ביום בו מלאו לי חמש שנים – כ' מרחשון, תרכ"ו – הכניס אותי אבי אל הסבא שיברך אותי. לאחר שהסבא ברך אותי, עמדתי בצד ושמעתי למה שהסבא דבר עם אבי.

אחד הדברים שאמר הסבא לאבי היה:

"הסבא הרבי הזקן אמר: הבעל שם טוב נשמתו עדן, הוא אברהם אבינו של חסידות, על אברהם אבינו כתוב שהיה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו, אברהם אבינו מסר את נפשו לקרב את הפשוט שבפשוטים לאלוקות, וכך עשה גם הסבא, הבעל שם טוב נשמתו עדן. הוא היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו, ומסר את נפשו כדי לקרב את היהודי הפשוט.

על אברהם אבינו – אומר הסבא לאבי בשם סבו רבינו הזקן – כתוב: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה בא אברהם התחיל להאיר". עד אברהם אבינו היו גם כן צדיקים גדולים, ברם היו אלה צדיקים של אפילה. אברהם אבינו היה הצדיק הראשון שהתחיל להאיר. עד לסבא הבעל שם טוב נשמתו עדן היה העולם בית אפל, אצל הבני תורה היה אור במושבותם, ואילו אצל סתם בעלי בתים ויהודים פשוטים בפרט, היה העולם – בית אפל, ובא הסבא הבעל שם טוב והתחיל להאיר.

הסבא הבעל שם טוב נשמתו עדן, חצב חלונות בבית האפל של העולם. "אמן" זה חלון, "אמן יהא שמי' רבא" זה חלון, "ברוך הוא וברוך שמו" זה חלון, ובשיטה אמיתית זו, שהתפילה ואמירת תהלים של היהודים הפשוטים חביב מאוד אצל ה' יתברך, האיר הבעל שם טוב את הבית האפל של העולם באור אותיות התורה, התפילה והתהלים".

זאת שמעתי כשהייתי בגיל חמש, כעבור עשר שנים שמעתי מאבי הסבר נרחב על ענין האותיות שענינן הוא ענין האור, ויתרון המעשה של אותיות הדיבור, שדיבור מעורר את עצם הנפש, כמו שכתוב: "נפשי יצאה בדברו", הדיבור שלו עורר את הנפש שלי, וזהו מה שאנו אומרים: "וכל עצמותי תאמרנה". בדיבור מתבטא כל העצמיות. ברם זהו רק כאשר הדיבור הוא בהתלהבות עם חיות פנימי של "ה' אלקיך אש אוכלה הוא".

ההתלהבות בתורה ובתפילה הבאה מהמושג של "ה' אלקיך אש אוכלה הוא", רק באלה שהם בבחינת "זכה נעשית לו סם חיים", אצל הזכה'ניקעס ישנה התלהבות זאת, אלה שלא זכו קרירים בעצמם ומקררים את כולם בפשטות של גליא שבתורה, קרירותם מקרישה ומחשיכה את המאור שבתורה.

המאור שבתורה שזה הפנימיות של גליא שבתורה – הנו הלבוש של הקב"ה נותן התורה יתברך.

להרגיש את המאור שבתורה ולראות את נותן התורה יתברך, זה רק על ידי תפילה באריכות כשמתבוננים בהשגה אלקית, ובשעה שההשגה האלקית בה הוא מתבונן, מאירה אצלו בלבו, מעוררת אותו באהבה ויראה ומביאה אותו לידי פועל טוב. אז מגיעים למאור שבתורה וחשים את נותן התורה ברוך הוא.

לא הלמדן ואף לא הגאון הם הזוכים למאור שבתורה. אפשר להיות למדן מופלג וגאון, מחדש חידושים בתורה, עם שפע של השכלה וסברות שכליות המבהילות את הרעיון, אבל למאור שבתורה אין לו שום שייכות ומה הוא נותן התורה, אין לו שום ציור, שכן כל ענין של אלקות הוא ממנו והלאה.

את המאור שבתורה מרגיש העובד, המתפלל מתוך התבוננות בהשגה אלקית, לו יש הרגשה במאור שבתורה ולו ישנם כלי ההשגה וההשערה באלקות.

התמימים צריכים לזכך את ההנחות המקובלות בעולם ולחמם את הרחוב היהודי הקריר. הזיכוך של ההנחות המקובלות אינו בדרך של דחיה וביטול, כפי שזה נהוג בהתוועדות חסידית, שכן זה טוב רק לשעה בלבד וכהקדמה כללית לעבודת הזיכוך.

כל עבודה זקוקה להקדמה, בפרט העבודה של הנפש הבהמית וסייעתה זקוקה להקדמה חזקה, שזה הכאה כללית המביאה לביטול כללי במהותה של הנפש הבהמית.

(חלק משיחת הרבי הרש"ב עם התמימים בסעודת שמחת תורה תרס"א במלאת שלש שנים להתייסדות ישיבת תומכי תמימים באולם הגדול הנקרא "הזאל הגדול")