פרשת דברים – דבר מלכות

מוצאי שבת כ״ט תמוז ה׳תשע״ג
בדבר מלכות ש”פ דברים, שבת חזון, תשעה באב (נדחה) אומר הרבי, שכאשר תשעה באב חל בשבת והתענית נדחית לעשירי, ישנו מעין המעלה דתשיעי ועשירי בתשרי.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
את הרחוב

 

משיחות ש"פ דברים, שבת חזון, תשעה באב (נדחה), יום א', עשירי באב (לפני תפלת ערבית)* ויום ב', י"א באב (לאחרי תפלת ערבית) ה'תנש"א

– תרגום מאידית –

 

א.  ימים אלו – ובפרט בבואנו משבת תשעה באב (נדחה) – הם ימים מסוגלים ביותר לביאת משיח צדקנו:

 

נוסף ע"כ שזה עיקר באמונת ישראל ("אני מאמין") ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"[1], בפירושו "שיבוא בכל יום" – ובפרט בעת הזאת בכלל, כמדובר לאחרונה כו"כ פעמים, שלפי כל סימני הגאולה הרי "הנה זה (משיח) בא"[2] תיכף ומיד ממש (וזה שמשיח עדיין לא בא אינו מובן כלל) – ה"ז מודגש יותר בימי חודש אב, כדאיתא במדרש[3]: "עלה ארי' במזל ארי' (חודש החמישי) והחריב את אריאל (בית המקדש) כו' על מנת שיבוא ארי' (זה הקב"ה) במזל ארי' (והפכתי אבלם לששון[4]) ויבנה אריאל". כלומר, שבחודש אב יהי' בנין בית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"[5]. ויתירה מזה: זוהי הכוונה והתנאי, ש"על מנת" זה הי' חורבן בית המקדש בחודש זה[6].

 

וכמודגש גם בשמו של החודש (כפי שנקרא ע"פ "מנהג ישראל (אשר) תורה היא"[7]) – "מנחם אב"[8], שלפני "אב" (לפני שם החודש בתורה[9]) מקדימים "מנחם" – נחמת הגאולה, המורה שבחודש זה תבוא נחמת הגאולה ("מנחם"), הנחמה על כל עניני אב, על ידי שמהפכים את הענינים הבלתי-רצויים דהירידה בחודש אב להעלי' הכי גדולה ("מנחם"[10]) – "שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל" (אשר "על מנת" כן היתה הירידה), כנ"ל.

 

ב.  בחודש מנחם-אב עצמו ה"ז בתוקף יותר ביום תשעה באב, הן מצד כללות היום, והן מצד קביעותו בשנה זו ביום השבת:

 

אמרו חז"ל[11] שביום תשעה באב (יום שחרב הבית) "יליד מלכא משיחא". וענין זה חוזר על עצמו מחדש בכל[12] תשעה באב[13]. והיות שביום הולדתו של אדם "מזלו גובר"[14], נמצא, שבתשעה באב מתגבר מזלו של משיח צדקנו והוא יום מסוגל עבור הגאולה האמיתית והשלימה.

 

וענין זה נוגע גם להלכה למעשה, כדאיתא בכתבי האריז"ל[15], שאומרים תפלת נחם ("פסוקי נחמה") ביום תשעה באב במנחה – "כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא[16] מנחם"[17].

 

ויש לומר, שכאשר תשעה באב חל בשבת (כבקביעות שנה זו), והתענית (ואמירת נחם) נדחית ליום א', אזי נדחים רק הענינים הבלתי-רצויים – ענין הצום ודיני עינוי ואבילות כו', אבל הענינים החיוביים והרצויים – שביום זה נולד מושיען של ישראל – אינם נדחים, ואפילו לא נחלשים ח"ו ע"י השבת. ואדרבה: הענינים הטובים ישנם יותר בגלוי ובתוקף ביום השבת[18].

 

והטעם לזה – יש לומר: כיון שכל עניני העולם – כולל גם הענינים הכי נעלים בסדר השתלשלות (כמו המלאכים ואפילו עשר ספירות וכו') – נבראו "בשביל ישראל" (ו"בשביל התורה")[19], [ו"מחשבתן של ישראל" "קדמה לתורה"[20] (התורה ניתנה בשביל בני ישראל, שנאמר צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל)[21]  – הרי לא תתכן מציאות בעולם, כולל קביעות בזמן (התלוי במהלך השמש והלבנה והמזלות[22]) שנברא בשביל ישראל, אשר תפריע או תחליש ח"ו המשכת וגילוי הקדושה אצל בנ"י, כולל ועאכו"כ ענין כה עיקרי בבנ"י כמו לידת והתגברות מזלו של משיח (בתשעה באב).

 

ועאכו"כ כאשר מדובר בנוגע ליום השבת (קביעת תשעה באב בשבת): כיון שבנ"י הם "בן זוגך"[23] של שבת [הן שבת והן בנ"י ה"ה למעלה ונבדלים מעניני העולם[24] (שאר ימי השבוע, שלכל אחד מהם ישנו "בן זוג")], ושבת קשורה עם הגילוי דהגאולה (כמודגש בשירו של יום, "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[25] וכל שבת הוא מעין זה[26]) – הרי אי אפשר לומר, ששבת תדחה ח"ו ענין נעלה זה אצל בנ"י, הענין דלידת משיח צדקנו בתשעה באב. אלא אדרבה: שבת דוחה את כל הענינים הבלתי-רצויים דבנ"י (צום ועינוי) וענינים של היפך הגאולה, והיא מגלה יותר ומחזקת ביתר שאת וביתר עוז את עניני הגאולה בתשעה באב, הענין דלידת המשיח ביום זה.

 

ובפרט ששבת זו (תשעה באב) היא שבת חזון, חזון מלשון מחזה: בשבת זו "מראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק" (כידוע התורה בזה[27]), ובפרט שמבארים זאת במשל מלבוש ובגד ("מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר וכו'", אע"פ שבנמשל מדובר אודות בית המקדש), המורה שגילוי המקדש נמשך יותר בגלוי בבחי' לבוש[28] (מקיף הקרוב), שקרוב יותר לאדם (ממקיף הרחוק דבית)[29], ע"ד הענין דבגדי כהונה (במקדש) – מובן איפוא (במכ"ש מכל שבת), שהגילוי דמושיען של ישראל ביום זה הוא ביתר שאת וביתר עוז. וכמודגש גם בסיום הפטרת שבת חזון: "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"[30].

 

ג.  העילוי הנ"ל דשבת תשעה באב מודגש יותר בענין האכילה ושתי' שביום זה, כאשר ישנה המצוה דעונג שבת, "לענגו בעונג אכילה ושתי'"[31], "דגים גדולים . . בשר ויין"[32], עד שאפילו בנוגע לסעודה השלישית (בתשעה באב שחל בשבת), סעודה המפסקת – הדין הוא[33] ש"אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו".

 

רואים מכאן, שביום התענית שחל בשבת ישנה לא רק שלילת העינוי ע"י העדר אכילה ושתי', אלא גם ובעיקר – השמחה והתענוג שישנם באכילת בשר שמן ושתיית יין ישן [ויש לומר, שביום התענית שחל בשבת צריכים להוסיף בזה יותר מבשאר שבתות השנה, כדי לשלול את הקס"ד דיום התענית[34]].

 

והביאור בזה הוא – כמדובר כמה פעמים[35] – שתענית בפנימיותה היא ענין טוב – "יום רצון לה'"[36]. והכוונה הפנימית שבתעניות היא – שיתגלה ענינם הטוב, יהפכו ימים אלו "להיות יום טוב וימי ששון ושמחה"[37], כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה. והענין הפנימי דהתענית נמצא בגלוי כאשר התענית חלה ביום השבת – שאז נדחה רק ענין הצום, אך לא הענין הטוב ("יום רצון לה'"), ואדרבה: היות שכל שבת הוא יום רצון[38], "חמדת ימים אותו קראת"[39], ומצוה לענגו כו', וזהו יום הקשור עם הגאולה (כנ"ל) – הרי אז ה"עת רצון" דהתענית הוא ביתר שאת וביתר עוז, ואזי התענית היא כ"יום טוב ויום ששון ושמחה"*36, מעין ודוגמת כפי שיהי' בימות המשיח. ועד שדחיית התענית ע"י שבת נותנת כח לדחותה לגמרי (בימות המשיח), כפי שמודגש במיוחד בתשעה באב שחל להיות בשבת "ודחינהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה"[40].

 

ויש לומר, שענין זה נמצא בהדגשה יתירה בסעודת תשעה באב שחל בשבת – שכן בתשעה באב ישנו הגילוי דלידת המשיח (כנ"ל), ובפרט לאחרי חצות היום, בזמן תפלת מנחה (כש"נולד המשיח"), ובפרט בסעודה המפסקת – הסעודה השלישית של השבת, כי סעודה שלישית בכל שבת ה"ה קשורה[41] עם הסעודה דלעתיד לבוא, סעודת לויתן ושור הבר ושתיית יין המשומר[42] (סעודה גשמית[43]), ועאכו"כ סעודה שלישית (הסעודה המפסקת) של שבת תשעה באב, כאשר "נולד המשיח"[44].

 

ד.  ויש לומר יתירה מזו, שכאשר תשעה באב חל בשבת והתענית נדחית לעשירי, ישנו מעין המעלה דתשיעי ועשירי בתשרי (ערב יום הכפורים ויום הכפורים) – כדברי חז"ל[45] "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

 

ובהקדים השייכות דתשעה באב עם יום הכפורים:

 

ימי[46] הצומות – שכולם מדברי קבלה ומדרבנן – יש להם שייכות, הם מעין ונמשכים מהצום דיום הכפורים שהוא מן התורה. כידוע שכל המצוות דרבנן הם "כעין דאורייתא"[47], עד שהן "יוצאות ונמשכות ממצות התורה" (דוגמתן)[48].

 

מבין ד' הצומות גופא, הרי תשעה באב הכי דומה ליוהכ"פ – "אין בין תשעה באב ליום הכפורים כו'"[49], "תשעה באב לילו כיומו לכל דבר כו' ובין השמשות שלו אסור כיוהכ"פ"[50].

 

ובפרט ע"פ דברי חז"ל[51], שמשווים את היום טוב דט"ו באב – שבא כתיקון על הדברים שאירעו בתשעה באב ("יום[52] שכלו בו מתי מדבר"[53], כאשר תמה הגזירה של מתי מדבר שאירעה בתשעה באב[54]) – עם יום הכפורים – "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים כו'".

 

ובפנימיות הענינים[55]: גודל העילוי דתשעה באב, הזמן דלידת המשיח (שבזמן הגלות ה"ז בהעלם) מתבטא בגלוי בחמשה עשר באב, כאשר קיימא סיהרא באשלמותא[56], ונעשית עלי' ושלימות בלבנה (ספירת המלכות), בחי' דוד מלכא משיחא (כמו שאומרים בקידוש לבנה), לאחרי גודל הירידה וההעלם שבזה בתשעה באב (בזמן הגלות), שהוא "על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל". ומעין גילוי זה ישנו בשבת תשעה באב – כאשר נמצא בגלוי רק הטוב הפנימי (לידת המשיח) בתשעה באב. ולכן (גם) "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" – בגלל גודל העלי' דט"ו באב, "שאז מאיר מעין גילוי דלעתיד שאין בו הפסק"[57], הקשור עם בנין בית המקדש[58].

 

ולכן משווים את גודל היו"ט דחמשה עשר באב עם יוהכ"פ – כי ב"אחת בשנה"[59] דיוהכ"פ – הקשור עם גילוי היחידה[60] (משיח, בחי' יחידה הכללית[61]) – נפעלת גם עליית המלכות בפנימיות עתיק, "שהוא ג"כ מעין דלעתיד"[62] (וקשור גם עם בית המקדש[63]).

 

ולהוסיף, שהסיום דה"שבעה דנחמתא" (שבא אחרי תשעה באב) הוא בראש השנה[64] ("מאחר תשעה באב עד ראש השנה"[65]), דהשלימות של ר"ה הוא – ביוהכ"פ[66] (ר"ה בבחי' פנימיות[67]). ויוהכ"פ הוא "יום חתונתו זה מתן-תורה" (דלוחות האחרונות)[68] – הסיום דארבעים יום האחרונים של משה בהר, שהתחילו בר"ח אלול, לאחרי מ' הימים האמצעיים מי"ז תמוז עד ר"ח אלול (כולל תשעה באב וט"ו באב)[69]. וע"פ המדובר לעיל, שבשבת תשעה באב מתגלה הטוב הפנימי וגודל העילוי דתשעה באב (מעין דיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים בגאולה האמיתית והשלימה) – נמצא, שבתשעה באב עצמו ישנו ע"ד הגילוי דיוהכ"פ (רק שבזמן הגלות הוא נמצא בהעלם באותם השנים שתשעה באב חל להיות בימי החול).

 

ה.  ע"פ השייכות הנ"ל של תשעה באב עם יוהכ"פ – יש לומר, דמש"כ בנוגע ליוהכ"פ ש"כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי", הנה ע"ד ומעין זה ישנו בקביעות שנה זו כשתשעה באב חל בשבת, שאז קיים הענין ד"האוכל ושותה בתשיעי" (בתשיעי באב) בגלל מצות עונג שבת [ואדרבה, בהוספה (כנ"ל), וי"ל שהוא ע"ד האכו"ש בתשיעי בתשרי שצ"ל "כפי שיעור ב' ימים ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ"[70]], שעי"ז "מעלה עליו הכתוב" – הכתוב (תורה) עצמו פועל בו (בהאוכל) עלי' (מעלה עליו הכתוב), ועלי' "כאילו התענה תשיעי ועשירי", יש לו את המעלה (ע"י האכילה ושתי' בתשיעי) ד"התענה" – מעין עוה"ב ש"אין[71] בו לא אכילה ולא שתי'"[72] – "תשיעי ועשירי", שני ימים.

 

יתירה מזו: כיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", כולל גם "שיבוא בכל יום", ביום זה ממש (שבת תשעה באב ה'תנש"א), ואז התענית תדחה לגמרי, ותשעה באב יהי' יום טוב גדול – מובן איפוא שה"מעלה עליו הכתוב" (העלי') שנעשה על ידי "האוכל ושותה בתשיעי" (מעשינו ועבודתינו בתשעה באב זה) לא מתבטא ב"התענה (תשיעי ועשירי)", שכן יהי' אז אכילה ושתי' גם בעשירי באב[73], ובהאכילה ושתי' תהי' מעלה גדולה ביותר, ובפרט שבפשטות יהי' זה קשור גם עם חנוכת ביהמ"ק השלישי, שירד למטה תיכף ומיד ממש[74], ע"ד – ויתירה מזה – כמו המעלה והזכות דהאכילה ושתי' ביוהכ"פ (עשירי בתשרי) בחנוכת בית ראשון[75]. [ובמכ"ש וק"ו, שכן בימות המשיח תתבטל לגמרי התענית דתשעה באב (משא"כ דחיית התענית ביוהכ"פ בחנוכת בית ראשון היתה רק הוראת שעה)].

 

ולהוסיף, שבקביעות שנה זו (כשישנו "האוכל ושותה בתשיעי") הרי עשירי באב חל ביום אחד בשבוע – שהוא בדוגמת יום אחד הראשון (של מעשה בראשית) – כאשר "הקב"ה הי' יחיד בעולמו"[76]; ואם משיח בא תיכף ומיד ממש, הרי למחרת, יום אחד עשירי באב, תאיר בתכלית הגילוי אחדותו ית' – ע"ד הגילוי ד"אחת בשנה" דעשירי בתשרי (יחידה הקשורה עם יחיד שלמעלה[77]) – "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"[78]. וי"ל שהנ"ל גם מתאים לזה שיום עשירי בחודש קשור עם "העשירי יהי' קודש"[79], קדש מלה בגרמי'.

 

ו.  ויש להוסיף, שבקביעות שנה זו, כשתשעה באב חל בשבת, וגם התחלת "בין המצרים" (תענית שבעה עשר בתמוז) חלה בשבת (והתענית נדחית) – נמצא שההתחלה והסיום ד"תלתא דפורענותא" הוא לא בענין של פורעניות ח"ו, אלא אדרבה – ביום השבת, "חמדת ימים", ומצוה לענגו כו', וכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" הרי גם מחר לא תהי' תענית (ואפילו אם משיח יתעכב ח"ו, ה"ז תענית מחוץ לה"תלתא דפורענותא" שכבר נסתיימו בשבת).

 

ויש לומר, שזה מגלה גם את התוכן הפנימי של "תלתא דפורענותא" – כפי שהם כנגד ג' מוחין[80] [אלא שבזמן הגלות נמצאים ג' המוחין בהעלם ובהסתלקות[81]], כמו שיתגלה בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יהי' הכיבוש דכל עשר הארצות – נוסף לשבע ארצות, כנגד בירור ז' המדות, גם ג' הארצות דקיני קניזי וקדמוני, כנגד ג' המוחין[82]. ואדרבה: כיון שהגילוי דג' המוחין נעשה לאחרי ההעלם, ה"ז ביתר שאת וביתר עוז, כיתרון האור מן החושך[83].

 

ויש לקשר זה גם עם פרשיות השבוע ד"ג' השבועות" – פינחס, מטות-מסעי, דברים[84]: הצד השוה של ג' הפרשיות הוא, שבהם מדובר אודות חלוקת הארץ: בפ' פינחס – "לאלה תחלק הארץ בנחלה גו' אך בגורל יחלק את הארץ"[85]; בפ' מטות – בקשת בני גד וראובן "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה . . מעבר הירדן מזרחה"[86], ובפ' מסעי – "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה גו' אשר תתנחלו אותה בגורל גו'"[87]; ובפ' דברים – בהתחלת הפרשה, "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו וגו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו'"[88], ובסיום הפרשה, כיבוש ארץ סיחון ועוג ונתינתה לבני גד ובני ראובן[89].

 

ובפרטיות יותר – בג' הפרשיות מדובר אודות חלוקת הארץ כולה, לא רק בעבר הירדן מערבה, אלא גם בעבר הירדן מזרחה (נחלת בני גד ובני ראובן), שזה הי' ההתחלה דכיבוש וחלוקת ארץ ג' אומות קיני קניזי וקדמוני, "אדום ומואב ועמון[90] . . (ש)עתידים להיות ירושה לעתיד"[91]. ויש לומר, שבזה מרומז ג' המוחין שבאים יחד עם ז' המדות (כיבוש ז' ארצות מעבר הירדן מערבה) בג' השבתות ד"ג' השבועות" (כאשר קורין ג' פרשיות אלו בשנה זו) שמהם באים לה"שבע דנחמתא" שלאחרי זה.

 

ובעבודת האדם ה"ז מרמז על העבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל"[92] – כיבוש וחלוקת חלקו בעולם, ועשייתו "ארץ ישראל", דירה לו יתברך בתחתונים[93], ובתכלית השלימות – במחשבה דיבור ומעשה, כהכנה לעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות[94], כמדובר לעיל[95].

 

ז.  ויש לומר, שהענין דגילוי המשיח בתשעה באב (במנחה), וכפי שהוא קשור עם העבודה בארץ ישראל – מודגש יותר בפרשה שקורין בתפלת מנחה של שבת תשעה באב (שבת חזון), פ' ואתחנן:

 

ע"פ הכלל שהתורה היא נצחית[96] ותורה מלשון הוראה[97], כל הענינים בתורה הם נצחיים לעולם ועד, ונותנים הוראות נצחיות לבנ"י בכל זמן ובכל מקום – מתעוררת השאלה: מהי ההוראה הנצחית מ"ואתחנן אל ה'", תפלת משה להקב"ה להיכנס לארץ ישראל, תפלה ובקשה שלא נתקיימה אז, ובמילא ה"ז לכאורה בגדר ד"מאי דהוה הוה"[98]?

 

והביאור בזה: מובן ופשוט שתפלתו של משה נשארת תמיד בתוקף ובודאי אף תקויים, במכ"ש מתפלתו של כל צדיק [ובמכ"ש מזה ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[99]], עאכו"כ תפלתו של משה רבינו (שאפילו מעשה ידיו הם נצחיים[100], עאכו"כ תפלתו לה'), ובפרט שמשה התפלל על זה תקט"ו (כמנין "ואתחנן") תפלות[101].

 

אילו זכו היתה תפלת משה מתקיימת בשעתו, והוא הי' מכניס את בנ"י לארץ ישראל, ובונה את בית המקדש, ואזי הי' זה בית נצחי, בגאולה הנצחית – הגאולה השלימה, כמבואר בספרים[102].

 

מפני סיבות שונות הרי תפלת משה בשעתה לא נתקיימה אז בפועל בעוה"ז הגשמי (בגלל הגזירה שהיתה אז שמשה צריך להישאר עם בני דורו במדבר, כדלקמן), אבל להיותה תפלה של משה (ועוד תקט"ו תפלות) היא בודאי תתקיים, אלא שזה יהי' מאוחר יותר – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ש"גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון"[103], והוא יכניס את כל בנ"י לארץ ישראל, בגאולה שאין אחרי' גלות[104], ובבנין ביהמ"ק השלישי, בית נצחי[105].

 

יוצא מזה, שתפלתו של משה קיימת לעולם ופועלת פעולתה, רק לא בזמן ההוא, אלא לאחרי זמן – כשתבוא הגאולה הנצחית, ומשה – גואל ראשון הוא גואל אחרון – מכניס את כל בנ"י לארץ ישראל.

 

ח.  עפ"ז תובן גם ההוראה הנצחית מזה בכל הדורות:

 

משה התחיל תפלתו באמרו[106] "אתה החילות להראות את עבדך – פתח להיות עומד ומתפלל"[107], כלומר, ש"אע"פ שנגזרה גזירה [שמשה לא יכנס לארץ ישראל], אמר לו, ממך למדתי שאמרת לי ועתה הניחה לי וכי תופס הייתי בך אלא לפתוח פתח שבי הי' תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו"106, "אתה אין מי שימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך"106.

 

שכן, היות שמדובר אודות הכניסה לארץ ישראל והבאת הגאולה השלימה לכל בנ"י – הנה הגם שידע על הגזירה, עשה משה כל התלוי בו: להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ושוב פעם להתפלל, עד – להתפלל תקט"ו תפלות [או תפלה שחודרת את כל ט"ו הפעמים ת"ק דרגות דסדר השתלשלות, בין רקיע לרקיע מהשבעה רקיעים ובין רקיע לארץ[108]] – ואולי הוא יפעל שהקב"ה יבטל גזירתו ויתן לו להכניס את בנ"י לארץ ישראל.

 

יתירה מזה: אפילו לאחרי שאמר לו הקב"ה "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"[109] – הרי ספק גדול האם גם לזה ציית משה כביכול, שכן, הכלל הוא ש"כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא"[110], וא"כ אפילו כשהבעה"ב האמיתי (הקב"ה) מצוה על משה "צא", "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – מסתבר לומר, שמשה מסר את נפשו והמשיך לבקש ולהתפלל להכנס לארץ ישראל [וביחד עם זה כפשוט, שהדבר לא יזיק ח"ו ליהודי אחר, יהושע בן נון, שהקב"ה כבר קבע לפנ"ז שהוא יכניס את בנ"י לארץ ישראל];

 

ואפילו אם הי' בידי משה לפעול ע"י תפלתו שיכנס לארץ ישראל (ובודאי הי' יכול לפעול זאת, במכ"ש מתפלת כל צדיק כנ"ל) – הרי להיותו רועה ישראל אמיתי, ורבי אמיתי, מלמד תורה לישראל אמיתי – אינו יוצא מהגלות בהשאירו שם את תלמידיו (כהדין, ש"תלמיד שגלה כו' מגלין רבו עמו"[111]), אלא שלימות הגאולה שלו מתבטאת בכך שיחד איתו נגאלים כל תלמידיו[112] (במכ"ש מהקצה ההפכי, ש"הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו"110). ובמילא מובן, שתפלת משה להיכנס לארץ ישראל כללה בתוכה, שגם בנ"י שבדורו (דור דיעה), דור המדבר, יכנסו איתו לארץ ישראל בגאולה השלימה.

 

ומזה ישנו גם הלימוד לדורות – בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דור ודור[113], עד למשה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועד"ז בנוגע לבחי' משה שישנה בכאו"א מישראל[114] – שמבלי הבט על התפלות והבקשות שהיו עד עתה, צריכים עוד פעם ושוב פעם להתפלל ולבקש מהקב"ה "עד מתי"[115]

 

וברור הדבר שהתפלה והבקשה מתקיימים, ותיכף ומיד ממש – ובאופן ד"מתנת חנם" ("ואתחנן", "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם"[116]), שלא בערך לעבודה – באה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון", וכל בנ"י הולכים לארץ ישראל, בגאולה הנצחית, ויורד למטה ביהמ"ק השלישי הנצחי שעומד מוכן ובנוי למעלה73.

 

ט.  ענין זה מתחזק יותר כאשר נמצאים כעת בבית משולש, ביהכנ"ס, ביהמ"ד ובית מעשים טובים וגמילות חסדים, ובמיוחד – של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משה שבדורנו – שהוא מעין והכנה לבית המקדש השלישי, שאף הוא בית משולש[117]: ביתי בית תפלה[118], בית תורה (מקום סנהדרין ליד לשכת הגזית[119]), ובית גמילות חסדים (שנמשכת ע"י) הקרבת הקרבנות[120].

 

ובבית המשולש גופא נמצאים כעת בהתוועדות יחד עם כמה עשיריות מישראל, "ברוב עם הדרת מלך"[121], אשר נוסף לכך שכאו"א מישראל הוא בעה"ב על כל המציאות, ועאכו"כ על מציאותו הפרטית ועבודתו הפרטית ד"אדם כי יקריב – מכם קרבן לה'"[122], "מכם" דוקא[123], ועי"ז ה"ה מקריב גם את כל עניני העולם (דצח"ם)[124] שכלולים בו[125] (ובקרבן[126]) – ה"ז ביתר שאת וביתר עוז כאשר מתבטא הדבר באמצעות כו"כ עשיריות מישראל, שנמצאים באחדות, אשר האהבה והאחדות בין בנ"י מבטלת את סיבת הגלות[127], ובמילא – מתבטל המסובב (גלות), ותיכף ומיד ממש באה הגאולה.

 

ובפרט שנוסף לכך ה"ז גם זמן זכאי – שבת תשעה באב בזמן תפלת מנחה, כשנעשית התגברות חדשה ד(לידת ו)מזל משיח צדקנו, ונוסף לזה עוד – בשנת ה'תשנ"א, ר"ת הי' תהי' שנת נפלאות אראנו, עד להנפלאות דהגאולה האמיתית והשלימה (עליהם נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[128]).

 

ומכל זה מובן – שזמן זה ומקום זה ה"ה זמן ומקום הכי מסוגלים לביאת משיח צדקנו.

 

ובפשטות – שיהודי מאמין באמונה שלימה, שמשיח צדקנו, "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כו'"[129], ובתור "משיח ודאי" (עי"ז ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל")[130] – נכנס כעת ממש לבית הכנסת, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, הוא מוליך את כל בנ"י בתוך כלל ישראל לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי,

 

וכאמור – תיכף ומיד ממש, ברגע זה ממש בשבת תשעה באב ה'תנש"א, כך שעשירי במנחם אב – עשירי יהי' קודש – נעשה כבר קודש, נהפך ליום טוב ולששון ולשמחה,

 

ועאכו"כ אחד עשר במנחם אב, שקשור עם "אחד עשר יום מחורב" (שבפרשתנו[131]), בחי' אחד עשר דמתן-תורה בהר סיני (חורב), הגילוי דבחי' כתר (עד פנימיות הכתר)[132], כפי שהתורה היא בשרשה למעלה מעלה, למעלה מהעשר ספירות, וביחד עם זה נמשך מזה בכל העשר ספירות (כך שישנו "מהלך" ד"אחד עשר יום"), ובעבודת האדם – הענין דברכת התורה ("אשר נתן לנו את תורתו", תורתו של הקב"ה, "חמדה גנוזה"[133], עד כפי שאורייתא וקוב"ה כולא חד[134]), שבאה ונמשכת אח"כ בפרטי עניני תורה שיהודי לומד (עם עשר כחות נפשו). ועד"ז ישנו הגילוי ביום אחד עשר בכל חודש[135], ועאכו"כ בחודש מנחם אב – שקשור עם הגאולה (כנ"ל), ועם הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא"[136] – שלימות הגילוי ד"אחד עשר יום מחורב", בחי' אחד עשר שבתורה חדשה "מאתי", עצמותו ית', ובאופן ד"תצא", המשכה בכל הדרגות שלמטה מזה.

 

ועאכו"כ שישנה הגאולה בהימים שלאחרי זה, יום שני – כפליים דויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב[137], כפליים לתושי'[138] (שתורה נקראת תושי'[139]), שכפל קשור עם גאולה[140], ויום רביעי (בן זוגו דיום ראשון), ויום חמישי (בן זוגו דיום שני), ויום ששי (בן זוגו דיום שלישי),

 

ועאכו"כ יום ששי זה – חמשה עשר באב, כשקיימא סיהרא באשלמותא דכל חודש אב, וישראל דומין ומונין ללבנה[141], והם עתידים להתחדש כמותה[142].

 

י.  הגם ש"אני מאמין" ש"הנה זה (משיח) בא" ביום זה ממש (כנ"ל) – התורה מורה ליהודי, שעליו תמיד לעשות את עבודתו כדבעי ובשלימות לפי מצבו בהוה, כולל – עשיית הכנות מתאימות, והכנה רבתי[143], לעניני הקדושה שעליו לעשות מחר ומחרתיים ולאחר זמן.

 

וכרגיל בהתוועדויות אלו וכיו"ב, לקבל החלטות טובות להוסיף בכל עניני תורה ומצוות, ובהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, ונהוג להקדים ולהוסיף (לפני קבלת ההחלטות) – "אם ח"ו משיח יתעכב", כי "אחכה לו" שיבוא ביום זה ממש (כנ"ל), במילא מבהירים שההחלטות הטובות (הקשורות עם העבודה בזמן הגלות) הן "אם ח"ו משיח יתעכב".

 

ובאמת, גם לאחר ביאת המשיח, ישאר ויהי' המשך מהתורה והעבודה (וההחלטות טובות) בזמן הגלות, כידוע הביאור[144] במאחז"ל[145] "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שההכנה והכלי להגילויים והעבודה בגן-עדן ועד"ז בגאולה[146], ה"ז על ידי "תלמודו בידו" בזמן הזה, שרובו קשור עם זמן ומקום הגלות, ועי"ז "לוקחים" את התורה לגן-עדן ולע"ל (אע"פ שגן-עדן ועאכו"כ גאולה – ה"ה היפך הגלות). ועד"ז בנוגע לכללות העבודה בזמן הזה, אשר "תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים כו' תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"[147], עד ש"גאולה" נעשית דוקא ע"י העבודה לגלות את האל"ף דאלופו של עולם ב"גולה" (גלות), גאולה[148].

 

ובנוגע לפועל – החלטות טובות בקשר עם ימים אלו:

 

בהתאם להסיום דהפטורת שבת חזון "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"30– ש"משפט" קאי על תורה[149] ו"צדקה" קאי על כללות כל המצוות הנכללות במצות צדקה[150] – שיוסיפו בימים אלו בלימוד התורה וקיום המצוות, ובמיוחד מצות צדקה, החל ביום שבת זה (באופן המותר), ועאכו"כ במוצאי שבת וביום ראשון[151] ובמוצאי יום ראשון, ובימים שלאחרי זה.

 

וב"משפט" (תורה) עצמו – הרי בהמשך להמדובר בהתוועדויות שלפני זה, כאן המקום לעורר עוה"פ מחדש, שאם ח"ו משיח יתעכב, ימשיכו, ובחיות והתחזקות חדשה (בכל יום יהיו בעיניך חדשים[152]), לערוך "סיומים" במסכתות הש"ס ("משפט") ב"תשעת הימים", כולל – ביום שבת קודש זה (ולקשר הסיום בשבת עם סעודה), ולאח"ז – גם במוצאי שבת וביום ראשון עשירי באב (באופן המותר), ועאכו"כ במוצאי יום ראשון,

 

והיות שהימים שלאחרי זה – עד חמשה עשר באב – הם המשך לתשעה באב – הרי אם משיח יתעכב ח"ו בימים הבאים – מציעים, שימשיכו בעריכת "סיומים" גם בימים שלאחרי זה, עד חמשה עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה"סיום" (ב"משפט") גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – גם לקשר את ה"סיום" – "יומא טבא לרבנן"[153] – עם סעודה והתוועדות.

 

ויש לפרסם זה בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני זה – שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועאכו"כ במקומות שאליהם ענין זה עדיין לא הגיע – שיגיעו לשם ויפעלו שגם שם יעשו "סיומים", ויוסיפו ב"משפט" וב"צדקה" בכלל.

 

יא.  בקשר עם חמשה עשר באב – יום הששי הבע"ל – כדאי שיעשו בכל מקום ומקום התוועדות גדולה בשמחה גדולה, לקבץ יהודים, אנשים נשים וטף, ולדבר דברי תורה, ומה טוב – לעשות "סיום" מסכת, ולתת נתינה לצדקה, ולקבל החלטות טובות להוסיף בכל עניני תורה ומצוות ובכל הענינים הטובים.

 

והיות שחמשה עשר באב חל בשנה זו ביום הששי (שאז יכולה להתעורר שאלה בנוגע לעשיית התוועדות), שיעשו את ההתוועדות בליל אור לששי, והתוועדות גדולה בשמחה גדולה, וזה יוריד את כל השאלות.

 

ובהדגשה – התוועדות מתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם לכך ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", עד לשמחה הכי גדולה, בדוגמת שמחת נישואין, שבה קשורה השמחה והיו"ט הגדול דט"ו באב ("שבהן[154] בנות ירושלים (וי"ג[155]: בנות ישראל) יוצאות כו' וחולות בכרמים כו'"). ובפרט ע"פ מנהג ישראל שבימים אלו (לאחרי תשעה באב), מרבים בשידוכין וחתונות בישראל (ובפרט שזה בא לאחרי ההפסק בזה ב"ג' השבועות").

 

יב.  ולהוסיף, שהקביעות דחמשה עשר באב בשנה זו ביום הששי מרמזת על סיום עבודת בנ"י (אתם קרויים אדם[156], שנברא ביום הששי כנגד) אלף הששי[157], ערב והכנה ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", עד באופן ד"מתנת חנם" (גילוי שלא בערך), ע"ד כפי שזה נפעל ע"י "ואתחנן אל ה'".

 

ובפרט בעמדנו באלף הששי עצמו, לאחרי "חצות" האלף, לאחרי שנת ה'ת"ק[158], ולאחרי הקיצים השונים שכבר חלפו, בשנת תר"ח[159] ושנת תרס"ו[160], עד – ההכרזה של נשיא דורנו "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" (בשנות תש"א-תש"ג)[161], אשר בשנים אלו ניתוסף יותר ויותר בגילוי פנימיות התורה. ובהמשך השנים ניתוסף בזה עוד ועוד, עד – הפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל, אפילו בפינה נידחת בעולם, ולא רק שהגיעו לשם התוצאות דהפצת המעינות חוצה, אלא גם המעינות דפנימיות התורה בעצמם.

 

יג.  ויהי רצון, שעוד קודם חמשה עשר באב, ועוד לפני הימים שלפניו, עד תיכף ומיד ממש – תבוא כבר הגאולה, ואזי נחגוג את השמחה הכי גדולה, שמחה שלמעלה מכל מדידה והגבלה – השמחה על זה שבאה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

 

ויביאו ע"ז קרבן תודה על היציאה מ"בית האסורים" הכללי דהגלות (במכ"ש מזה שיחיד מחוייב בקרבן תודה ע"ז שהוא – יחיד – יוצא מבית האסורים הפרטי שלו), "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"[162] (כפי שאומרים לפני מנחה ביום הששי, בערב שבת), ההודאה על כל ארבעת הענינים שכולם קשורים עם גלות – כמבואר בדרושי הגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר[163] [וי"ל שבזה התחיל ה"לאלתר לגאולה"].

 

וממשיכים את השמחה בימים שלאחרי זה, עד שחוגגים את היום טוב הגדול דחמשה עשר – ולפני זה, היו"ט הגדול דעשירי באב שיהפך לשמחה כו' וימים שלאחרי זה – בשמחה גדולה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, בהתאם להוראת חז"ל ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", גדולה יותר מהשמחה ד"מועדים לשמחה" בשלש רגלים (אע"פ שאז מקריבים שלמי שמחה מן התורה), וגדולה יותר אפילו מהשמחה ד"עד דלא ידע" דפורים[164] והשמחה דשמחת תורה בשנים שעברו.

 

ועד"ז ימשיכו אז לחגוג את כל ההתוועדויות והשמחות, ואדרבה – בשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה (כיון שדוקא "אז – ימלא שחוק פינו"[165]), כולל גם השלימות בשמחת נישואין – כמ"ש[166] "מהרה ה"א ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כו'",

 

עד להשמחה הכי גדולה – על הנישואין דכנסת ישראל והקב"ה, בגאולה האמיתית והשלימה[167].

 

וכאמור, תיכף ומיד ממש, ביום זה ממש. שכן, כמדובר כו"כ פעמים, שסיימו כבר את כל הענינים, וביהמ"ק עומד ומוכן למעלה, ועד"ז בנוגע לכל הענינים – כבר "הכל מוכן לסעודה", ישנם כל הענינים מוכנים כבתיבה סגורה ונתנו את התיבה והמפתח שלה לכאו"א מישראל[168],

 

הדבר היחידי שעליו מחכים הוא – שיהודי יצעק עוד צעקה, עם עוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: "עד מתי"?!…

 

ועל ידי זה הוא פועל שמשיח צדקנו נכנס עכשיו לבית הכנסת זה, ולוקח את כל בנ"י כאן בתוך כלל ישראל לארצנו הקדושה, ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לביהמ"ק השלישי, ועוד בשבת חזון זה – זוכים ל"ותחזינה[169] עינינו בשובך לציון ברחמים", ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

 

 

הערות

 

* בשעה35:8בערב נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לבית הכנסת ואמר שיחה. ואח"כ נתן לכאו"א שטר של דולר ע"מ לתת אותו (או חילופו) לצדקה ובהוספה מדילי'. ואח"כ התפללו תפלת ערבית. ולאחרי התפלה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון הקפות דאביו ז"ל. המו"ל.

 

[1]עיקר הי"ב מהי"ג עיקרים – בנוסח "אני מאמין" שנדפס בכמה סידורים. וראה פיה"מ להרמב"ם פרק חלק.

[2]שה"ש ב, ח. ובשהש"ר עה"פ.

[3]יל"ש ירמי' רמז רנט.

[4]ירמי' לא, יב.

[5]בשלח טו, יז.

[6]ראה לקו"ש חכ"ט ע' 10 ואילך.

[7]תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. ובכ"מ – נסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 56 הערה 2.

[8]ראה לקו"ש חכ"ג ע' 214. וש"נ.

[9]משנה תענית פ"ד מ"ה-ו. תרגום שני למג"א ג, ז. תיב"ע שלח יג, כה. ועוד.

[10]שזהו גם שמו של משיח, כדלקמן בפנים.

[11]ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. איכ"ר פ"א, נא. וראה במדב"ר פי"ג, ה (בסופו).

[12]כידוע בנוגע לכל עניני קדושה, שביום השנה חוזרים וניעורים הענינים כפי שהיו בפעם הראשונה ביום זה, ואדרבה: בכל שנה – באופן נעלה יותר. וכידוע פירוש האריז"ל ב"הימים האלו נזכרים ונעשים" (רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונת' בס' לב דוד להחיד"א פכ"ט. וראה משנה גיטין ספ"ג. וראה גם מחצית השקל לשו"ע או"ח סתס"ח ס"י).

[13]ראה סד"ה אל תצר את מואב לאדמו"ר האמצעי (מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' קב). וראה יפה ענף (השלם) לאיכ"ר שם.

[14]ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע ופני משה שם.

[15]שער הכוונות ענין ט"ב בסופו, הובא בברכ"י או"ח סתקנ"ט אות ז.

[16]ירושלמי ברכות ואיכ"ר שם. וכ"ה בסנהדרין צח, ב.

[17]וזהו גם הטעם שאומרים ברכת הלבנה במוצאי ת"ב "כי בט' באב נולד משיח" (פע"ח שכ"ג – כוונת ט"ב ובין המצרים בסופו. משנת חסידים סוף מס' תמוז ואב).

[18]ראה גם לקו"ש שבת חזון תנש"א ס"א.

[19]פרש"י בראשית א, א.

[20]ב"ר פ"א, ד.

[21]ראה תדבא"ר פי"ד.

[22]השייכים להנהגת העולם ואוה"ע, ולא לישראל, כמ"ש (ירמי' י, ב) "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה", ואמחז"ל "אין מזל לישראל" (שבת קנו, א. נדרים לב, א).

[23]ב"ר פי"א, ח.

[24]כמאחז"ל ששבת "מיקדשא וקיימא" (ביצה יז, א), "קדש מלה בגרמי'" (זח"ג צד, ב).

[25]תמיד בסופה.

[26]ראה המשך תרס"ו ע' תקמב. המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכז. ועוד.

[27]מהרה"ח ר' הלל מפרריטש בשם הרב מבררדיטשוב נבג"ם – נעתקה באוה"ת נ"ך ע' א'צז בשוה"ג – על רשימת הצ"צ שם "ומחזון תחזינה עינינו". נתבאר בלקו"ש ח"ט ע' 24 ואילך. חכ"ט ע' 18 ואילך. סה"ש תשמ"ז ח"ב – שיחת ש"פ דברים. לקו"ש שבת חזון תנש"א.

[28]ולהעיר מהנהגת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתשעה באב, ש"הי' לובש הטלית – בבוקר – ופושטו כו'" (שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר – ספר המנהגים חב"ד ע' 47), והרי הטלית הוא לבוש שמעוטף בו ראשו ורובו. ואולי יש לקשר זה עם הגילוי דמשיח (וביהמ"ק השלישי) בתשעה באב גם בבחי' לבוש (מקיף הקרוב), ע"ד בגדי כהונה, כבפנים.

[29]ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט שם.

[30]ישעי' א, כז.

[31]שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"א.

[32]שו"ע אדה"ז שם ס"ב.

[33]שו"ע או"ח סתקנ"ב ס"י.

[34]ראה לקו"ש ח"ד ע' 1091.

[35]ראה לקו"ש חל"ג ע' 158 ואילך. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה) תשמ"ח (סה"ש ח"ב ע' 526 ואילך). שנה זו (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 683 (לעיל ע' 285) ואילך). ועוד.

[36]ישעי' נח, ה. וראה אגה"ת ספ"ב.*

[37]ל' הרמב"ם סוף הל' תעניות.

[38]וכמ"ש במנחת שבת "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד. וראה זח"ג קכט, א).

[39]נוסח תפלת עמידה דש"ק.

[40]מגילה ה, ריש ע"ב. וראה שיחות שבהערה 35.

[41]ראה ב"ח או"ח סרצ"א ס"ה.

[42]ראה ברכות לד, ב. פסחים קיט, ב. ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג. ועוד.

[43]ראה לקו"ת ר"פ שמיני. תו"ח תולדות יב, ד ואילך. ספר הליקוטים-דא"ח צ"צ ערך לע"ל ע' תרמו ואילך. וש"נ. ועוד.

[44]ועפ"ז יש לומר בדיוק הלשון (דלעיל בפנים) בנוגע אכילת סעודה המפסקת "אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו", "כסעודת" (בכ"ף הדמיון) דייקא, כי סעודה דלע"ל היא שלא בערך לסעודת שלמה בעת מלכותו.

[45]יומא פא, ב. וש"נ.

[46]בהבא להלן, ראה בארוכה שיחת צום גדלי' (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 829 ואילך. שם ע' 17 ואילך).

[47]פסחים ל, ב. וש"נ.

[48]אגה"ק סכ"ט: "ז' מצוות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן שהרי כבר נאמר לא תוסף (ראה יג, א)*, אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג".

*) וראה לקו"ש חט"ו ע' 138 הערה 8, וש"נ.

[49]פסחים נד, ב.

[50]רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ז. וראה טושו"ע או"ח סתק"נ.

[51]תענית כו, ב במשנה.

[52]שם ל, ב בגמרא.

[53]וכן שאר הטעמים בגמרא שם שייכים לתיקון המאורעות דתשעה באב – ראה לקו"ש חכ"ד ע' 51 ואילך. סה"ש תשמ"ז – שיחת ט"ו באב ס"ג. ועוד.

[54]פרש"י ותוס' תענית שם, סע"ב – מאיכ"ר פתיחתא לג.

[55]ראה אוה"ת ואתחנן ע' ב'קצז ואילך. נ"ך ע' א'צו-ז. ד"ה נחמו עת"ר (ע' רכא ואילך).

[56]שמו"ר פט"ו, כו. זח"א קנ, רע"א. ועוד.

[57]ד"ה נחמו עת"ר (ע' רל). וראה אוה"ת ואתחנן ונ"ך שם.

[58]ראה חדא"ג מהרש"א משנה תענית שם, ש"טעמי שמחתו (דחמשה עשר באב) . . תלויים בבנין המקדש".

[59]ס"פ תצוה. אחרי טז, ל.

[60]ראה תוד"ה עד אחת – מנחות יח, א. וראה עטרת ראש שער יוהכ"פ פ"ב ואילך. ובארוכה – סה"ש תשמ"ז – ברכת עיוהכ"פ (ע' 2 ואילך). וש"נ.

[61]רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב. ועוד. וראה סה"מ תרצ"ט ע' 207. ובכ"מ.

[62]ד"ה נחמו שם (ע' רלא). וראה אוה"ת שם. המשך תרס"ו בסופו (ע' תקמו).

[63]ראה מפרשי המשנה תענית שם (רע"ב. רש"י על הרי"ף) ש"יום שמחת לבו זה בנין ביהמ"ק" קאי על יוהכ"פ שבו נתחנך המקדש.

[64]ולהעיר מהיש נוהגין שמחמשה עשר באב ואילך מברכים ומאחלים "כתיבה וחתימה טובה" (שהיא גם הגימטריא ד"חמשה עשר באב") – שער ישכר ענין יום תבר מגל דרוש ב. דרכי חיים ושלום סתרפ"ד.

[65]רמב"ם סדר תפלות כל השנה בסופו.

[66]ולהעיר גם, ש"ארי'" (המזל דחודש אב) ר"ת "אלול, ראש השנה, יוהכ"פ, הושענא רבה" (של"ה ריש מס' ר"ה (ריג, א). הובא באוה"ת נ"ך ע' תסז, ס"ע א'נז). וראה סה"ש תשמ"ז ח"ב – שיחת ט"ו באב בסופה.

[67]לקו"ת ר"ה (נח, א).

[68]משנה תענית שם (כו, ב) ובפרש"י.

[69]וראה שיחת ט"ו באב שם ס"ו ובהערה 83, שי"ל שבט"ו באב מתחילה ההכנה ד"יום חתונתו זה מתן תורה".

[70]פע"ח שער יוהכ"פ פ"א. סידור אדה"ז לאחרי סדר כפרות. אשל אברהם (להרה"צ כו' מבוטשאטש) או"ח ר"ס תרד.

[71]ברכות יז, א.

[72]ראה המשך תרס"ו שם.

[73]ורק "כאילו התענה", שתהי' המעלה ד"עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי'", ביחד עם המעלה דסעודה לע"ל (ראה תשובות וביאורים סי"א בסופו בהערה).

[74]ראה רש"י ותוס' סוכה מא, סע"א.

[75]מו"ק ט, א.

[76]פרש"י בראשית א, ה.

[77]ע"ח שער דרושי אבי"ע פ"א. הובא בלקו"ת ראה כה, א.

[78]זכרי' יד, ט.

[79]בחוקותי כז, לב.

[80]דרוש הרה"ח ר' הלל מפאריטש ד"ה איתא בפסיקתא כו' (י"ל בקופיר). וכנראה מיוסד על דרוש כ"ק אדמו"ר הצ"צ.

[81]והטעם לתלתא דפורענותא – אף שתלתא מורה על חזקה וקיום (ב"מ קו, ב. וש"נ) ששייך דוקא בקדושה, ולא בענין הפורעניות – יש לומר א' מהביאורים בזה: כדי שתהי' שלימות ענין הבחירה, שהרי "זה לעומת זה עשה אלקים" (קהלת ז, יד), שבכל דבר שבקדושה (כולל ענין של חזקה בשלשה) יש לעומת זה; והכוונה היא (על מנת) להפוך ה"זה" (דלעומת זה) לקדושה – זדונות נעשו לו כזכיות, ועד זכיות ממש. וראה גם סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 584 ואילך.

[82]רד"ה אל תצר את מואב – מאמרי אדהאמ"צ דברים בתחלתו.

[83]קהלת ב, יג.

[84]בהבא להלן – ראה גם סה"ש תש"נ ח"ב ע' 9-568.

[85]כו, נג. נה.

[86]לב, ה. יט.

[87]לד, ב. טו.

[88]א, ז-ח.

[89]ב, כד ואילך.

[90]עי"ז ש"עמון ומואב טיהרו בסיחון" (גיטין לח, א. וש"נ) – ראה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 6-545.

[91]פרש"י לך לך טו, יט.

[92]אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה ואילך.

[93]ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו. ובכ"מ.

[94]ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. ועוד.

[95]שיחת ש"פ פינחס (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 695 (לעיל ע' 298) ואילך).

[96]תניא רפי"ז. ובכ"מ.

[97]ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ועוד.

[98]ל' חז"ל – פסחים קח, א. ובכ"מ.

[99]תנחומא וירא יט. וראה שבת נט, ב.

[100]סוטה ט, סע"א.

[101]דב"ר פי"א, י.

[102]מגלה עמוקות אופן קפה (הובא בילקוט ראובני פ' ואתחנן). אלשיך, אוה"ח ועוד ריש פ' ואתחנן. שערי תשובה לאדהאמ"צ ח"ב חינוך בתחלתו. אוה"ת ואתחנן ע' סה. צג. ב'רא. ועוד.

[103]ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. ועוד.

[104]ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

[105]זח"א כח, א. ח"ג רכא, א.

[106]ואתחנן ג, כד.

[107]פרש"י שם.

[108]אוה"ת ואתחנן ס"ע קיג, ע"פ תוד"ה ורגלי – חגיגה יג, א.

[109]ואתחנן ג, כו.

[110]פסחים פו, ב. ועוד.

[111]רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ז ה"א.*

[112]וראה דב"ר פ"ב, ט.

[113]זח"ג רעג, א.

[114]תניא רפמ"ב.

[115]ראה לקו"ש ח"ל ע' 182 ואילך. וש"נ.

[116]פרש"י ר"פ ואתחנן.

[117]נוסף על זה שביהמ"ק השלישי כולל בתוכו גם בית ראשון ובית שני, "אלה פקודי המשכן משכן", הב' מקדשות שנתמשכנו בשני חורבנין (פרש"י ר"פ פקודי) ויוחזרו לע"ל (כפשטות ענין המשכון).

[118]ישעי' נו, ז.

[119]ירושלמי מכות פ"ב ה"ו. מכילתא ס"פ יתרו. פרש"י ר"פ משפטים. מדות פ"ה מ"ד. סנהדרין פו, ב (במשנה). רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי"ב.

[120]ראה בארוכה מכתב בין עשירי בשבט וט"ו בשבט תשמ"ז (סה"ש תשמ"ז ח"ב – בהוספות). שיחת ש"פ תרומה תשמ"ז. (סה"ש שם ח"א ע' 340 ואילך). וש"נ.

[121]משלי יד, כח.

[122]ויקרא א, ב.

[123]ראה לקו"ת ויקרא ב, ב ואילך. "היום יום" כ' אד"ש.

[124]ראה תניא פל"ד (מג, ב).

[125]ראה תניא פל"ח.

[126]ראה טעמי המצוות (להאריז"ל) ר"פ ויקרא. ובכ"מ.

[127]יומא ט, ב.

[128]מיכה ז, טו.

[129]רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

[130]רמב"ם שם.

[131]א, ב.

[132]ראה יהל אור ע' מח. אוה"ת פרשתנו ע' יט. סה"מ עטר"ת ע' תקפז. ועוד.

[133]שבת פח, ב.

[134]זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ד (סד, א). ועוד.

[135]ראה גם סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 389 ואילך.

[136]ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.

[137]פרש"י בראשית א, ז.

[138]איוב יא, ו. שמו"ר רפמ"ו.

[139]סנהדרין כו, ב. וראה אגה"ק סכ"ב.

[140]ראה יל"ש ר"פ לך. אוה"ת לך תערד, א. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ועוד.

[141]סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. ועוד.

[142]נוסח ברכת קידוש לבנה.

[143]ראה ביצה ב, ב. ובכ"מ. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך הכנה (א) ס"ג. וש"נ.

[144]ראה לקו"ת ואתחנן ו, ג. שה"ש כב, ד. ובכ"מ.

[145]פסחים נ, א. קה"ר פ"ט, ח.

[146]ראה לקו"ש חכ"ד ע' 570 בהערה.

[147]תניא רפל"ז.

[148]ראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. 520 (לעיל ע' 134) ואילך. וש"נ.

[149]לקו"ת ר"פ דברים.

[150]ראה ב"ב י, ב. תניא פל"ז (מח, ב).

[151]להעיר שכ"ק אדמו"ר שליט"א נתן שטרות של דולר על מנת לחלקן לצדקה – במוצאי שבת, ליל עשירי באב, לאחרי אמירת איכה. וכן בעשירי באב לאחרי תפלת מנחה, ופעם שלישית – לאחרי השיחה לפני תפלת ערבית. המו"ל.

[152]פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.

[153]שבת קיח, סע"ב ואילך. רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו.

[154]משנה תענית שם (כו, ב).

[155]ראה שינויי נוסחאות למשניות. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ט ע' 80 הערה 2.

[156]יבמות סא, רע"א. ובכ"מ.

[157]ראה רמב"ן ובחיי בראשית ב, ג.

[158]ראה ס' השיחות תש"נ ח"א ע' 254. וש"נ.

[159]ראה ס' השיחות תורת שלום ע' 237. אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' תפה.

[160]ראה שיחת אחש"פ תש"ל (נדפסה בהמשך תרס"ו בהוספות. לקו"ש ח"ז ע' 209).

[161]"קול קורא" ב"הקריאה והקדושה" תש"א-תש"ג (אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה ע' שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח"ו ע' תל ואילך).

[162]תהלים קז, ח.

[163]סה"מ תרפ"ז ד"ה ברוך הגומל הב' (ע' ריא ואילך).

[164]מגילה ז, ב.

[165]תהלים קכו, ב. ברכות לא, א.

[166]ברכה אחרונה דנוסח ברכות נישואין.

[167]שמו"ר ספט"ו. נתבאר בלקו"ת שה"ש מח, א-ב.

[168]ראה לקו"ש חכ"ח ע' 289. וש"נ.

[169]ראה לשון הצ"צ הנ"ל הערה 27.

 

פרסום תגובה חדשה

test email