ויעקב הלך לדרכו

הקראת כתבה
יום חמישי ב׳ מרחשון ה׳תשע״ג
כשאנחנו יוצאים מתשרי, ובפרט מבית חיינו – עם הזעקה, בקלא פנימאה דאשתמע ובקלא פנימאה דלא אשתמע, בביטול עצום ובשמחה גדולה, מצד אחד בדמעות ומאידך דווקא בשמחה ובטוב לבב, התשוקה שלנו היא כפי שהרבי רוצה מאתנו, ומתוך רצון נחוש ששום דבר לא יכול לעמוד נגדו – להגיע כבר לתכלית הכל, לראות את הרבי מלך המשיח שליט”א מתנשא ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש, וברגע זה ממש.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
את הבניין

 

 

מה יש לעשות בעולמנו הדומה לג’ונגל?

ישנו משל מפורסם שמביא כ”ק אדמו”ר מוהר”ש בשם מורנו הבעש”ט, אודות החגים של חודש תשרי – ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמחת תורה:

מלך גדול ואדיר הציב לו מטרה להפוך קטע של יער-עד שנמצא בפינה נידחת בירכתי ממלכתו, לגן פורח ולארמון נפלא בו יוכל לשכון בקביעות, וליהנות מדירתו.

באותו יער-עד, “ג’ונגל” בלשוננו, גרו שבטים פראים, פרימיטיביים ונבערים מדעת, רחוקים לגמרי מכל ידיעה אודות המלך ומלכותו. אבל המלך החליט, שדווקא באותו מקום ועם אותם אנשים פרימיטיביים הוא רוצה לבנות את הגן והארמון לשכון בו דרך-קבע.

קרא המלך לבנו-יחידו ואמר לו: רצוני לשלוח אותך לבצע משימה חשובה מאין כמותה, אך גם קשה מאוד לביצוע. עליך ללכת לאותו מקום נידח, להתחבר לאנשי המקום, ולהפוך את ה”ג’ונגל” לגן פורח ולארמון מלוכה.

לשם כך עליך להגיע לאותו מקום, לפשוט את בגדי המלוכה, ללבוש אותם בגדים כמו הגרים שם, ולנהוג בכל הדברים ככל תושבי המקום.

אבל זכור אל תשכח – יש לך תפקיד ושליחות באותו מקום. בכישרונותיך הגדולים, כישרונות של בן מלך, תצליח להיות שם מהגדולים והחשובים ובעלי ההשפעה. תפקידך הוא לחנך את המקום כולו על כל תושביו ולהביאם אל המטרה הנכספת, להפוך את המקום הנידח לגן פורח לארמון ולדירת קבע למלך.

אבל דא עקא, מוסיף המלך ואומר, קיימת סכנה רצינית מאד שמא תשקע כל כך בהתאקלמות במקום, עד שעלול אתה לשכוח בשביל מה בכלל אתה נמצא שם. לכן, הנני מבקשך ומזהירך מראש: אל נא תשכח לעולם מי אתה, מיהו אביך המלך ומהי שליחותך ותפקידך באותו מקום נידח.

התאקלם יותר מדי

בן המלך עוזב את ארמון המלוכה ופושט את בגדיו החשובים. הוא נודד ויורד מטה מטה, למקום הנידח והרחוק, לבוש באותם בגדים שלובשים ב”ג’ונגל”, ובכל הדברים מתנהג הוא כמו אנשי המקום. כל זאת, כדי להיקלט שם, להיות אחד מכולם, וכך, מבפנים, לחנך ולהשפיע על התושבים, להכין אותם ואת המקום כולו למקום ראוי לגן פורח ולארמון-דירה למשכן המלך.

בתחילה הייתה הירידה לאותו מקום קשה מאוד לבן המלך. מצב זה הי’ הפוך לגמרי מכל מה שחונך והורגל בו כל ימיו. אבל במשך הזמן הוא נקלט והתאקלם.

הוא התרגל למצב יותר ויותר, וכל כך “הצליח” להיות אחד מכולם (“בכלים דתיקון” ו”באופן המתקבל”) עד ששכח בכלל לשם מה הוא נמצא שם, שכח את אביו המלך, שכח מי הוא ומהי מהותו האמיתית, שכח את שליחותו ותפקידו להפוך את המקום לגן-פורח ולארמון למשכן המלך.

צעקה בקול פשוט

הגיע הזמן, פעם אחת בשנה, והמלך בא בכבודו ובעצמו לאותו מקום לבקר את בנו-יחידו באופן מיוחד ולהזכיר לו את תפקידו ושליחותו.

המלך מגיע למקום, עם כל החצוצרות וכל הפמליא המלכותית המבשרת על בואו, כך שכל המקום רועש וגועש – השמעתם?! המלך בכבודו ובעצמו מגיע לכאן – “ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה…”.

המלך מתקרב יותר ויותר, ובן-המלך נזכר יותר ויותר כי זהו אביו-המלך. נזכר הוא כי אינו פרא-אדם כמו שאר התושבים כאן, אלא בן-מלך, עם תפקיד ושליחות מיוחדים.

רוצה הוא לגשת אל המלך, אבל לא נותנים לו להתקרב. הוא נראה כמו פרא-אדם. אין שום דבר המעיד על היותו בן-מלך. הוא שכח אפילו את השפה בה מדברים בארמון המלוכה, ואינו יודע אפילו איך לפנות לאביו-המלך.

ואז, לפתע, פורץ בן המלך בזעקה. בקול פשוט, בלי דיבורים ובלי הסברים, בקלא פנימאה דאשתמע ובקלא פנימאה דלא אשתמע. בצעקה פשוטה של בן-יחיד הקורא מעומק לבו ורוצה להתקרב להידבק ולהתאחד עם אביו המלך.

והמלך שומע ומכיר את קולו של בנו יחידו – הוא לא מביט על כל הסממנים החיצוניים, על בגדיו שהתלכלכו, על צורתו שניטשטשה, על כל “הציור הכללי” שלו שאינו מתאים כלל וכלל לבן-המלך. המלך נופל על צוואר בנו יחידו ומחבקו ומנשקו בכל כוחו. שעה ארוכה הם עומדים, האב ובנו, מחובקים ודבוקים מבלי ששום דבר שבעולם יוכל להפריד ביניהם. הבן מתרפק על אביו, מחבק ומנשק אותו ובוכה בדמעות של צער ובדמעות של שמחה – שמחה על שזכה להיות בן מלך, על היותו קרוב בעצם לאביו המלך, וצער וכאב על ריחוקו מאביו המלך בהתנהגותו עד עתה.

הבן שמח באביו והאב בבנו, וזמן מה הם מתרפקים זה על זה ושמחים זה בזה, מבלי ששום דבר יוכל להפריד ביניהם כלל וכלל.

אבל ברגע מסוים פונה האב ואומר לבנו: בני יקירי, עדיין לא סיימת את המשימה במילואה, את השליחות שהוטלה עליך, שהמקום הזה כולו יהפוך לארמון ולגן פורח למלך. לפיכך אין ברירה. עלינו להיפרד. אמנם רק בחיצוניות, אבל בחיצוניות עלינו להיפרד. שוב נא אל ה”ג’ונגל”, סיים למלא את שליחותך, ואז נוכל להיות יחד כל הזמן באופן ששום דבר לא יפריד בינינו גם בגלוי, לעיני בשר.

תוקעים בשופר

והנמשל: הקב”ה שולח כל יהודי לעולם-הזה שיש בו כל כך הרבה דברים לא טובים, גם ובמיוחד בתוך לבנו פנימה. זאת אך ורק בשביל המשימה והשליחות האחת והיחידה – להכין את העולם כולו להיות “גן” ו”דירה” (“לגני-לגנוני”) להתגלות כבוד ה’ בתוכו בשלימות לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה.

את זאת עושה יהודי ע”י שהוא נמצא בתוך העולם, אוכל שותה וישן, עובד ודואג לפרנסתו וכו’, כמו, להבדיל, לא יהודי – אך אצל יהודי, כל זה הוא אך ורק לשם תכלית אחת ויחידה: למלא את העולם באור ה’, בתורה ובמצוות. להפוך את העולם כולו שיהי’ דירה ומשכן לו יתברך בגלוי ובפשטות בגאולה האמיתית והשלימה.

קורה, לפעמים, שאנו שקועים כל כך בעולם, עד ששוכחים את תפקידנו – מיהו אבינו-מלכנו, מי אנו, מה מהותנו האמיתית ולשם-מה בכלל הגענו לכאן.

בחודש אלול יוצא הקב”ה לשדה ומתקרב לכל אחד מאתנו יותר מבכל השנה, ואז רשאים ויכולים כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

אנו כולנו רוצים לגשת אליו, אבל כל כך שקועים אנו בעולם, עד ששכחנו אפילו את השפה, כיצד ניגשים אל הקב”ה.

ואז, בחודש אלול ובמיוחד בראש השנה, תוקעים בשופר, בתקיעה פשוטה, קול פשוט של בן-המלך הצועק לאביו בלי מילים ובלי הסברים – אבא! אני בנך יחידך! אינני רוצה להיפרד ממך!

שכחה למעליותא – התרוממות אל ה”עצם”

אלא שהרבי מלך המשיח שליט”א בא בשאלה וטענה על המשל הנ”ל. מדוע, שואל הרבי (סה”מ מלוקט ח”א ע’ תלד ואילך), אומרים על יהודי במשל זה שהוא שכח את ההנהגה בבית המלך, ואפילו את השפה שבארמון המלוכה – והרי הימים הם ימים מיוחדים, בהם צריך לדבר רק במעלתם ושבחם של ישראל ולהתרחק ולהימנע לגמרי מלהזכיר איזה שהוא ענין שאינו ח”ו בשבחם של ישראל. איך אומרים דווקא בימים אלו דברים כאלו על יהודי, שהוא שכח את כל פרטי ההנהגה בארמון המלך, ולא נותרה לו אלא הצעקה הפנימית?

מבאר הרבי שליט”א: אין הכוונה ח”ו לומר על יהודי שהוא במצב בלתי רצוי. ח”ו וח”ו! לא מדובר כאן אלא על ה”שכחה” למעליותא, על ההתרוממות מכל הגדרים והפרטים אל ה”נקודה”, אל ה”עצם”, שלמעלה מכל הפרטים והדברים, גם הטובים והנעלים ביותר.

מלכות ה’ – ע”י מלכותו של משיח

תקיעת השופר היא ראשית הצעקה הפנימית, מעצם נשמתו של היהודי, אל מהותו ועצמותו יתברך.

התקיעה באה לפעול כביכול אצלו יתברך שיאות לשמוע כאילו מחדש על הקשר עם ישראל ועל ידם עם העולם, ולחדש את מלכותו עליו. ובלשון הקבלה והחסידות “בניין המלכות”. כפי שמתפללים ומבקשים בכל תפילות ראש השנה: “מלוך על העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה’ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”.

ומכיוון שמלכותו של הקב”ה עלינו היא ע”י מלכותו של מלך המשיח (שיחת ער”ה תשנ”ב), כמודגש בכל תפילות ראש-השנה – הרי שביחד עם ה”נקודה” של קבלת מלכותו יתברך עלינו בתקיעת השופר בראש-השנה, פורצת מקרב איש ולב עמוק הקריאה וההכרזה ג’ פעמים של קבלת מלכותו של מלך המשיח – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!” – כפי הנהוג בבית חיינו, בית משיח, בגלוי ובפרסום לפני הרבי מלך המשיח שליט”א החל מתשרי תשנ”ג.

במשך עשרת-ימי-תשובה ממשיך “בניין המלכות” – שהרי ספירת המלכות כלולה מכל עשר הספירות, ולכן בניינה נמשך עשרה ימים.

עד ש”בניין המלכות” נשלם ביום הכיפורים. אז מגיע יהודי לתכלית ההתקשרות והדביקות בהקב”ה, עד כדי מצב שהוא מתרומם ועוזב לגמרי את כל ענייני העולם, לובש לבנים ומתעטף לבנים, נמצא כל היום בבית-הכנסת ואינו זקוק לאכילה ושתי’.

כפתגמו הידוע של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב “(בתשעה באב מי יכול לאכול ו)ביום הכיפורים מי צריך לאכול”.

וכפי שהרבי מלך המשיח שליט”א נוהג להדגיש תמיד את המבואר בלקוטי-תורה שביום הכיפורים הוא בבחינת “לחיותם – ברעב”, שהרעב עצמו נותן חיים, ואין צורך באכילה ושתי’, בדוגמת עולם-הבא שאין בו אכילה ושתי’.

בסיום “בניין המלכות”

כשמגיעים לפסגה, לשלימות הדביקות וההתאחדות, בסיומה של תפילת נעילה, כאשר נועלים את כל השערים ולא נשארים אלא “ישראל ומלכא בלחודוהי”,

כאשר מכריזים “שמע ישראל” פעם אחת ויחידה, לומר “שאין בלבנו אלא אחד”, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” שלוש פעמים, ו”הוי’ הוא האלוקים” שבע פעמים,

כאשר המטרה היא להוריד ולהחדיר את ה”אחד” בתוך שלושת העולמות הנבראים (בריאה יצירה ועשי’) ובתוך כל שבע המידות ושבעת הרקיעים, עד למטה מטה בארץ הלזו הגשמית –

כאשר “נשלם בניין המלכות” למעלה, ומתחיל להיות נמשך וחודר עד למטה מטה –

אזי פורצת מפי כל בזעקה פנימית ועצמית מקרב ולב עמוק הקריאה וההכרזה – כפי הנהוג בבית חיינו, בית משיח, החל משנת ה’תשנ”ג-ד אל מול פני המלך המשיח, ההכרזה המבטאת יותר מכל את מלכותו של המלך המשיח, שעל ידה מתגלית מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב”ה כנ”ל – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד” שלוש פעמים.

מיד לאחר מכן, באמצע הקדיש, לפני התקיעה הגדולה (“תקע בשופר גדול לחירותנו”), פוצחים, כמנהג חב”ד, בניגון “מארש נפוליאון” המפורסם, שבהמשך הוא מתחלף לניגון של “יחי אדוננו”, כאשר הכל רוקדים ושמחים עד כלות הכוחות, ובפרט כשעומדים אל מול פני המלך המשיח, המעודד בכל תוקף עוז את השירה והריקודים ומפזז ומכרכר בכל עוז בכבודו ובעצמו – על המשכת והתגלות מלכותו של הקב”ה, שהיא נמשכת ומתגלה על ידי מלכותו של המלך המשיח כנ”ל, אל תוך תוכו של העולם הזה הגשמי והחומרי.

ואז מתחילה בסדר מסודר ההמשכה למטה.

תחילה “באופן מקיף”, בסוכה שהיא רק “דירת עראי”, ובכל יום מימי החג נמשך העניין ויורד יותר ויותר ע”י שבעת האושפיזין – הן אלו שבזוהר, והן ה”חסידישע אושפיזין” – רבותינו נשיאינו שהורידו את השכינה מרקיע לרקיע למטה מטה.

עד שמחת-תורה, שהוא, כמפורסם (שיחת שמח”ת תשמ”ח), יומו של הרבי מלך המשיח שליט”א, שאינו רק “אושפיז”-אורח אלא “בעל-הבית” – אז נכנסים לגמרי לדירת הקבע ומתאחדים לגמרי עם הקב”ה גם כפי שנמצאים למטה מטה, בתוך העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

וכשיוצאים אחר-כך לימי החולין האפורים של השנה, יודעים ומרגישים כי כל תכליתה ומטרתה של בריאת החולין אינה אלא כדי שגם בתוך החולין הנמוכים והתחתונים ביותר, תהי’ לו יתברך דירת קבע, גן פורח וארמון מפואר בו ישכון ויתגלה המלך, דווקא בתוך תוכו של התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

להביא את הכל – הביתה

בימים של החודש השביעי, ובפרט כשנמצאים גם בגשמיות בבית חיינו, זהו הזמן שיהודי מתרומם מכל הפרטים והגדרים, גם מאלו המוכרחים למילוי משימתו-שליחותו במשך כל השנה. בימים אלו, ובפרט ב-770, זהו זמן ומקום שבו “אותי אתם לוקחים”, מתמסרים אליו לחלוטין, נכנסים לגמרי ומתבטלים לגמרי אליו, אל ה”נקודה”, אל ה”עצם”. יהודי מתקשר להקב”ה בצעקה פנימית של התקשרות עצם נשמתו בעצמותו יתברך, בקריאה ובקשה מעומק לבו, “בשמחה גדולה ובביטול עצום”, שתתגלה כבר גם לעיני-בשר הגשמיים שלנו מלכותו יתברך עלינו – ע”י מלכותו בגלוי לעיני בשר של הרבי מלך המשיח שליט”א.

וביחד עם זאת יודעים שהעיקר הוא, ומחליטים, ומיישמים זאת בפועל מרגע זה ואילך, להוריד זאת לפועל ממש גם בכל הפרטים והגדרים הקטנים והתחתונים. לדעת שגם כשנמצאים בחור נידח בירכתי תבל הרבי נמצא עם כל אחד ואחת ממש. כי “הכהן אשר יהי’ בימים ההם” (מכתב כללי לר”ה תשנ”ב) איכפת לו מכל תנועה של כל אחד ממש, מכל רגע בזמן ומכל נקודה במקום, גם מדבר שנראה קטן ופעוט.

ואנחנו מצדנו – לא מוותרים, לא מרפים, לא מפסיקים ולא מתעייפים.

יוצאים מתשרי, ובפרט מבית חיינו – עם הזעקה, בקלא פנימאה דאשתמע ובקלא פנימאה דלא אשתמע, בביטול עצום ובשמחה גדולה, מצד אחד בדמעות ומאידך דווקא בשמחה ובטוב לבב, כפי שהרבי רוצה מאתנו, ומתוך רצון נחוש ששום דבר לא יכול לעמוד נגדו – להגיע כבר לתכלית הכל, לראות את הרבי מלך המשיח שליט”א מתנשא ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש, וברגע זה ממש.

את זה לקחנו מ-770 ואת זה עלינו להביא הביתה. לחיות עם זה בעצמנו ולהחיות עם זה נפש כל חי אשר נשמה באפו. כל אחד במקום לשם שלחה אותו ההשגחה העליונה, “המקום אשר יבחר ה’ אלוקיך (כדי) לשכן שמו שם”. כדי להגיע אל המטרה: “מאך דא 770”. לעשות את כל העולם כולו “ארץ ישראל” כמות שהיא לאמיתתה, מקום בו מרגישים אלקות וקדושה אמיתית, מקום בו מאיר המלך המשיח ובו מרגישים וחיים את בית המקדש, מקום בו מחדירים זאת בכל פרטי החיים הגשמיים והרוחניים גם יחד, באופן שהכל סובב סביב ה’נקודה’ וה’עצם’, שהיא כל חיינו ממש, המתבטאת בקריאה וההכרזה שפועלת את התגלות מלכנו משיחנו לעיני כל בשר – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

פרסום תגובה חדשה

test email