הקב"ה שדיבר אתנו פנים בפנים בשעת קבלת התורה,

המשיך לכל אחד מישראל את עצמותו כשאמר בלשון יחיד: "אנכי ה' אלוקיך"…

וכמו שמשה רבינו אומר לנו בראש פרשתנו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה"…

זכינו בזכות גדולה לברכה מיוחדת לראית אלוקות.

ואין זה עניין זמני שקרה רק במתן תורה,

הרי כל מקום שנאמר "היום" הוא נצחי ולעולם.

ולא עוד אלא שברכת ראיית אלוקות היא פנים בפנים – "לפניכם".

בכל יהודי יש בחינה פנימית ובחינה חיצונית,

וזכינו ש"אלוקות" בחינת "אנכי מי שאנכי", בחינת "הוי'",

חדורה בבחינה הכי פנימית שלנו – בתוך כל ניצוץ מנשמותינו.

כך ששם הוי' מאיר ומתגלה בנו באופן פנימי ועמוק כל כך,

עד שנקרא על שמנו להיות אלקינו – האלקים שלנו, שהוא כוחנו וחיותנו.

ומה גודל הזכות של ראיה שאינה דומה לשמיעה!…

בעוד שמיעה היא מלמטה למעלה פרט לאחרי פרט עד לכללות הענין,

ראיה היא מלמעלה למטה תפיסת כללות הענין, ואחר כך פרטי הדברים.

בעוד שמיעה היא הבנה והשגה וכשיש הבנה אפשר שיתלוו אליה קושיות ותירוצים,

ואפילו אם מבינים דבר לאשורו והדבר מונח אצלנו היטב,

אפשר תמיד לסתור השגה זו על ידי קושיא.

הרי שבראיה שום קושיא בעולם אינה יכולה לסתור את האמת של הדבר שרואים,

ואף לא להחליש אמת זו.

כי הבנה בניגוד לראיה מגיעה רק במדריגה מסויימת של הנפש,

אולם אינה נוגעת בעצם הנפש;

לכן אף אם הדבר נעשה מובן לאשורו נשאר "מקום" בנפש,

שלשם לא "הגיעה" ההבנה וההשגה,

וממילא הקושיא והסתירה יכולה "להיאחז" במקום זה.

וכאשר הקושיא מתעמקת וגוברת על ההעמקות שבהשגה וההבנה,

אז יש אפשרות לסתור השגה זו.

מה שאין כן, כשרואים את הדבר!…

ראיית דבר נוגעת בעצם הנפש ונחקקת בכל חלקי הנפש,

שהרי העצם חודר בכל הנפש כולה,

וממילא לא נשאר שום מקום בנפש שבו תיאחז סתירה או קושיא לאמת זו.

משה רבינו התחנן אל ה': "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה",

כי רצה להמשיך בכנסת ישראל בחינת ראיה,

אולם הקב"ה לא נענה לתפילתו ולכן בתחילה פעל משה רק בחינת שמיעה.

באומרו: "ועתה ישראל שמע" (ואתחנן), "והיה עקב תשמעון" (עקב)…

אולם בסופו של דבר הקב"ה הראה לו את הארץ מרחוק.

וזה פעל על בני ישראל מעין ראיה באלקות,

כלומר, נתן בהם כח ויכולת עבודה לא רק מצד הבנה והשגה,

אלא שבהשגה עצמה יש גם מעין התאמתות שמצד ראיה.

כך זכינו לקבל ממשה רבינו דרגה מסויימת בחינת ראיה באלוקות,

על ידי שמשה ראה את הארץ מרחוק.

וכמו שמעידה פרשת ראה – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה"…

משה המשיך בחינת ראיה (ולא רק בחינת שמיעה) בכל יהודי.

ראיה מבחינת "אנכי מי שאנכי" שלא נרמז בשום אות וקוץ.

"אנכי" שהוא התגלות עצמות ומהות ה' יתברך דרך הגבהה והתנשאות מלמעלה למטה,

[שזהו ההבדל בין "אני" ל"אנכי" הוספת האות כ"ף המורה על הכתר,

ששם עיקר הרוממות והתנשאות].

לכן בדיבור סתם אומרים: "אני פלוני",

וכשמדברים בדרך הגבהה והתנשאות אומרים: "אנכי", כמו: "אנכי הרואה",

וכש"אנכי נותן" ברכה יש נתינה והמשכה חדשה ומיוחדת,

ש"נותן" – מלמעלה למטה, ו"נותן" דוקא, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".

ו"נותן לפניכם" – לפנימיותכם, מלמעלה למטה ומהפנימיות לחיצוניות,

[שלא כסדר שמלמטה למעלה מן החיצוניות אל הפנימיות].

"נותן לפניכם היום" – בחינת אור וגילוי באופן קבוע ונצחי

(מבלי הבט על מעמדו ומצבו של התחתון).

ו"נותן… ברכה" שענינה המשכה מלמעלה למטה,

ומצד בחינה נעלית זו אין שום הגבלות ונמשכת בישראל בחינת ראיה אינסופית,

שלא כהמשכה שמבחינת סדר ההשתלשלות דרגה שלמטה מ"אנכי" שיש בה הגבלה.

לכאורה יכולנו להקשות: אם משה רבינו לא נכנס לארץ,

אולי מי שהכניס את עם ישראל לארץ בפועל וראה את הארץ,

היה יכול להמשיך ראית אלוקות בישראל,

ולמה דוקא משה היה צריך לראות את הארץ מרחוק לשם כך?…

אלא שבאמת כל הענינים צריכים לבוא לבני ישראל על ידי משה דוקא,

כי משה רבינו הוא "ראש בני ישראל", וכל הענינים נמשכים על ידי הראש דוקא.

ולפיכך לא יתכן אלא אחד משנים:

או שהענין נמשך לישראל על ידי משה, או שאינו נמשך להם כלל.

וכמו כן בכל דור ודור שכל הענינים צריכים לעבור על ידי "משה" שבדור.

(ראה שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ג).

ברכה בחינת ראיה שה' נותן לנו היא דרגת הביטול של חכמה עילאה,

כי דוקא בחכמה עילאה שעניינה ביטול מתלבש אור האין סוף.

זוהי בחינת ביטול אל ה' יתברך שלמעלה מן ההשכלה והדעת המושג (תניא פי"ח).

בחינה ביטול זו היא בחינה חזקה שנתחזקה בכל אחד ואחד מישראל מאד,

עד שהוא "עם קשה עורף" למעליותא!… וככתוב: "כי עם קשה עורף הוא וסלחת".

ואכן, ליהודי יש רצון פשוט (בלי שום טעם ושכל מושג) להתאחד עם ה' ולא להיפרד ממנו כלל.

לכן אפילו רשעים שבישראל מלאים חרטות כי נופלים להם הרהורי תשובה,

מאחר שאינם רוצים להיות נפרדים מהקב"ה כלל,

דבר שהוא מעל לטעם ודעת, בחינה הבאה מבחינת חכמה.

לעתיד לבא תהיה דרגת הראיה (בכח הביטול של יהודי "בחינת חכמה") בגילוי בכל אחד מישראל.

[עכשיו רק הרוח שטות מכסה על האמת, עד שיהודי כשחוטא דומה בעיניו שעודנו ביהדותו].

ובעצם דרגה זו של בחינת ראיה יש בכל יהודי מאז ומעולם, כי "ישראל עלו במחשבה".

אלא שעכשיו זה בהעלם ולעתיד לבוא הבטיח לנו הקב"ה: "אני עתיד להזריח"…

ואכן לעתיד לבוא בחינה זו שבישראל תזריח ותאיר בגילוי.

אם כן, ראית אלוקות היא "ברכה", אז נשאלת השאלה: מה עניין "קללה" לכאן?…

"ברכה", כאמור, ענינה המשכה מלמעלה למטה,

ושלימות הברכה מדרגא נעלית ביותר היא ממקום סתום ונעלם.

לכן היא נאמרת בלשון היפך הברכה כהמשך וסיום לעניין ה"ברכה";

אפשר ללמוד את זה ממעשה רב המסופר בגמרא במסכת מועד קטן,

שם פירשו וגילו לשונות היפך הברכה בטוב נגלה.

הסיפור הוא על רשב"י ששלח את בנו לר' יונתן ור' יהודה כדי שיברכו אותו,

והם אמרו לו מה שאמרו, והבן חשב שאמרו לו היפך הברכה;

וכשבא הבן לאביו אמר לו, שהחכמים ציערו אותו בדבריהם,

וכשסיפר לאביו מה אמרו לו, פירש לו אביו שהכל ברכות.

ואכן דברי החכמים נמשכו מבחינה עליונה ביותר, קללה הנהפכת לברכה נעלית.

כמו שעל ידי תשובה גדולה החושך נהפך לאור,

וכל דבר שנהפך מרע לטוב הוא נעלה וגבוה ביותר כי הוא מבחינת טוב בעצם.

ואכן זו האמת… שאין מדובר כאן בקללה!… על פי החסידות, אין קללות בתורה!…

ומה שנראה קללה הוא כי אין דרך לבטא ברכות נעלות ביותר,

והן יכולות להתגלות רק באופן כזה, במיוחד שיש בהן הכח להפוך קללה לברכה.

ואכן כל הכוונה בקללה היא להפוך אותה לברכה על דרך זדונות נעשות לזכויות.

העבודה של חודש אלול היא "אני לדודי ודודי לי" – עבודה לקראת קבלת השפע.

אמנם מצד גדרי ההשתלשלות – ההתעוררות מלמטה קודמת להתעוררות מלמעלה,

אולם הכח לעבודה של "אני לדודי" נמשך מבחינת "אנכי מי שאנכי" שלמעלה מבחינת דודי,

וכח זה ניתן בחודש אלול ובאופן של נתינה בעין יפה;

ודוקא על ידי כח זה ממשיכים התעוררות מלמעלה על ידי התעוררות מלמטה.

שעל זה אמרו: "קוב"ה שריא באתר שלים".

וכשיש מעשה התחתונים ועל ידי זה יש המשכה מלמעלה נעשה אתר שלים,

ואז נמשכת מצד עצמה גם הבחינה שלמעלה משניהם.

ואכן, בחודש אלול אנו מתאמצים בכל כוחותינו הדלים והמוגבלים להתקרב אל ה' – "אני לדודי",

עד שפעולתנו בכוחות העצמיים שלנו חודרת למהותנו הפנימית.

אולם מעבר לזה (על פי פרשת ראה השייכת לחודש אלול) אנו מקבלים שפע רב ועצום מלמעלה,

הקב"ה מתקרב אלינו "ודודי לי" ומאיר עלינו מאורו הגדול והעצום והבלתי מוגבל,

ונותן לנו כוח וברכה לעבודה הרוחנית הנדרשת מאתנו בחודש אלול,

ובכח זה נוכל לתקן את דרכינו ולהתחזק בעבודת ה'.

כך נעלה לדרגות גבוהות ונעלות ביותר עד שנתאחד עם הקב"ה.

אמנם כל עבודה ברמה רוחנית גבוהה בסייעתא דשמייא בלי העבודה העצמית שלנו

אינה שלנו באמת, כי אינה חודרת לפנימיותנו.

אנו חייבים לפעול מלמטה בעצמנו שאז לא יהיה זה "לחם חינם" – "לחם בושה".

ואכן בקיום תורה ומצוות צריך תמיד שיתוף פעולה בעבודה בינינו לבין הקב"ה,

כשיתוף הפעולה שצריך להיות בין איש לאשתו.

יהי רצון שנזכה לקיים את ה"אני לדודי ודודי לי" בשלימות.

נרוץ לקראת המלך בשדה והוא יבוא לקראתנו בשלימות הגילוי

בגאולה האמיתית השלימה מיד ממש.

(על פי הרבי ספר השיחות ה'תנש"א כרך ב, עמ' 767, שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ג,

מאמר ש"פ ראה ה'תשמ"ח ודבר מלכות ש"פ ראה)