לקרב את הגאולה באי נידח

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ה אלול ה׳תשע״ב
בהגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, התפלל רבי יחיאל בהתלהבות רבה מתוך כוונות וייחודים אותם למד בבית מורו ורבו הבעל שם טוב. לאחר מכן הוציא את שופרו ותקע שלושים תקיעות רמות. קול התקיעות הדהד ברמה במרחבי האי הנידח, ורבים מיושבי המקום שלא ידעו כלל על המצאו של הזר במקום, נזעקו ובאו אל החוף.
מאת מנחם זיגלבוים
עץ ליד הבית

 

לפני שנים רבות חי בגרמניה יהודי ירא שמים ולמדן, מבורך בעשירות ובנכסים לרוב, ולו שמונה-עשרה בנים מוכשרים ומחוננים שגדלו על ברכיו והתחנכו בדרכו, אף הם יראי שמים ועוסקים בתורה ובמצוות.

באחד הימים קרא אליו האב את כל בניו ואמר להם:

– "בני היקרים, הגיע הזמן שתקיימו את שאמרו חכמינו ז"ל 'הוי גולה למקום תורה'. לכו אפוא כל אחד לדרכו כדי למצוא את ייחול לבבו בלימוד התורה הקדושה. אך לא רק זאת" – הוסיף האב הזקן – "במעמד זה הנני נותן לכם גם את הסכמתי וברכתי שאם בתקופה זו יזדמנו לכם שידוכים הגונים, תתחתנו אפוא בשעה טובה ומוצלחת ותקימו בתים יהודיים לתפארת מיוסדים על אדני התורה והמצווה. רק זאת אני מבקש ממכם, שבעוד שלש שנים תשובו כולכם לביתי כדי שאוכל לראות את כל אשר קרה אתכם בימים אלו, ולרוות מכם רוב נחת.

העניק האב לכל אחד סכום כסף נכבד, ברכם לשלום, וכל אחד מהם יצא למחוז חפצו.

אחד הבנים, "יחיאל מיכל" שמו, שם פעמיו אל העיירה "מזיבוז" שבמדינת פולין. שמע יחיאל כי צדיק גדול ונשגב נמצא בעיירה זו, וכי צדיק זה הנהיג דרך חדשה בעבודת השם; הלא הוא, רבי ישראל בעל שם טוב.

הגיע יחיאל מיכל לחצרו של הבעל שם טוב, ועד מהרה התערה בקרב התלמידים הקדושים, חברייא קדישא, הצטרף לחברתם, ובמשך זמן קצר יחסית התעלה במעלות התורה והחסידות. "הייקה", כך כינוהו חבריו הטובים והקרובים. ברבות הימים נתן לו הבעל שם טוב את בתו היחידה "איידל", לאשה.

שלוש שנים חלפו מאז נפרדו הבנים מאביהם הישיש. הגיע העת לחזור לבית האב. נכנס אפוא יחיאל מיכל אל חמיו הבעש"ט הקדוש וביקש את רשותו לצאת לדרכו. החל הרבי לברך את חתנו בברכת "צאתכם לשלום" וברכו בברכות לרוב. הימים היו לאחר חג השבועות והחתן התלמיד ביקש את ברכתו של הרבי שיזכה לשהות במחיצתו בראש השנה. על בקשה זו האחרונה לא השיב הבעל שם טוב, רק הסתפק בברכת דרך צלחה. הבין התלמיד הדגול שכנראה נגזר עליו שבראש השנה לא יהיה במחיצת רבו האהוב, אלא במקום אחר.

בהגיעו לביתו כבר מצא את כל שאר אחיו ישובים יחדיו ומכונסים. עשה האב סעודה גדולה ובה הזמין את כל גדולי העיר, פרנסיה, נכבדיה ולמדניה, וביקש מכל הבנים לומר דברי תורה שהתחדשו להם במקום תלמודם.

עלו הבנים הגדול לפי גודלו איש איש בתורו ואמרו פלפולים עמוקים בבקיאות נפלאה, בניתוח סברות ובחריפות עצומה תוך כדי הסברה קולחת. השתוממו כל האורחים מעומק השגתם, ואילו האב הישיש רווה נחת מבניו. מעט עצב התגנב לליבו, כשהבחין שבעוד הכל יושבים ומקשיבים לדברי התורה, הרי בנו יחיאל מיכל, לא מקשיב כלל, ובמקום זאת הוא עסוק באכילה ושתיה מכל הבא ליד. כשהגיע תורו לשאת את דברו ולהראות את כוחו בלימוד, השיב לתדהמתם כל האורחים כי אין לו מה לומר, מלבד זאת שהמאכלים ערבים לחיכו…

השתוממו הבאים והאחים מהתנהגותו, ואילו האב התעצב אל לבו.

לאחר הסעודה לא יכל האב להחריש עוד ויקרא לבנו יחיאל מיכל לחדרו, שם שפך לפניו את סגור ליבו מה ראה לביישו לעיני האורחים הנכבדים. "לא זו בלבד שהכל חשבו שאתה בור ועם הארץ, אלא שגם הראית שכל ענינך אינו אלא בתאוות מאכלים ערבים, מבלי שיכולת לעצור בעצמך ולהשקיט את ייצרך?" – רגז האב…

נרתע רבי יחיאל מיכל אחריו, וניסה להרגיע את אביו:

– "חלילה וחס אב, כלל לא עלה בדעתי לביישך, אלא שכן הוא דרכי בקודש שלמדתי ממורי וחמי הבעל שם טוב הקדוש. אולם אם בכל זאת תרצה אבא יקר, אוכל להסיר את הרושם המוטעה אם תערוך סעודה נוספת ושם אראה לעיני כולם את כוחי בתורה".

נרגע האב, והחליט לעשות כעצת הבן.

שוב ערך סעודה נוספת אליה הזמין את כל האורחים שנכחו בסעודה הקודמת, ושוב ביקש מכל בניו לומר איש איש בתורו פלפול למדני עמוק, ושוב ישב רבי יחיאל מיכל והתעסק במאכליו.

כשהגיע תורו לומר את דברו, קם ממקומו בהדרת כבוד, וכשפניו מאירות באור התורה החל לחזור על כל הפלפולים שאמרו אחיו, ובגאונות עצומה סתר את כל דבריהם מן היסוד מבלי שאיש מהם יכל ליישב את קושיותיו.

ישבו כל האורחים מתפעלים ומשתוממים מגודל גאונותו ועמקנותו.

באותו מעמד החל רבי יחיאל מיכל לספר לנאספים על הבעל שם טוב ועל דרכו החדשה שהנהיג בעבודת השם. הוא החל חוזר באוזני הנאספים על כמה מתורותיו ורעיונותיו של רבו, דברים שהרשימו אותם עד מאד. על פיהם אף ביאר להם את התנהגותו כי יהודי עובד את השם לא רק בשעה שהוא לומד תורה או מקיים מצווה, אלא אף בכל פרטי חייו לרבות אכילה גשמית. בתוך כך החל לבאר להם כי ערבות המאכלים נובעת מכך שבכל מאכל ישנו ניצוץ אלוקי שמחייה ומהווה אותו והיא זו המפרנסת ומזינה את האנשים כדי שיוכלו לעבוד את השם כראוי, כמו שכתוב "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

דבריו של רבי יחיאל מיכל פתחו עולמות חדשים בפני אביו ואחיו והאורחים הקרואים שלא שבעו מדבריו.

עם הגיע הזמן, נפרדו שוב האחים זה מזה, כל אחד למקומו, ורבי יחיאל אף הוא יצא בדרכו למז'יבוז'. למרות שבלבו עדיין פעמה תקווה כי יצליח להגיע לחצרו של הרבי קודם ראש השנה, מכל מקום הקפיד לקחת עמו טלית ושופר.

באחד הימים, עבר רבי יחיאל מיכל בדרכו ביער עבות, ולפתע התנפלו עליו שודדים חמומי מזג. הללו נישלוהו מכל רכושו ולאחר תחנונים רבים הותירו בידו רק את טליתו ושופרו. לאחר מכן מכרוהו לסוחרי עבדים שלקחוהו אותו עמם בספינה שהפליגה בים שבועות ארוכים.

באחד הימים פרצה סערה עזה שטלטלה את הספינה מעלה ומטה, וכמעט שלא נשברה הספינה. בסופו של דבר נסחפה לעבר אי בודד בלב ים, שם התנגשה בצוקים ובשוניות הים ונשברה לרסיסים. כל החפצים שהיו בספינה, יחד עם הסוחרים שעל סיפונה ירדו למצולות, ורק בדרך נס הצליח רבי יחיאל מיכל להנצל וכשהוא נאחז בקרש בידו האחת וטליתו ושופרו בידו השניה הצליח לעלות ליבשה.

על אדמת האי לא היה חסר לא מאום. הוא מצא לעצמו מזון בשפע מן העצים הטרופיים הרבים שגדלו במקום, ואת לילותיו עשה בסוכת קנים סמוך לחוף, וכך בשקט וברוגע התעסק בתורתו ובתפילתו, בהכנה נפשית לקראת הימים הנוראים.

בהגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, התפלל רבי יחיאל בהתלהבות רבה מתוך כוונות וייחודים אותם למד בבית מורו ורבו. לאחר מכן הוציא את שופרו ותקע שלושים תקיעות רמות.

קול התקיעות הדהד ברמה במרחבי האי, ורבים מיושבי המקום שלא ידעו כלל על המצאו של הזר במקום, נזעקו ובאו אל החוף. לתדהמתם לא היה גבול, כשראו איש עטוף בטלית ועטור בזקן ארוך תוקע מתוך קרן של בהמה, בעוד הוא מתנועע ומחווה תנועות מוזרות בידיו.

רבי יחיאל מיכל לא שם לבו לכל הסובבים אותו, והיה שקוע בתפילותיו הנשגבות.

בין כה וכה רצו תושבי האי אל המלך וסיפרו לו על האיש המוזר שנמצא סמוך לשפת הים. "אין זאת אלא כי משוגע הוא או איזו רוח רעה נכנסה בו, שד בדמות אדם".

לא התעצל המלך, ויצא מארמונו בלווית שומרי ראשו כדי להתחקות אחר צעדיו של הזר. הביט המלך בהשתוממות בעוויותיו של הזר, ובקולות המוזרים שהשמיע. כשסיים את תפילתו, שלח המלך את עבדיו וציוום להביאו לפניו.

בבואו אל המלך נשאל מאין בא ומה מעשיו, החל רבי יחיאל מיכל לגלגל לפניו את כל קורותיו כיצד הגיע אל האי.

המלך הוסיף ושאל לפשר התנהגותו המוזרה בעת תפילתו. חייך רבי יחיאל מיכל והסביר מהו יהודי ומהי תפילה וכיצד ממליך יהודי את הקדוש ברוך הוא על ידי תקיעת שופר. דברים אלו הרשימו את המלך והתקבלו על לבו. ציוה המלך לכל נתיניו שלא יגעו לרעה באורח, כי אדם קדוש הוא.

כששאל רבי יחיאל מיכל באיזו דרך יוכל לשוב לארצו, השיב המלך כי רק פעם בשנה עוגנת באי ספינה כדי לסחור עם תושבי המקום, ומועד בואה קרוב.

נוכח המלך כי האורח הבלתי קרוא הינו אדם פקח וממולח שבקיא בהוויות העולם וביקשו להשאר יחד עמו בממלכתו ולנהל את אוצרותיו. משהסביר לו רבי יחיאל מיכל מדוע אינו יכול להענות לבקשה זו ביקשו המלך כי כאשר יחזור לארצו, ישלח משם שלש מאות יהודים שיתיישבו באי וישבחו את כלכלתה. שוב השיב רבי יחיאל מיכל בשלילה בהסבירו כי אין באפשרותו למלאות את בקשתו שכן אין הוא אדון היהודים שיוכל לצוות עליהם או להביאם בכח ממקום מושבם. "אם הקב"ה היה רוצה שיהודים יישבו על האי הזה, הם היו מוכרחים לבא לכאן אפילו כשהם אסורים בנחושתיים".

תשובותיו של רבי יחיאל מיכל מצאו חן בעיני המלך, והוא הזמינו להיות אורחו בארמונו עד בוא הספינה. כשנסע לבסוף ליווהו המלך עד לשפת הים מתוך כבוד גדול בהעניקו לו מתנות יקרות.

לאחר טלטלות רבות הגיע סוף סוף רבי יחיאל מיכל למז'יבוז'. מיד זכה להכנס אל חמיו הבעל שם טוב, ועוד בטרם פצה את פיו נענה הבעל שם טוב ואמר:

– "תדע יחיאל מיכל, שבמקום בו דרכה כף רגליך, לא דרכה כף רגל יהודית מאז בריאת העולם. במקום גלות זה נפלו ניצוצות רבים שהיו זקוקים לבירור, ומשיח צדקנו לא היה יכול להתגלות עד שלא היו מבררים ומעלים אותם לקדושה. אך אתה בעבודתך בתפילה בתורה ובתקיעת השופר שעשית על אדמת האי – גאלת את כולם. אכן, אם לא היית מגיע לשם היה על יהודים לגלות לשם אפילו כשהם אסורים בנחושתיים, שכן יהודים נפוצו בכל העולם כדי לברר ולגאול את הניצוצות הקדושים. אך עתה לאחר שפעלת שם בירור, לא יצטרכו עוד יהודים להגיע לשם עד ביאת המשיח…

(סיפורי חסידים)

פרסום תגובה חדשה

test email