גודל ההשפעה של נסיעה לרבי

הקראת כתבה
יום שישי כ״ז אלול ה׳תשע״ב
אומר לך, עונה אותו יהודי: מבחינתי לא השתנה אז דבר. אני הייתי מוכן ורוצה ומשתוקק להמשיך את טקס הנישואין עד תומו ולהתחתן עמה. אלא שברגע האחרון, כשעמדתי כבר לפני השופט, ראיתי מולי את דמותו של הרבי. הדבר הפיל עלי אימה ופחד והרגשתי שאינני מסוגל בשום אופן לעשות את הצעד הזה, ואת ההמשך אתה כבר יודע.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
קיר אבן

זהו. רוב התמימים כבר כאן. רוב אחות התמימים גם הן כבר כאן, וגם רבים מאנ”ש כבר הגיעו הביתה, לבית האמיתי של כל אחד ואחת מישראל. לבית חיינו. לבית משיח. לבית המקדש. למקום שממנו אורה יוצאת לכל העולם כולו. וכמנהגו הטוב של אותו חסיד נפלא, החסיד ר’ שמואל דוד הלוי רייטשיק, שבכל מקום בעולם בו שהה, כולל בביתו הפרטי, הי’ אומר בכל יום תפילת הדרך (בלי ברכה, כמובן) – שהרי הבית האמיתי שלו הוא רק אצל הרבי. ובכל מקום אחר הוא נמצא רק בדרך.

נשארו בדרך, במקום שליחותם וביתם הפרטי, השלוחים, שאסור להם לעזוב את מקום שליחותם, ועליהם לנצל במלוא המידה את חודש תשרי, בו יותר ויותר באים לבית הכנסת ומתקרבים אל אבינו שבשמים. הם מוותרים על התועלת הרוחנית הפרטית שלהם, לטובת מילוי עיקר תפקידם ושליחותם. אולם אולי נותרו בכל זאת עדיין כמה “נמושות”, שאינם חייבים דווקא להישאר במקום אחר, אלא שאין להם מודעות חזקה כל כך כמה חשוב ונחוץ לנסוע לרבי. ומהם המנמקים זאת אפילו באצטלה של קדושה, כגון שלא עשו מספיק הכנות לנסיעה, ואז אולי תישאר הנסיעה לרבי ללא תועלת – להם כדאי בהזדמנות זו לספר את הסיפור דלקמן, אודות גודל ההשפעה של נסיעה לרבי, גם אם אינה נעשית לכאורה עם כל ההכנות ועם כל ההידורים.

מספר הרב שמואל הלוי גורביץ’, שליח הרבי מלך המשיח שליט”א בעיר ליאון שבצרפת: באחד הימים נכנס אליו אחד ממקורביו, מאותם צעירים המגיעים בתכיפות די קרובה לבית חב”ד, ומשתתף די קבוע בשיעורים ובהתוועדויות. הלה מספר כי מגיע לו מזל-טוב, הוא בא בברית השידוכין וחושב כבר על נישואין. לשאלתי מי הכלה, עונה הוא לתדהמתי בתמימות כי אמנם אין היא יהודי’, אבל יש לה תכונות טובות מאד. הם מצאו חן זה בעיני זו והם עומדים רחמנא ליצלן להינשא.

ניסיתי להסביר לו כי מה שהוא עומד לעשות הוא עוול גדול לעם ישראל ולתורה. יהודי אסור לו להינשא לגוי’. ואפילו אצל יהודים שאינם שומרים כלל מצוות לעת עתה, נחשב צעד כזה כבגידה בעם היהודי. ילדיו לא ייחשבו יהודים, ונישואין כאלו לא יביאו טובה לא לו ולא לה.

אבל כל ההסברים נפלו על אוזניים ערלות. הוא לא הי’ מוכן לשמוע כלל. “אני לא מאמין שהתורה תיכנס כך לאדם לחייו הפרטיים ותפריע לו להיות מאושר”, טען. “אני מצאתי את מה שמוצא חן בעיניי. אנו רוצים להיות מאושרים ביחד ומי זה ייכנס בינינו ויפריע את אושרנו”.

כשראיתי כי שום הסברים ושום שכנועים לא עוזרים, ושום מוצא אחר לא נראה כאן, נפל לי רעיון מקורי: יודע אתה,  אמרתי לו, שהזמן שלפני החתונה הוא זמן יקר מאד. זהו זמן בו זקוקים לברכות ה’ באופן מיוחד יותר מתמיד. אצלנו חסידי חב”ד נהוג שבתקופה שלפני החתונה נוסע החתן אל הרבי שליט”א, לשהות במחיצתו ולהתברך לקראת החיים העומדים לפניו. אולי תיסע גם אתה אל הרבי לקבל את ברכתו לפני החתונה – קיוויתי, כמובן, שהנסיעה תשפיע עליו, גם אם אינני יודע כיצד, ועצם היותו אצל הרבי בוודאי יפעל בו שינוי לטובה, עד כדי החלטה לשלול לחלוטין את הרעיון ולעזוב את הגוי’.

דווקא רעיון זה מצא חן בעיניו. וכיוון שהוא בא ממשפחה עשירה, והפרוטה בכיסו הייתה מצוי’, הוא הסכים לנסוע יחד עמי אל הרבי.

הי’ זה בתקופה שהרבי כבר לא קיבל אנשים ליחידות פרטית. מאידך, חלוקת הדולרים המפורסמת של יום ראשון עדיין לא החלה, כך שכמעט ולא הייתה שום הזדמנות לפגוש את הרבי שליט”א באופן אישי, מלבד ברבים ובציבור, בהתוועדויות.

באותה תקופה הנסיעות לרבי לא היו רבות כל כך, וכששמעו שמישהו נוסע הייתה זו חגיגה לכל הקהילה. כך הי’ גם בנידון דידן. כולם באו להיפרד ממנו ולאחל לו נסיעה טובה ופורייה. מסרו לו מכתבים לרבי וביקשו שיביא עבורם את תשובות הרבי.

כשהגענו ל-770 נכנסנו למזכירות ומסרנו את המכתבים שהבאנו. אבל כאשר הוא שמע שאי אפשר להיפגש עם הרבי אישית, הוא התעקש שהוא דווקא כן רוצה להיפגש אישית עם הרבי. הוא ייגש לרבי כשהרבי נכנס או יוצא מן התפילה, וימסור לו אישית את מכתבו שלו.

המזכירים ניסו להשפיע עליו שיימנע מכך, ואף ניסו לדבר עמי על זה. אבל הוא לא הסכים לשמוע. ואני לא ניסיתי לשכנע – אם אינני מצליח להשפיע עליו שלא יתחתן עם גוי’, אני אהי’ מי שישפיע עליו שלא ייגש לרבי?! אולי דווקא זה מה שישפיע עליו לחזור בו מתכניתו הנלוזה.

ואכן, באחת הפעמים שהרבי יצא מן התפילה, הוא ניגש לרבי ואמר כי הוא רוצה למסור אישית את מכתבו. הרבי חייך והכניס את המכתב לכיס מעילו.

במכתבו כתב האיש כי רוצה הוא להינשא לפלונית שאינה יהודי’. אמנם, הוא כותב, הרב גורביץ’ אמר לו שעל פי תורה אסור לעשות זאת – אבל הוא לא מאמין שהתורה תיכנס כך לאדם לחייו הפרטיים ותפריע לו להיות מאושר. ולכן החליט להתחתן, והוא מבקש את ברכת הרבי. בסוף המכתב הוסיף, שכמה יהודים מהקהילה שלחו עמו מכתבים בבקשת ברכה אל הרבי. והוא מבקש שגם אם הרבי חושב, כמו הרב גורביץ’, שהדבר אינו ראוי, הרי אצלו הדבר מנוי וגמור והוא אינו מתכונן לשנות זאת בשום אופן, אך הוא מבקש שהדבר לא ישפיע על בקשות הברכה של האחרים.

תוכן תשובתו של הרבי הייתה שאין לו מה לדאוג בקשר לאחרים, ובוודאי שאף אחד לא יוכל למנוע ברכה מיהודים הזקוקים לה וראויים לה. ובאשר לבקשתו שלו, הרי אם אכן הוא אוהב את הגוי’, הרי לטובתה שלא יעשה דבר שיפגע בה ויאמלל אותה, כי נישואין של יהודי עם גוי’ אינם יכולים לעלות יפה בשום מקרה.

הלה קיבל את המכתב והתרשם מאד “מהג’נטלמיות של הרבי”, אבל את החלטתו לא שינה. חזרנו לצרפת וההכנות לחתונה נכנסו להילוך גבוה. גם הגוי’ היא ממשפחה עשירה, ולכן הם התכוננו לחגוג את החתונה ברוב פאר והדר באחד האולמות המפוארים ביותר במקום.

לפי ה”סדר” ש”נהוג” אצלם, מתקיימים לפני החתונה כמה טקסים של עבודה זרה בכנסי’ המקומית. לבסוף מגיעים שניהם לפני שופט. הוא שואל אותה אם הוא רוצה להינשא לו ואותו אם הוא רוצה להינשא לה. כאשר התשובה משני הצדדים חיובית, הוא מטביע את החותמת על התעודה, ומרגע זה הם נחשבים על פי החוק נשואים.

מיודענו הלך לכנסי’ ועשה את כל הטקסים בלי בעיות, ללא שיהי’ ניכר עליו איזה שהם נקיפות מצפון. עד שהגיע הרגע בו עמדו לפני השופט. השופט שאל אותה האם היא רוצה להינשא לו, והתשובה הייתה חיובית. שאל אותו האם הוא רוצה להינשא לה. הוא השתהה לרגע ולפתע אמר בקול, כמעט צעק: לא!

השופט נדהם. הרי עומדים כאן ממש באמצע טקס החתונה, ולפתע החתן מדבר כך?! הוא חזר ושאל: לבטח לא הבנת אותי. אתם הרי עומדים להתחתן. האם אתה רוצה להינשא לה?

שוב השתהה החתן ולפתע שוב צעק בקול: לא!

התחוללה מהומה רבתי. משפחת הכלה התרגזו מאד שהוליכו שולל את כל המשפחה ואת כל המוזמנים, הוציאו עשרות אלפי דולרים על החתונה היוקרתית ולפתע כזה סיפור. תוך כדי המהומה הצליח החתן לחמוק ולברוח כל עוד נפשו בו. הוא חשש ממה שעלולים לעשות לו ולא חזר לביתו. ואכן לאחר מכן התברר שחששו הי’ מוצדק. בני משפחתה הגיעו לבית, וכשלא מצאו בו אף אחד, פרצו בזעמם את הדלת והשחיתו ריהוט וכלים שהיו שם. הסיפור הפך לשיחת היום במדינה והוא הבין שלא יוכל להישאר כאן. כמה ימים הסתתר ואחר כך ברח אל מחוץ למדינה למשך כמה שנים עד שהסיפור נרגע ונשכח.

עברו כמה שנים, מספר ר’ שמואל, ויום אחד אני פוגש את מיודענו ברחוב. שמחתי לפגוש אותו וקידמתי אותו בחיבוקים ונשיקות. אחרי שנרגענו מהפגישה שאלתי אותו מה קרה אז לפתע כאשר הי’ נדמה ששום דבר לא משפיע עליו, הוא הולך לחתונה ללא שום נקיפות מצפון, עושה את כל טקסי העבודה זרה בלי בעיות, ולפתע ברגע האחרון הוא טורף את כל הקלפים ומעורר מהומה רבתי בהכריזו שאינו רוצה להתחתן עמה.

אומר לך, עונה אותו יהודי: מבחינתי לא השתנה אז דבר. אני הייתי מוכן ורוצה ומשתוקק להמשיך את טקס הנישואין עד תומו ולהתחתן עמה. אלא שברגע האחרון, כשעמדתי כבר לפני השופט, ראיתי מולי את דמותו של הרבי. הדבר הפיל עלי אימה ופחד והרגשתי שאינני מסוגל בשום אופן לעשות את הצעד הזה, ואת ההמשך אתה כבר יודע.

באחת ההתוועדויות בעירו סיפר הרב גורביץ’ סיפור זה ובסוף הסיפור הפתיע: יהודי זה ב”ה התחתן עם יהודי’ ובניו לומדים במוסדות חב”ד בעירנו. הוא נמצא כאן עכשיו, ואם רצונו בכך, הוא יקום ויאמר כי הוא זה, ויספר בעצמו את הסיפור.

למשך כמה דקות השתררה דממה מתוחה, אבל אף אחד לא קם.

הרב גורביץ’ הבין שהוא נהג שלא כשורה. מסתמא אין אותו יהודי מוכן להיחשף כך לעיני כולם. מיד לאחר האירוע, בהזדמנות הראשונה, הוא ניגש לאותו יהודי וביקש את סליחתו על שפגע בו כך לעיני כולם.

אינך צריך לבקש סליחה. לא פגעת בי ואני דווקא שמח על כך שהסיפור התפרסם, הייתה התגובה.

מדוע אם כן לא קמת והזדהית כשסיפרתי זאת, הקשה הרב גורביץ’.

פשוט מאד, אמר. הטראומה שעברתי באותו רגע בו ראיתי מולי את דמותו של הרבי שליט”א הייתה כה חזקה, שממש פחדתי ולא יכולתי בשום אופן לחזור ולחוות מחדש אותו רגע.

שמעתי את הסיפור לפני כמה שנים מיהודי חסיד שהיו לו כמה ספקות אם לנסוע לרבי באותה תקופה, ו”ממש במקרה” בדיוק אז שמע את הסיפור. ראיתי והבנתי, אמר אותו יהודי, כמה משפיעה נסיעה לרבי גם על מי שלא עשה שום הכנות מתאימות, לא הי’ מוכן לשמוע לרבי, והתכונן להתחתן רחמנא ליצלן עם גוי’, ולמרות זאת פעלה עליו הנסיעה עד כדי כך. הבנתי שהרבי שלח לי מסר שצריך לנסוע ואכן נסעתי וראיתי שהנסיעה הועילה רבות בגשמיות וברוחניות – והרי הרבי אומר (באותו מכתב מפורסם לר’ יעקב הכהן כ”ץ) שגם לתוספת והרחבה בפרנסה מועילה הנסיעה לרבי.

בוודאי אין זאת אומרת שאין צורך בהכנות לנסיעה. ההיפך הוא הנכון. חסידים תמיד חזרו על האמרה “אם בגפו יבוא” –  מי שבא לרבי בלי כלום, בגפו, אזי “בגפו יצא”, גם כשיצא ויחזור מהרבי הוא עלול לחזור בלי כלום. אך “אם בעל אשה הוא”, אם הוא התכונן כראוי והגיע לרבי עם “אש” (“אשה” מלשון “אש”), עם התלהבות של קדושה ואלקות, אזי “ויצאה אשתו עמו”, הוא יביא מהרבי את ה”אש” שתיכנס בתוכיותו ופנימיות ותשפיע על כל מציאותו וכל חייו.

ולכן חשוב ונחוץ מאד בין כל ההכנות לנסיעה להדגיש נקודה חשובה מאד, ובמיוחד לצעירים הנוסעים, ולהורים שבניהם ובנותיהם הצעירים נוסעים – להיכנס לגמרי ולשמור היטב היטב על המסגרות ועל הסדרים של “הכנסת אורחים” לבחורים ו”בית מדרש לנשים” לבנות. כי גם מי שנדמה לו כי בגשמיות יכול הוא להסתדר בלעדיהם, עליו לזכור ולעת כי זהו אחד הכלים המתאימים והנחוצים ביותר כדי לקבל כראוי את מה שהרבי מלך המשיח שליט”א משפיע ונותן לכולנו ולכל אחד ואחת. ואין צריך לומר שיש להקפיד ולשמור מכל משמר ולא לוותר בשום אופן על תפילות עם הרבי והתוועדויות עם הרבי וכדומה. ודווקא בפשטות ובפשיטות, בלי להיכנס לשום שקלא וטריא וניסיונות הסברה.

ואף על פי שההכנות נחוצות ודרושות – צריך דווקא לנסוע בפועל ממש. ואם חסר עדיין בהכנות, יש להמשיך ולעשות את ההכנות תוך כדי הנסיעה והשהי’ בבית חיינו בית משיח, כשמסייע לזה כוחו של מלך. ולא ח”ו לדחות את הנסיעה עד שיהי’ מוכן, כי מי יודע מתי אפשר באמת להיות מוכן – ארע פעם שישבו בהתוועדות עם המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, ומישהו ניסה להסביר שכדאי לדחות את הנסיעה עד שיהיו מוכנים כראוי. והוסיף אותו חסיד וסיפר באירוני’ על אותם שתי עזים שהיו בחצרו של הרבי הרש”ב נ”ע. בכל פעם שהרבי נכנס או שהרבי יצא, עמדו הללו על שתי רגליהן האחוריות והביטו אחריו כל הזמן עד בואו הביתה. כך נהגו במשך כמה שנים – ואף על פי כן נשארו עזים, משום שמלכתחילה הם הגיעו כמו עזים. נענה ר’ מענדל ואמר: עדיף שתהי’ “עז”, ובלבד שתהי’ אצל הרבי.

ושוב, לנסוע לרבי לא מתחיל ולא נגמר בלעשות דרכון ולדאוג לויזה ולקנות כרטיס ולעשות את כל הסידורים הדרושים בגשמיות. כמובן כל זה נחוץ והכרחי, אבל לא לשכוח שמדובר כאן על נסיעה לרבי וצריך לקבל “דרכון” ו”ויזה” ו”היתר שהי’ ” לא רק מממשלת ארצות הברית אלא גם ובעיקר מבעל הבית האמיתי על הכל, מהרבי מלך המשיח שליט”א. וכאן אי אפשר להתחמק ולטייח ולברוח ולנסות להסתיר משהו, כי הוא יודע היטב היטב את הפרצוף האמיתי של כל אחד ואחד מאתנו, גם כשנמצאים רחוק רחוק בכל המובנים. וכלשון ה”מכתב כללי” האחרון לעת עתה, ש”הכהן אשר יהי’ בימים ההם” איכפת לו מכל מחשבה, כל דיבור, כל מעשה, כל רגע בזמן וכל נקודה במקום של כל אחד ואחד ממש. ו”בשבילי נברא העולם”, בשביל רגע זה ובשביל נקודה זו. ולכן אין מה להתחמק ולברוח. אדרבה, יש להתקרב ולבוא אליו ולהתייצב בפניו גם עם כל הלכלוך שעלינו, עם רצון להשתנות ולהטיב את מעשינו יותר ויותר. ועם בקשה ותחינה, ודווקא מתוך שמחה וטוב לבב, שיקבל אותנו ויעזור לנו להיות כפי שצריך, כפי שהוא רוצה מאתנו. והעיקר שנמלא את הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות ונביא כבר להתגלותו בפועל ממש.

מספרים על אחד מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש שלא הי’ הולך למקווה לפני שהי’ מגיע אל הרב המגיד. התפלאו חבריו ושאלוהו: הייתכן, וכי לפחות לפני שמגיעים אל הרבי לא צריך להיטהר ולהתקדש. ויען אותו חסיד וצדיק: רוצה אני שהרבי יראה אותי כפי שאני, עם כל הלכלוך שעליי. לא כפי שאני אחרי המקווה, טהור וקדוש. רק כך יש סיכוי כלשהו שהרבי יוציא אותי מהבוץ. – למקווה כמובן צריך ללכת, ובפרט לפני שמגיעים לרבי. חסידים מקפידים מאד לא להיכנס ל-770 לפני מקווה (אלא רק במקרה ממש יוצא מן הכלל). אבל יש ללמוד מסיפור זה שלא לברוח ולא להתחבא מהרבי ולא לנסות להסתיר ממנו את הלכלוך שעלינו. להיפך. לגשת אל המלך עם כל מה שעלינו, מתוך רצון ובקשה וניסיונות חוזרים ונשנים שלנו לתקן את דרכינו ולהיות כראוי.

ולמרות שנמצאים כבר בעיצומו של חודש תשרי, שאז בא כבר המלך להיכל מלכותו. ועכשיו מצפים מכל יהודי שיהפוך להיות מ”המובחרים שבעם ויחידי סגולה” כדי שיוכל להיכנס אל המלך, ולא די רק בקבלת העול הפשוטה שנדרשת בחודש אלול. ובכל זאת, סביר להעיז ולומר, על פי הנחות היסוד שנטע ונוטע בנו הרבי שליט”א, שכל יהודי הוא באמת לאמתו תמיד בן מלך, בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, ועל כל אחד ואחת מישראל נאמר “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים ועם סגולה“, ואם כן תמיד הוא במצב של “המובחרים שבעם ויחידי סגולה” שיכולים להיכנס למלך. ולכן בוודאי אפשר לומר גם בחודש תשרי על כל יהודי “ואז רשאין (ויכולים) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם”. ולא רק לגשת אל המלך ולקבל פניו ולקבל מלכותו כפי שהוא בשדה, אלא לבוא ולהיכנס אל המלך פנימה להיכל מלכותו, לקבל שם מלכותו ברצון עם כל הפאר וההדר של היכל המלכות. ורק, כדי שזה יהי’ בגילוי, צריך להיות לפחות בבחינת “כל מי שרוצה”, לרצות ולנסות שוב ושוב להתקרב אל המלך. לבקש “מלוך על העולם כולו בכבודך .. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. ובפרט אחרי שהמלך כבר קיבל את המלוכה, שהרי “בניין המלכות” מסתיים בסיומם של עשרת ימי תשובה, בסיום תפילת נעילה של יום הכיפורים. ואז פורצת השמחה של “ישראל ומלכא בלחודוהי”. ישמח ישראל בעושיו וישמח ה’ במעשיו, בשמחה ובריקודים של ימי זמן שמחתנו, חג הסוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה. וכל זה על מנת להמשיך ולהוריד זאת לכל השנה כולה, גם ובמיוחד לימי החולין, שיהיו כולם חדורים באותה “נקודה” שקיבלנו כאן ב-770 בחודש תשרי. לחיות עם הרבי (בלי מירכאות), לנשום את הרבי, ולהביא את העולם כולו להכריז “וענית ואמרת”, בקול רם ובשמחה “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

פרסום תגובה חדשה

test email