דברי שלמה המלך החכם מכל אדם "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" נכון לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. ובאמת עדיף להיות יהודי פשוט ואפילו דל במוחין, אך בעל תכונות טובות אוהב שלום מאשר בעל מוחין רחבים המקיים מצוות בהידורים רבים וחומרות אין קץ, עד שמרוב הקפדות בא לידי מריבות. "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" – מי שלומד תורה מתוך אהבת ה' עד שמקושר באופן תמידי לנותן התורה מובטח לו שיעבוד את ה' בשמחה.

להלן סיפור מאלף של הרבי הריי"ץ על הבעל שם טוב ותלמידיו המוכיח לנו עד כמה דברים אלה נכוחים:

למורנו הבעל שם טוב היו הרבה תלמידים מהם למדנים גדולים ובעלי רוח הקודש ומהם יהודים פשוטים רובם בעלי מלאכה שגרו בכפרים ועיירות ובקושי ידעו ללמוד.

אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב היה ר' נתן לייוענטדהנדלר סוחר בדים מהעיר בראד, תלמיד חכם שעיקר עיסוקו היה בלימוד תורה. בכל עתות הפנאי שלו למד תורה בשקידה רבה במיוחד בלילות וגם מצוות קיים בהידור רב. לעומת זאת, לא שקד כל כך בעבודת המידות, מידותיו היו של אדם רגיל שנהג על פי ההלכה אולם בלי עבודה מיוחדת ובלי ויתורים מיוחדים של חסד לפנים משורת הדין. הבעל שם טוב העיר לו שצריך לעבוד גם על המידות, אולם ר' נתן המשיך כדרכו להרבות בלימוד דוקא, וגם את ילדיו חינך באופן הזה, עד שגם הם הלכו בעקבותיו והפכו ברבות הימים ללמדנים גדולים.

לבעל שם טוב היה עוד חסיד מקושר ששמו ר' אברהם בעלישצעניקר מהעירה בעלישצעניץ. ר' אברהם היה יהודי פשוט שבקושי למד ומה שלמד היה רק מה שכתוב ביידיש וגם את זה למד בקושי רב.

הוא כמובן התפלל אולם בלי להבין את פירוש המילים שבתפילה, אך הוא היה בעל עבודה, שעמל לתקן את מידותיו וכל עבודת ה' שלו וקיום המצוות היו בשמחה.

ומי כהבעל שם טוב המקרב יהודים פשוטים שקרב גם אותו, אף שלחסידיו התלמידי חכמים וגדולי התורה חרה הדבר שהבעל שם טוב מקרב יהודים פשוטים, אם כי הם כיבדו מאד את הבעל שם טוב הקדוש, והיו חוזרים אף על התורות שלימד את היהודים הפשוטים.

באחת השבתות נזדמנו אל בית הבעל שם טוב שני חסידיו ר' נתן ור' אברהם. הבעל שם טוב לימד אז תורה על הפסוק: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו".

והסביר ואמר: אמנם עיקר עבודת ה' היא במוח ובלב – לימוד תורה ועבודת התפילה, כי על ידי עבודת התורה והתפילה, עבודת המידות והעבודה בענייני העולם נעשית בדרך ממילא, אף על פי כן, יתכן שתהיו במצב ש"ידיכם דמים מלאו". כך כשאתם נותנים צדקה לעני – "בפרישכם כפיכם", ואפילו צדקה ביד רחבה, אם אינכם מרגישים את הזולת אין זו עבודה, ואם כך, "אעלים עיני מכם" ולא אראה זאת. "גם אם תרבו תפילה" בעבודת המוחין אין זו עבודה, כי אינכם מרגישים את הזולת באמת.

ר' נתן שמע את סיפורי הבעל שם טוב ובהיותו תלמיד חכם הבין את דבריו בדרכו הוא והחל להתעמק בעבודת המוחין ועבודת הלב הנוגעות ללימוד תורה ותפילה.

לעומת זאת, ר' אברהם הבין מתורת הבעל שם טוב שעליו לעסוק בבירור וזיכוך מידותיו יותר מתמיד. מה שנגע לנפשו ביותר ולא נתן לו מנוח הוא העובדה שבאמת אין מרגישים את צער הזולת, וכשאין מרגישים את צער הזולת כאילו שופכים את דמו. כך המשיך לעבוד על עצמו, ובמשך הזמן גדל מאד בעבודתו זו.

עברו שנים, ופעם בחג הפסח עת ישבו הבעל שם טוב ותלמידיו בשולחן סדר פסח, דיבר הבעל שם טוב על מעלת היהודים הפשוטים, עבודה השונה בתכלית מעבודת בעלי התורה ועבודה, ועל הנחת רוח שיש לקב"ה דוקא מעבודתם. וכדי להמחיש להם את דרגת עבודתם הנעלית של היהודים הפשוטים, ביקש מהם לעצום את עיניהם, כשכל אחד מניח ידו על כתף חברו; ובהניחו ידיו על כתפי שנים מתלמידיו, החל לפזם איזה ניגון.

באותה שעה הכניס הבעל שם טוב את תלמידיו לביתו של ר' אברהם שחי בכפרו הקטן, כשהוא מסב לסדר פסח יחד עם משפחתו. בחדר קטן וצנוע מאד הצטופפה משפחתו, כשעל השולחן מונחים רק כמה כדי חרס ונר שמן יחיד שבקושי האיר את החדר. הדלות והעניות "צעקו" מכל פינה בחדר, אולם למרות זאת ערכה המשפחה את הסדר באחווה ובשמחה פנימית אמיתית.

מיד אחר כך העביר הבעל שם טוב את תלמידיו אל ביתו של ר' נתן שגר בעיר בראד, שם התכנסו כל בני המשפחה בחדר גדול מלא אור סביב שולחן מלא כל טוב, ריח העושר והכבוד נדפו מכל פינה, אולם שם בני הבית לא היו רגועים ולא מרוצים זה מזה. הם היו מנופחים ונרגזים.

הבעל שם טוב סיים את ניגונו והסיר ידיו מעל תלמידיו, ביקש מהם לפקוח עיניהם והסביר להם, שכאשר יהודי פשוט עושה עבודה אמיתית עם עצמו, הוא רואה את מעלת הזולת, ולכן הוא תמיד מרוצה ורוחו טובה; אף אם פרנסתו דחוקה ואין לו במה להאכיל את בני משפחתו. ואפילו ביום טוב גם אם אין לו די אוכל, הוא שמח בשמחת היום. לעומת זאת, מי שעבודתו היא במוח ובלב, אף שהיא עבודה גדולה, מכיון שאין בה עבודת המידות בפועל ובשלימות, הרי זה "בית מלא זבחי ריב".

ואכן כשמתכנסים עשרה מישראל ביחד בשמחה של מצוה הרי ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא". זהו מה שאמר שלמה המלך: "טוב פת חרבה ושלוה בה".

(על פי ספר המאמרים (לשון אידיש) מעמ' 215)