לקראת יום ההולדת של תומכי-תמימים, ט"ו אלול, והיום הבהיר חי אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, מורנו הבעש"ט ורבינו הזקן, היום שנותן חיות ("חי") בעבודה של אלול – נפתח בסיפור חסידים המדגיש את אחד החידושים העיקריים שחידשה החסידות: הרה"ק רבי מנחם מענדל מהאראדאק (מוויטבעסק) למד בנערותו אצל הרב המגיד ממעזריטש. כשהי' בן עשר שנים כבר הפליא את כל מכיריו בלימודו בנגלה, ורבו המגיד חיבב אותו מאד. פעם אחת, בשבת אחר סעודת שחרית, ראה המגיד שדעתו של הנער בדוחה עליו, והוא הולך לו בבית אנה ואנה במצב רוח מרומם, עד שכובעו נשמט קצת הצידה. עמד המגיד בפתח חדרו, ואת הידית של הדלת הפתוחה החזיק בידו, ואמר: מענדל, כמה דפים למדת היום? השיב הנער: ששה דפים. אמר הרב המגיד כמדבר לעצמו: אם מששה דפים גמרא שמוט הכובע על הצד – כמה דפים צריכים ללמוד עד שיסירו את הכובע לגמרי… הבין הנער עד היכן הדברים מגיעים, והתחיל לבכות הרבה. רץ לחדר רבו, ודפק על הדלת בזעקה גדולה: פתח לי, רבי ומורי, ותן לי עצה מה לעשות, כי ידעתי שהחזקתי טובה לעצמי מלימודי. פתח הרב את הדלת ואמר לו: אל תפחד, אני ואתה ניסע שנינו למורינו הבעש"ט, והוא יורנו את הדרך נלך בה שנינו. ואכן, שניהם נסעו למעז'יבוז', אל מורנו הבעש"ט הקדוש, שהורה ומורה להם ולכל בני ישראל את הדרך ילכו בה, דרך החיות והאור של תורת החסידות ודרכי החסידות.

ידועה ומפורסמת אמרתם של חסידים בקשר לחי אלול – היום שנותן חיות ("חי") בעבודה של אני לדודי ודודי לי: בדרך כלל אף אחד אינו מושלם, לכל אדם יש חסרון כלשהו. והדברים נכונים אפילו במבנה הגוף הגשמי – האחד גבוה מדי ואילו השני נמוך מדי. האחד שמן מדי ואילו השני רזה מדי. לאחד העיניים פוזלות, לשני פה עקום וכן הלאה. הלך פעם מישהו והחליט ליצור מין משהו חדשני שיהי' אכן מושלם, שיהיו בו כל המעלות של כולם וללא שום חסרונות – לא גבוה ולא נמוך, לא רזה ולא שמן, הפה לא עקום וכל האברים מתאימים להפליא זה לזה. רק בעיה אחת "קטנה" הייתה לה לאותה תמונה: עצם העובדה שזו רק תמונה ולא אדם חי.

"א מתנגד איז א פאטרעט" ("מתנגד" הוא "תמונה"), היו חסידים אומרים. ייתכן שהוא נזהר בקלה כבחמורה, לומד תורה, מהדר במצוות והכל אצלו בתכלית השלימות, אבל חסרה אצלו ה"נקודה", נקודת החיות, שבלעדי'ה, גם אם הכל בסדר, עלול מאד להיות שאין זו אלא "תמונה" [ואין צריך להדגיש שוב ושוב את המובן ופשוט, שבכל הדיבורים מסוג זה על "מתנגדים", לא באו חסידים ללעוג או לזלזל חלילה ביהודים אחרים. אלא שברצותם להורות את דרכי עבודת ה' לחבריהם ולתלמידיהם, לא נמנעו מלהצביע  על שגיאות בדרכי עבודת ה' שעלולות להיות גם למי שעמל ויגע בכל כוחו ברצונו לעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו, אלא שלא זכה לטעום ממעיינות הנצח של תורת החסידות ודרכי החסידות]: יכול יהודי ללמוד תורה בעמל וביגיעה, לקיים מצוות בהידור, להתנהג לפנים משורת הדין, ואפילו לעבוד על הפנימיות שבו ולהצליח לפעול בעצמו שיהיו לו אכן מידות טובות – ובכל זאת, ייתכן שחסרה לו ה"נקודה", נקודת החיות. עלול להיות, חלילה, שכל דף גמרא, כל הידור מצוה וכל עבודת ה' שלו, במקום לקרב אותו אל הקב"ה, עלולים להגדיל אצלו את הרגשת הישות והמציאות שלו, באומרו ללבו: הלא מציאות אמיתית הנני. מציאות של יהודי למדן ועובד ה', יהודי שעוסק בתיקון מידותיו, יהודי חסיד, למדן, משכיל, 'עובד' ומה לא. ככל שיגדל אצלו לימוד התורה ועבודת ה', ככל שיתרומם יותר ויהיה שייך למדריגות נעלות יותר – עלול דבר זה עצמו להגדיל אצלו עוד יותר את רגש המציאות שלו (בבחינת "כל זה אכניס בקל-וחומר"), שהרי יותר ויותר לא מדובר כאן על מציאות חומרית ומגושמת, אלא על מציאות אמיתית, רוחנית. מציאות נעלית ונשגבה, אבל מציאות. והרגש זה ש"אני מציאות", גם אם הוא דק ונעלה ביותר, ואולי דווקא אז – אין כמוהו מה שמרחיק את היהודי מדביקות אמיתית בה'. שהרי "אמיתת ה' אלוקים אמת הוא שהוא לבדו ואין זולתו", וכל מי שהוא "יש ולא אפס" הריהו, בעצם מציאותו, מסתיר ומעלים על אמיתתו של "ה' אלוקים אמת". נכון אמנם שגם אז יש חשיבות נפלאה לכל דבר של תורה ושל מצווה שהיהודי עושה. ואפילו אם זה "שלא לשמה" בתכלית, הרי לימדונו חז"ל ש"לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" – אבל גם אם התורה היא תורה והמצווה היא מצווה, הרי האדם עצמו לא יצא מהמציאות שלו, ואדרבה, כנ"ל.

כדי לצאת מהמציאות שלי, מה"אני" שלי, כדי להתבטל לאלוקות באמת – צריך לכל לראש להתקשר לרבי, ללמוד חסידות וללכת בדרכי החסידות: כשם שב"עולם קטן זה האדם", העובדה שכל האברים חיים וממלאים את תפקידם כראוי אינה אלא על ידי שהם מקבלים את חיותם מהנפש הרוחנית השורה ומתגלה במוח, רק הודות לביטול שלהם לראש ולמוח – כך, מבואר בחסידות, גם בעולם כפשוטו. כל היהודים כולם הינם "קומה אחת שלימה", הם מקבלים את חיותם מהרבי ועל ידם כל העולם כולו. מאחר שהרבי הינו ראש בני ישראל, שאין לו מציאות כלל לעצמו, כי כל מציאותו ומהותו אינה אלא גילוי אלוקות בעולם, "שכינה מדברת מתוך גרונו", והנדבק בו כאילו נדבק בשכינה ממש, לפיכך, רק על-ידי ההתקשרות והדביקות בו והביטול אליו, יכול כל יהודי להתבטל באמת ולהתקשר ולהידבק בשכינה.

ולאמיתו של דבר, כל יהודי קשור ודבוק בו, שכן "הנשיא הוא הכל", הכל ממש. כמבואר בתניא פרק ב', שאפילו "הפושעים ומורדים בתלמידי-חכמים" אין להם מקור אחר ח"ו של חיים. גם הם מקבלים אך ורק "מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמידי-חכמים". אלא שככל שההתקשרות והדביקות בו והביטול אליו הם בגילוי יותר, כך תגדל ההתקשרות והדביקות והביטול אל הקב"ה.

ההתקשרות מקיפה את כל המציאות ואת כל הפרטים ופרטי-הפרטים. שהרי "הנשיא הוא הכל", הכל ממש. ולכן יש גם בה, כמובן, פרטים רבים. היא כוללת את קיום כל הוראותיו ותקנותיו, הקפדה מיוחדת על לימוד השיעורים היומיים בחת"ת וברמב"ם, הנהגה מתאימה כפי רצונו, התייעצות מתמדת עמו ולא לעשות שום צעד רציני בחיים בלעדיו, לימוד ועיון והתעמקות בתורתו במיוחד, נוסף על לימוד התורה בכלל, נתינת "דמי מעמד" מידי חודש בחודשו וכו'. [וכאן המקום להזכיר אודות עניין שהזמן גרמא – "קרן השנה" – קרן מקופתו של הרבי מלך המשיח שליט"א, על-פי תקנתו והוראתו, ממנה נותנים צדקה בכל יום ויום ממש – כולל שבתות וימים טובים (באופן המותר, כמובן, על ידי מאכל ומשתה וכדומה), וכל הנותן לקופה זו סכום מטבעות כמניין ימות השנה ניתנת הצדקה לזכותו בכל יום מימי השנה. זאת, נוסף על העיקר שצריך לעשות זאת לא בגלל שום סיבות והסברים אלא אך ורק משום שהרבי אומר כך].

וחלק עיקרי מהתקשרות זו, הוא: נסיעה לרבי מזמן לזמן. בפרט בדורנו זה, כאשר המאמץ שבנסיעה הוא פחות בהרבה מבדורות הקודמים – לא נוסעים ימים, שבועות וחודשים. המחירים אינם בשמיים. תלאות הדרך אינם קשים כל-כך וכו'. ומאידך הצורך וההכרח בחיזוק ההתקשרות, גדול בהרבה מאשר בדורות הקודמים. וכפי שהרבי שליט"א מלך המשיח מרעיש ומפליא בשיחות-הקודש אודות "הנשיא הוא הכל", הכל ממש, ואודות החיוב, הזכות והאחריות הנפלאה שבהתקשרות אליו. זאת, נוסף על דברי חז"ל (שנפסקו להלכה ברמב"ם, בהלכות תלמוד תורה) ש"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ונוסף לשיחות-הקודש אודות מעלת "בית רבינו שבבבל", והעובדה שהתקבצות יהודים רבים לשם מוסיפה בהיות המקום "תלפיות – תל שכל פיות פונים לשם", בדוגמת בית-המקדש. והרבי מוסיף שם שכל יהודי נוסף שמגיע, מוסיף "בהדרת מלך" – בכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ובכבודו של מלך-נשיא הדור.

הנסיעה שלנו לרבי היא אכן (אם כי, כדלקמן, לא רק) כדי לראות ולשמוע, שהרי אנו מאמינים ובטוחים שנזכה לראות את פני קדשו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, ולשמוע ממנו "תורה חדשה (אשר) מאתי תצא", כפי שהבטיחנו בנבואה ברורה שבכל רגע ממש, וברגע זה ממש, זוכים לראות את הגאולה האמיתית והשלימה. ואכן אנו נוסעים במפורש לשם כך, משום שאנו מאמינים ובטוחים שאכן נזכה לראות ולשמוע – אבל גם אם חלילה תימשך עוד רגע המציאות העכשווית, כאשר לא זכינו עד עתה לראות את מלכנו משיחנו בעיני בשר – אנו נוסעים לרבי ומגיעים לרבי גם כדי לבטא במעשה בפועל את אמונתנו וביטחוננו, ולעשות "כלים" שימשיכו את האור. בעצם הנסיעה אנו כאילו אנו אומרים: רבי, באנו אליך. אנו רוצים ומבקשים לראות בעיני-בשר את פני קדשך ולשמוע באוזנינו הגשמיות את דיברות-הקודש. ובוודאי שעצם ההחלטה לנסוע לרבי, תמשיך את הגאולה בפועל ממש, עוד הרבה לפני הנסיעה בגשמיות – וזו לבד סיבה מספקת ועיקרית כדי לנסוע.

כמובן, צריך לעשות הכל כדי לבוא לרבי "עם פנים נקיות", שהרי הרבי רואה הכל ויודע הכל – אבל, שזה לא ישמש ל"קלוגינקער" כתירוץ לאי-הנסיעה, שהרי הפנים עדיין אינן נקיות כראוי – שהרי אם נישאר בבית, בוודאי שהפנים לא יישארו נקיות יותר, וד"ל.

ועם כל זה, צריך גם לדעת את אמיתותם של דברים, שנסיעה לרבי היא לא רק כדי לראות ולשמוע: המשפיע ר' מענדל פוטרפס הי' רגיל לספר, שפעם הייתה חקירה אצל חסידים, האם העיקר הוא לנסוע לרבי בפועל, או שמא הרצון לנסוע לרבי הוא העיקר. נמנו וגמרו, שאולי העיקר הוא דווקא הרצון לנסוע, אבל מי שלא נוסע בפועל ממש, גם אם הוא מדבר הרבה על הרצון לנסוע – אין סימן טוב מזה שמעולם לא היה לו רצון לנסוע, שכן מי שבאמת רוצה אכן נוסע בפועל ממש.

נוסעים לרבי במיוחד כדי להתקשר ולהתבטל אליו, להידבק בו ולצאת מן המציאות העצמית, גם אם מדובר על מציאות של קדושה, של תורה ומצוות וחסידות – כיוון שבכל זאת היא מציאות, וכל מציאות היא הניגוד המוחלט ל"אמיתת ה' אלוקים אמת שהוא לבדו ואין זולתו". כדי לצאת לגמרי מן המציאות, צריך להתבטל לגמרי ולמסור את כל הכוחות והחושים אל המוח והראש. לבטל את הפרטים ופרטי-הפרטים אל הנקודה, נקודת החיים. אל הנשיא אשר הוא הכל. לאסוף ולקבץ את כל פרטי "רשות הרבים" שלי, ולעשות מהם "רשות היחיד", ל"יחידו של עולם", עד שכל הפרטים ופרטי-הפרטים נעשים חדורים וממולאים כל כולם בנקודה.

וגם אם חס ושלום לא רואים ולא שומעים את הרבי, כפי שהי' בשנים שעברו – וזה כואב מאד ומפריע מאד דווקא בגלל שנמצאים כל כך קרוב. ואנו מבקשים ודורשים ומשוועים ומייחלים ללא הרף ובכל התוקף, שיאמר די לכל המצב המשונה הזה, ונראה כבר גם בעיני בשר את הרבי שליט"א באופן של "מלך ביופיו תחזינה עיניך" – הרי יחד עם זה יודעים אנו, כלשון הלקוטי-תורה, "שהאב הוא בכאן, אלא שמסתיר עצמו": אנו מתפללים בכל יום שלוש פעמים עם הרבי בפשטות, מתוועדים עם הרבי בפשטות, ושמחים ורוקדים יחד עמו בפשטות. בלי פלפולים ובלי ויכוחים. מי שלא רוצה להרגיש כך – יהי לו אשר לו. אין מה להתווכח אתו אם הוא מתעקש להיות דווקא באופן שהוא רוצה. וגם אם הלב מתפקע מגעגועים וכאב מדוע לא זוכים לראות ולשמוע – הרי את העובדות האמיתיות והפשוטות אין זה משנה כלל וכלל. ועצם האמונה בדבר, ובכל התוקף, וההנהגה במאה אחוז באופן כזה – הם הם ה"כלים" להמשיך ולפעול שנזכה אכן גם לראות את הרבי ולשמוע בפשטות מפי קדשו את ה"תורה חדשה (אשר) מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!