מספר המשפיע הרה"ח וכו' ר' מענדל פוטרפס: דיברתי פעם עם ידיד, יהודי חסיד, מן הפעילים ביותר בהפצת היהדות ברוסי' הסובייטית במסירות נפש, והוא היפנה את תשומת לבי לעובדה קטנה. עובדה, שכאשר מסתכלים במבט שטחי, לא מייחסים לה כלל משמעות ולא מקדישים לה כלל מחשבה. אבל כאשר מנסים להתבונן מה עומד מאחורי הדברים, רואים שיש כאן הרבה מאד.

עקב התלאות והנסיונות הקשים שהיו מנת חלקו היום יומיים ב"גן העדן" הסובייטי, כאשר הק.ג.ב. הי' בעקבותיו והוא ניסה לברוח ממקום למקום כדי להתחמק מידיהם הטורפניות, נאלץ אותו יהודי לנדוד ברחבי רוסי' במשך זמן רב. כך יצא לו לשהות ולהתפלל בימים הנוראים בקהילות רבות של יהודים מכמה חוגים ומכל מיני נוסחאות, והוא שם לב לדבר מעניין.

בכל בית כנסת בו מתפללים יהודים ישנם זמנים בהם הציבור מתעורר ומתלהב יותר, לעומת קטעים אחרים בתפילה בהם הציבור נמצא פחות בהתעוררות. אבל בהיותו כל פעם במקום אחר, שם לב לעובדה קטנה  אבל בולטת, של הבדל בעניין זה בין בתי הכנסת של חסידים לבין של אלו שאינם חסידים.

בבתי הכנסת של אלו שאינם חסידים, מספר אותו יהודי, הי' הקהל מתעורר ומתרגש בעיקר בקטעים העוסקים בדין ובמשפט שהקב"ה שופט ביום זה את עולמו – "היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים", "מי יחי' ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש" וכדומה.

ואילו בבתי הכנסת של החסידים הייתה ההתלהבות מגיעה לשיאה דווקא בקטעים של "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים", "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך", "מלך על כל הארץ" וכדומה.

עובדה קטנה זו משקפת את החידוש הגדול של תורת החסידות בכל ההתייחסות אל ראש השנה והימים הנוראים בכלל, לעומת אלו שלא זכו לטעום מאור החסידות, גם אם הם יראים ושלמים בתכלית.

מי שלא למד חסידות, אם הוא אכן יהודי מאמין וירא שמיים, מסתכל על ימים אלו בחרדה ובדאגה: הנה הולך הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, לבוא ולשפוט אותנו, את עמו ישראל, את העולם כולו, ואת כל אחד ואחת – ולשלם לכל אחד את המגיע לו, לתת שכר למי שנהג כראוי, ולהעניש את מי שלא נהג כראוי.

כשעומדים לפני משפט, המשפט הגורלי ביותר שיקבע את כל מה שיהי' בשנה הבאה בכל התחומים בגשמיות וברוחניות, ועד ענייני חיים והיפך החיים, מי יחי' ומי ימות, מי יהנה ומי יסבול וכו'. משפט לפני מי שיודע הכל ואי אפשר להעלים ממנו דבר. משפט צדק על ידי מי שייתן לכל אחד בדיוק את המגיע לו. משפט ממנו אי אפשר להתחמק ולברוח, אי אפשר לתת שוחד ושום תירוץ לא יתקבל ממי שלא מילא את המשימה שהוטלה עליו. שהרי ניתנו לו כוחות מספיקים למלא אותה, כי "אין הקב"ה מבקש לפי כחו אלא לפי כוחן", לפי הכח של כל אחד ואחד. והרי כל אחד יודע מה מצבו בעבודת ה' ועד כמה חסר הוא את השלימות הראוי' – כשעומדים לפני משפט כזה, טבעי ומובן שהאדם, אם הוא רק מאמין ויודע שאכן כן הוא, מתמלא יראה וחרדה, והוא עושה את כל המאמצים לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו כדי שייכתב וייחתם ביום הדין לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

לכן היו ימי חודש אלול ימי יראה וחרדה, ימים שלפני משפט, ימים גורליים בהם חייבים, אם חפצי חיים אנו, לשוב ולהתפייס עם בורא העולם ומנהיגו, שעומד לקבוע עתה את גורלנו בשנה הקרובה בכל הפרטים.

כל דברים אלו אמיתיים ונכונים, ואף מבוארים ומוסברים באריכות בתורת החסידות – אבל קשה לומר שהם כשלעצמם מביאים לשמחה ולהתלהבות. להיפך. אפילו מעט התבוננות בזה מביאה את האדם למרירות ועצבות. הדברים הללו כשלעצמם אפילו קצת מדכאים, כאשר האדם אומר לעצמו: מניין לי שהפעם אכן אעשה כראוי את המוטל עלי, והרי יודע אני כי אשתקד, למרות כל הכוונות הטובות, לא עמדתי בהתחייבויות, ומי יודע מה יהי' הפעם, ומה ייגזר עלי בגלל זאת.

לכן היו יהודים, ודווקא יראי שמיים ורציניים ביותר, שהתהלכו בפנים נפולות ומודאגות בחודש זה. שנמנעו מלקבוע חתונות וחגיגות איזה שיהיו בימים אלו. שפרשו לפחות בימים אלו מכל ענייני העולם וניסו בכל הדרכים האפשריות להתנהג כראוי לפחות בימים אלו, ולהתחנן ולבקש מבורא העולם שלמרות חטאינו ופשעינו ייתן לנו עוד צ'אנס, עוד הזדמנות לתקן את דרכינו. ולמרות שאין אנו ראויים לכך, ירחם עלינו וייתן לנו שנה טובה בכל המצטרך לנו, בבני חיי ומזוני רויחי ובכולהו רויחי.

אדם שיודע בוודאות כי נמצא הוא לפני משפט כה גורלי, אינו יכול לשבת שאנן (וזו אכן הנקודה החיובית בזה), הוא מתאמץ ומשתדל בכל כחו לחזור בתשובה, להיטיב את דרכיו, ולבקש ולהתחנן לבורא העולם כי יסלח לו. אבל הוא ירא וחרד מאד ממה שעומד לקרות. ואם נרחיק לכת עוד קצת, אילו היו נותנים לו את הברירה והבחירה המוחלטת, הי' מעדיף לוותר על כל הסיפור הזה של אלול והימים הנוראים שגורם לו לכל כך הרבה יראה וחרדה.

ולמרות שכאמור כל זה אמת, והדברים אף מבוארים ומוסברים באריכות גם בתורת החסידות – אף על פי כן היו חסידים מתייחסים ל"אלול" עצוב כזה בביטול ובשלילה מוחלטת. בין חסידי קאצק, למשל, שם לא נרתעו מביטויים חריפים וקיצוניים, היו אומרים על "אלול" כזה – "אל תפנו אל האלילים" (ה"אלול"ים, שהרי בפולין קוראים שורוק כמו חיריק). "והאלילים כרות ייכרתון"! על אלול כזה אמרו שאלול הוא ראשי תיבות "אוי לי ואבוי לי".

גישה זו נובעת מן ההיבט הכללי על הקשר בין היהודי לבין הקב"ה כ"הסכם עבודה" גרידא: הקב"ה ברא ובורא אותנו ונותן לנו חיים בריאות ופרנסה וכו', ותמורת זאת הוא דורש מאתנו לעמול ולהתייגע בלימוד תורתו ושמירת מצוותיו. וכאשר אין אנו עושים כראוי את חלקנו באותו הסכם, חרדים אנו ודואגים מי יודע כיצד יתייחס אלינו המעביד ("בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך"), וכיצד תהי' תגובתו לכל הכשלונות והבעיות להם גרמנו ועליהם עלינו לשלם.

תורת החסידות משנה את כל הגישה ואת כל ההתייחסות אל הקב"ה. או יותר נכון לומר שאין היא משנה אלא היא מגלה את המציאות האמיתית. היא מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לא-לוקיו. וממילא נובעת מזה גישה שונה, ואף הפוכה לחלוטין, לימים אלו, הימים הנוראים.

ימים אלו אינם ימים עצובים אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה. נכון אמנם שמתנהל כאן משפט ודין וחייבים לתקן ולהשלים את כל מה שחטאנו ופגמנו. ונכון גם שלפעמים דרושה מרירות וחשבון צדק ודרישה בלתי מתפשרת של האדם מעצמו לשנות כיוון ולהתחיל להתנהג ולהיות כפי הנדרש ממנו – אבל השופט אינו רק גדול וכל יכול, אלא הוא טוב, "עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב". והמשפט אינו רק לפועל אם עשה או לא עשה את מה שהתחייב ב"הסכם העבודה". מדובר כאן בבנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שמסיבות שונות התדרדר והתרחק מאביו המלך, ועתה הגיע הזמן לשוב ולהתקרב. המלך יוצא לשדה, למקומות הנידחים והרחוקים ביותר. הוא מגיע, לפי דברי הרבי שליט"א מלך המשיח (בד"ה אני לדודי תשכ"ו), אפילו לאלו שנמצאים במדבר, נמצא עימם ואוהב אותם גם במצבם זה, מושיט להם יד חמה ועוזרת להתנער מן הלכלוך ולצאת להקביל פני המלך. ואחר כך לבוא אחריו עמו להיכל מלכותו, לפני ולפנים, ולהתייחד עמו שם בתכלית הייחוד, "ישראל ומלכא בלחודוהי". והוא עושה זאת מתוך האהבה והקירוב הגדולים והעצמיים ביותר, הרבה יותר אפילו מהורים זקנים שנולד להם בן יחיד לעת זקנתם.

ולא זו בלבד שכשמגיע ראש השנה זהו זמן של תשובה וחזרה של בן המלך לארמון ולאביו המלך, אלא הרבה יותר מזה – זהו הזמן בו אנו מכתירים את הקב"ה להיות מלך. שכן ראש השנה, על פי תורת החסידות, אינו רק יום הדין והמשפט, אלא בעיקר יום הכתרת המלך ובניין המלכות. ביום זה אנו מתרוממים גם מן העיסוק החיובי של כל השנה בביצוע פרטי התורה והמצוות, ומנסים להגיע אל המלך עצמו, אל מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו, שלמעלה גם מהיותו מצווה המצוות, ולפעול כביכול אצלו יתברך שייאות להיות מלך עלינו ועל העולם כולו. ביום זה אנו מבקשים ומתחננים לאבינו שבשמים "מלוך על העולם כולו בכבודך", "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך". ולכן גם "מצוות היום בשופר" כמו בשעה שמכתירים את המלך, כמסופר בתנ"ך. שתקיעת השופר היא לא רק בכדי לעורר יראה וחרדה – אם כי כמובן גם זה אמת, שהרי צריכה להיות אימה ויראה וחרדה מן המלך, ובוודאי ממלך מלכי המלכים הקב"ה. אבל גם חרדה זו אינה פחד ומורא שהיינו מעדיפים להימנע ממנו ח"ו. להיפך. זהו ביטול מוחלט מקרב ולב עמוק אל אבינו מלכנו, כשאנו מבקשים ומתחננים לפניו שיקבל עליו את המלוכה וימלוך עלינו ועל העולם כולו בכבודו. ובקיצור שולחן ערוך מובא שאף המנהג של "תשליך" קשור להכתרת המלך, שכן הכתרת המלך מתבצעת, כמסופר בתנ"ך, על יד נחל מים, כדי שתימשך מלכותו, כמו המים שהם נמשכים וזורמים. כמאמר חז"ל "אמרו לפניי מלכיות כדי שתמליכוני עליכם", וכמבואר בארוכה בתורת החסידות.

ומכיוון שהתגלות מלכותו של הקב"ה היא על ידי מלכותו של המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, כמודגש בשיחת ערב ראש השנה תשנ"ב. וכמפורש בכל תפילות ראש השנה, שהרי רק בגאולה יקויימו בשלימות כל האמור בתפילות אלו – "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך", "ויידע כל פעול כי אתה פעלתו" –

לפיכך מודגשת במיוחד ביום זה ובימים אלו הפניי' אל המלך המשיח עצמו. לא רק קיום הוראותיו והתייעצות עמו ואמונה בכל דבריו ונבואותיו לכל פרטיהן, אלא גם ובעיקר ובמיוחד הנקודה העצמותית של הרבי עצמו, שלמעלה אפילו מפרטים חיוניים אלו.

שכן מאחר שההתקשרות אל הקב"ה היא דווקא על ידי ההתקשרות אל הרבי, שהוא ה"ממוצע המחבר", "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'" – הרי על ידי הציות לפרטי ההוראות וכו' של הרבי מתקשרים ומגיעים לקבלת וקיום גזרותיו של הקב"ה, ואילו על ידי ההתקשרות וההתמסרות אל הרבי עצמו "מגיעים" ומתקשרים עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, "קבלו מלכותי" שלפני ושלמעלה מ"אגזור עליכם גזירות".

ולכן, כפי שנכתב כאן כבר לא פעם, נוהגים בבית חיינו, בית משיח, לקרוא ולהכריז שלש פעמים "יחי אדוננו" במיוחד לפני תקיעת שופר, התחלת "בניין המלכות", וגם בסיום וחותם יום הכיפורים, שאז היא שלימות "בניין המלכות", אחרי "ה' הוא הא-לוקים", כפי שנהגו ונוהגים לפני כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח החל משנת תשנ"ד, כשראינו את הרבי גם בעיני בשר. כיוון שהתגלות מלכותו של הקב"ה היא על ידי מלכותו של המלך המשיח. ובפרט בגאולה האמיתית והשלימה, כמפורש בכל תפילות ראש השנה, שהרי רק אז יקויים הייעוד "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך", "ויידע כל פעול כי אתה פעלתו" וכדומה.

לכן משתדלים ומקפידים חסידים לנסוע לרבי לראש השנה ובכלל לחודש תשרי – אותיות "רשית", כי כל חודש זה הוא חודש של "ראש" לכל השנה. שכן הכתרת המלך היא באופן אחר לגמרי כאשר נמצאים אצל המלך והנשיא, אשר הוא הכל, ועל ידו דווקא מתגלה בעולם מלכותו הנצחית של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

וכפתגמו הידוע של הרבי הרש"ב נ"ע כי מקומו של חסיד בראש השנה הוא בליובאוויטש – אלא היכן שיהי'?! וכי יש לו מקום אחר?!

ויישר כוחם ונפלאת זכותם העצומה של "הכנסת אורחים" ושל "בית מדרש לנשים", שבזכותם יכולים רבים כל כך לבוא לליובאוויטש. ולא רק לבוא בגשמיות, אלא לקבל הרבה גם באופן היותר פנימי ומסודר ומאורגן, ע"י לימודים ושיעורים וסדרים ומבחנים ופרסים והתוועדויות והכל בכל מכל כל. שכל המילים היפות והנשגבות גם יחד לא יתחילו אפילו לבטא ולמצות את גודל הענין. ובוודאי יעשה כל אחד ואחת כל מה שביכולתו ויותר מיכולתו לעזור ולסייע, ובמיוחד בממון כפשוטו, שבלעדיו אי אפשר בדרך הטבע להרים מפעל כה אדיר.

וביחד עם זה, חשוב ונחוץ וחיוני, ובפרט הורים השולחים את בניהם ובנותיהם לתשרי לרבי – תופעה פלאית, המוכיחה יותר מכל כי הרבי חי וקיים כפשוטו ממש בבית משיח 770 – שגם אם יש להם "סידור" אחר בגשמיות, ואפילו נדמה להם שהוא מוצלח יותר – שיירשמו וייכנסו לכל המסגרת והסדר הנפלא של "הכנסת אורחים" ושל "בית מדרש לנשים". שזהו הכלי לקבל שפע רב ממה שהרבי נותן ומשפיע ומעניק לכל אחד ואחת מן "האורחים שלי", כפי  שהרבי התבטא כמה פעמים.

מתשרי בליובאוויטש שבליובאוויטש לוקחים את ההתקשרות המוחלטת והמלאה "בשמחה גדולה ובביטול עצום" למשך כל השנה – שגם כאשר נחזור הבייתה, כל אחד למקומו, הוא יחי' רבי וינשום רבי (בלי מירכאות), והוא יחדיר זאת בכל הסובבים אותו ובכל מקום ובכל עניין עמו הוא בא במגע. לעשות מכל הפרטים הרבים והשונים נקודה אחת ויחידה, הנקודה של יחידו של עולם שמגלה את עצמו בקרבנו ממש על ידי הנשיא והמלך, שהוא קיים ונצחי בכל דור ודור, ודווקא בגוף גשמי, ללא שום שינוי, גם לא שינוי דגניזה כמו הארון שנגנז.

– להביא את העולם כולו להתבטל אל הרבי, למלא את הוראותיו, להתייעץ עמו לשמוע לעצותיו ולהאמין בנבואותיו. עד הנבואה העיקרית, לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות. שזוהי הזכות והאחריות של כל אחד מאנשי הדור, כולל כל באי עולם ממש, אנשים נשים וטף, יהודים וגם לא יהודים על ידי שבע מצוות בני נח, וגם כל הצומח וכל הדומם, עד ש"אבן מקיר תזעק", שכל העולם יצעק "רבי", שכל העולם יזעק "משיח", שכל העולם יקרא "אין עוד מלבדו", שמכל פינה בעולם תפרוץ ההכרזה "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!