בואו נחיה עם הזמן, בואו נלמד את הפרשה, נפנים אותה ונחווה אותה.

פרשת "ראה" קוראים תמיד בחודש מנחם אב, והיא קשורה עם חודש אלול.

או שהיא מברכת את חודש אלול, או שהיא חלק מראש חודש אלול.

חודש אלול שבו מתחברים התחתון בעליון והעליון בתחתון.

החודש, שבו מתקרב היהודי לדודו האהוב הקב"ה – "אני לדודי",

מקבל מלכותו ומתעורר לעבודתו מלמטה למעלה בכוח האנושי המוגבל שלו.

והדוד האהוב אינו נשאר חייב אלא תומך ומסייע ועוזר – "ודודי לי",

הקב"ה מתגלה אליו בחודש אלול, שאז מאירות י"ג מידות הרחמים –

"א-ל הוי' ויאר לנו", (ועוד יותר בראש השנה ויום הכיפורים),

ונותן לו מתנת חינם מלמעלה למטה ללא הגבלות – כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם.

עד שליהודי יש כח לעבוד את ה' לא רק מלמטה למעלה – בכוחותיו המוגבלים,

אלא גם מלמעלה למטה – למעלה מכל מדידה והגבלה.

פרשת ראה פותחת במלים: "ראה אנכי נותן היום לפניכם ברכה"… –

"ראה!"… התבונן היטב בדבר, עד שיחדרו וייקלטו הדברים עמוק בתוכך.

ראה בכללות קודם ראיית הפרטים, ראה בראיה שלמעלה משמיעה,

ששמיעה תופסת פרט אחרי פרט, ורק בסופו של דבר היא מגיעה לכללות העניין.

ראה ש"אנכי" גבוה ומתנשא למעלה מ"אני", על דרך "אנכי הרואה",

התבונן בעצמותו ומהותו של הקב"ה שלמעלה משם הוי',

"אנכי" שלא נרמז בשום אות ובשום קוץ.

"אנכי" שלמעלה מבחינת "פנים בפנים דבר הוי'" (שיש בו ד' אותיות),

וכמובן למעלה מ"אלוקים".

"אנכי" שאינו בערך כלל לעולם ולנבראים, שנבראו באותיות וקוצים שבעשרה מאמרות,

וכל שכן, שאינו בערך לנבראים, שנבראו על ידי צירופי וחילופי ותמורות האותיות,

ומובן שלא בערך לנבראים, שנבראו על ידי גימטריאות, הוא חשבון האותיות.

ו"אנכי מי שאנכי" "נותן לפניכם" – לפנימיותכם!… התבונן בנשמה האלוקית שנתתי בך…

ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן!"… במיוחד מתנה אלוקית הניתנת באהבה ובשמחה,

והנתינה היא "היום" – בגלוי, כיום שבו מאירה השמש,

ובאופן נצחי – כל מקום שנאמר "היום" הוא נצחי ולעולם.

נתינה של "ברכה" – המשכה מלמעלה למטה,

ועד להמשכה נעלית ביותר שאינה יכולה להתגלות באופן חיובי,

עד שהיא נשמעת כ"קללה", ר"ל, אך באמת היא ברכה נעלית ביותר.

כמו בסיפור במסכת מועד קטן, ששלח רשב"י את בנו לר' יונתן ור' יהודה,

והם בירכו אותו, אך הוא הצטער, כי זה נשמע לו היפך הברכה,

עד שפירש לו אביו שהכל ברכות, אלא שנמשך מבחינה עליונה יותר,

ממקום שקללה הופכת לברכה… וכמו "בעל תשובה" שגדול מ"צדיק".

כי כשחושך נהפך לאור, ורע הופך לטוב, זה נעלה באין ערוך מ"טוב בעצם".

עד ש"אנכי" נמשך למטה כאן בעולם הזה.

לא בסדר השתלשלות שיש בו מחיצות, פרסאות, פרגודים וצמצומים.

שאין זה גילוי אלוקות על ידי ספירת המלכות בעולמות: בריאה יצירה ועשיה.

אלא גילוי עצמות ה' ית' – "אנכי מי שאנכי" –

הנמשך בפנימיות ישראל דוקא ורק אחר כך בחיצוניותו.

עד שיש ביהודי ראיה אמיתית בתכלית השלימות, ראיה שלמעלה מהבנה והשגה.

עד שיש ביהודי הכח לעשות עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.

עבודה שתהיה בשלימותה בגאולה האמיתית והשלימה,

וכמרומז בפסוק "אשירה לה' ויאמרו לאמר" – ראשי תיבות "אלול",

שהקב"ה אומר לכל יהודי "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה",

עד לברכת הגאולה האמיתית והשלימה.

אם כן, סופה ותכליתה של ההמשכה היא שתומשך גם בסדר השתלשלות.

וכמו שהיה במתן תורה שתחילת ההמשכה היא מ"אנכי",

שנמשך ב"הוי'" "פנים בפנים דבר הוי' עמכם",

(שם הוי' הוא רמז לכל סדר ההשתלשלות),

וב"אלוקיך" – בעל הכוחות כולם.

עד שנמשך להיות "אלוקה שלך" דוקא – "כוחך וחיותך".

באופן ש"אנכי" נעשה כוחו וחיותו של כל אחד מישראל.

עד שבכל ענייניו – אמונה, התבוננות, מידות, לימוד תורה ומעשה המצוות –

נמשך בחינת "אנכי".

עד שתהיה לה' ית' דירה בתחתונים בגילוי.

עד שיראו בשמים ובארץ ש"אין עוד!"… ש"אין עוד מלבדו!"…

עד שיראו שבדירה נמצא בעל הדירה, ועמו גם כל סדר ההשתלשלות –

הספירות (כולל "ספירות אין קץ") והמלאכים וכו'…

עד שיתגלה כבוד ה' – יתגלה כח הפועל בנפעל.

יתגלה המרחב העצמי יחד עם המצר העצמי,

"וראו כל בשר יחדיו" ש"ישראל ומלכא בלחודוהי"…

שהרי "ישראל, אורייתא וקוב"ה כולא חד"…

בשבת זו, כשנברך את חודש אלול, ניתן דעתנו על כך,

שחודש אלול, גמר ושלימות עבודת השנה והכנה לשנה הבאה,

כולל את העבודה מלמטה למעלה – המתחילה בחודש תשרי ראשית חודשי החורף,

ואת העבודה מלמעלה למטה – המתחילה בחודש ניסן הפותח את חודשי הקיץ.

נזכור, שחודש אלול הוא זמן התגלות י"ג מידות הרחמים, שאינן חוזרות ריקם.

שמצד אחד, הן למעלה מסדר השתלשלות,

ומצד שני, הן נמשכות במדידה והגבלה, שלכן נקראות: מידות.

דוקא בחודש אלול, כשיהודי מרגיש "עני ונכה רוח",

תוקעים בשופר (בלא ברכה) כדי לעורר בו את ה"יראה תתאה",

כי קול השופר מעורר חרדה ("וחרד על דברי").

וככל שאדם משפיל עצמו יותר, אור המקיף הנמשך עליו הוא מקיף עליון ביותר.

כי ישראל המושרשים בעצמות ה' ית' ממשיכים את העצמות על ידי החרדה והביטול.

זוהי ההכנה ל"יראה עילאה" של ראש השנה, בו תוקעים בשופר (בברכה),

אמנם תקיעת שופר בראש השנה היא גזירת הכתוב, אך רמז יש בו:

"עורו ישנים משנתכם… וחזרו בתשובה!"…

ואז יש חרדה, כי מרגישים את הגילוי מלמעלה.

והיאך מגיעים ליראה עילאה?

הדרך ליראה עילאה היא האהבה.

הקדוש ברוך הוא "א-ל רחום וחנון" עוזר ומסייע בחודש הרחמים.

המלך (הקב"ה) בשדה, וקודם בואו לעיר יוצאים אנשי העיר לקבל פניו,

שבשדה הכל רשאין לקבל את פניו.

וכשהעם יוצא לקבל את המלך בשדה, יש למלך תענוג מזה,

והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות – אהבה זוטא,

ובפנים שוחקות – אהבה רבה.

ו"כמים הפנים לפנים" מתעוררת אהבת העם למלך.

והם מלוים את המלך העירה עד להיכל מלכותו,

אך שם אין הם נכנסים אלא ברשות.

חודש אלול הוא חודש הרחמים וחודש התשובה.

עיקר מעלת התשובה הוא, שהתשובה מגיעה עד לבעל הרצון,

דבר שהוא למעלה מעשיית המצוות, המבטאות את הרצון (ולא את בעל הרצון).

לכן מעלת התשובה היא כאשר היא באה מהאדם עצמו,

מישראל שקדמו לתורה – "אני לדודי".

מהפסוקים שראשי תיבותיהן "אלול" למדים על קוי היסוד בעבודת ה' שעליהם העולם עומד.

אני לדודי ודודי לי – מבטא את הקשר בין היהודי לבוראו, רמז לעבודת התפילה.

אנה לידו ושמתי לך – מדבר על ערי מקלט ומרמז לתורה – עיר המקלט הרוחנית.

איש לרעהו ומתנות לאביונים – רמז לגמילות חסדים.

לעתיד לבוא העבודה בג' הקוים שעליהם העולם עומד תהיה למעלה ממדידה והגבלה,

על ידי שתהיה חדורה בעבודת התשובה – "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה",

כמרומז בראשי התיבות של הפסוק: ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך –

המדבר אודות התשובה.

שזה יהיה בגאולה האמיתית והשלימה, כמרומז בראשי התיבות של הפסוק:

אשירה לה' ויאמרו לאמר.

שאז תהיה עבודה נעלית ביותר,

שבאין ערוך לכל סדר ההשתלשלות של עולמות: אצילות בריאה יצירה ועשיה.

וכמו כן, בנפש האדם תהיה העבודה מצד ה"יחידה" שבנפש,

עבודה פנימית מצד המציאות האמיתית והפנימית של האדם שלמעלה ממדידה והגבלה.

"אתם קרויים 'אדם' על שם 'אדמה לעליון'",

עד שנשמת האדם חלק אלוקה ממעל ממש – "יחידה ליחדך" –

תהיה בתכלית היחוד עם הקב"ה, שבזה מתגלה גודל מעלתו של היהודי.

חודש אלול הוא חודש הרחמים הוא חודש התשובה,

ואף מי שנמצא שם בעמקי הקליפות,

דוקא משם הוא חוזר בתשובה – "ובקשתם משם את ה' אלוקיך".

על ידי הירידה לדרגת שם עולים בעילוי נעלה ביותר "משם יקבצך ה' אלוקיך".

שהרי "רשעים מלאים חרטות", ו"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו",

גם בשעת החטא נופלים ליהודי הרהורי תשובה, כי אינו רוצה להיפרד מה'.

רצון פשוט זה נמצא בכל יהודי, זהו רצון שלמעלה מטעם ודעת.

זוהי בחינה חזקה מאוד בישראל, שהוא "עם קשה עורף – למעליותא".

זוהי בחינת הביטול שבכל יהודי שמקורה במידת החכמה,

לפעמים בחינה זו מכוסה על ידי "רוח שטות", כי נדמה לחוטא שהוא עדין ביהדותו.

לעתיד לבוא, בחינת החכמה תהיה גלויה ממש, ו"החכמה תחיה בעליה".

אמנם החכמה היא רק נקודה בהיכל הבינה, בהיכל ההתבוננות בהרחבה ובעומק.

ונראה שלבינה, כאשת חיל עטרת בעלה (החכמה), יש מעלה על הביטול שבחכמה,

אך האמת היא שהם "תרין רעין דלא מתפרשין", שבלי ה"נקודה" אין "היכל",

נקודת החכמה מחיה את היכל הבינה,

עד שנמשכים כנחל איתן למידות שבלב, ומשם ללבושי הנפש: מחשבה דבור ומעשה.

אך בכל אלה צריך את התערבות הקב"ה:

"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" ראשי תיבות אלול, שהם ימי רצון.

הקב"ה מאיר לנו את י"ג מידות הרחמים בימות החול של חודש אלול (בשדה).

וכשהמלך מגיע להיכל מלכותו העם מגיעים לדרגה הגבוהה ביותר – יראה עילאה!…

לעתיד לבוא יתגלה האיתן שבנפש, ואז תהיה תשובה שלימה וגאולה שלימה.

כשאנו מתפללים "כי עם קשה עורף הוא וסלחת",

אנו יודעים ש"ובקשתם משם ומצאת" – שעל ידי הבקשה תהיה מציאה שלא בערך הטרחה.

מציאה ומשיח הם שנים משלושה דברים הבאים בהסח הדעת,

וכמו שבמציאה צריך גם את מעשה האדם להגביה את המציאה,

כך בנוגע לביאת המשיח צריך מעשה, צריך את שלימות מעשינו ועבודתנו.

שיהיה לא רק בבחינת "קב שלו", אלא בבחינת "תשעה קבין של חבירו",

ולא רק ה"קבין של חברו", אלא "חברו" גופא.

ומי הוא "חברו"? זה הקב"ה – "רעך ורע אביך אל תעזוב".

עד שנעשה "ישראל ומלכא בלחודוהי" – ישראל והקב"ה דבר אחד.

"יש האמיתי" ו"יש הנברא" כולא חד.

אנו דור של תשובה כבר מוכנים לגאולה,

כבר שמענו ש"הנה הנה משיח בא", אך עדיין אין זה בבחינת ראיה,

"עניה סוערה" עדיין "לא נוחמה", כי עדיין אינה רואה את הגאולה האמיתית והשלימה.

ואנו מחכים ל"אנכי אנכי הוא מנחמכם" בפועל ממש.

מחכים להתגלות הרבי מלך המשיח ש"מנחם שמו".

לא נפסיק לצעוק "עד מתי?"…

לא נפסיק לפרסם את ראשי התיבות של "אלול"…

לא נפסיק לפרסם בדברים היוצאים מן הלב, שהקב"ה אומר לעבדיו הנביאים

ולכל אחד ואחד מישראל: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה",

עד שנראה בעיני בשר את ברכת הגאולה האמיתית והשלימה…

לא נפסיק ללמוד ענייני גאולה ומשיח,

לא נפסיק להכריז "יחי המלך!"… ו"יחי המלך המשיח!"…

הנותנים חיות במלך, שהרי "אין מלך בלא עם".

לא נפסיק להפיץ את המעיינות ולדבר אודות משיח וגאולה.

עד שיתקיימו בנו דברי ההפטרה: "שמחו את ירושלים וגילו בה"

עד שעינינו תחזינה בקיום הברכה ברכת ה':

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" –

ברכת הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש לעיני בשר.

ובטוחים אנו שמהדיבור על הגאולה, נזכה תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה.

כי "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא".

עד שכל אחד יראה באצבעו ויאמר "ראה",

עד שכל אחד יראה באצבעו ויאמר: "הנה אלוקינו זה,

זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

עד שנזכה ללמוד את תורתו של משיח באופן של ראיה,

ונזכה לאור חדש – "שמים חדשים וארץ חדשה",

עד ל"תורה חדשה מאתי תצא".

לחיים, לחיים, לחיים ולברכה!… להתראות בהתוועדות חסידית… בהתוועדות הגאולה…

להתראות בבית המקדש השלישי מיד ממש!…

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה

בגאולה האמיתית והשלימה, אכי"ר!…