מספר המשפיע הרב החסיד ר' מענדל פוטרפס: כידוע, נפטר אבי ז"ל קודם שנולדתי והנני קרוי על שמו [ר' מנחם-מענדל ב"ר מנחם-מענדל]. כיון שכך, גדלתי בבית סבי הרה"ח ר' חיים פוטרפס, שזכה להיות עוד מחסידי כ"ק אדמו"ר הצמח צדק. סבי זה, נוסף לכך שהי' חסיד גדול וגם ירא-שמיים ולמדן גדול,

[כאן הי' ר' מענדל מפסיק, ומדגיש וחוזר ומדגיש שוב ושוב: הרי כולם יודעים כי הרבי שליט"א כותב ומדייק בברכתו לבר מצווה וכדומה שיזכה הבן להיות "חסיד, ירא-שמיים, ולמדן" – ללמדנו מהו סדר העדיפויות הנכון. מהי הנקודה העיקרית החשובה והנחוצה ביותר לכל לראש, ומה בא אחר כך, למרות שגם זה חשוב מאד: הדבר החשוב והנחוץ והנוגע ביותר וביותר לפני הכל הוא שיהי' חסיד. לאחר מכן חשוב נחוץ ונוגע שיהי' ירא-שמיים. ורק לאחר מכן אמנם חשוב ונחוץ ונוגע שיהי' גם למדן].

נוסף לחסידותו ולמדנותו של הסבא, הייתה גם משפחתו משפחה אמידה, וממילא הייתה זו משפחה מכובדת מאד בין החסידים.

לכן נערכו שם גם אסיפות חשובות בנושאים הרי-גורל לכללות החסידים. זכורני במיוחד אסיפה שנערכה בביתנו אחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ובה הוחלט על-ידי כל ראשי ונכבדי החסידים שם, להתקשר לבנו יחידו, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ומשם נשלח 'כתב התקשרות' אל הרבי הריי"צ לרוסטוב.

בתור 'יתום עשיר' שכזה, הייתה לי האפשרות לנעול מנעלים לרגליי, בעוד חבריי בני גילי ב'חדר' היו הולכים יחפים, כי הוריהם לא הרשו לעצמם 'מותרות' שכאלה.

חלפו כמה חודשים, וכדרכם של כל הדברים הגשמיים, שהם 'כלים ונפסדים' – גם הסנדלים שנעלתי התבלו ויצאו מכלל שימוש, עד שהיה צורך לקנות לי סנדלים חדשים.

ניגשתי לסבי, ושאלתי אותו בתמיהה: 'אינני מבין. סנדלים אלו היו קשים וחזקים לפני כמה חודשים, והדבר לא הועיל להם כדי שלא יתבלו לאחר מספר חודשים של שימוש בהם, ואילו לחבריי, שלא היו מנעלים לרגליהם והם הסתובבו והשתובבו ברגלים יחפות, נשארו הרגלים תקינות ולא התבלו. הכיצד?'.

הביט בי הסבא ואמר: מענדלע, וואס רעדסטו (מה אתה מדבר)?! דאס איז דאך א לעבעדיקע זאך (זהו הרי דבר חי). א לעבעדיקע זאך ווערט ניט פארפוילט (דבר חי אינו נרקב ואינו מתבלה)!

שנים רבות לאחר מכן, כאשר מענדלע הקטן גדל והיה לר' מענדל והכל הכירוהו כאחד מגדולי החסידים וכמשפיע שצריך לשמוע לדבריו ולהדרכתו, הי' ר' מענדל מתוועד עם הבחורים והאברכים ותובע מהם להיות מקושרים לרבי הריי"צ ולאחר מכן אל הרבי שליט"א, ל"בית חיינו", בלב ונפש, למעלה מכל גדר ומכל הגבלה.

שאלו אותו חסידים: הכיצד? איך אפשר להיות מקושרים באמת במצבנו הנוכחי, כאשר הרבי יצא מרוסיה, ובגשמיות אין כמעט קשר ולא יודעים מאומה מהנעשה ב"בית חיינו"? איך אפשר להתקשר ולהידבק ולהחזיק מעמד בתנאים הבלתי-אפשריים של רוסיה הקומוניסטית?

ענה להם ר' מענדל: אם רוצים אתם להיות מקושרים באמת, חפשו תמיד נקודה של חיות והתלהבות. דעו, במקום בו יש קדושה – שם "עס קאכט זיך, עס שטורעמ'ט זיך, און עס לעבט" (איך מתרגמים את זה בדיוק? שם לוהט (מתבשל?). סוער. שם חי). במקום בו יש התלהבות וחיות – שם נמצאת הקדושה.

פעם, בעת דיון על נושא מסוים, נחלקו העסקנים לשתי קבוצות, אלו אומרים בכה ואלו אומרים בכה. וכמו תמיד בנושאים כאלו, כל אחד טוען שרק דרכו ושיטתו היא רצון ה'.

היה ביניהם יהודי אחד, שהי' קרוב קצת יותר מאחרים לר' מענדל. גם ממנו ביקשו חבריו לקבוע עמדה בנושא, והוא הסתפק עם מי הצדק ומהו אכן הרצון העליון. לבסוף החליט לפנות ולשאול בעצתו של ר' מענדל.

סימן זה יהא נקוט בידך, אמר לו ר' מענדל, באותו מקום ששם ישנה חיות והתלהבות – לשם תלך. התורה היא תורת אמת ותורת חיים. במקום בו נמצאת האמת שם נמצאים החיים, ובמקום בו נמצאים החיים – חיות והתלהבות של קדושה – שם נמצאת האמת.

לא לחינם נקרא שמו של "בית משיח" – '770' – בשם "בית חיינו" (כפי שנקרא גם בית-המקדש בברכות ההפטרה) – המקום בו שוקקים ותוססים החיים האמיתיים וממנו נובעים החיים לכל המקומות האחרים ולכל הזמנים השונים. "נקודת האמת" נמצאת בבית-המקדש, ב"בית רבינו שבבבל" ("שנסע מקדש וישב שם"), ומשם מתפשטת החיות וההתלהבות לכל העולם כולו.

החיים, הינם נקודה אחת שאינה מתפשטת ואינה מתחלקת. ההבדל בין החי למי שאינו חי, הוא נקודה אחת. אין מציאות של "חי לחצאין" – קצת חי וקצת אינו חי. חילוקים כאלה יכולים להיות קיימים רק ב"התפשטות החיות", עד כמה החיות מתפשטת ועד כמה היא חודרת ומורגשת בתוך המציאות. אבל בעצם החיות לא ייתכנו חילוקים ולא שייכים שינויים כלשהם: או שהדבר חי – ואז הוא חי לגמרי, במאה אחוז. או שהדבר אינו חי ח"ו – ואז אין הוא חי, רחמנא-ליצלן, במאה אחוז.

ולחיות – אומרים ויודעים חסידים – אי-אפשר כלל וכלל בלי רבי. רק הרבי הוא "חי בעצם" ולכן רק הוא "חי להחיות". רק הוא יכול להחיות את כולם בחיים אמיתיים. וכפתגם הידוע: "רבי לא שנה, חייא מניין לו?" – אם לא נמצאת שנה אצל הרבי, מניין יכולה להיות לך חיות?

חיות אמיתית יכולה להיות רק ממקור החיים האמיתיים – מהנשיא והמלך, שהוא הראש והלב של עם ישראל, כי "הנשיא הוא הכל" והמלך "לבו הוא לב כל קהל ישראל", בו נמצאת נקודת-החיות וממנו מתפשטים החיים לכל עם ישראל, ומהם לעולם כולו.

נקודת-החיות הזו אינה יכולה להתחלק ואינה שייכת להשתנות. היא לא יכולה להימצא "קצת כן וקצת לא" – כשם שהחיים כפשוטם אינם יכולים להתחלק ולהשתנות, "קצת כן וקצת לא". או שהיא נמצאת – ואז היא נמצאת לגמרי, במאה אחוז. או שהיא לא נמצאת ח"ו – ואז היא לא נמצאת כלל וכלל.

בתשרי ב-770 יש הרבה הרבה חיות והתלהבות, ויעיד על כך כל מי שזכה והיה שם. עס האט זיך געקאכט און געשטורעמ'ט און געלעבט" [היה שם להט, התלהבות, "שטורעם" וחיים]. ואותה חיות עצמותית קיימת ונמצאת שם גם בכל ימות השנה, ללא שום חילוקים ושינויים. כי למרות ש"התפשטות החיות" היא יותר בחגים ובמועדים מאשר בימות החול, אבל "עצם החיות" נמצא שם תמיד בשווה בכל תוקפו. והרי חיות והתלהבות אמיתית אינם שייכים כלל וכלל בלי רבי, ח"ו.

לא הייתה שם "קצת" חיות ו"קצת" התלהבות. לא היה שם "קצת" רבי ולא היה חסר שם "קצת" רבי – היה שם, ונמצא שם כל הזמן, הרבי מלך המשיח שליט"א במאה אחוז, בכל התוקף והעוצמה, בלי אף נקודה של שינוי והתחלקות ח"ו כלל וכלל. ובאותה מידה, הייתה התגלותו לעיני כל בשר של הרבי מלך המשיח שליט"א חסרה שם לגמרי במאה אחוז, בלי אף נקודה של גילוי.

אור – יכול להיות יותר ויכול להיות פחות. "עצם" – אינו מתחלק, אינו משתנה ואינו מתגלה. "עצם" לא יכול להיות יותר או להיות פחות. או שהוא נמצא – ואז הוא נמצא כולו כמות-שהוא בכל התוקף והעוצמה. או שהוא חסר – ואז הוא חסר לגמרי לגמרי, בלי אף נקודה של גילוי.

ולאמיתו של דבר, אין אלו שתי אפשרויות שונות – או כך או כך – אלא שניהם אמת: ה"עצם" נמצא כאן בכל מאת האחוזים, בכל תוקפו ובכל עוצמתו, ללא שום שינוי והתחלקות, אפילו לא שינוי דגניזה כידוע. וביחד עם זה, וכדבר אחד ממש – למרות שאלו הם שני הפכים מוחלטים בלי אף נקודה של חיבור ביניהם – הכל חסר לגמרי, לא קיימת אף נקודה של אור וגילוי.

כי ה"עצם" הוא למעלה מכל גדר ולמעלה מכל גבול – "נמצא בבלתי-מציאות נמצא": למעלה מהגדר של "נמצא" ולמעלה מהגדר של "לא נמצא". "שלילת הגבול ושלילת הבלי-גבול. שלילת החיוב ושלילת השלילה". למעלה מכל שייכות איזו שתהיה לשום דבר ולשום עניין איזה שיהיה. וביחד עם זה יש בו את השייכות המוחלטת ביותר לכל דבר ולכל עניין. כי הוא הכל והכל הוא, "והוא נמצא בגילוי כמות-שהוא, באופן של התגלות העצם, שהוא למעלה מגדר גילוי ומגדר העלם" (כלשון המאמר ד"ה פתח אלי' תרנ"ב).

*****

אין שום מילים שיוכלו לתאר ואין שום שפה שתוכל להביע את מה שמתחולל כאן, ב"בית משיח". לא שייך להסביר ולא שייך להגדיר ולבאר. לא ראינו ולא שמענו מאומה, לא הבנו מאומה, אין לנו כלום – ולא חסר לנו מאומה. יש לנו הכל במאה אחוז, וחסר לנו הכל במאה אחוז.

אפשר למשש בידיים את העובדה המוחלטת כי הרבי נמצא כאן ממש בפשטות, על כל צעד ושעל, בכל פינה ובכל נקודה – בתפילות ובתחנונים, בהתוועדויות ובריקודים, בתקיעת-שופר ובנטילת לולב, ב"ברכת התמימים" וב"מארש" של נעילה, בשמחת בית-השואבה ובתהילים של "הושענא-רבא", ב'הקפות' של שמחת-תורה, ובמשך כל היום כולו. ובפרט ברגעים המרטיטים, כאשר קוראים בשמו הקדוש של הרבי שליט"א מלך המשיח, יחד עם הרבי הריי"צ בשמו ובשם אביו הרבי נ"ע – לעלות ל"חתן בראשית". ואפילו בתפילת שחרית מנחה או מעריב רגילה, כאשר לפני התפילה ובסיומה, פורצת השירה האדירה של "יחי אדוננו" בחיות מחודשת, כאשר הכסא, הסטענדר עם המפה הלבנה שעליו, השטיח, ואף שתי המנורות הדולקות מעל מקום קדשו של הרבי מלך המשיח שליט"א עומדים כולם על מכונם, השביל נפתח, וכל קהל האלפים עומד סביב ומצפה תוך כדי השירה שהולכת ומתעצמת – אין דבר יותר טבעי מזה שהדלת תיפתח והרבי ייכנס, כך בפשטות, יגע בפרוכת כרגיל, יעלה למקומו וישתתף עמנו בתפילה באופן שכולנו נראה זאת בעיני בשר ונרגיש זאת.

וביחד עם זה אפשר כמעט למשש בידיים בכל רגע ורגע ממש את הצעקה והזעקה מקרב ולב עמוק, זעקה ששום דבר לא יכול ולא שייך כלל להרגיע אותה, ולו לרגע: "עד מתי?!". אי-אפשר להמשיך כך, ולו לרגע אחד נוסף. רצוננו לראות את מלכנו. ווי וואנט משיח נאו, עכשיו ממש. לא בעוד רגע, לא בעוד שניה. עכשיו!

"אידן אנערקענען ניט אין גלות" (יהודים אינם מכירים בגלות)! היא (הגלות) אינה קיימת. היא אינה מציאות כלל וכלל. הגלות הינה "חלום" בלבד והמציאות האמיתית הינה אך ורק הגאולה האמיתית והשלימה. הרי ברור שמענו ממלכנו משיחנו שליט"א (שיחת כ"ח סיוון תנש"א ועוד) שכל ענייני הגאולה נמצאים כבר בפשטות בעולם הזה. ולמעלה מחכים כביכול, שאנו (לא רק "נסכים" לזה, אלא) נצעק ונכריז זאת. חסרה רק "פתיחת העיניים" שלנו כדי לראות את האמת האמיתית הנצחית המוחלטת, שלמעלה מכל שינוי ומכל תזוזה. ואכן אנו צועקים ומכריזים זאת באמת, בכל התוקף ובכל העוצמה.

וביחד עם זה, עולה ומזדקרת בכל תוקפה התביעה, הדרישה, הזעקה והצעקה מכל הלב: הייתכן שבעיני בשר רואים את ההיפך?! איך יכול להיות שכל זה לא נראה ולא מורגש באופן שאפילו עיוור יוכל למשש זאת בידיים – והרי מדובר באמת מוחלטת ואבסלוטית שאין מקום בו היא אינה חודרת. אם כן, הייתכן שבתודעה הגלויה של עיני בשר וגוף אין אמת מוחלטת זו חודרת ומורגשת במאה אחוז?!

ושני הפכים אלו (שאין שוב נקודה משותפת ביניהם כלל וכלל) מתאחדים ומתלכדים יחדיו, כדבר אחד ממש, ומתמזגים ביחד לנקודה אחת שלמעלה מכל הסבר, למעלה מכל גדר ולמעלה מכל ביאור – והם פורצים ומתגלים ביחד בנקודה אחת ממש, בניגון ובמנגינה שאין שייך בה שום שינוי ושום הפסק כלל: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

"א לעבעדיקע זאך ווערט ניט פארפוילט" – דבר חי אינו נרקב ואינו מתבלה לעולם!

אין מה להסביר, כי במילא אי-אפשר להסביר ולא שייך להגדיר. צריכים רק לומר לאלו שלא זכו ומסיבות שונות ומשונות (חלקם בוודאי מוצדקות ואמיתיות) נשארו ב"חור" שלהם גם בחודש תשרי – שצריך לנסוע לרבי, ל"בית משיח", ל"בית חיינו", למקור החיים האמיתיים.

ולא רק בחודש תשרי, אלא כל אימת שהדבר מתאפשר. והיום יותר מפעם נחוץ להרגיש ולדעת באמת שזהו "הבית האמיתי של כל אחד ואחת מישראל" (כפי שאמר הרבי שליט"א בראש השנה תשנ"ב). וכמנהג חסידים (שמעתי שכך הי' נוהג הרה"ח השד"ר ר' שמואל חיים דוד הלוי רייטשיק, שהי' עוד שליח של הרבי הריי"צ עשרות שנים בלוס אנג'לס) שהיו אומרים "תפילת הדרך" (בלא שם ומלכות) בכל יום שלא נמצאים ב"בית חיינו", גם אם "שליחות" זו נמשכת עשרות שנים.

ולהביא גם "לאהליהם", "הביתה" – אל תוך תוכם של החיים ה'אפורים' – את הרבי, את המלך, את בית-המקדש, ואת כל מה שקשור בזה. "לעשות כאן ארץ ישראל", להפוך כל בית, כל פינה במקום וכל נקודה בזמן – ל"בית משיח", מקום בו הרבי מלך המשיח שליט"א נמצא בפועל ובגלוי ומורגש על כל מדרך כף רגל ובכל צעד ושעל. לפעול שהקריאה והזעקה המאחדת בתוכה את שני ההפכים תפרוץ ותבקע מכל פינה ומכל נקודה, עד כי גם "אבן מקיר תזעק". וזה יביא תיכף ומיד ממש את ההתגלות השלימה של מלכנו משיחנו שליט"א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה!

וכדי להכניס את כל זה בפנימיות, כדי לחיות (בלי מירכאות) את "770" גם בהיותנו בריחוק מקום גשמי, מתכנסים כולנו יחדיו לכינוס "ברוכים הבאים" שנערך ביום שני כ' מרחשוון באולמי בלוודר בראשון לציון. המאורגן על ידי המקום בו שוררת חיות והתלהבות תמידית ומתחדשת. היכן ש"קאכט זיך, שטורעמ'ט זיך, און ס'לעבט". היכן שמציבים במרכז ההתוועדות את כסא המלכות של הרבי מלך המשיח שליט"א, עם השטיח מלמטה, עם הגביע והיין המזוג בגביע, ואפילו עם המיקרופון המוכן. היכן שמונח בפשטות כי כאשר מזמינים את הרבי, זה בלי מירכאות, ומתכוונים אכן בפשטות הגמורה ביותר כי אכן ברגע זה מגיע הרבי שליט"א מלך המשיח ומשתתף עמנו גם בגלוי ובפשטות ולעיני כל בשר. שם, כשאומרים "ברשות אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א", אכן מתכוונים ממש למה שאומרים. שם הרבי שליט"א הוא המתוועד והמעורר ומפעיל את כולנו, גם אם לעיני בשר רצונו הקדוש של הרבי שליט"א הוא שידברו בפניו גם אנשים נוספים. עד שמכל קצווי תבל תישמע ברמה ההכרזה שתוכנה הוא (ש"פ תולדות תשנ"ב) התגלות מציאותו של המלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו על ידי פעולותיו גם לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!