הרב בנימין קליין מספר:

הכרתי יהודי שבצעירותו היה גר עם הוריו בשכונת 'קראון הייטס', וכשפגשתיו באחד הימים, סיפר לי את הסיפור הבא:

היה זה בתקופת מלחמת ארצות הברית עם ויטנאם, הוא גוייס לצבא האמריקאי לטובת המאמץ המלחמתי. זמן מה לפני שיצא עם הגדוד שלו לחזית הבוערת, קיבלו שבועיים חופשה ללכת לביתם, שכן לאחר מכן היו אמורים להיות הרחק מביתם לזמן בלתי מוגבל. בימים בהם היה בבית, נכנס עם הוריו ל'יחידות' עם הרבי על מנת לקבל את ברכתו שישוב בשלום לביתו, שכן רבים מהחיילים לא שבו לביתם.

במהלך ה'יחידות' אמר לו הרבי שהוא רוצה לתת לו זוג תפילין על מנת שיקחם עמו לחזית הויאטנאמית. הבחור חייך ואמר לרבי כי הוא שומר תורה ומצוות ויש לו תפילין משלו שמניחם בכל יום, אך הרבי עמד על דעתו ואמר: "את התפילין שלך תשאיר בבית, וקח עמך את התפילין שאני אתן לך".

ואכן, כמה ימים לאחר מכן קיבל באמצעות המזכירות זוג תפילין מהרבי. הבחור ציית להוראה ולקחם עמו.

בתום החופשה חזר הבחור לבסיסו, ומשם הגדוד שלו טס להוואי בדרכם לוייטנאם. בהגיע היום המיועד, התייצב הגדוד בפקודה בשדה התעופה, והמתינו לטיסה שתיקחם הלאה. הכל כבר עמדו דרוכים ומתח שרר באוויר נוכח הבשורות אודות הלחימה הקשה המתחוללת באזורי הקרבות.

עוד החיילים ממתינים בשדה התעופה, הגיע פתאום קצין צבא אמריקאי בכיר בדרגת 'קלונל' ואמר למפקד הגדוד כי הוא צריך לטוס עם המטוס הזה לחזית נוכח משימה בהולה. המפקד אמר לאלוף שכל המקומות במטוס תפוסים עם החיילים, אבל האלוף התעקש ואמר "אם כן, שחייל אחד יישאר כאן עד שיגיע גדוד חדש ואז יצטרף אליהם".

אותו בחור עמד בסמוך ושמע את השיחה בין המפקדים. הקלונל הרים את עיניו וראה אותו עומד, הצביע עליו ואמר 'החייל הזה יכול להישאר כאן וימשיך בהזדמנות אחרת', וכך אכן היה.

מיודענו החייל נאלץ היה להשאר בבסיס אחורי עוד כמה ימים עד לבואו של גדוד נוסף, ואז טס עמם למקום היעד.

משהגיע לשם ביקש להצטרף לחבריו בגדוד המקורי שלו, אך לא איתר את מקומם. לשאלתו היכן הם, נענה כי המטוס בו הם טסו, הופל ונפל לים…

"או אז הבנתי למה הרבי הדגיש שעלי לקחת אתי רק זוג התפילין שלו; אני מרגיש שבזכות זה ניצלתי מאסון ודאי" סיים האיש את סיפורו באוזניי.