"אלוקות זה הכל, והכל זה אלוקות".

ולמעשה המהות הפנימית והאמיתית של העולם הוא דבר ה' –

אור אלוקי הזורם בכל רגע לעולם להוותו להחיותו ולקיימו;

אולם העולם (מלשון העלם) מסתיר על המהות הפנימית שלו,

ובעוד האור האלוקי עיקר מהותו של העולם הרי הוא נעלם לחלוטין בתוך העולם,

עד שנדמה לנו שהחומר וחוקי הטבע הם ישות עצמאית נפרדת.

לפיכך ציוה עלינו הקב"ה לבנות לו משכן ואחר כך בית מקדש,

כדי לשכון בתוכנו באופן גלוי.

בית המקדש מרכז ההויה היהודית סמל לשכינה השוכנת בתוך עם ישראל,

בו מקריבים קרבנות ובו מברכים כהנים את עם ישראל.

אליו באים עם ישראל במועדים ולעתיד לבוא בכל שבת וראש חודש

לראות אלוקות ולהיראות ועל ידי כך להשתחוות השתחואה אמיתית – ביטול במציאות!

לכן איננו חדלים להתפלל על החזרת השכינה לציון וקוראים פרשת הקרבנות בתפילה.

ושלוש פעמים ביום אומרים: "יהי רצון… שיבנה בית המקדש במהרה בימינו"…

ואכן בבית המקדש הקרבנו קרבנות כדי להתקרב אל ה' ולהשתחרר מיצרנו,

עלינו אליו לרגל שלוש פעמים בשנה כדי לקבל כוחות לכל השנה.

שהרי בית המקדש בו התחוללו ניסים גלויים אותם חווינו

אינו חלק פשוט מן העולם אלא מורם מעולם ומעל הטבע;

הוא הביטוי והצינור לגילוי האור האלוקי ואחדות ה' בעולם.

לכן אנו מייחלים כל כך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן!

לאחר העיסוק המיוחד בשלושת השבועות בין המצרים בעניין המקדש,

בהם התעוררו אצלנו כל הזכרונות הכואבים על הצער והחורבן,

והתגברו געגועינו לאלוקים ול"בית אלוקים" ("שער השמים");

אנו מתחילים עתה בשבעה שבועות של נחמה והראשון שבהם שבת "נחמו",

מתוך הכרה והרגשה שמתוך הירידה יש רק עליה וכגודל הירידה כן גודל העליה.

הכל מתנהל לפי הכוונה העליונה.

בבית ראשון נתגלה הקב"ה לישראל בצורה גלויה מוחשית ועל טבעית

ללא קשר למידת ההזדככות של האדם והעולם.

בית שני שקדושתו הושגה רק על ידי עבודת האדם לא היה נשגב כבית ראשון,

אך העולם החומרי הכיל אותו יותר ולכן היה גדול בממדיו ובשנות קיומו יותר מהראשון.

לעתיד לבוא יתאחדו שתי המעלות של שני בתי המקדש,

מצד אחד תהיה בו קדושה אלוקית גלויה אין סופית,

ומצד שני, העולם יהיה כלי שיוכל לקלוט קדושה זו, לכן יהיה נצחי.

בנוי ומשוכלל ירד משמים ומלך המשיח יציב את שעריו והכל במהירות הבזק.

זהו "מקדש ה' אשר כוננו ידיך" – בניינא דקוב"ה.

ומסביר הרבי שתחילה יתגלה ב"בית מקדש מעט",

ביתו של הרבי נשיא הדור האחרון, "בית רבינו שבבבל" (770), ומשם ישוב לירושלים,

כשכל בתי הכנסת שבגולה (כולל הר סיני) יחוברו אליו ויעלו עמו לירושלים.

ובכל שבת וראש חודש (ולא רק בשלושה רגלים!) נעלה לרגל בטיסה על עננים,

שיטענו את כל היהודים בעולם לבית המקדש ויחזירום לבתיהם.

ועוד דבר מיוחד יהיה בבית המקדש השלישי שיהיה גם מברזל.

בית המקדש הראשון ואף השני לא נבנו מברזל,

ולא עוד אלא שנגיעת ברזל באבני המזבח אסורה לחלוטין;

כי ברזל מסמל מות וחורבן ואינו הולם את בית המקדש הבא לכפר על חטאי האדם.

אולם לעתיד לבוא כשיבולע המות ויהיו חיי נצח,

הברזל יסמל רק כח ועוצמה של קדושה;

ומאה אלף כיכרי ברזל, שהכין דוד המלך עבור המקדש וטרם נעשה בהם שימוש,

ממתינים ליעודם בבית המקדש השלישי.

ומעניין הקשר הישיר של הפרשה וההפטרה לעניינא דיומא.

משה רבינו מתחנן לפני ה': "אעברה נא ואראה את הארץ".

משה מבקש להכניס את עם ישראל לארץ ולבנות להם את בית הבחירה.

הוא יודע שעל ידו הכניסה לארץ תהיה באופן נצחי ללא גלות ושעבוד מלכויות.

כי "פני משה כפני חמה" – על ידו ההמשכה תהיה בהתעוררות מלמעלה, מצד המעלה,

מבחינת אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות, מבחינה עליונה שאין בה הפסק ושינוי;

שלא כ"פני יהושע פני לבנה" שהתעוררות מלמעלה באה על ידי התעורורות מלמטה דוקא,

ואז יתכן הפסק ושינוי.

זהו "ואתחנן" לשון "מתנת חינם" ולשון "נשיאת חן".

כאשר יש נשיאת חן יש מתנת חינם ואז נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות,

אור שלא שייך בו הפסק ושינוי כלל וממילא הכניסה לארץ היא באופן נצחי.

כי בהמשכת אור זה מעשה התחתונים אינו נוגע אליו ואינו תופס בו כלל,

"אם צדקת מה תתן לו", עד שאפשר שיומשך גם לאומות העולם.

לכן ביקש משה בקשה מיוחדת (בפרשת כי תשא):

"אם נא מצאתי חן בעיניך ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה".

משה רבינו דאג שההמשכה שלמעלה מהשתלשלות תהיה לישראל דוקא.

ובעבודת האדם על ידי המשכת אור זה יש ראיה באלוקות.

לכן משה רבינו מתחנן: "אעברה נא ואראה" – "ואראה" דוקא.

משה רצה לפעול שהעבודה של ישראל תהיה בבחינת ראיה דוקא;

כי בראיה יש אמת ודאית חזקה ביותר שאין בה לא חלישות ולא שינוי.

זוהי מעלת הראיה על השמיעה ש"אינה דומה שמיעה לראיה".

גם אם שומעים מאנשים נאמנים ודבריהם מתאמתים, עדיין אין לזה תוקף של ראיה.

לכן כידוע "אין עד נעשה דיין",

כי כשדיין שומע מעדים אפילו מעדים כשרים ונאמנים,

בכל זאת הדיין יכול עדיין למצוא זכות להצדיק את בעל הדין,

אולם אם הדיין עצמו ראה את הדבר "לא חזי ליה זכותא" (אינו יכול למצוא דבר לזכותו).

כך בעבודת ה' כשיש רק שמיעה באלוקות כשיש רק הבנה והשגה,

יתכן שיהיה בזה שינוי ח"ו,

אולם כשיש ראיה באלוקות אין שייך שום חלישות ושום שינוי.

למשה רבינו היתה ראיה באלוקות הכי נעלית

כל הנביאים לא נתנבאו אלא ב"כה" ומשה נתנבא ב"זה".

נבואתו היתה פנים בפנים שזכה לקבל תורה וליתנה לישראל, דבר נעלה מנבואה.

ורצה משה להכניס את עם ישראל לארץ כדי שגם להם תהיה ראיית אלוקות פנים בפנים.

לכן רצה שדוקא הוא יכניסם לארץ, שאז ראיית אלוקות בחינת משה תהיה בכל ישראל,

ובמילא הכניסה לארץ ישראל תהיה נצחית.

ועל כן התפלל משה תקט"ו תפילות מניין "ואתחנן".

אולם הקב"ה רצה את ההתעוררות מלמטה, שתהיה עבודה מלמטה.

שגדול יהיה הבית האחרון יותר מן הראשון ויותר מן השני.

שיהיה שילוב של מעלת העליון ומעלת התחתון ושיתוף פעולה ביניהם.

ככפילות של עשרת הדברות בפרשתנו – פרשת ואתחנן – דבר המורה

לא רק על מתן תורה מלמעלה ("יתרו") אלא קבלת התורה מלמטה ("ואתחנן"),

ועוד מלמדת כפילות זו על הבלי גבול והאינסוף שבתורה.

לכן שפך ה' חמתו על העצים ועל האבנים כדי לבנות בית מקדש נעלה מקודמיו.

ולאחר החורבן הוא מבקש לנחם את עם ישראל: "נחמו נחמו עמי",

"כפליים לתושיה" – נחמה כפולה… נחמה נצחית…

כולל בית מקדש נצחי!… בלי גבול מוחלט ובמילא יהיו בו כל המעלות.

והקב"ה מבטיח לעמו: "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".

לא רק שהירידה היא צורך עליה אלא היא חלק מן העליה,

עד לשלימותם של ישראל כשלימות הלבנה שבט"ו באב – יום שמח ומבורך.

ומכאן יתן החי אל לבו.

שבכל ירידה ישמח ויצפה לעליה שתבוא בעקבותיה.

כי הקב"ה הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב,

ופשוט וברור שאין רע יורד מלמעלה.

צריך לחשוב טוב ואז יהיה טוב!

יש לצפות לגאולה האמיתית והשלימה הדופקת מכל השערים.

וכבר הובטחנו שבקרוב ממש יבנה בית המקדש וניגאל גאולה שלימה,

אז יתגלה הבלי גבול האמיתי וימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

ונאמר בשמחה: "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני".

(על פי דבר מלכות ומאמר הרבי ש"פ ואתחנן ה'תשמ"ה)