הרבי מליובאווטש זועק שאין פשרות בחינוך, ועל כן, יש לתת חינוך אמיתי עם כל ההידורים והחומרות ובשום אופן לא ללכת בדרך של פשרות ולא בדרך של קולות על מנת להתחשב בעולם וברוח הזמן. כך התלמידים יבינו וירגישו שיש בזה עניין עקרוני ורציני, דבר שיסייע להם לקבלו מתוך יראת כבוד.

ולהלן לשון קודשו:

מה שטוענים ש"ליובאוויטש" היא מאד קפדנית ("זייער שטרענג"), ולכן קשה למשוך לכאן תלמידים – הנה:

לכל לראש – לשון הגמרא הוא "עבדא בהפקירא ניחא לי'", ולא נאמר לשון כזה על יהודי אמריקני ח"ו.

ועוד זאת – אילו היו מתחשבים בכך, לא היה כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר מביא כלל את ליובאוויטש לאמריקא… כיון שליובאוויטש מעולם לא חיפשה "קולא", אדרבה: תמיד הוסיפו חומרא והידור.

כאשר כבוד קדושת מורי וחמי הגיע לאמריקא, לפולין וכיוצא בזה, היו כאלו שחששו וטענו שאם ילכו בדרך זו, לא יהיה אף אחד… ובמילא צריכים לילך בדרך של פשרות. ובסופו של דבר התברר שדוקא דרכו של הרבי, לא להניח פשרות וקולות, דוקא דרך זו הצליחה, לא רק באיכות, אלא גם בכמות – שהיו ריבוי תלמידים.

והסיבה לכך היא – שכאשר הולכים בדרך של פשרות, רואים התלמידים שנותנים להם לא חינוך אמיתי מצד עצמו, אלא מתנהגים עמהם לפי רוח הזמן; אבל כאשר לא מניחים שום קולות, אזי מרגישים התלמידים שנותנים להם ענין עקרוני ("מיט אַ פּרינציפּ"), ענין אמיתי שאינו משתנה לפי רוח הזמן. וענין זה גופא מביא תנועה של קירוב מצדם של התלמידים.

ועוד מעלה בזה: טבע האדם הוא שכאשר יודע שלא יוכל לפעול מאומה – אזי מלכתחילה לא יתווכח. כאשר יודעים שכאן (בישיבה זו) לא יוותרו על שום דבר – לא יתווכחו ההורים מלכתחילה, ויחשבו, מילא, הילד (או הילדה) שלי יהי' קצת יותר אדוק ("פרימער אַ ביסל").

ומלבד כל הסברות הנ"ל – הרי "אין חכם כבעל הנסיון", והנסיון הראה במוחש, כאמור, שכל אלו שהלכו בדרך של פשרות, הלכו סוף כל סוף לכיוון השמאלי ("אַלץ לינקער"), וכל אלו שהלכו בדרך ללא פשרות, הצליחו הן באיכות והן בכמות.

(משיחת הרבי באסרו חג השבועות ה'תשט"ו, תורת מנחם התוועדויות, חלק י"ד ס"ג)