עבודת האדם בעולם הזה היא בדרך של מלחמה.

מלחמה נגד מי?

מלחמה נגד אויב רוחני, מלחמה נגד היצר הרע,

לכן נוקט הכתוב בלשון יחיד: כי תצא.  

על פי חסידות אויבי האדם האמיתיים הם הקליפות,

המעלימות ומסתירות על האלוקות.

בגוף האדם היא הקליפה המלובשת בגוף ובנפש הבהמית,

המסתירה את הנפש האלוקית המלובשת באדם בהעלם.

בקליפה מסתתר היצר הרע הוא הכח המתאווה לענייני העולם.

ובכלל זה בעולם עצמו ענייני העולם מעלימים ומסתירים

את האור האלוקי המהוה ומחיה את העולם בכל רגע מחדש.

ואכן הקב"ה שהוא בלתי מוגבל ברא מציאות של רע, מציאות של העלם,

המתנגדת לקדושה ומנסה להכריע אותה.

אויב רוחני זה אורב לנו ועומד בדרכנו יום יום ומנסה לסכן את קיומנו הרוחני,

ותפקידנו לצאת למלחמה נגדו.

אם כן, תפקידנו לקחת את כל חפצי העולם לתקנם ולבררם,

ומכיון שאין הם מניחים שיבררו אותם הרי זו מלחמה קשה.

אך אם נעשה את העבודה ברצון וכראוי, באופן של "כי תצא",

באופן של יציאה ממדידה והגבלה, יציאה מהגבלות השכל, נתקדם מעלה מעלה.

ולפי שהאויב אינו שווה ערך אלינו אלא פחות מאתנו, ידינו תהיה על העליונה ("על אויביך"),

נתגבר על היצר המתאוה לענייני העולם ונשתמש בו לעבודת ה',

נכבוש את ענייני העולם (ענייני הרשות) ונעשה אותם כלים לאלוקות.

וכשנכבוש את האויב, נזכה בשלל רב – "ושבית שביו",

הם הניצוצות שבדברים הגשמיים – שפע וברכה אלוקית.

זהו עניינם של הדברים הגשמיים שמקומם למטה,

וכשאנו מבררים ומזככים אותם אנו מעלים אותם למעלה למקומם,

שמקום מוצאם ושורשם האמיתי של הדברים הגשמיים הוא למעלה,

אלא שאחר כך נישבו וירדו למטה.

וכשאנו מבררים אותם אנו פודים אותם משביים ומחזירים אותם למקומם הראשון והאמיתי.

ואם העבודה להרים דבר מלמטה למעלה היא עבודה נעלית כל כך,

כל שכן וקל וחומר, שהחזרת דברים למקומם הראשון והעליון היא נעלה שבעתיים…

ואמנם תכלית מלחמתנו היא "פדיון שבויים" – מצוה נעלית ביותר.

אנו פודים את הנפש האלוקית ששורשה ומקורה הוא בעולם האצילות –

"נשמה שנתת בי טהורה היא";

את הנשמה שירדה למטה לעולם העשיה –

"אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי".

והרי הנשמה התלבשה בגוף ובנפש הבהמית כדי לבררם ולזככם,

וכמו כן, לברר את חלקנו בעולם – כל הדברים שאנו משתמשים בהם.

מלאכה לא קלה בגלל ההסתר וההעלם של חשכת הגלות,

שאז האויב המנגד עומד בתוקפו ומכריח אותנו להילחם בו…

(וראה נושא זה בהרחבה במאמרנו "כי תצא למלחמה על אויביך"…)

בשביל לנצח את המנגד לקדושה יש להשתמש במוחין ובמידות,

ובמיוחד לעורר את מדת הנצח המושרשת בעצם הנפש.

ואכן עלינו לזכור תמיד שכל הכוחות שניתנו לנו

מיועדים לנצח את המנגד לקדושה, את כוחות הטומאה,

ואת כל מה שמעלים ומסתיר על אלוקות.

אולם במקום של קדושה אין מלחמה יש רק מנוחה.

בתוך עם ישראל "עם קדוש" אין אויבים ואין מקום למלחמות.

ואכן בתוך עם ישראל צריכה להיות אהבה ואחוה ושלום ורעות – אחדות מוחלטת!

כל עם ישראל מחוברים ביניהם כאיש אחד המחובר מאברים רבים.

כל ישראל הם אברי השכינה, וכל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש,

לכן כל פירוד ומחלוקת בעם ישראל פוגע בשכינה שהיא לב עם ישראל.

עלינו לעבוד את ה' שכם אחד כשכולנו באחדות,

וכל יהודי צריך לטרוח בכל לב ונפש ולתקוע אהבת רעהו בלבו!

אסור ליהודי לחשוב מחשבה רעה על רעהו ולא להעלות דבר כזה על לבו לעולם.

ואם חלילה תעלה לו מחשבה כזו עליו להדוף אותה בכל כוחו,

כאילו היא עשן המפריע לו לנשום וכאילו היא מחשבת עבודה זרה ממש.

וכמובן צריך להיזהר מלדבר לשון הרע,

שלשון הרע גרועה משלוש עבירות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור"

(עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים).

ואם כך לגבי דיבור, קל וחומר לגבי מחשבה!…

שהמחשבה פועלת על הנפש יותר מן הדיבור הן לטוב והן למוטב.

אם כן, ביחסים שבין עם ישראל המלחמה צריכה להיות במנגד לאחיך דוקא!

ולא חלילה באחיך!

צריך להילחם במי שמעלים ומסתיר ממך שאחיך הוא חלק ממך!

שאחיך הוא חלק אלוקה ממעל ממש – אור אין סוף!

וגם אם המנגד לאחיך הקדוש בא מקרבך ותוכך עליך להילחם בו.

"ואהבת לרעך כמוך" הוא אל"ף בי"ת של תורה! זהו כל התורה ועיקר ויסוד בחסידות!

וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן,

על הנפש האלוקית לשלוט בנפש הבהמית לא רק במצוות שבין אדם למקום,

אלא גם במצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד בהן.

ולא רק בדברים אסורים ממש, ח"ו, אלא אף בהרהורים קלים.

צריך להיזהר מקפידא במוח, ומכעס בלב,

ומקנאה שהיא ענף מן הכעס, הנמשכת מפנימיות הלב לעצמות,

והיא כתולעת שבעקבותיה העצמות נרקבות, ה"י.

יש להיזהר שלא יעלה הרהור רע על איש ישראל מהלב למוח!

ואם עולים הרהורים כאלה יש לדחותן מיד, ולא לקבלן במוח ברצון לעולם.

ולא עוד, אלא אדרבה, לשלם לחבירו טובה תחת רעה, הפוך ממה שעשה לו.

וכמובן שלא להעלות על לב לנטור לו או להתנקם בו.

ויתירה מזו, עליו לסבול מחברו עד הקצה האחרון.

והמוח שליט על הלב!

ואכן, על פי ההלכה, חייב אדם להקדים לעזור לשונאו לפני אוהבו.

ולהתנהג עם חברו שעשה לו רעה במדת חסד בחיבה יתרה, יותר מאשר לאחרים,

כדי שזה יעורר את חברו לאהוב אותו,

כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט).

דוגמה מאלפת לכך הוא הסיפור של יוסף ואחיו.

יוסף אמר לאחיו, שאף שהם חשבו לרעה במכירתו,

מכיון שאלקים חשבה לטובה להחיות עם רב,

הרי שעשו מעשה טוב ומגיע להם שכר על כך.

והעיקר להאמין באמונה שלימה שכל דבר הוא רק משמים, אין רע יורד מלמעלה.

הכל לטובה! הכל טוב בתכלית!

לנו, אין זה משנה מה החבר שהוא שליח ה', חשב לעשות;

השליח הוא רק כגרזן ביד החוצב בו (כגרזן ביד ה').

האמונה ב"שיתוף" אסורה על יהודי,

זה כולל עניינים שבין אדם לחברו – שאסור לחשוב: מה עשה לי החבר וכיו"ב?

כי באמת הכל רק מה', ואין דבר שחוץ ממנו.

אז מה יעשה לי אדם?!

ועוד, שעל פי הנהגתנו לחברנו, כך נוהג ה' אתנו – מדה כנגד מדה,

שהרי ה' צלך (תהלים קכא ה) – כשם שהצל עושה מה שהאדם עושה,

כך הקב"ה, כביכול, עושה לאדם מה שהאדם עושה לחברו.

וכשאנו סולחים לחברנו, גם ה' יסלח לנו,

ואם כן, האויב שעלינו להילחם בו הוא היצר הרע שלא מניח לנו לסלוח לחברינו,

וכשנתגבר עליו נהיה בטוחים שזה פועל לטובתנו,

שכל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו (תהלים קכא ה).

זוהי התשובה האמיתית שהקב"ה מצפה לה,

ואם כולנו ננהג כך, הרי שה' יפדה את ישראל מכל עוונותיו ויגאל אותנו מיד ממש! אכי"ר!