השליחות המיוחדת של דורנו

הקראת כתבה
יום שישי כ״ז אלול ה׳תשע״ב
השליחות המיוחדת שלנו, המודגשת במיוחד בשבועות אלו, היא כפי שנצטווינו באותה שיחה נפלאה ומיוחדת משבת פ’ שופטים ה’תנש”א: “לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הרי הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור – שיהיה ה”שופטייך” ו”יועצייך” ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בני ישראל וכל האנשים דדור זה.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
העיר

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: כ”ק אדמו”ר ה’צמח-צדק’ קרא פעם לכמה מגדולי החסידים, וביקשם שייכנסו אליו להתדבר ולהתפלפל עמו בלימוד התורה (“דורכריידען זיך אין לערנען”).

החסידים המפורסמים הרה”ג הרה”ח ר’ אייזיק מהומיל והרה”ג הרה”ח ר’ נחמיה מדובראוונע מיאנו. הם לא יכלו בשום אופן לתאר לעצמם כיצד הם עומדים ומתדברים עם הרבי. וטענתם בפיהם: איך אפשר להתדבר עם הרבי בלימוד, לומר לרבי סברות ולהתווכח עם הרבי אם סברות אלו נכונות או לא? הרי כשהרבי אומר משהו הוא בוודאי אמת לאמיתו ולא שייך כלל להתווכח על זה?!

לעומתם, החסיד המפורסם הרה”ג הרה”ח ר’ פרץ חן הסכים לכך. באומרו: אמת הדבר שמופרך להתפלפל עם הרבי ולומר לו סברות, אך כשהרבי רוצה ומבקש זאת – בוודאי ישנם הכוחות לנהוג כפי שהרבי רוצה ומבקש, ובוודאי שהדבר לא יפגום כלל וכלל בגודל ההתקשרות לרבי, ח”ו.

והיה ר’ מענדל מוסיף ואומר: חסידים ביארו את ההבדל בין שני החסידים הללו לר’ פרץ, שזהו בדוגמת ההבדל שבין “רצוא” לבין “שוב”. כאשר נמצאים בתנועה של “רצוא”, בתשוקה נפלאה לבוא ולהתבטל אל הקב”ה ואל הרבי – לא שייך בשום אופן להיות כאילו “מציאות”, להתפלפל עם הרבי ולומר לו סברות, שהרי זהו ההיפך המוחלט של הביטול וההתקשרות.

אולם מצד הענין של “שוב”, כאשר לא מסתכלים על הרצון העצמי (גם הרצון העצמי שצריך ומוכרח להיות אצל יהודי ואצל חסיד מפני רצון ה’), אלא מבטלים את עצמם לגמרי אל הרצון העליון – הרי בשעה שהרצון העליון הוא לנהוג כאילו הייתי “מציאות”, עלי אכן לנהוג כך, משום שזהו הרצון העליון, ובוודאי שקיומו של הרצון העליון לא יפגע בהתקשרות ולא יעשה אותי ל”יש ומציאות ממש” שלא כפי הרצון העליון.

נכנס, אפוא, ר’ פרץ אל הרבי, והרבי דיבר אתו בלימוד, כאשר ר’ פרץ לא רק שומע, מבין ומקבל את דברי הרבי, אלא – כפי רצונו של הרבי – גם אומר את הסברות שלו, כפי שהדבר נראה בעיניו.

[באותה הזדמנות, ממשיך ומספר ר’ מענדל, היו על השולחן בחדרו של כ”ק אדמו”ר ה’צמח-צדק’, ערמות של מטבעות כסף וזהב אותם נתנו אנשים שנכנסו ל’יחידות’ עבור פדיון נפשם. חסידים מספרים, שכ”ק אדמו”ר ה’צמח-צדק’ היה מניח במיוחד מטבעות זהב וכסף על השולחן בשעת לימוד התורה, כדי להוסיף בבהירות-הדעת הדרושה ללימוד התורה. שהרי אמרו חז”ל “ג’ דברים מרחיבים דעתו של אדם”, ומדובר אודות דברים גשמיים כפשוטם, שיש להשתמש בהם לקדושה, כדי להוסיף עוד יותר הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. וכמאמר רבא “חמרא וריחא – פקחין” (=יין מבושם וריח טוב – מפקחין דעתו של האדם) ו”עד דלא אכילנא בישרא דתורא (=עד שלא אכלתי בשר שור) – לא עמדתי על טעמו של דבר”, ועוד].

תוך כדי שקלא וטריא ופלפול בהתלהבות גדולה, לקח ר’ פרץ, מבלי משים, מטבע מאחת הערמות שעל השולחן, והניחה בערמה אחרת.

כ”ק אדמו”ר ה’צמח-צדק’ כאילו נזעק ממקומו, ובמהירות החזיר את המטבע למקומה, בערמה בה הייתה מקודם.

כשהדבר אירע פעם שניה ור’ פרץ שוב ניסה להעביר מטבע מערמה לערמה – גער בו הרבי: האם אין אתה רואה מה אתה עושה? הרי במטבעות אלו יש חיות ובמטבעות הללו אין חיות! את אלו נתנו עם הרהורי תשובה ואת אלו ללא הרהורי תשובה! איך אפשר בכלל להחליף ביניהם?!…].

במשך כל השנה צריך יהודי להיות בתנועה של “שוב” – להיות “מציאות”: עליו ללמוד תורה ולהבינה בשכלו. להתבונן ולהתעמק בה. לגשת ליהודים לדבר עימם ולפעול עליהם בקשר להפצת היהדות ו(הנקודה הפנימית שבזה) הפצת המעיינות חוצה, ובפרט בעבודה המיוחדת שלנו “לקבל פני משיח בפועל ממש” וכו’. ובאותיות אחרות: תפקידו ושליחותו הם לקחת את ה”נקודה” ולהביא אותה יותר ויותר “חוצה”.

לשם כך, עליו להתרחק יותר ויותר מן ה”נקודה” וללכת יותר ויותר “חוצה” – ל”חוצה” שבו-עצמו (ה”ציור” שלו, שכלו, מידותיו והנהגתו), ל”חוצה” שבזולת ושבעולם ועד ל”חוצה שאין חוצה חוץ הימנו” ו”אין תחתון למטה הימנו” – כדי להביא גם לשם, ודווקא לשם, את ה”נקודה” הפנימית שלמעלה מכל הגדרים וההגבלות.

אמנם נכון שהוא קשור כל הזמן עם ה”נקודה”, וכל מה שהוא מתרחק יותר ויותר “חוצה”, הוא אך ורק כדי להביא את הנקודה לאותו “חוצה” – אבל בינתיים, תוך כדי-כך, הוא מתרחק יותר ויותר מן ה”נקודה”, הוא נעשה יותר ויותר “מציאות” לעצמו, ופחות מורגשת בו תנועת הביטול וההתקשרות לצאת מכל ה”ציורים” והפרטים, ולהיכנס יותר ויותר פנימה, אל העצם, אל ה”נקודה”.

אך כאשר מגיע חודש אלול, החודש האחרון של השנה, חודש החשבון והסך-הכל של עבודת השנה שעברה וחודש ההכנה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה – זהו הזמן לחזור ולהתרומם שוב אל ה”נקודה” ממנה התרחקנו – במובן החיובי אמנם, אך בכל-זאת זהו ריחוק מסוים – במשך השנה.

לכן מביא כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א (בלקוטי שיחות כרך ב’ (לה”ק) ע’ 313) מספר “ברכי יוסף”, שהרבנים העוסקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, הרי בחודש אלול הינם מניחים מקצת לימודם ומוסיפים בתפילות ובתחנונים.

ובשיחה שם תובע הרבי גם מהתלמידים לנצל את הזמן של חודשי אלול-תשרי, כדי להוסיף בתורה ועבודה, למעט בעניינים גשמיים (גם כאלו שזקוקים להם על-פי התורה) ולהוסיף בעניינים רוחניים, וכן להניח מקצת לימודם בהלכות ובחיבורים ולהוסיף בתפילות ובתחנונים.

זוהי גם הסיבה שהראשי-תיבות העיקרי של חודש אלול הוא “אני לדודי ודודי לי”, שהוא כנגד קו התפילה – למרות שישנם עוד ראשי-תיבות של אלול, כנגד כל שלושת הקווין: תורה, “אנה לידו ושמתי לך”. עבודה, “אני לדודי ודודי לי”. וגמילות-חסדים, “איש לרעהו ומתנות לאביונים”. וכן בקשר לתשובה, “את לבבך ואת לבב”. ונצטווינו לפרסם אודות כולם.

ובהדגשה מיוחדת על הראשי-תיבות הקשור לגאולה, “אשירה לה’ ויאמרו לאמר”, שכן זוהי העבודה המיוחדת עכשיו, והכל צריך להיות חדור בזה, כמפורט בדבר-מלכות ראה ה’תנש”א – ובכל זאת הראשי-תיבות העיקרי של חודש אלול הוא “אני לדודי ודודי לי”, שהוא כנגד קו התפילה.

שכן עניינה של התפילה הוא שהאדם יוצא ממציאותו ומתרומם מן הפרטים וההתפשטות – אל ה”נקודה”, אל הביטול וההתקשרות עם הקב”ה, שהוא דבר אחד ממש עם הביטול וההתקשרות עם הרבי מלך המשיח שליט”א. שכן כדי שה”שוב” יהיה אכן “שוב” ולא ח”ו ירידה בלבד, כדי שהירידה אל הפרטים וההתפשטות תהיה אכן החדרת ה”נקודה” והעצם בתוך הפרטים וההתפשטות ולא הגברת תחושת ה”מציאות” להיות ח”ו “יש, ודבר, נפרד (ועד הדרגא התחתונה ביותר) בפני עצמו” – לשם כך חייבים מידי פעם להתרומם ולצאת מן ה”מציאות”. גם מאותה “מציאות” אליה נדרשים אנו כל השנה (וגם, כמובן, בחודש אלול עצמו) לרדת כדי לפעול בתוכה, כדי למלא את הכוונה של “נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”.

שכן, כדי שאכן תהיה זו “דירה” ומקום מוכן להשראת עצמותו יתברך – עלינו להתבטל ממציאותנו, שהרי “אין הקב”ה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך”. לכן צריך להיות קשורים עם ה”נקודה” בטהרתה, כפי שהיא למעלה לגמרי מכל ה”מציאות”. ואז לקחת ממנה את הכוחות להוריד ולהמשיך ולהביא אותה – את ה”נקודה” כמות-שהיא בטהרתה, אל התחתון ביותר, אל ה”חוצה שאין חוצה חוץ הימנו”.

השליחות המיוחדת שלנו, המודגשת במיוחד בשבועות אלו, היא כפי שנצטווינו באותה שיחה נפלאה ומיוחדת משבת פ’ שופטים ה’תנש”א: “לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הרי הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור – שיהיה ה”שופטייך” ו”יועצייך” ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בני ישראל וכל האנשים דדור זה בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום יום הכללית, גם בהענינים ד”בכל דרכיך (דעהו)” ו”כל מעשיך (יהיו לשם שמים)”. עד – הנבואה העיקרית [ובהערה: לא בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות. ראה מאמרי אדמו”ר הזקן הקצרים ע’ שנג-ד] ש”לאלתר לגאולה”, ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא”.

וזו לשונו של אדמו”ר הזקן במאמר שם: “ענין חכם עדיף מנביא פי’ החכם מאיתי בחכמת האמת יכול להשיג בחכמה עילאה בעולמות עליונים עד שישיגו בחכמה עילאה העתידות. אבל בהשתלשלות העולמות יכול להיות שיתהפך הדבר, כי הוא רואה הענין בחכמה עילאה, ואמת הוא שכן הדברים שם, אבל הענין ישנו גם בכל העולמות שלמטה עד שהשתלשל הדבר לזה העולם השפל, ויכול להיות שלא יקוים דברי החכם מפני כמה מניעות שיתהוו בזה העולם, ואעפ”כ אמת הי’ במקום שראה הוא וכו’ וד”ל.

“מה שאין כן בחינת נביא, ניב שפתים, הוא בחינת דיבור, הוא אמר ויהי, כי וברוח פיו כל צבאם כו’, ולכן אם בא הענין בהשתלשלות עד שהגיעו לבחינת דיבור בנביא – בודאי יקוים כי כבר נעשה וד”ל.

“ויובן בזה ענין מה שכתוב בזהר שהיה ראוי להיות הקץ בשנת ת”ח, ובודאי ראה האמת, אבל הענין הוא כנ”ל כי הוא ראה בחינת משיח בחכמה עילאה (כי בחינת משיח ישנו בכל עולם) ועד שיהיה בחינת משיח בכאן נשתנה מפני כמה מניעות שנתהוו.

“אבל אם היה הדבר בא לפיו של נביא – בודאי יקוים בלי שום שינוי, כי בחינת אלקות שמתגלה למטה לבחינת דיבור שיבוא זה בעולם – הוא חיות זה העולם וקיומו, וברוח פיו כל צבאם כו’. על כן כל דברי ה’ ביד הנביאים לא נפל דבר ארצה אפילו קוצו של יו”ד. אבל מה שהשיגו החכמים הי’ בהם שינוי, אף כי הם במעלה יותר נכבדים שמשיגים שורש הדבר למעלה, אעפ”כ לא לחכמים לחם, וד”ל”.

ועל דברים אלו של רבינו הזקן, שמכיוון שבא הדבר לפיו של נביא הוא חייב להתקיים בפועל ובפשטות ובגשמיות כפשוטו – אומר הרבי מלך המשיח שליט”א שהנבואה של “הנה זה משיח בא” היא לא (רק) בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות! –

ממשיך הרבי שליט”א באותה שיחה מופלאה: “וביחד עם זכות זו – יש לכל אחד מאנשי דורנו אחריות לקבל על עצמו את ה”שופטיך” ו”יועציך” ולציית להוראות ועצות טובות שלו…

“ובפשטות: בעמדנו בהתוועדות חסידים בד’ אמות דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו – צריך כל אחד, אנשים נשים וטף, לכל לראש לקבל על עצמו החלטות טובות לקיים את כל ההוראות טובות ועצות שדוברו בהתוועדות – מיוסד על תורה שבכתב ותורה שבעל פה ודברי תורה והוראות רבותינו נשיאינו…

“עד גם בכללות העולם – באופן שכל העולם, גם מלשון העלם והסתר, עם כל הפרטים ופרטי פרטים, נעשה רשות היחיד ליחידו של עולם, כפי שמגלה את עצמו “בקרבנו” ע”י “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך”, נשיא הדור ש”הוא הכל”, “צדיק יסוד עולם”. על דרך אבן השתי’ – שנמצאת במקום מסוים בעולם הזה הגשמי וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כהארון שנגנז וכיוצא בזה), על דרך שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי – שממנו הושתת כל העולם כולו)”.

בכדי למלא שליחות זו – לפרסם לכל אנשי הדור שיש רבי בעולם, שהוא השופט והיועץ והנביא, ו”הנשיא הוא הכל”, והוא קיים ונצחי בלי שינויים (כמו אבן השתיה) כסימן לגילוי אלקות תמידי בעולם, ועל כל אחד מאנשי הדור מוטלת הזכות והאחריות להתקשר אליו ולמלא את כל הוראותיו ועצותיו (ומכאן – להתייעץ עמו בכל ענין חשוב, שזהו בזמננו על ידי האגרות קודש וכדומה!), ועד שכל העולם יהיה “רשות היחיד” ליחידו של עולם המתגלה בעולם ע”י הרבי –

לשם כך צריך (במיוחד בחודשי אלול-תשרי) לצאת מן ההתפשטות והפרטים, להתרומם אל ה”נקודה” והעצם, להתקשר ולהתבטל אל ה”נקודה” בטהרתה, אל הרבי מלך המשיח שליט”א כמות-שהוא, למעלה מעלה מכל מה שאנו מנסים להוריד ולהמשיך ולהביא ולהסביר.

כולל ובמיוחד – עד כמה שהדבר אפשרי בכל אחד ואחת (וידוע ההוראות בזה – שלא לפגוע במקום השליחות וכו’) – גם לנסוע לרבי פשוט בגשמיות, להיות אצל הרבי מלך המשיח שליט”א ב-770, בית חיינו, “בית משיח”, גם בפשטות ובגשמיות.

מובן ופשוט שזו צריכה להיות “נסיעה לרבי” גם ברוחניות, שהרי נסיעה לרבי אינה מטרה בפני עצמה, אלא חלק (חשוב ועיקרי) מתנועה כללית של התקשרות וביטול אל הרבי – אבל בשום אופן לא לתת ל”קלוגינקער” לנסות לוותר ח”ו על הנסיעה בגשמיות ולהסתפק בנסיעה ברוחניות בלבד ח”ו.

וכפי שהי’ ר’ מענדל נוהג לומר כשהיו מספרים לו על אותן עיזים שהיו בחצרו של הרבי (הרש”ב) נ”ע, ובכל פעם שהי’ הרבי נכנס או יוצא היו מתרוממות על רגליהן האחוריות ומסתכלות על הרבי, ולבסוף נשארו עיזים – המספר רצה לומר בזה שאם נוסעים אל הרבי ללא הכנה מספקת, אפשר להישאר “עיזים”. ובוודאי יש בזה הרבה מן האמת. אולם במה דברים אמורים, כשזה מביא להגברת ההכנות וההתעוררות. אבל אם זה מביא להימנעות ח”ו מהנסיעה, ברור שהמקור היחיד לכך הוא אך ורק אותו “קלוגינקער”. ולכן הי’ ר’ מענדל עונה על כך: “תישאר אפילו “עז”. אבל “עז” כזאת שנמצאת אצל הרבי”!

וכן, לעשות כל מאמץ להביא יהודים לרבי, להשתדל שיבואו כמה שיותר יהודים ל-770, וכדברי קדשו של הרבי מלך המשיח ב”קונטרס בית רבינו שבבבל”, שזה ה”תל תלפיות” שכל פיות פונים לשם, וככל שמתוסף יותר בהבאים לשם – מתווסף יותר ב”הדרת מלך” – הדרת מלך מלכי המלכים הקב”ה והדרת המלך המשיח!

ורואים במוחש שבדרך כלל כל מי שמגיע ל-770 הדבר פועל עליו (ובפרט יהודים שהיו קודם כאילו ‘רחוקים’ יותר – אף כי כמובן אף יהודי אינו רחוק ח”ו), וככל שהוא שוהה שם יותר ו’נכנס לעניינים’ יותר ויותר – כך הדבר פועל עליו יותר ויותר, כנראה בחוש.

ובטוחים אנו שכל ההכנות יהיו באופן אחר לגמרי מהמתוכנן בזמן הגלות, שכן תיכף ומיד יתגלה כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א לעיני כל בשר, וכולנו נחגוג בהתוועדות גדולה ב-770 המחובר לבית-המקדש בירושלים עיר הקודש ובקודש-הקדשים ובאבן השתי’, ותיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

פרסום תגובה חדשה

test email