התנאי לעלית התורה והתפילה

התנאי לעלית התורה והתפילה היא הכוונה שבלב. באהבה ויראה שכליים עולות התורה והתפילה לעשר ספירות דבריאה. ובאהבה ויראה טבעיים לעשר ספירות דיצירה. אך ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. אף לא לעשר ספירות דעשיה. שהספירות שבכל עולם הן אלוקות, הן פנימיות העולמות, נשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב"ה ממש. ובלי אהבה ויראה אין התורה והתפילה יכולות לעלות ולעמוד לפני ה'. אולם על פי תיקוני הזהר (ת י) – אם אין בלימוד שום כוונה פסולה, שום פניה וכוונה שליליים, אין הקליפה מתלבשת בתורה, אז אמנם הלימוד אינו עולה לפנימיות העולמות, כי לא היתה כוונה פנימית להתחבר ולעלות למעלה, אבל אין הלימוד הולך לאיבוד; הלימוד עולה להיכלות ומדורים שהם חיצוניות העולמות – מדור המלאכים הקדושים, אך לא לקדושה עצמה. ועוד, שבלימוד זה טמון הכח לעלות (כי יש בו כוונה מסוימת, כפי שיבואר), לכן כשחוזר ולומד את אותו לימוד לשמה זה עולה אף לפנימיות העולמות.

סימוכין לדבריו מביא אדמו"ר הזקן ממה שכתב רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל, בשער הנבואה פרק ב – על פי דבריו, מהתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ומקיום המצוות שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם העשיה. וכמו שכתוב בפרקי אבות, שהעושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד (פ"ד מי"א). קונה מלשון קונה שמים וארץ (תהלים קלד ג) – שיוצר מלאכים.

משמע, שנוסף על המלאכים שנבראו בששת ימי בראשית, יש מלאכים הנבראים כל יום. על ידי מצוה נברא מלאך שהוא פרקליט המשפיע קדושה על חיי עושה המצוה ומלוה אותו, ועל ידי עבירה נברא מלאך שהוא קטגור. על ידי מעשה המצוה ולימוד התורה עצמו, נברא גוף המלאך, ועל ידי הכוונה של המצוה או הכוונה בלימוד התורה, נברא נפש המלאך. שהמלאכים הם בעלי גוף ונפש (=חומר וצורה, כלי ואור); אם כי גם גוף המלאכים הוא רוחני, שמורכב מהרוחניות של היסודות: מחנה גבריאל מרוחניות יסוד האש, ומחנה מיכאל מרוחניות יסוד המים (ראה "אור התורה" בראשית תתרנג, "מים רבים" תרל"ו פרק קטז, ו"משכיל לאיתן" להרב י. שי' גרין פ"מ עמ' 265-266). העובדה שנבראים מלאכים בעלי חומר וצורה מוכיחה שבמעשה המצוה או לימוד התורה בדבור, שממנו נבראו המלאכים, יש גם צורה (=נפש, כוונה מסוימת), אף אם חסר העניין של לשמה. עניין הכוונה כאן הוא חיות כלשהי במצוה או בלימוד התורה. דהיינו, העיון בתורה, פירוש המילות בתפילה והידיעה שעושה מצוה, אלא שחסרה בהם האהבה ויראה. אך כאשר אדם לומד תורה, שלא לשמה ממש, כגון: להיות תלמיד חכם וכד', אין התורה עולה אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, אלא היא נשארת למטה בעולם הזה, בעולם הפירוד, שהוא מדור הקליפות. היא נשארת בגלות בקליפה, עד שיעשה תשובה.

הגהה ראשונה – קולות התורה והתפילה בוקעים אוירין ורקיעין

בהגהה זו מוסבר שדברי תורה הנאמרים בכוונה מסוימת, אם כי לא באהבה ויראה, בוקעים רקיעים ועולים לעולמות עליונים. לדבר זה ארבעה הסברים בארבעה מקומות בזהר:

א. המעשה שלמטה מעורר את המעשה שלמעלה. וכמו כן, דבור האדם מעורר את הדבור העליון. דבור האדם עולה ובוקע רקיעים, עד שעולה למקומו ומעורר מה שמעורר. דבור טוב מעורר דבור טוב למעלה, ולהיפך, דבור רע למטה מעורר דבור רע למעלה (זהר לא ב).

ב. כשאדם ישן ונשמתו עולה למעלה לדווח על כל מה שעשתה כל היום ועל כל מלה שאמרה. אם המלה היתה קדושה מתורה ותפילה, היא עולה ובוקעת רקיעים, ועומדת במקום שעומדת, עד שהנשמה עולה ואוחזת במלה הזאת ומכניסה אותה לפני המלך. ואילו מלה רעה נרשמת לעוון לאדם (זהר קכא ב).

ג. יש הבדל בין הרהור חול בשבת, לבין דבור חול בשבת. שהרהור חול בשבת הוא קל יותר, כי אין לו קול ואינו עושה כלום למעלה, ואילו מלה של חול בשבת בוקעת אוירים ורקיעים ועולה למעלה ומעוררת שם מלה של חול וגורמת חסרון למעלה, כי לא נזהר בוכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח יג). ומי שמוציא מלה קדושה מפיו, מלה דאורייתא, נעשה ממנה קול העולה למעלה ומעורר את קדושי מלך עליון, המתעטרים בראשו, ואז ישנה שמחה גדולה למעלה ולמטה (זהר קה א).

ד. יש קולות שונים בעולם, שנשמעים מסוף העולם ועד סופו, ואינם נאבדים: קול חיה (=יולדת), קול אדם כשנשמתו יוצאת מגופו וכו', אך קולות אלה אינם עולים למעלה. בניגוד לקולות של תורה ותפילה העולים למעלה ובוקעים רקיעים (זהר קסח ב).

ממקורות אלה לומדים שאמנם קולות התורה, שלא לשמה מתוך אהבה ויראה, אינם עולים לעשר ספירות – פנימיות העולמות, אך מכיון שיש בהם כוונה מסוימת הם עולים ובוקעים עולמות עליונים, היינו, רקיעים שהם היכלות ומדורים – חיצוניות העולמות (ורק אם אין כוונה כלל, הם נשארים למטה).

אבל אם למד בשביל כבודו, היעד שלו הוא רק בעולם הזה, ולכן נשאר למטה, כי אין זה שיך לעולם הקדושה שלמעלה. כפי שמבאר הזהר:

על שאלת קהלת: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? (קהלת א ג) – מה התכלית והתועלת שיש בכל עמלנו בעולם הזה? משיב הזוהר כמו המדרש והגמרא, שאמנם בכל העניינים הקשורים בעולם הזה שהם תחת השמש אין יתרון, פרט לעמל של תורה שהוא למעלה מהשמש. ורבי חיא בזהר שם מוסיף ואומר, שאפילו עמל של תורה, אם הוא עושה את זה שלא לשמה, אלא בשביל כבודו, אין זה עולה למעלה. וכמו שאמרו חז"ל: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ א) – שלא נשאר למטה.

כיצד מתגלה ה' בעולם?

בכל זאת, נשאלת השאלה: הרי התורה, רצונו של הקב"ה, והקב"ה הם דבר אחד, שהוא ורצונו אחד. אז איך יתכן שאינה עולה אפילו לעשר ספירות? – דבר זה קשור בעניין התגלות ה' בעולם.

הקב"ה ממלא כל עלמין בשוה – שנמצא בכל העולמות בשוה, וכולם מקבלים חיותם מהקב"ה. אף על פי כן, אין העולמות שוים, השינוי הוא מצד המקבלים. היינו, אף שה' נמצא בכל מקום, מצד העולמות ובסיבתם אין האור האלוקי מתגלה בכל העולמות בשוה. כך שיש עולמות עליונים שבהם יש גילוי אור גדול יותר, ועולמות תחתונים שבהם גילוי האור האלוקי קטן יותר הן בכמות והן באיכות. בכמות – שבעולמות התחתונים יש צמצומים באור יותר מבעולמות העליונים, כמו אור שמש המאיר בחלון קטן, לעומת אור שמש המאיר בחלון גדול, ובאיכות – שבתחתונים יש יותר הסתרים, מסכים ולבושים על האור האלוקי, עד שנעשה שינוי במהות האור.

העולם הזה שפל משתי הבחינות: מבחינת הכמות – ההארה היורדת לעולם הזה היא מצומצמת עד הקצה האחרון, ולכן העולם הזה הוא חומרי וגשמי, ומבחינת האיכות – האור עובר דרך לבושים ומסכים רבים, עד שהתלבש בקליפת נוגה, שבעצם מהותה היא מסך המבדיל הרבה מעבר ללבושים ומסכים שעברה ההארה האלוקית, קודם שהגיעה אליה. קליפת נוגה מחיה את הדברים הטהורים, ואת הגוף ואת הנפש הבהמית. לכן בעולם הזה יש דברים גשמיים וחומריים, שיכולים להיות מנוצלים לקדושה, או להיפך, ח"ו, עד שיכולים להסתיר את האלוקות ואף לנגד לאלוקות. ובכלל זה הנפש הבהמית, שהיא חלק מקליפת נוגה, יכולה להזדהות עם הקדושה או עם הפכה. כשהיא מדברת דברי תורה ותפילה, שהן אותיות קדושות, אף אם הן נאמרות בלא כוונה – אין קליפת נוגה שבנפש הבהמית יכולה להיות מסך מבדיל המסתיר על קדושת ה' ית' המלובשת בהם. לעומת זאת, כשהיא מדברת דברים בטלים, אפילו דברים בטלים בהיתר, כמו כל העניינים הקשורים בצרכי הנפש החיונית בעולם הזה, שאין בהם לא איסור ולא מצוה, הרי שקליפת נוגה מסתירה את הקדושה שבנפש, שלא לדבר על דברים בטלים באיסור שיורדים לג' קליפות הטמאות. כי בכל נפש חיונית, אף בנפשות בעלי חיים יש ניצוץ של קדושה; וכל עוד הוא בתחום קליפת נוגה (ואינו יוצא לקדושה), קליפת נוגה מסתירה אותו. אולם כשניצוץ הקדושה עולה לקדושה, אז אין קליפת נוגה מסתירה אותו.

ה' נמצא בכל מקום – לית אתר פנוי מיניה – גם בקליפת נוגה, ואפילו בג' קליפות הטמאות, וכמובן הוא נמצא בנפשו של כל בעל חיים, וכמובן בנפש החיונית של היהודי, אף כשהוא מדבר דברים בטלים. אלא שקליפת נוגה מסתירה על קדושת ה', כי הקב"ה מסתיר את עצמו, ככתוב: אכן אתה הוא א-ל מסתתר (ישעי' מה טו) – איהו סתימו דכל סתימין – הוא סתום מכל הסתומים, נסתר מכל הנסתרים, שמסתתר ואינו מתגלה, אף שנמצא בכל מקום ודוקא בשל כך. כי ה' הוא אור אין סוף גדול מדי ובלתי מושג. היינו, שאין אנו משיגים ותופסים אותו כמו שעיוור אינו יכול לתפוס מהו צבע. ואפילו התפשטות החיות וההארה ממנו ית' מסתתרת על ידי מסכים ולבושים רבים ועצומים, והיא מצומצמת עד הקצה האחרון. דבר זה משפיע על לימוד התורה שלנו ועל התפילה. לכן יש הבדל בין לימוד תורה ותפילה סתם ובין לימוד תורה ותפילה לשמה, אף שבדברי תורה אין הסתר כלל, אלא רק צמצום האור עד הקצה האחרון.

וכמו שלמדנו בפרק לה, לז ועוד, בעשית המצוות וגם בדבור של תורה ותפילה, אין הסתר פנים. שדבור הוא מעשה זוטא – שהרי עקימת שפתיו הוי מעשה (סנהדרין סה א ועוד). כך שדבור של תורה מעלה את כחות הנפש החיונית מהקליפה לקדושה, עד שהם נכללים בה. וגם קליפת נוגה מתהפכת לטוב ועולה לקדושה. ובפרט כשמכניסים הרבה מכחות הנפש החיונית בדבורים אלה על ידי דבור בקול רם. כלומר, הדבור בתורה ותפילה מסלק ממילא ובטבעיות את המסך המבדיל של קליפת נוגה, כי קליפת נוגה כשנוגעת בקדושה הופכת בעצמה לחלק מהקדושה. ואף אם דבור זה הוא דבור סתם בעלמא, ולא מתוך כוונה לשמה ממש.

ואכן יש באותיות התורה והתפילה הארה של קדושה. מכל מקום, כשהן נאמרות בעולם הזה הגשמי והחומרי, הארת הקדושה שבהן היא בצמצום גדול ביותר בהתאם לכלים המוגבלים של העולם הזה; כי הקול והדבור הם גשמיים. לכן אמנם קליפת נוגה אינה מסתירה על קדושת ה' ית', וחיות דברי תורה ומצוות נכללים בקדושה – אולם מכיון שגם בלימוד תורה ותפילה סתם, עבודת ה' היא בחיות מצומצמת, שכך היא מלכתחילה מעצם בריאתה, כי הכל הוא גשמי. אז גם כאשר היא נכללת בקדושה, אין היא יכולה להעלות את התורה ומצוות לעמוד לפני ה' בעשר ספירות העליונות.

[מה בין חומרי לגשמי?

חומרי הוא גשמי שבגשמי. ובעוד הגשמי מכסה על האמת, החומרי מכחיש את האמת. את החומרי צריך להפוך לגשמי, ואילו בגשמי אפשר להשתמש לקדושה. לכן מדבר אדמו"ר הזקן על העולם הזה שהוא חומרי וגשמי, ואילו על הקול והדבור בתורה ותפילה שנעשה כלי לקדושה שהוא גשמי].

לעומת זאת, דבור של תורה ותפילה בדרגה של כוונה רוחנית לשמה מתוך אהבת ה' ויראתו משנה את מהות האדם. הוא נפשט מגשמיותו, וחיות תפילתו ולימודו גדלה באין ערוך בהשוואה לחיות המצומצמת, כשהוא לומד ומתפלל סתם, בלי רגש וכוונה של אהבה ויראה. הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, כי היא המקור והשרש והסיבה להן, שהרי אהבה ויראה הם המניע לקיום כל מצוות עשה ומצוות לא תעשה בחיות ובהידור ובשלימות. וכפי שלמדנו בפרק ד, שלימוד או תפילה מתוך אהבת ה' ויראתו, היא הדרך לדבוק בה'. משום שהכוונה לשמה מתלבשת באותיות התורה והתפילה, האותיות נעשות כלי לקלוט את אור האין סוף, עד שמתלבש בהן הרצון העליון. ואמנם, כאמור, כל קול של דבור של קדושה בוקע רקיעים ומעורר את הדבור העליון, אך כשיש כוונה לשמה, אפילו כלשהי, והעיקר שיש בה התייחסות הנברא לבוראו, הכוונה עושה כנפים ומעלה עמה את אותיות התורה והתפילה מהתחום החומרי של העולם הזה למקומה של הכוונה בעשר הספירות העליונות. כל סוג של אהבה ויראה מעלה את אותיות הדבור לעולם המתאים לו. שלפי רמת הכוונה כך היא רמת עלית אותיות התורה והתפילה. אם הכוונה היא באהבה ויראה שכליים, הן עולות לעשר ספירות של עולם הבריאה, ואם הכוונה היא באהבה ויראה טבעיים, הן עולות לעשר ספירות של עולם היצירה, כאמור בפרק לט. ושם הן קולטות את אור האין סוף, ופועלות שיהיה יחוד בין העליונים לתחתונים כו'.

[אדמו"ר הזקן מסיים עניין זה במלה כו', אף שאין זה מאמר חז"ל, אלא דבורו הוא, ללמדנו שיש גם עליה לעולם האצילות, אלא שלנו אין עסק בנסתרות].

אם כן, מכיון שהעולם הזה אינו כלי להאיר בו את אור האין סוף, הוא הרצון העליון המלובש בתורה ומצוות, כפי שמאיר בעשר הספירות העליונות. הרי שרק בכח הכוונה לשמה אפשר להעלות את אותיות הדבור דקדושה לדרגה גבוהה יותר, עד שפורצת את עולם הגבול; וכך האותיות מגיעות לעולם הבלי גבול, למקום הרצון העליון המלובש בהן. ואז הרצון העליון, המלובש באותיות התורה ובכוונתן או בתפילה ובכוונתה או במצוה ובכוונתה, יכול להאיר ולהתגלות. כוונה – היא כוונה פרטית של המצוה, שלכל מצוה יש כוונה פרטית המיוחדת לה, כמו במצות תפילין – שעבוד המוח והלב וכיו"ב, וגם כוונה כללית לשמה – לדבוק בה' (פל"ח); ובעוד הכוונה הפרטית נחשבת לגוף המצוה, כמעשה המצוה, הכוונה הכללית היא נשמת המצוה. הכוונה הכללית לשמה היא המעלה את גוף המצוה עם כוונתה הפרטית למעלה. כוונה זו לשמה משולה לכנפי העוף, שהן חלק בלתי נפרד מן העוף וחשיבותן רבה, (אף שאינן עיקר העוף).

אמנם הארת הרצון העליון המלובשת במצוה מאירה גם למטה (פל"ח), אך כשהן עולות ומתיחדות בספירות העליונות הארתן גדולה לאין קץ בלי שום השוואה להארתן בעולם הזה הגשמי והמוגבל לא מינה ולא מקצתה. שבעולם הזה לא יוכלו להאיר ולהתגלות כמו למעלה עד עת קץ – עד ביאת המשיח. שאז יאיר הרצון העליון בהתגלות. אז יהיה קץ הימין – אחרית הימים, שיתגלה ה' ימין שלמעלה – ה' חסדים, וה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ. אז יתעלה העולם מגשמיותו, וכבוד ה' יתגלה בעולם. כולם יראו אלוקות, כולם יראו את דבר ה' שמהוה ומחיה את העולם הזה – יראו את כח הפועל בנפעל, יראו אור אין סוף (כמו שכתוב בפל"ו).

הגהה שניה – המצוות מעוררות את הרצון העליון

כאשר יש התעוררות מלמטה, והמצוות נעשות לשמן, הן עולות לעולמות העליונים, בריאה או יצירה. על ידי זה מתעורר, מאיר ומתגלה שם הרצון העליון אין סוף ברוך הוא, המלובש בתורה ומצוותיה. ועל ידי עת רצון עליון זה נעשה היחוד העליון בכל מצוה ותלמוד תורה. כלומר, מעשה המצוה או לימוד התורה למטה מעורר ומגלה את הרצון העליון שלמעלה מעלה וממשיך אותו מטה מטה. כך שהמצוה היא כמו עמוד של אור המחבר בין העליונים לתחתונים – בין שמים לארץ, (אם כי בעולמנו הגשמי נמנע גילוי הרצון העליון והארתו). נוסף על גילוי אור האין סוף כאן למטה, שזה העיקר, יש בזה עוד יתרון של התכללות המדות, וכתוצאה מכך, השפעת חסד בעולם. כי כשהאור העליון מתגלה ומאיר במדות, נעשה יחוד מדותיו של הקב"ה, שהמדות נכללות זו בזו – הגבורות נכללות בחסדים. אמנם "חסד" ו"גבורה" הן מדות הפוכות זו מזו ומנוגדות זו לזו, אולם כשמאיר במדות אור שלמעלה מהן, החסדים מתגברים והגבורות נמתקות עד שהגבורה פועלת למטרת החסד. עיקר יחוד המדות עם הקב"ה הוא בעולם האצילות שלמעלה מעולמות בריאה ויצירה, ששם נמצא ומאיר מהות ועצמות רצון העליון אין סוף ב"ה. היינו, בעולם האצילות המדות מיוחדות במאצילן הקב"ה, ולכן מתבטלת ההפכיות והניגודיות שבין חסד לגבורה, עד שהן מתאחדות זו עם זו; ורק הארתן של המדות העליונות מאירה בעולמות בריאה ויצירה. לעתיד לבוא יאיר הרצון העליון בתורה ומצוות בגילוי גם בעולם הזה. ובינתים להארת הרצון העליון המאירה בתורה ומצוות בעולם הזה אין שום ערך ודמיון כלל להתגלות הרצון העליון כפי שהן בתורה ובמצוות העולות לעולמות העליונים; ולכן חשובה הכוונה כל כך.

נשאלת השאלה: איך יתכן שנפש העוסק בתורה ומצוות, שאינה מעולם האצילות, יכולה לעורר ולהמשיך את הרצון העליון המיוחד במאציל שלמעלה מעלה אף מעולם האצילות?

הרצון העליון מלובש במצוות שהן אברין דמלכא. היינו, כמו שרצון האדם מלובש באברי הגוף, כך הרצון העליון מלובש במצוה ועוד יותר בתורה, שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד. הרצון העליון עצמו הוא ההלכה, והוא ורצונו אחד, כך שהתורה שעוסק בה היא אלוקות ואור אין סוף המאציל ב"ה, (אף שהתורה ירדה בסתר המדרגות והתלבשה בדברים גשמיים). ומכיון שברצונו ית' האציל הקב"ה את מדותיו המיוחדות בו, כאשר יש עת רצון, הרצון העליון, שהוא מקור המדות והן תלויות בו, מאיר ומתגלה בתורה ומצוות, וגם מעורר את ההתאחדות וההתכללות של המדות זו בזו עד שנמתקות הגבורות בחסדים. כך שאדם העושה מצוה, אמנם הוא מוגבל ביותר, וכמובן אינו נמצא בעולם האצילות, אך הוא היחידי שעוסק ברצון האלוקי שלמעלה גם מעולם האצילות. ועל ידי זה יש לו כח עצום לעורר את הרצון העליון ולעשות בכל רגע "עת רצון" שיכול לעשות שינויים בכל העולמות ובכל סדר ההשתלשלות.

אהבה ויראה הן כנפים

מכל זה מובן מדוע אהבה ויראה נקראים כנפים. כי תפקיד האהבה ויראה להעלות את גוף המצוה או את דברי התורה למקום גבוה יותר, שבו הם יכולים להאיר ולהתגלות. כמו כנפי עוף שתפקידם להרים את גוף העוף כדי שיוכל לעוף למעלה. וכמו השרפים במראה נבואתו של ישעיהו הנביא, שיש להם ששה כנפים (שאינן גשמיות), ובשתים מהן הם עובדים את ה' ועפים בשליחותו (ישעיה ו ב).

הכנפים בעוף, כמו כנפי המלאכים, מקבילים לזרועות האדם, המסמלות חסד וגבורה. זרוע ימין – חסד, וזרוע שמאל – גבורה, שהן אהבה ויראה. שתי מדות אלה מאפשרות למלאכים להתעלות, וכמו כן, הן מעלות את האדם עושה המצוה, את מצוותיו ואת תורתו.

על פי הכתוב בתיקוני זהר (תיקון מה) מתבאר שהעוסקים בתורה ומצוות באהבה ויראה, נקראים "בנים" – שאהבה ויראה נקראים בן ובת (=בנים) – ואם לאו, אם אינם מקיימים תורה ומצוות לשמן בכוונה באהבה ויראה, נקראים "אפרוחים". כי כמו שאפרוחים – שהכנפים שלהם עדיין אינן מפותחות – אינם יכולים לפרוח ולעוף; כך אדם, תורה ומצוות – אם יש להם כנפי אהבה ויראה, הנקראים "בנים", הם יכולים לעוף כאחד השרפים, ואם כנפיהם אינן מפותחות הן כ"אפרוחים". דהיינו, בלי כנפי אהבה ויראה, אי אפשר להעלות לא את האדם ולא את התורה והמצוות שלו מהקרקע של העולם הזה. מכאן שאהבה ויראה הם חלק מעבודת ה', כשם שהכנפים הם חלק מהעוף.

הגהה שלישית

ההגהה ממשיכה להסביר את עניין האהבה והיראה שתפקידן להעלות את התורה והמצוות, דוגמת הכנפים המשמשות את העוף לעוף (ואינן עיקר העוף). שהעוף הוא בחינת מט"ט. מט"ט הוא כמטרוניתא, מלאך חשוב, שר העולם. ועל שמו נקרא כל עולם היצירה.

[על פי חז"ל, מט"ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל. שהרי המלאכים מעלים את התפילות, כי דבור האדם הוא גשמי בניגוד למלאכים שהם רוחניים והדבור שלהם הוא כמו המחשבה שלנו. כך שעל ידי המלאך המקבל את התפילה מזדככת התפילה מגשמיות לרוחניות ועולה למעלה עד העולם העליון שבו משכן מט"ט, והוא קושר כתרים שלמעלה מן הראש ומוחין. היינו, הוא מעלה את אותיות התפילה לשרשן ומקורן כתר העליון. ועל ידי זה ממשיך אותיות חדשות מבחינת הכתר. לא רצון עליון כמו שנמשך בחכמה, שהתורה מחייבת יסורים למי שיש עוון, אלא רצון עליון מהכתר שלמעלה מהראש והמוחין, רצון חדש שיש בו רחמים פשוטים גם למי שלא מגיע (על פי תורה אור עמ' מב)].

בתיקוני הזהר (תיקון מה), ניתן הסבר נוסף על המלאך ששמו מט"ט. על פי הפסוק: ועוף ועופף (בראשית א כ), העוף הוא המלאך ששמו מט"ט, ששמו כשם רבו – שם הוי', כי יש לו ארבעה חלקים: ראש, גוף ושתי כנפים.

ראשו – האות י' משם הוי' (רמז לחכמה).

גופו – האות ו' משם הוי' (רמז לשש המדות, רמז לעולם היצירה ולמשנה).

ושתי הכנפים הן שתי אותיות ה' משם הוי' (הראשונה רמז לספירת הבינה והשניה רמז לספירת המלכות).

כלומר, גוף מט"ט הוא עולם היצירה, הנקרא מט"ט. הוא עולם המדות אהבה ויראה וענפיהן, שהן שרש לכל מצוות עשה ומצוות לא תעשה. לכן יש בו גופי ההלכות שבמשנה – כל מה שאסור ומותר; שעל פי המדות: חסד וגבורה, נקבעת ההלכה.

וראש עולם היצירה הם המוחין – חב"ד: פנימיות ההלכות – דעת, סודן – בינה, וטעמיהן –  חכמה (על פי ליקוטי לוי יצחק). שהרי המשנה כוללת גם עניינים אלה.

ושתי הכנפיים (גדפין), שעל ידיהן המצוות עולות למעלה, הן אהבה ויראה. והן ה' עליונה – בינה, שהיא בחינת אהבה, וה' תחתונה – מלכות, היא יראה תחתונה.

יראה תחתונה היא יראה הנובעת מהתבוננות באלוקות המלובשת בעולמות. לבעל יראה תחתונה יש פחד ה', כמו פחד מפני מלך בשר ודם, שהיא יראה חיצונית ונגלית, לכן יש לו קבלת עול מלכות שמים. הוא ירא למרוד בה' ולא לבצע את פקודתו. בניגוד ליראה עליונה, שבאה מהתבוננות בגדולת ה' שלמעלה מהעולמות, שהיא פנימית יותר, יראת בושת, שירא מה' הגדול, הגבור והנורא – שיש לו יראת כבוד ומתביש מגדולתו, יראה שלמעלה מהבנה והשגה. הוא ירא מנסתרות ה' שלמעלה ממט"ט, אפילו מראשו. יראה זו היא בחכמה עילאה, שהיא בחינת י' של שם הוי' ב"ה, כמו שכתוב ב"רעיא מהימנא" שבזהר, שבי' יש שתי בחינות: אחת – בחינת ראש לגוף מט"ט, שקשור לגוף ורומז על החכמה ההכרחית בלימוד תורה, על פנימיות ההלכות סודן וטעמיהן, כאמור. והשניה – גבוהה יותר, שלמעלה מהראש ההכרחי לגוף, שהיא היראה עילאה, שאינה שיכת לכל אחד, כי היא מהנסתרות לה' אלוקינו. זוהי בחינה גבוהה ביותר, אם כי גם היא שיכת לחכמה.

אולם כנפי העוף אינם עיקר העוף, אף שהם חלק מהעוף, שאין חיות העוף תלויה בהם. דבר זה לומדים מהלכות טרפות, שאם נשתברו הגפים של העוף – העוף כשר, כמו שכתוב במשנה (חולין פ"ג מ"ד). בניגוד לאברים הפנימיים של העוף, כמו ריאה ומוח וכיו"ב, שחיות העוף, כמו כל בעל חיים, תלויה בהם – שאם נפגמו זה מטריף את העוף (או חיה טהורה אחרת). אדמו"ר הזקן אומר שאפילו אם נטלו אגפיה כשרה, (ולא רק "אם נשתברו", כמו שכתוב בגמרא). מכאן שהעיקר בעוף הוא ראשו וגופו, והכנפים, שעפים בהם, משמשים להעלות את האברים העיקריים.

עניין העוף הוא משל, ללמדנו על הנמשל הוא התורה והמצוות. אמנם עיקר עבודת ה' היא, שעל ידי התורה ומצוות נעשה ומתגלה רצון ה' למטה ללא הסתר פנים, וזהו עיקר היחוד העליון. שקיום המצוה פה למטה הוא קיום עצם הרצון העליון במעשה. אלא שבלי אהבה ויראה, אמנם מהות הרצון העליון נעשתה, אך היא נשארת בעולם הזה החומרי ללא הבנת ערכה ומשמעותה, שאלה יתגלו רק לעתיד לבוא. וכדי שהמצוה תעלה לעולמות רוחניים גבוהים יותר, שבהם מובן ערך המצוה ומשמעותה צריך פעולה רוחנית המהוה מעוף למצוות לעלות למעלה, למקום שבו יש התייחסות למצוות שמעבר לעולם הזה. זוהי מעלת המדות: אהבת ה' ויראתו המשמשות כנפים לעבודת ה' להעלות את התורה ומצוות למקום שבו מאיר ומתגלה הרצון האלוקי והיחוד העליון המלובש במצוות, מקום זה הוא עשר ספירות דיצירה או עשר ספירות דבריאה, לפי רמת המדות – מדות טבעיות ביצירה ומדות שכליות בבריאה.

הגהה רביעית – המשכת אור אין סוף מאצילות בכח התורה והמצוות

בהגהה זו, מתייחס אדמו"ר הזקן להמשכת אור אין סוף מאצילות למטה בכח התורה והמצוות, שהרי עיקר היחוד העליון נעשה בעולם האצילות, כמו שלמדנו בהגהה השניה. אם כי אור אין סוף יורד ומתיחד גם בעשר ספירות דבריאה וגם בעשר ספירות דיצירה. ולא רק בעולמות בריאה ויצירה אלא אף בעולם העשיה בעשר ספירות דעשיה נמשך הרצון ויחוד העליון, כי מאחר שהמצוות נעשות בעולם העשיה, הן ממשיכות את הרצון העליון והיחוד העליון עד לעולם העשיה. יחוד זה נעשה גם בלי אהבה ויראה טבעיים או שכליים, אלא בקבלת עול מלכות שמים, שאף בקבלת עול מלכות שמים מתגלה הרצון העליון בעולם העשיה, ולא רק על ידי מצוות מעשיות אלא גם בלימוד מקרא, היינו, תורה שבכתב. אבל  בלימוד משנה, היינו, תורה שבעל פה, מתגלה היחוד העליון באור אין סוף ב"ה בעולם היצירה הוא עולם המדות, כי בעולם היצירה נמצאים גופי ההלכות שבמשנה, הנקבעות על פי המדות: גבורה או חסד, היינו, אסור או מותר, פסול או כשר, חייב או פטור. ובלימוד תלמוד, היינו, לימוד טעמי ההלכות ומקורן, מתגלה היחוד האלוקי בעולם הבריאה – עולם השכל וההכרה.

עניין זה מעורר קושי, איך יתכן שהמקרא המקודש מהכל הוא דוקא בעולם העשיה, ומשנה שמקודשת יותר מגמרא ביצירה, וגמרא בבריאה?

אין מדובר כאן בשרשו של כל אחד מחלקי התורה, אלא עד היכן מתפשט היחוד ואור אין סוף ב"ה מאצילות ולמטה. דהיינו, בלימוד מקרא מתפשט גילוי היחוד ואור אין סוף ב"ה מעולם האצילות עד עולם העשיה, ובלימוד משנה עד עולם היצירה וכו'. שבעולם האצילות הוא עיקר היחוד, ששם איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד – שם המדות מאוחדות במאצילן, שם מתגלה מהות ועצמות הרצון ורק הארה מהם מאירה ומתגלה בעולמות בריאה, יצירה ועשיה. וכך הוא הסדר: כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה למטה ביותר – לפי גובה השרש כך עומק הירידה. ומכיון ששרש המקרא גבוה מכולם, הוא יורד למטה מכולם לעולם העשיה וכו'.

לכן בתורה שבכתב העיקר הוא הדבור – אמירת המלים, אפילו אם לא הבין; כי זהו מעשה זוטא. שעקימת שפתיו הוי מעשה. וגם ספר תורה שכתוב בדיו על קלף מקבל קדושה – שגם זו מצוה מעשית. מה שאין כן תורה שבעל פה, העיקר בה הוא ההבנה. והיא קשורה לעולמות שלמעלה מעולם העשיה. ואם קרא ולא הבין לא למד כלום. גם בין משנה לתלמוד יש הבדל, שבמשנה העיקר הוא הבנת ההלכות, מותר או אסור, המקבילות לעולם היצירה, ואילו בתלמוד, שיש בו כל הפלפול וכל השקלא וטריא, העיקר הוא ההבנה של השכל השייך לעולם הבריאה.

הקבלה – אינה דומה למקרא, משנה ותלמוד, שאינה מתפשטת מאצילות כלל. היא נשארת באצילות, ולכן אינה באה בהבנה והשגה, וגם מה שמבינים ממנה זוהי הבנת המציאות ולא הבנת המהות. בניגוד לכך, המשנה והתלמוד, נגלה דתורה, ניתנים להבנה והשגה. כי מה ששיך לנבראים ניתן להבנה והשגה. כמו כן, בניגוד למצוות מעשיות ואף לימוד מקרא – שיש בו גם קריאה וגם דיו על קלף, שהם גשמיים, ויש בהם עשיה – הקבלה אינה מתבטאת במעשה. (דברי הגהה אלו הם על פי האריז"ל, בפרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד, וגם שער המצוות פ' ואתחנן).

[ולתוספת ביאור – עיקר הלימוד במשנה ובתלמוד הוא להשיג את החכמה שבהם, שעל ידי זה יתקשר שכל האדם בחכמה זו שבתורה. אמנם צריך להוציא את הדברים בדיבור בפה דוקא, אך אם אומר את ההלכה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד כלל. שבתורה שבעל פה – משנה ותלמוד, העניין הוא לדעת איך ומה לעשות – ציצית, תפילין, סוכה, ארבעת המינים וכו', שעניינם התלבשות אור אין סוף בבחינת חכמה; וחכמה עילאה נתלבשה בחכמה תתאה עד שנתלבשה בחכמה דבריאה וחכמה דיצירה, ומשם נתלבשה בהלכות תורה שבעל פה; עד שנתלבשה החכמה להיות מושג ונתפס בשכל אנושי. מה שאין כן במקרא, שהיא תורה שבכתב, שאם הוציא בשפתיו, אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המילים מקיים מצות לימוד תורה, שאמירת האותיות הוא דבר גדול ועצום, אף שאותיות הן רק בחינה אחרונה בשכל ונקראות דומם. לפיכך כל יהודי מברך ברכת התורה בשחר לפני שאומר פסוקים וגם לפני שעולה לספר תורה. ועל פי הפרדס (שכ"ז פ"א), מי שעוסק יומם ולילה בלימוד מקרא, אף שלא הבין את פירושי המילים, שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואדרבה הלומד בתורה לדעת הוא כמי שלומד בספר זכרונות, והלואי שלא יפסיד… גם הרמב"ם בפירוש המשניות פרק חלק אומר, שאין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים, ושם אשתו מהיטבאל, ותמנע היתה פילגש ובין אנכי ה' אלוקיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה. שבחינת ההמשכה מאור אין סוף המרומז באותיות אלה וסיפור זה אינו יכול להתלבש כלל בחכמה ושכל, אלא בבחינת הכתר שלמעלה מחכמה – כי אורייתא מחכמה נפקת, היינו, שרק יצאה והתגלתה מהחכמה. כלומר, מה שהתלבש מהתורה בבחינת חכמה הוא רק הארה מבחינת שערות וצמצומים, שהרי אבא (חכמה) יונק ממזל השמיני (היא השערה השמינית שבי"ג תיקוני דיקנא – הם י"ג שערות הזקן), אבל שרש התורה הוא בכתר, ועצם האור שבכתר אינו יכול להתלבש בחכמה. ולכן ההמשכה היא רק על ידי האותיות והפסוקים בלבד, כי נעוץ סופן בתחילתן. לכן התורה שבכתב נקראת מקרא – שקורא וממשיך התגלות אור אין סוף על ידי האותיות, אף שאינו מבין כלל. לכן אמרו חז"ל: יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים, כי הן המשכות ממקור התורה שלמעלה מבחינת חכמה. ולכן האריכה התורה בסיפור על אליעזר ורבקה, וכמו כן בסיפור על יוסף ואחיו וכו' יותר מכמה גופי תורה.

אדמו"ר הזקן גם מחדש שבכלל לימוד מקרא הוא לימוד האגדות, שרובם על הפסוקים ומיעוטם מוסר, וכמו המקרא אינם מושגים. כמו כן, לימוד פנימיות התורה כמו הזהר גם הוא על הפסוקים. וכמו הזהר כל רזין דאורייתא אפשר להשיג רק את המציאות ולא את המהות, ולכן יש עניין לקרוא זהר וכד' גם בלי להבין (על פי ליקוטי תורה פ' ויקרא ה ב-ג)].

אהבה ויראה שתי מצוות

אהבה ויראה אינן רק כנפים למצוות, אלא הן עצמן שתי מצוות עשה מתרי"ג מצוות. אף על פי כן, הן נקראות כנפים, כי אינן רק סתם שתי מצוות, אלא הן מחדירות חיות בכל עבודת ה' של היהודי בתורה ומצוות, שתכליתה של אהבת ה' ויראתו היא עבודת ה' באהבה ויראה. לכן אהבה ויראה נקראות דרכי ה' (כמו דרך שאינה תכלית כשלעצמה), שמביאות לשלימות במעשה המצוות.

ואיך מגיעים לאהבת ה'? על ידי התבוננות בגדולת ה' בעומק, עד להתעוררות הרצון להידבק בה'. ועיקר עניין אהבת ה' הוא הדביקות בה' על ידי קיום מצוותיו. אהבה אמיתית אינה נבחנת ברגש, אלא בהתנהגות. ובדומה לואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) צריך להיות ואהבת את ה' אלוקיך (דברים ו ה). שתכלית האהבה היא עבודה מאהבה. ועבודה משמעה קיום תורה ומצוות.

אמנם יש אהבה, שהיא כביכול בלי עבודה – היא אהבה בתענוגים – מעין התענוג של העולם הבא, שמתענגים על ה' בעונג נפלא ובשמחה רבה ועצומה. וכשמגיעים לזה בעולם הזה זהו מעין קבלת שכר ומתנה לצדיק על עבודתו בעבר, שעליו נאמר: עולמך תראה בחייך (ברכות יז א). באהבה כזאת אין צמאון, אין חסר. כי הצמאון, שהוא אהבה כרשפי אש, נובע מהרגשת הריחוק מה', ודומה לאהבת איש ואשה; אולם כשמגיעים לתכלית האהבה, היא אהבה בתענוגים, האהבה רגועה ושקטה, כמו אהבת האדם את עצמו. ואף שאהבה בתענוגים היא אהבה ברמה הגבוהה ביותר, אהבה של צדיקים גמורים; מכל מקום, בעולמנו העיקר הוא העבודה ולא השכר. כמו שכתוב: היום לעשותם (דברים ז יא) – הזמן לעשות מצוות הוא בעולם הזה, ולמחר – רק לעולם הבא – לקבל שכרם (עירובין כב א), ששם כבר אין עבודה. היום לעשותם – הנשמה ירדה לעולם בשביל קיום המצוות המעשיות, וכדי לקיים את כל התרי"ג מצוות מתגלגלת הנשמה כמה פעמים. ואילו מתן שכרם של צדיקים הוא לעתיד לבוא – שכל אחד יקבל שכר על עבודתו.

צדיק גמור שהגיע לאהבת ה' בתענוגים, וטועם מהשכר של העולם הבא, אינו עובד את ה' כדי לרוות צמאונו לה'. כל עבודתו היא לצורך גבוה, כמו שכתוב בפרק י'. אך מי שלא הגיע לרמה כזו של אהבה בתענוגים, אלא הוא צמא לה', הוא יכול לרוות את צמאונו, ולהתחבר התחברות אמיתית לאלוקות על ידי מי התורה. ומי שאינו עושה כן, הרי הוא דומה למי שעומד בנהר וצועק – מים, מים לשתות; כמו שהנביא קובל עליו: הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה א) – שלכאורה משמעו הוא: כל מי שצמא לתורה ילך וילמד תורה, שתורה משולה למים. ואם אנו מתיחסים לפשט הכתוב, שמי שצמא ילך לשתות מים, דהיינו, מי שמתאוה ללמוד תורה שמשולה למים, ילך וישתה מים. מדוע צועק עליו הנביא: הוי? – אלא שאין הכוונה למי שצמא לתורה, אלא למי שצמא לאלוקות. שמי שרוצה להידבק בה', ידבק בתורה. זוהי הדרך להתקשר לה' – תכלית הצמאון היא עבודה על ידי תורה ומצוות. שאם הוא מרגיש אהבה לה' בצמאון ורשפי אש ואינו עוסק בתורה, אין זו אהבה אמיתית ונכונה. שכל הכוונה היא להתקרב אל ה' ולהידבק בו ולא להתפעל באהבה סתם. כמו שכל עניין הכנפים הם לא סתם לעוף, אלא לקרב את האדם למקום שצריך להגיע אליו. והעיקר שאינו מסתפק בהתפעלות של ה"רצוא", אלא שעל ידה יבוא לידי "שוב" לתורה ומצוות. שלא העיקר להיות צמא, אלא העיקר לבוא למים ולרוות צמאונו.

[ובכל זאת, עיקר רצונו של כל יהודי הוא לא להסתפק בביטוי הצימאון בתורה ומצוות, אלא לרצות את שלימות גילוי העצמות בגאולה, ועד כדי כך כשכשאין מאיר גילוי זה, ובמיוחד בזמן הגלות, שאין מאיר אפילו האור שהיה בבית המקדש, הרי שיהודי מרגיש במצב דכתית, ומתפלל: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים ג' פעמים ביום, עד שמתגלה המאור – ה' בעצמו (על פי הרבי "ואתה תצוה" תשמ"א)].