ראש השנה תקע"ה. ה'חוזה' מלובלין החליט כי בראש השנה זה, ייעשה מאמץ מיוחד לשבור כבלים שעל ידיו של משיח, ולהחיש את הגאולה. מבעוד מועד תיאם את הענין עם צדיקים נוספים כמו רבי ישראל מקוז'ניץ ורבי מנדלי מרימנוב.

עם הגיע זמן תקיעת השופר. מתאחדים הצדיקים בכוונות משותפות לבלבל את השטן ולהפריעו מעבודת הקטרוג ובכך לסלול את הדרך לקירוב קץ הגלות. התוקע הוא הצדיק רבי דוד'ל מלעלוב, תלמידו הנאמן של 'החוזה'. הכל יודעים כי בשופר הקטן הזה שאוחז רבי דוד'ל צריך לעורר את השופר הגדול – שופרו של משיח; עוד ידעו הכל כי השטן לא יישב בחיבוק ידיים, והוא יחגור אומץ וחיל להתגבר על שונאיו ומנדיו שמנסים להעבירו מן העולם.

מחשבות טורדות ואיומות ממלאות את לבם של המוני החסידים שהיו נוכחים בבית מדרשו של 'החוזה' מלובלין, שאינו מפחד להתמודד עם השטן בעצמו.

גם 'החוזה' עצמו יודע היטב כי המלחמה הכבדה בעיצומה, אבל הוא היה בטוח שיוכל להתגבר על המכשולים שעומדים לפניו ויוכל לסלול דרך לפני מלך המשיח שיתגלה בקרוב.

'החוזה' מפשיל את טליתו מעל לראשו ועד לחזהו, בייחדו ייחודים נוראים. שני תלמידיו הגדולים עומדים לידו כשהם רועדים מפחד. הם מבינים כי ברגעים אלו מתחוללת מלחמה עזה בכמה חזיתות, נגד כוחות הסטרא אחרא. 'החוזה' מתעכב, גופו הקדוש רועד, לא מפחד המלחמה אלא מפחד ה', מאור השכינה הקדושה שמצאה מקום בליבו.

רק לאחר שעה ארוכה נשמע סוף סוף קולו המצווה של 'החוזה' – "תקיעה!"

רבי דוד'ל מלעלוב מברך את הברכה בקול שבור, הוא מכניס את השופר לפיו ומנסה לתקוע, אך הקול מסרב לצאת. ידוע רבי דוד'ל כתוקע מומחה ומנוסה, אבל כעת לא יצא כל קול מן השופר, איזה שיהיה. רבי דוד'ל מנסה שופר אחר, מכעכע בגרונו, מנסה מצד אל צד, אולם התקיעה אינה נשמעת. הכל יודעים בבירור כי אין זה אלא "מעשה שטן". פניו של 'החוזה' להבים, והוא גוער בקול מחריד: "רחמנא אמר 'תקעו!'" כלומר, התורה מצווה לתקוע, ואם ה'בעל דבר' מעכב שיתקע הוא…

לפתע פתאום, הצליח רבי דוד'ל בנסיונותיו והתקיעות יצאו ברורות ונאות. הישג ראשון במלחמה נגד השטן – – –