיר, דהיינו בכוח גדול וחזק מנקודת הלב, והוא בחי' תשובה והיינו ע"י יציאת מצרים כו', לכן המשיכו ג"כ מלמעלה בעת מתן תורה מההעלם יותר את הגילוי יותר, והיינו יותר ג"כ ממה שהמשיכו האבות, שהיו בחינת צדיקים גמורים, שההמשכות שהמשיכו הוא למעלה באצילות ולא ירד למטה כו', משא"כ ישראל המשיכו לשמוע בקול דברו שיומשך הגילוי למטה ושיהיה חרות על הלוחות כו' חירות מיניקת החיצונים כו'… (ליקוטי תורה פרשת במדבר עמ' 28). 

 

ולכן מציע לנו האדמו"ר הזקן: כשהקב"ה אינו מסביר פנים לדור מחמת קלקול מעשים רעים שיש בדור… והעצה לזה "וחיילים יגבר" (קהלת י י), בחינת תשובה שהוא עניין בחילא יתיר, והנה תשובה היא החזרת פנים בפנים, שהרהורי תשובה שוברים אפילו מחיצה של ברזל (לקוטי תורה, פרשת נשא, עמ' כה).   

 

 

ומהי עבודת השליחות?

כל יהודי צריך להיות "משפיע" בכל העולמות כולם

ויתרה מזו – ע"י עבודת היהודי "אני נבראתי לשמש את קוני"

הוא משפיע גם ב"קוני", בהקב"ה כביכול

(שיחת הרבי, מוצאי י"א שבט ה’תשנ”ב)

 

ובפרטות: שכאו"א מציאותו וכל ענייניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור, עי"ז שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור – משה רבינו שבדור, גואל ראשון הוא גואל אחרון – שעניינו העיקרי להביא לימות המשיח בפועל ממש (משיחת הרבי, ש"פ וארא ה’תשנ”ב).

 

ולתשומת לב: השליחות של בני ישראל בכלל, כשלוחיו של הקב"ה שהיא "אני נבראתי לשמש את קוני", ובפרט השלוחים של נשיא דורנו – אשר נקודת השליחות הזאת משותפת ושוה בכל הזמנים – מתוסף מזמן לזמן חידוש בשליחות, שליחות מיוחדת, שהיא חודרתז את כל עניני השליחות והיא נעשית ה"שער" שעל ידו "עולים" כל עניני השליחות… הרי העבודה והשליחות עכשיו היא: להיות מוכנים בפועל לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש! (שיחת הרבי, ש"פ חיי שרה ה’תשנ”ב).

יש לשים לב לעובדה שיתכן חידוש בעבודת השליחות. כלומר, שהשליחות יכולה להשתנות מזמן לזמן. ותמיד לחפש את השליחות של התקופה. ובימינו – לקבל פני משיח צדקנו. (ראה להלן).

 

יותר מזה, יש לדייק במילוי השליחות, ולא לסטות ממנה כהוא זה, כפי שאומר הרבי:

בימינו אלה ימי העלם והסתר, ובלבול מוחות מבהיל – על הרב להכריז ולחזור ולהכריז, אשר "התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השי"ת לא מזולתו ועלי' אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתושב"כ ולא בתושבע"פ". 

…חובתו וזכותו להודיעם יהדות אמיתית ושלימה בלי פשרות. וכהוראת השו"ע בתחילתו – ואל יתבייש מפני המלעיגים. וגם אל יחת מפני הטענה הידועה אשר כל העדה כולם קדושים ואין לחלק ולעשות מחיצות בין תנועה אחת בדת לשני'.

אף שהשני' עושה שינויים בתורה, ונפסק דינה אשר אינה תנועה בדת, כי אם תנועה לוחמת בדת משה וישראל ומרבה כפירה בישראל.

…כל רב עניינו ותוקפו הוא – אשר שליח הוא למסור דעת תורה, שליחות עמודי התורה, ראשונים וראשוני ראשונים עד לסמוכים איש מפי איש עד משה רבינו שקיבל התורה מסיני – שלוחו של מקום.

שליח נאמן שאינו משנה בשליחותו, יש לו הכח והתוקף של המשלח וכמארז"ל שלוחו של אדם כמותו, ולמעלה בקודש, עד כביכול, של אדם העליון אשר על הכיסא אשר הוא האומר לכל תלמיד ותיק: ואשים דברי בפיך.

שליח המשנה בשליחותו – רצון עצמו הוא עושה, רצונו וכוחו של בשר ודם קרוץ מחומר, עליו נאמר: ומותר האדם מן גו'.

ויהי רצון אשר יזכה כינוסם לעורר לחזק ולאמץ את חברי האיגוד ואת כל הרבנים, אשר למרות הלחץ מבחוץ ולמרות הלחץ מבפנים, ימלאו את תפקיד רב האמור בשלימותו, מבלי שיהי' עיוות הדין ומבלי שיהי' עינוי הדין.

…בכבוד ובברכת הצלחה בעבודת הקודש לחזק תורת אמת, אמת הוי' לעולם, ולהפיצה (דברי הרבי באג"ק חט"ו ע' רמה).   

 

 

לפרסם את בשורת הגאולה

תפילתנו: השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה היא בקשה לקיום הנבואה: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה (ישע' א כו). ואכן בשורת הרבי היא, שה' בחר אדם מורם מעם להיות שופט הדור, יועץ הדור ונביא הדור – שזהו מעין והכנה לגאולה האמיתית והשלימה, ובשורה טובה וחשובה זו עלינו לפרסם לכל אנשי הדור ולהודיע שנביא דורנו מביא עימו את נבואת הגאולה – הנבואה שהמלך המשיח בדרך ומיד מגיע:

צריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהיה ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור… לעבודת כל בני ישראל עד – הנבואה העיקרית – הנבואה ש"לאלתר לגאולה" ותכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא"… על אחת כמה וכמה שזה בא כבר גם בדיבור ("ניב שפתיים", עניין הנבואה), כנהוג לאחרונה לבטא דברים בדיבור… שהנה הנה באה הגאולה (משיחת הרבי, ש"פ שופטים ה’תנש”א).

 

ועוד שמכיון שנתגלה לנו שופט דורנו, יועץ דורנו ונביא דורנו, צריך לפרסם שיש לקבל את הוראותיו והדרכותיו:

לפרסם אצל עצמו ואצל כל אלו שאליהם אפשר להגיע שצריכים לקבל על עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות ועצות ד"שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו – "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט נשיא דורנו (משיחת הרבי, ש"פ שופטים ה’תנש”א).

 

כל שליח צריך להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו' לקבלת פני משיח צדקנו על ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח כמבואר בתורה שבכתב ושבעל פה באופן המתקבל לכל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד על ידי לימוד ענייני משיח וגאולה, ובפרט באופן של חכמה בינה ודעת (שיחת הרבי, ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ה’תשנ”ב).

 

מכאן שבאופן המתקבל אין פירושו להתחמק או להתבייש או להתבלבל. וכפי שאומר הרבי בלשונו הקדוש: כאשר שואלים שאלה זו אצל שליח חב"ד – הנה מצד החושך כפול ומכופל הנה לכל לראש מתבלבל לגמרי! ולאח"ז גם פועל עליו חלישות בעניין – כי הרי שאלו אותו שאלה!… ובמילא הולך מיד ומספר ע"כ לחבריו, ופועל חלישות גם אצל השני! ויתרה מזה הוא הרי שליח חב"ד, אמנם הלה ששאל את השאלה יודע אודות מעלת משיח – אבל אתה הרי למדת חסידות, ויודע שמעלתו של משיח הוא עד כדי כך שמשיח הו"ע ה"יחידה", ו"יחידה" של כלל ישראל שבכל הדורות, והוא מכיר עוד עניינים שחסידות אומרת בנוגע למשיח – בין אם הוא מבין לחלוטין את מ"ש בחסידות, או רק שלושת רבעי, או חצי… בכל אופן, הרי יודע אודות מעלת משיח יותר מזה ששאל את השאלה…

כאשר שואלים אצלך שאלה, מדוע הנך מתבלבל מיד? התיישב לכמה דקות וחשוב, וחשוב מתוך יגיעה, והרי "יגעת ומצאת תאמין"! וחשוב מתוך ודאות, שמכיוון שהינך הולך בשליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – ה"ז דבר הפשוט שהעניין בודאי אמיתי! ומכיוון שהעניין בודאי אמת – הסבר את זה לשני בדרכי נועם ובדרכי שלום, כולל – שגם עליו מוטל לעסוק בעניין!… עה"פ "ודגלו עלי אהבה" איתא במדרש: "ואפילו התינוק מדלג על האזכרה כמה פעמים וכו' אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה"… והרי זהו מדרש מפורש וגם הדרשנים משתמשים במדרש זה בדרשותיהם, ואעפ"כ כאשר שואלים אצלו שאלה – הייתכן שמורידים עניין נעלה כמשיח לילדים – מתבלבל לגמרי!

          לכל לראש – עליו לדעת שהעניין הוא אמת!

          לכל לראש – עליו לדעת שהעניין הוא אמת לאמתתו!

          לכל לראש – עליו לדעת שמכיוון שזוהי שליחות של נשיא דורנו, שייך עניין זה לילדים שבדור זה! ואם רק לא יתבלבל מיד, אלא יתבונן בזה – יראה שכן פסק הרמב""ם, ועוד לפניו – שלמה המלך… ובמילא, עליו להסביר את העניין דמשיח לכל הילדים – לאמריקנים, לצרפתים, ולאנגלים, ולדבר לכל אחד כפי אופנו. ובאם אינו עושה כן – הרי הוא מועל בשליחותו בעניין החינוך!… ומכיוון שזוהי שליחות של נשיא דורנו – עליו לצאת ולדאוג לכך שכל ילד בדור יקיים תומ"צ ויצעק שהוא רוצה משיח! (שיחת הרבי ש"פ תרומה ה’תשמ”א).        

 

וההשפעה באופן המתקבל צריכה להיות בדוגמת הצמצומים של סדר ההשתלשלות מעליון לתחתון – צמצום העליון לפי ערך ואופן התחתון בסדר והדרגה – כדי שיהיה בכוח התחתון לקלוט את ההשפעה, ויוכל להיות בו גילוי אור. פירושו, שצריך להתחשב במקבל ולא במשפיע. על כן המשפיע צריך לראות לנגד עיניו רק את טובת המקבל ולעשות "מעשה רב" בדרכי נועם ובדרכי שלום, אם כי בעקשנות, בתוקף ובביטחון, בלי להתבייש ולהתפעל מהעולם, מה יאמרו, ובלי פחד מהתקפות מבית ומחוץ. רק לפרסם בגדול את דברי הרבי!… ובאופן  זה ובהסברה המתאימה לכל אחד, יתקבלו הדברים על לב שומעיהם.

 

ההכרזה והפרסום צריכים לבוא בתוקף ובנועם מעומקא דליבא, כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב:

להכריז ולפרסם בכל מקום בדברים היוצאים מן הלב – שהקב"ה אומר (ע"י עבדיו הנביאים) לכאו"א מישראל "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה", ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה.

 

בפרסום צריך לפרט ולפרש את שמו של המלך בכל מקום ומקום על דרך המבואר במדרש רבה, ושכר בצידו:

משל למלך שציווה את עבדו ואמר לו: בנה לי פלטין. על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו, שמו של מלך. והיה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך. היה מעמיד עמודים וכותב עליהם שמו של מלך. היה מקרה בקורות והיה כותב עליהם שמו של מלך. לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט, היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ. קראו לו שייכנס לפני ולפנים. כך בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: עשה לי משכן. על כל דבר ודבר שהיה עושה, היה כותב עליו:

כאשר ציווה ה' את משה.

אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה, והוא מבחוץ. קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכן נאמר: ויקרא אל משה (מדרש רבה ויקרא פרק א סי' ז).     

 

ועוד, שראוי לפרסם עניין משיח בדגלים

כדי לקיים את מה שאומר המדרש:

אמר להם הקב"ה:

בעולם הזה

נתאויתם לדגלים ומלאתי משאלותיכם

ולעתיד לבוא

בזכות הדגלים אני גואל אתכם

(מדרש תנחומא, פרשת במדבר סימן יד)

 

ואף מי שאינו קולט ומעכל עדיין את בשורת הגאולה, צריך להודיעה ולפרסמה, בבחינת "נעשה ונשמע". ועצם הדבר, מבטיח הרבי מה”מ שיל”ו, יפעל את פעולתו על המפרסם והמודיע, ואף הוא יקלוט בסופו של דבר את הענין…:

 ויש להוסיף ולהדגיש שההכרזה והפרסום דכהנ"ל צריך להיות גם ע"י אלה שטוענים שעדיין לא נקלט זה (בשלמות) בהבנה והשגה והכרה שלהם, דכיון שגם אצלם ישנו ענין האמונה בשלמות יכולים (ובמילא צריכים) הם לפרסם הדברים לאחרים, החל מבני ביתו (שבודאי אינם צריכים "לסבול" מזה שעדיין לא הונח הדבר בשכלו), וכל אלה שנמצאים בסביבתו, כל אחד ואחת מישראל, ובודאי שע"י ההשתדלות המתאימה יתקבלו הדברים ויפעלו פעולתם, כולל גם אצל המכריז והמפרסם, שיוקלט אצלו בפנימיות וכו' (משיחת הרבי, ש"פ ראה ה’תנש”א).

 

 

להתחזק בתורה ומצוות

הרבי מחנך אותנו לאורך כל הדרך להתחזק בתורה ובמצוות, ויחד עם זה לקרב יהודים לתורה ומצוות ולהפיץ את מעיינות החסידות הרבה ככל האפשר, ולא הסתפק בשליחים ששלח בכל העולם, אלא מינה כל אחד ואחת להיות שלוחו ונתן הוראות והדרכות להוסיף בענייני תורה ומצוות ולהשפיע על הזולת. ולא רק בעשרת המבצעים (ראה סוף פרק ב), אלא התחזקות בכל, ובעיקר בהכנה לגאולה, הפצת המעיינות, אמונה במשיח וקבלת פני משיח. על ידי שנקשר את כל העניינים הנעלים, הנפלאים והפנימיים ביותר עם הדברים הגשמיים והנמוכים ביותר, עד שמהגבוה והנמוך, מבפנים ומבחוץ – מכל פינה ומכל מקום יאיר אור אלוקי, אורו של משיח: 

ועאכו"כ בבוא זמן מיוחד ומסוגל ביותר וביותר לגאולה "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש גו'", ההכנה הכי אחרונה וקץ הכי אחרון להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה – צריך כאו"א מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש, ע"י חיזוק האמונה בביאת המשיח, הצפי' והבקשה ודרישה לביאתו, ועוד ועיקר ע"י ההוספה בעניני תומ"צ ובפרט בהפצת המעיינות חוצה, האנשים והנשים והטף, כל אחד ואחת לפי ענינו.

 

ובהערה שם מדגיש הרבי מה”מ שיל”ו שלא רק שיש לנשים חלק בהכנה לגאולה, אלא שהן במיוחד צריכות לפעול בענין זה, ושבזכותן דוקא תבוא הגאולה:

והדגשה יתרה בנוגע לנשי ישראל – כמארז"ל (סוטה י"א, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", וע"פ מ"ש בכתבי האריז"ל (ל"ת וסה"ל שמות ג, ד, ועוד) שדור האחרון של הגלות הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, מובן, שהגאולה האמיתית והשלימה תהי' בשכר נשים צדקניות שבדורנו (משיחת הרבי, ש"פ וארא, מבה"ח שבט ה’תש”נ).

להיות באחדות

 

הכלי לביאת המשיח הוא

אחדות

ובפרט כאשר בנ"י יתאחדו וידברו על אודות משיח

ימשיכו ברצון ה' ית' את הגאולה השלמה

ע"י משיח גואל צדק

במהרה בימינו

(הרבי הריי"ץ, ספר השיחות התרצ"ו, עמ' 330)

 

ומסביר הרבי שהאחדות מביאה לשלימות הזמן ושלימות המקום, והיא הכנה למצב שיהיה בגאולה, ולכן מביאה לגילוי המשיח שהוא חי וקיים ופועל פעולותיו:

ושלימות תמימות זו דאחדות ישראל… מביאה לגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא גאולה תמימה של בנ"י בכל הדורות – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" (שלימות הזמן) בכל מקום שהם (שלימות המקום), ע"י משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא שהוא "חי וקיים" ופועל פעולתו בעולם הזה גם עתה, ואילו בגאולה יבוא בגילוי נשמה בגוף(הרבי, התוועדויות ה’תש”נ, חלק ג, עמ' 104).  

 

להרבות בצדקה

שקולה צדקה כנגד כל המצוות, מאחר שהצדקה שאדם נותן היא שכרו על יגיעתו שעמל בכל גופו ונפשו, לכן יש להדר בה במיוחד ולתת צדקה יותר מחומש ואפילו כל אשר לאיש יתן בעד נפשו… כמו כן, מובן שעלינו לקשר מצוה זו עם הגאולה האמיתית והשלימה. כך שכל פעם שנותנים צדקה לומר: לשם קבלת פני משיח צדקנו. על ידי כך נרגיל עצמנו לקשר כל מצוה וכלל מעשינו ועבודתנו עם הגאולה האמיתית והשלימה, וכך נוכל לחיות את הגאולה.

 

הרבי מרבה לדבר בשיחותיו על מצוות הצדקה ובמיוחד בהקשר עם הגאולה, כי

המצוה שיש לה סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה

היא מצוות הצדקה 

גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה

ומזה מובן שיש להוסיף עוד יותר במצוות הצדקה

(הרבי, ספר השיחות ה’תשנ”ב 192)

 

נוסף על כך, נותן הרבי הוראה לחבר קופת צדקה לקיר הבית, על ידי כך נעשה כל הבית לקופת צדקה – כלי למצוה, ועל ידי כך נשמר הבית. 

 

 

להרבות בשמחה

לצאת בקריאה ובהכרזה על דבר הוספה מיוחדת בשמחה כדי להביא את המשיח, ובודאי שעי"ז יביאו את המשיח בפועל ממש (הרבי, ספר השיחות ה’תשמ”ח 632).

כי שלימות העבודה היא כאשר היא בשמחה… כי עניין העבודה הוא להמשיך גילוי אלקות למטה וזה נעשה על ידי השמחה… (קונטרס ו מרחשוון ה’תשמ”ח, ספר המאמרים מלוקט ב) ואת השכר על כך נקבל בגאולה האמיתית והשלימה שלעתיד לבוא תהי' השמחה בתכלית השלימות (שם), ועד שזה יהיה למעלה מגדר שכר ושלא בערך כלל, עד שימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.    

ושואל הרבי הריי"ץ: בביאת המשיח הרי תהיה התגלות עצומה של אור אלוקי, כפי שלא היה מעולם, ואם כן איזה ערך יש לעובדה ש"אז ימלא שחוק פינו"?

ומסביר: אלא לעתיד לבוא יתגלו השמחה והעונג האלוקי מהשלמת עבודת בני ישראל וביטול היש לאין (ספר המאמרים ה'ת"ש עמ' 68).

 

והביטול – אין פירושו ביטול מן המציאות לגמרי אלא אדרבה עיקר החיות הוא הביטול. כמו שכתוב: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום הביטול מכלה את ישות הקליפה ומגלה את הקדושה. והביטול – הדבקות בה' מחבר אותנו עם עצמיות התענוג, הקשור בשורש המצוות, שהוא בבחינת מקור התענוגים. שהרי על ידי קיום המעשה יכולים להמשיך ממקור התענוגים. ומכיוון שעבודת הגלות הולכת ונשלמת ומפרוטה לפרוטה של מצוות במשך כל הדורות הצטרף לחשבון גדול, עד שממשיכים הארה שלמעלה מהשתלשלות, שעושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ושלום בין המשפיע למקבל ומתגלה ובא אני של הקב"ה. ועל כן, כבר צריכה להיות שמחה בטהרתה, וצריך לעמוד בתנועה של שמחה בלי הגבלות, שכבר התחילה התקופה שאפשר ומותר ומצוה למלא שחוק פינו. כבר החל עניין גילוי עצמיות התענוג, החל גילוי פנימיות התורה – סוד התורה, המביא לידי שמחה. כמו שמסופר בזוהר, שכששמע ר' עקיבא רזי תורה שבשיר השירים זלגו עיניו דמעות מרוב השמחה שמגילוי סודות התורה (זוהר ח"א צח ב). שמחה שבאה מחמת עוצם הגילוי. ועוד ששמחה פורצת את כל הגדרים, את המדידה וההגבלה ואת ההרכבה, ובכוחה להביא להשראת רוח הקודש, כמו שארע ליונה בן אמיתי ששרתה בו נבואה בעקבות שמחת בית השואבה. ובעיקר, בכח השמחה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה:

הרי טבע השמחה הוא לפרוץ כל הגדרים, שהשמחה פורצת את כל המדידות והגבלות, גם מדידות והגבלות דקדושה, ולכן ביכולתה לפעול שגם הבחינה הכי פשוטה שלמעלה תומשך למטה בגלוי (התוועדויות ה’תשמ”ז חלק ד עמ' 330).

 

כלומר, בכח השמחה לפרוץ גם גדרי תורה והלכה. וכמו בעניין פיקוח נפש שדוחה הלכה בתורה, שלמעשה אין זה דחיית התורה אלא שהתורה מתעלה לדרגה גבוהה יותר, כי בזכות התורה נשאר יהודי בחיים, והיא בבחינת מצילה נפש מישראל, כך על ידי השמחה מתעלה התורה לדרגה גבוהה יותר. וכשיבוא משיח, תהיה שמחה עצומה כל כך, עד כדי כך שאם זה יחול לפני יום הכיפורים לא יצטרכו לצום, כמו שהיה בחנוכת בית ראשון שאותה השנה לא עשו ישראל את יום הכיפורים, [לפי ששבעה ימים שלפני סוכות עשו כל יום שמחה ומשתה ( פרש"י שם), ואין שמחה בלא אכילה ושתיה] והיו דואגים, ואז יצאה בת קול ואמרה להם, כולכם מזומנין לחיי העולם הבא (מו"ק ט א). פסק דין בתורה מ"הלכה למעשה", שיש בו תוקף גדול יותר מהלכה סתם (על פי שיחת הרבי, התוועדויות ה’תשנ”ב ח"א עמ' 56-57). 

 

וכמו כן, על ידי השמחה העולם מתעלה לדרגה של גאולה. הרבי מציע לנו לנסות את השמחה ולהיוכח בגאולה… וכבר להתחיל לקיים מה שאמר הנביא ישעי': ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה (ישעי' יב ג).

 

בשמחה נכללים, כמובן, שירה ומחול. וכפי שמציין השל"ה הקדוש:

עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא: כלומר, עתידין כשיתבשרו להגאולה, יאמרו שירה על מה שעתיד לבוא, דהיינו על הנסים שיבואו שיתבשרו עליהם יקדימו לשורר מיד, ויהיו בחוזק אמונתם כאילו נעשה, וזהו "שירו לה' שיר חדש" ואח"כ כתיב: "כי נפלאות עשה". ואע"פ שעדיין לא נעשה, (הרי הם מרגישים) כאילו הוא עשה… להיותם גבורי כוח ואמיץ לב בהאמונה (השל"ה הקדוש, פרשת בשלח בביאור דברי המדרש).

 

זוהי הזכות הגדולה של הדור של עקבתא דמשיחא, ששמחים עוד קודם הגאולה, שהרי ידוע שחזקיהו המלך לא זכה להיות המלך המשיח, אף שהיה ראוי לכך, מפני שלא אמר שירה כשנתבשר על הגאולה שבימיו. שירתו הידועה הכתובה במקרא נאמרה רק לאחר שנושע בפועל ממש. אך קודם לכן לא אמר שירה אף שבטח בה' בביטחון גמור ומוחלט, מה שאין כן דורנו זה, דור עקבתא דמשיחא, השמחים בבשורת הגאולה טרם הגאולה. וגם בעניין זה (על פי השל"ה הקדוש), הנשים הן המובילות באמונתן התמימה והחזקה בדברי נביא הגאולה:

ומצינו מדה זו היתה בנשים יותר מבאנשים. ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, כי האמינו בה' ולקחו תופים ומחולות, כי האמינו בתשועת ה' אשר יעשה להם (השל"ה הקדוש, פרשת בשלח בביאור דברי המדרש).

 

ועוד מסביר השל"ה הקדוש, שעל זה נאמר: שירו לה' שיר חדש, כפי שאומרים בעלי ה'תוספות', שכל השירות שלפני הגאולה הן "שירה חדשה" לשון נקבה, כי כשם שהנקבה יש לה צער לידה, כך יש צער גלויות לאחר שירות אלה, אך "שיר חדש", לשון זכר, הוא השיר של הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות, בדומה לזכר שאין לו צער לידה. וכוונת הפסוק היא, שישירו לה' את שיר הגאולה עוד קודם הגאולה, ברגעים האחרונים של הגלות, שבהם החושך הוא כפול ומכופל, מתוך ביטחון מוחלט בה' שגואל אותנו מיד ממש, עד שאיננו רק רגועים וישנים בשלווה, אלא כבר מתחילים לחיות את הגאולה ושרים לה' שיר מיוחד, שיר חדש, שיר של הגאולה האמיתית והשלימה.    

 

 

להפוך את השטות דלעומת זה לשטות דקדושה

דרך השמחה הטובה ביותר היא בכל עוז, דוגמת דוד המלך שהיה מכרכר בכל עוז לפני ארון ה', מה שהיה קשה למיכל לקבל. ודוגמת ר' יהודה בן אלעאי שהיה זורק את ההדסים כלפי מעלה. אמנם רבי זירא אמר לו, שהוא מבייש את החכמים במעשה השטות שלו… אך כשגילו את קדושתו, אמרו: אהני ליה שוטיה לסבא, או אהני ליה שטותיה לסבא או אהני ליה שיטתיה לסבא. כלומר, שוט ההדסים שהיה שטות הקדושה שלו, היה גם שיטתו בחיים, וזה הועיל לו להיות איש קדוש ומיוחד. ללמדנו, שהשמחה בדרך של שטות שלמעלה מטעם ודעת, היא דוקא הדרך להביא את הגאולה:

…כל העבודה היא להפוך השטות דלעומת זה לשטות דקדושה, ועי"ז נעשה נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ועי"ז ממשיכים שיהי' לו ית' דירה בתחתונים. וכמו הדירה הרי האדם דר בה בכל עצמותו ומהותו, הנה כמו"כ הוא בתחתונים שהם דירה לו ית', הכוונה שממשיכים לא רק גילויים כ"א נמצא בהם עצמות ומהות א"ס ב"ה. וזהו תכלית בריאת והשתלשלות העולמות (הרבי, באתי לגני, י' שבט, תורת מנחם, חלק ב' עמ' 198-199).

 

עבודת ה' באופן של שטות דקדושה, אומר הרבי, נדרשת מכל יהודי, כי זוהי הדרך לנצח במלחמה, ולשם כך ניתנים לו כל הכוחות מלמעלה. וזה לשון קדשו:

…מבואר שמאחר ומכל יהודי נדרש שעבודת ה' שלו תהיה באופן של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, לכך ניתנים לו מלמעלה האוצרות כמוסים וחתומים, שבהם גנוזות אבנים יקרות מדורי דורות, כדי לנצח במלחמה (הרבי, ספר השליחות עמ' 52).    

 

כי הקב"ה הוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולכן הכל כפתיים אצלו, והדרך להגיע לעצמותו היא על ידי ביטול הרצון, שלמעלה מטעם ודעת, ובחינה ומדרגה זו נקראת שטות. ולכן גם הנביא נקרא משוגע, כי התגלות הנבואה היתה בהפשטת הגשמיות – הפשטת הלבושים של המידות והשכל, ביטול הכוחות והחושים שלמעלה מטעם ודעת, כך שאין יצר הרע מתגבר עליו בשום דבר, שזהו תנאי הכרחי לנבואה (ע"פ "באתי לגני" ה'שי"ת). ולכן גם הרבי העיד על עצמו שהוא משוגע על משיח. ואשרי מי שזוכה להיות "משוגע דקדושה" ומזרז את ביאת המשיח. והעיקר, לא להתפעל מן המלעיגים… ומי שעוסק בקדושה למעלה מטעם ודעת, וזוכה להיקרא "משוגע" אשריו וטוב לו… 

לכן צריכים להמשיך השכינה למטה

בעולם מלשון העלם והסתר

ע"י שטותא דקדושה דוקא

(הרבי, ספר המאמרים, באתי לגני, חלק ב' עמ' קכ"ב)

 

הבה נתבונן בהקשר זה בדברי הרמב"ם על השמחה בחג הסוכות בבית מקדש: השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציוה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו. שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר: אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר: ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'. שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' (סוף הלכות לולב).

 

ומסביר הרבי, אמנם, עדיין יכול מישהו לחשוב לעצמו, שבגלל גדלותו בתורה כו',  הריהו עושה "ליצנות" מעצמו, כאשר מטפח בידיו ורוקד ברגליו?!… ומה יאמרו על כך העומדים מסביבו – הרי בוז יבוזו לו!… לכך בא סיפור הנהגתו של דוד המלך, שלא התפעל מדברי מיכל שבזה ולעגה לו. וכפי שידוע היתה מיכל אשה כשרה, אשתו של דוד מלך ישראל. ועוד ידוע שהיתה מניחה תפילין, דבר הדורש כמה תנאים, גוף נקי, שעבוד המוח והלב ושלטון המוח על הלב וכו'… דבר שאינו שייך כל כך לנשים, ואף על פי כן לא מיחו בה חכמים… ופשיטא שהיתה מניחה תפילין כל היום, כמו שהיה נהוג בימיהם, ומכאן ברור שלעגה נבע מצד שכל דקדושה… אך מתשובתו של דוד המלך למדים הוראה נצחית, שכשם שדוד המלך הנכבד היה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה', כך צריך כל יהודי… ואפילו אחד כזה שעל פי תורה הוא נכבד ביותר – כדוד המלך! – צריך למחוא כפיים, לרקוד ברגליו, לפזז ולכרכר בכל עוז לפני ה'… ואכן כך נוהגים חיילי בית דוד!…

 

וצריך להבין את עניין השמחה… ששמחה פורצת גדר, בוקעת מחיצות ופותחת שערים. ועל ידי השמחה למטה מתגלה השמחה העליונה, ואז מתחברים ומתערבים ומתכללים יחד כל האורות העליונים, עד שאין שום הבדל בין מעלה ומטה, ימין ושמאל… וכמו מלך בשר ודם כשיוצא מגדרו ומהגבלותיו מתגלה לקטן וגדול בשווה… ועל ידי עבודתנו בשמחה גורמים ליושב בשמים ישחק, ואז קץ שם לחושך, ומחושך כפול ומכופל באים לאור גדול והיה לך ה' לאור עולם (על פי שיחת הרבי – התוועדויות ה’תשמ”ח חלק ד עמ' 2190-2192, אדמו"ר הזקן – ליקוטי תורה עמ' 40).

 

 

התנועה דהיציאה מן הגלות אל הגאולה

המהר"ל מפראג מסביר שהגאולה היא הוויה חדשה לגמרי, שאינה יכולה לצמוח מתוך המציאות הקודמת, אלא דווקא על ידי התבטלות המציאות הקודמת, ובמעבר מהעולם הישן לעולם החדש נוצר חלל ריק, שלתוכו פורצת המציאות החדשה. ובשלב המעבר קורה מה שנגלה לנגד עינינו, קורסת המערכת הכללית, כלכלה, ביטחון, חינוך וכו'. ונעשה בלבול ואנדרלמוסיה בעולם…    

 

הרבי מלך המשיח שליט"א אומר שאפשר להיות בעיצומו של נס ולא להרגיש בו כלל… בדומה למה שהיה בזמן יציאת מצרים, בשיא השיאים של הנסים – בקריעת ים סוף, זמן גילוי האורות הנעלים ביותר, כשראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, כפי שמתאר המדרש:

כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט שנאמר: "דרכת בים סוסים חומר מים רבים", והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים טיט ובים טיט, במצרים חומר ולבנים ובים חומר מים רבים, הוי: וימרו על ים בים סוף (מדרש רבה, פרשת בשלח).  

 

על כן, תפקידנו להסתכל בגודל השעה ולא להתעסק בחומר ולבנים. עלינו לקבל בשמחה את תחילת הצמיחה החדשה, הטובה והטהורה של אחרית הימים, ואף להאיץ את תהליך הגאולה בכוחותינו הגלויים והפנימיים, על ידי ההכרה בעובדה, שאנו חיים בתהליך של גאולה, ולקבל עלינו הנהגות של גאולים. לפקוח את העיניים ולראות את כבוד ה' שנגלה עלינו, כשכל נבואות הגאולה מתקיימות זו אחר זו. פתיחת מעיינות החכמה העליונים – היינו גילוי תורת החסידות, ומצד שני, כל ההתפתחויות בתחום הטכנולוגי, גנטי, חקלאי והכלל אנושי.

 

רואים שינויים גשמיים בעקבות שינויים רוחניים. כך למשל, חידושי המדע האחרונים בתורת הקוונטים נוגעים בנושאים עמוקים בפנימיות התורה, כמו: בחירה חפשית, השפעת מחשבות נבראים בעלי בחירה (יהודים) על העולם הגשמי שמסביבם ויכולת בעלי הבחירה לשלוט על העבר – לברוא.

 

רואים בימינו דבר נפלא איך המדע, שהדגיש בעבר את כוחו ועוצם ידו, ובשל כך הרסו משכילים את החינוך היהודי לפני כמאתיים שנה, ומהם יצאו הסוציאליסטים והקומוניסטים וכיוצא בהם, משנה כיוון ומתהפך. כיום מדענים גויים לומדים חסידות ומדברים על השגחה פרטית, לומדים על מציאות הנפש ועל תחיית המתים, לומדים על גיל העולם שתואם את דעת התורה ועוד ועוד…

 

אפשר לגלות את ה' ואת מלכותו בטבע, ולהאמין שכשם שהקב"ה מקשר את כל קצווי תבל בדרך הטבע, דבר שהיה קשה להאמין לפני זמן לא רב, כך יכול הקב"ה לגאול אותנו ולהביא לנו את משיח צדקנו בשעתא חדא וברגעא חדא.

אנו מתקרבים יותר ויותר ליעוד שלא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד (הרמב"ם, סוף הלכות מלכים). ועל כך אומר הרבי מה”מ שיל”ו:

הדבר היחידי שחסר עדיין, הוא – עצם התנועה דהיציאה מן הגלות אל הגאולה שצריכה להיות תכף ומיד כהרף עין!…

ותנועה זאת צריכה להיות בדרך הטבע, היינו, שאין צורך להגיע לנס גלוי, ואפילו לא לנס נסתר מכיון שנמצאים כבר לאחרי שעברנו את כל השנים עד עתה, ולאחרי שזכינו ללמוד פנימיות התורה בכלל, ופנימיות התורה מנשיא דורנו בפרט (הרבי, שיחות קודש ה’תשנ”ב ע' 71, בלתי מוגה).  

 

היציאה מן הגלות צריכה להיות בחיפזון, באופן של בריחה:

כעת זהו הזמן ש"הנה זה עומד אחר כתלנו", זהו הזמן שצריכים כבר לצאת מן הגלות, ומהגלות צריכים לצאת בחיפזון דוקא. ומה אם בגלות מצרים הוצרכו לילך בחיפזון מהגלות האחרון, שהיא גלות הרבה יותר גדולה וקשה, בודאי שיש לילך בחיפזון. מגלות כזו יש לברוח ולא לעשות כלל חשבונות! לא חשבונות פרטיים, שקודם הוא יעסוק עם עצמו, ולא חשבונות של השני, במה לעסוק איתו קודם, אלא ללכת בחיפזון, לברוח מהגלות עם מה שרק אפשר (שיחת הרבי, ש"פ שמיני ה’תשי”ב).  

 

ועוד שעבודתו של יהודי בענין הפסח, סיום העבודה דזמן הגלות, עד לדילוג וקפיצה אל הגאולה, היא באופן של מציאה, היינו, שמאיר אצלו הענין ד"מצאתי דוד עבדי", גילוי בחי' היחידה, "א משיח איד", שאז, כל עניניו הם באופן של מציאה – "נמצא" דייקא, ולא "נתברר" וכיו"ב, למעלה מענין של בירורים כו', מכיון שנעשה אצלו גילוי בחי' היחידה, "מצאתי דוד עבדי" (הרבי, התוועדויות ה’תשמ”ח, ח"ג עמ' 73).

 

כי ענינו של משיח הוא – בחינת היחידה, אשר ניצוץ ממנו ישנו בנשמת כל אחד ואחד מישראל – בחינת היחידה שבנפש, עצם הנפש, שלכן נקרא בשם "יחידה" – על שם שמיוחדת עם בחינת "יחיד", "יחידו של עולם", כפי שאומרים בנוסח ד"הושענות": "יחידה ליחדך"…

ועל כן באה ההוראה האמורה – שיש להכניס את "רוחו של משיח", בחינת היחידה, בכל עניני המבצעים:

כאשר עבודתו של יהודי היא מצד בחינת היחידה – לא נוגע אצלו שום דבר מלבד "יחידו של עולם" ("יחידה ליחדך"), ובמילא אין נתינת מקום כלל לעניני "חשבונות", מה יאמר "פלוני בן פלוני", מה יאמרו "מלאכים", מלאך הממונה על הפרנסה (וכיו"ב) – דמכיוון שקשור עם בחינת" יחיד", "יחידה ליחדך", הרי הוא למעלה מכל ענינים אלו, למעלה ממלאכים, ולמעלה מכל חשבונות (גם) דקדושה: כל מה שנוגע לו אינו אלא – קיום הרצון ד"יחידו של עולם" (התוועדויות ה’תשמ”ו חלק ג עמ' 152-153).

 

ועוד בעניין עבודת המציאה – "מצאתי דוד עבדי", דהיינו, מציאת המשיח, מציאת היחידה הכללית. יש להתחבר עם ה"יחידה הכללית", כלומר: לזהות את המשיח ולהבין שהוא כבר נמצא, שעל ידי זה מתגלה בחינת היחידה שלו עצמו, גילוי בחינת המשיח שבו – הגילוי שהוא: "א משיח איד" – יהודי של משיח, יהודי שכל מציאותו היא משיח. יהודי שמחבר את ה"יש הנפרד" עם ה"יש האמיתי" בהיותו חד ממש עם הקב"ה… על ידי שממשיך בכנסת ישראל בכלל ובעצמו בפרט את אור האין סוף… ובלשון העם שהוא: "משיחיסט".

 

מתברר שכל יהודי הוא: "א משיח איד" – ("משיחיסט") בפנימיותו, והוא צריך רק לגלות זאת לעצמו – על ידי שימצא ויגלה את בחי' היחידה שלו. 

 

ובענין זה העצה היעוצה להשתמש בלשון קדשו של הרבי: "א משיח איד", כתחליף למלה: "משיחיסט", ולומר: אני "א משיח איד", או אנחנו "משיח אידן", ואולי כך תחדור נבואת הגאולה של הרבי באופן המתקבל…

 

ובלשון אחר מדגיש הרבי ואומר, שבעצם הכל תלוי בנו, כי:

האדון אומר לעבד: אתה צריך לגלות את כוחותיך הפנימיים כאילו שאתה האדון ועליך להביא את המשיח בפועל ממש (הרבי, כ"ח ניסן ה’תנש”א).

אם כן האחריות מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, ואין אנו רשאים להתחמק ממנה. עלינו לגלות את האמת הפנימית שלנו ואת הכוח העצום הטמון בה, ועל ידי זה לגלות את המלך המשיח, ולהביא אותו בפועל ממש. 

 

 

צריך להתחיל את ה"רכוש גדול"

נמצאים עתה ביום שישי אחר חצות (שזהו סוף האלף השישי), וצריך כבר להתחיל ה"טועמי' חיים זכו". אזי כשם שביציאת מצרים הי' ה"ויהי בשלח פרעה את העם" ברכוש גדול, והי' זה כאשר מצרים עדיין היו בתקפם עוד לפני היציאה משם – כך גם עכשיו, כיוון שזה כבר אחר חצות, ולאחרי פלג המנחה, צריך כבר להתחיל ה"רכוש גדול" ברוחניות וה"רכוש גדול" בגשמיות, ושיהי' בהרחבה (שיחת הרבי, י' שבט ה’תשי”ט). 

כאן מביא הרבי חידוש גדול, הבא בניגוד לשיטות המוסר הדורשות צמצומים והסתפקות במועט. הגיע הזמן של קבלת השכר על מעשינו ועבודתנו, והעבודה בימינו – לקבל את השפע האלוקי בגשמיות וברוחניות, ולהשתדל להיות עשירים מכל הבחינות, כפי שהרבי מדריך אותנו. ונשתמש בזה להפצת המעיינות, להקמת בתי חב"ד, לגמילות חסדים ללא הגבלה וכו'… ובעזרת ה' נעשה ונצליח!   

ולמי שעדיין קשה לעכל, שצריכים להיות עשירים ואף להשתדל לעשות כל מה שתלוי בנו כדי להגיע לכך. נזכיר, שגם ביציאת מצרים הובטחנו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וגם זכינו לצאת ברכוש גדול. שהרי שאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות… וביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים וכו'. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ושלא בערך…

 

 

לקבל פני משיח צדקנו

 

הרבי מוסר לנו דברים ברורים:

המינוי של דוד מלכא משיחא הלוא כבר היה

כמו שכתוב: "מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו"

צריכה רק להיות קבלת מלכותו ע"י העם

(שיחת הרבי, ש"פ משפטים ה’תנש”א)

 

ומזה מובן, שהדבר היחידי שנשאר עכשיו בעבודת השליחות, הוא – לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות! (שיחת הרבי, פרשת חיי שרה, כ"ה מרחשון ה’תשנ”ב).

 

…ועוד ועיקר – שכבר לא נשאר פנאי לדבר עוד משהו בכל זה… כיון שצריכים ללכת לקבל פני משיח צדקנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר – תיכף ומיד, ממש ממש ממש!… (משיחת ש"פ וירא, ח"י מרחשון ה’תשנ”ב – בלתי מוגה).

 

לקבל פני משיח צדקנו, פירושו, שהעם רוצה ומשתוקק מאוד לראות את המלך ולקבל עליו עול מלכותו מתוך התבטלות מוחלטת, כמו שאמרו במתן תורה:

 רצוננו לראות את מלכנו (רש"י לשמות יט ט)

וכמו שנאמר:

וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם (הושע ג ה)

וכמובן, לקיים את הוראותיו והדרכותיו.   

 

ומובן ופשוט, שמאחר שאנו עושים את העבודה והשליחות, ואף מקבלים את כל הכוחות והעזרה הדרושים לכך, שכך הובטחנו וכך מגיע לנו, מה שנותר הוא לדרוש מה' לקיים הבטחתו:

ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך… (ניצבים ל ג)

 

וכפי שמציע לנו הרבי, לבוא אל המשלח האמיתי – הקב"ה, ולומר לו:

עשינו שליחותך

עתה קיים, "אני אעשה מה שעלי"

בהבאת גואל אחרון, משיח צדקנו, "שלח נא ביד תשלח"

ויתרה מזו, שעצמות ומהות נעשה משיח צדקנו

(הרבי, שיחות קודש ה’תשנ”ב חלק א עמ' 320)

 

 

לימוד פנימיות התורה – סוד התורה

לימוד פנימיות התורה הוא דבר חשוב ביותר ועיקרי בהכנה לגאולה, ומפני חשיבותו ייחדנו עליו פרק בפני עצמו. ראה הפרק הבא.