יום ראשון כ״ט תמוז ה׳תשע״ד

 

 

תוכחת מגולה ואהבה מסותרת

ב"שבת חזון" קוראים את פרשת דברים, ומפטירים ב"חזון ישעיהו בן אמוץ".

בפרשת דברים משה רבינו מוכיח את עם ישראל,

על עוון פעור, חטא המרגלים, מחלוקת קורח, חטא העגל וכו'.

משה רבינו מוכיח אמיתי, האומר תוכחתו מעומק אהבתו לצאן מרעיתו,

בחינת "תוכחת מגולה ואהבה מסותרת".

גם כשהוא מזכיר להם את המקומות שהלכו במדבר נשמעת אהבתו אליהם,

שמודה להם על שהלכו במדבר הליכה רצופת מכשולים גשמיים ורוחניים במסירות נפש:

"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"…

"במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"…

משה שנקרא "טוב" – "ותרא אותו כי טוב הוא" – מוכיח את העם מלב טוב ואוהב,

ומשקיבלו תוכחתו ב"ואלה הדברים"… ברכם ב"יוסף ה' עליכם"…

עד לברכה הגדולה ב"וזאת הברכה".

גם כשהנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל,

מודגש בתוכחתו שלא מחמת חטאם נענשו ישראל, אלא מגודל מעלתם.

הקב"ה מוכיח את בניו מתוך אהבה וגם מייסר אותם ביסורים של אהבה:

"וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך".

כי רק "את אשר יאהב ה' יוכיח".

עד מתי?

עם ישראל למוד בתוכחות ולמוד ביסורים.

חורבן בית ראשון… חורבן בית שני… חורבן ירושלים… חורבן ביתר…

אלפי שנות גלות איומות…

ומפיו בוקעת הזעקה: עד מתי?…

איננו בדרגת ר' עקיבא שראה את אליעזר חולה ושחק,

וכשראה את השועל יוצא מקודש הקודשים, גם אז שחק,

איננו בדרגת ר' עקיבא שהבין את המשמעות הפנימית שביסורים,

עד שראה את הטוב שביסורים בעודם בשיאם, וידע שהם בבחינת חבלי משיח ולידה.

בכל עת ובכל מצב ראה ר' עקיבא רק את הטוב שבו,

ותמיד צפה קדימה לעתיד הטוב של הגאולה.

אולם לנו קשה לומר: "חביבין יסורים"…

אנו איננו מעוניינים לא ביסורים ולא בשכרם…

אנו משוועים לצאת מן הגלות מיד,

זועקים: "רב לך שבת בעמק הבכא",

ומייחלים ל: "קומי צאי מתוך ההפיכה",

אנו מתחננים שה' יגאל את השכינה,

ויקים את סוכת דוד הנופלת.

הטוב הפנימי שבתשעה באב יתגלה 

עם ישראל אינו שוכח את עברו ואת ההיסטוריה שלו,

אך הוא מצפה לעתיד המזהיר המובטח לו.

עם ישראל זוכר את בכיית החינם שבכו בני ישראל,

אחרי שהמרגלים הביאו את דיבת הארץ רעה בליל תשעה באב.

עם ישראל זוכר כי בתשעה באב היה גירוש ספרד.

הוא גם זוכר כי בראש חודש אב נראו ראשי פסגות ההרים אחר המבול.

ובראש חודש אב הסתלק אהרון הכוהן בן מאה עשרים ושלוש שנה.

אולם בעיקר הוא זוכר, כי משיח נולד בתשעה באב,

ויום זה עומד ליהפך ליום שמחה,

שלכן הוא נקרא "מועד", ואין אומרים בו תחנון.

ומעניין שבמידה רבה תשעה באב דומה ליום הכיפורים,

ואל נשכח ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".

רק שהטוב הפנימי שבתשעה באב הוא עדיין בהעלם ויתגלה בגאולה האמיתית והשלימה.

תשעה באב מתאים לביאת המשיח

ואכן תשעה באב מתאים במיוחד לביאת המשיח.

ש"עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל (בית המקדש),

רק "על מנת שיבוא ארי' (הקב"ה) במזל ארי' ויבנה אריאל (בית המקדש השלישי),

"מקדש ה' כוננו ידיך".

וידוע הסיפור שביום שבו נחרב בית המקדש, געתה פרתו של יהודי בארץ ישראל פעמיים,

וכאשר שאל היהודי את שכנו הגוי לפשר הדבר,

ענה לו הגוי, שהגעייה הראשונה היתה בגלל החורבן, והשניה היתה בגלל לידתו של משיח.

אם כן, תשעה באב הוא יום הולדתו של משיח, שאז מזלו גובר,

לכן במנחה של תשעה באב אומרים תפילת "נחם", לכבוד לידת משיח, "מנחם שמו".

שזהו משמעות שם החודש: "מנחם אב" – נחמת הגאולה על כל ענייני אב.

כשהאב הקב"ה מנחם את עמו על ענייני כללות הגלות.

שהגלות מעוררת רחמנות על בני ישראל – "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ובאותה מידה מעוררת רחמנות על הקב"ה שהגלה את בניו.

גם הקב"ה זקוק לנחמה על עניין הגלות.

ומכאן ש"מנחם אב" משמעו, שמנחמים את ה"אב" – אבינו שבשמים,

על דרך "מנחם ציון ובונה ירושלים"…

עבודת ה' בשמחה מגבירה את הציפיה לישועה

עם ישראל רוצה לעבוד את ה' בשמחה ומתוך הרחבה.

עבודת ה' בשמחה היא יסוד ועיקר ביהדות, ומודגש ביתר שאת וביתר עז בחסידות.

חסידים דוחים מאד את העצבות ומדברים בגנותה.

ו"משנכנס אב ממעטים בשמחה" אך לא מבטלים אותה.

ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה.

במקום להדגיש את העצב על החורבן מדגישים את הכיסופים לגאולה.

ולא עוד, אלא ששואפים לשמחה גדולה עליונה עם אמונה חזקה.

חסיד יודע ש"כגונא תתאה גונא עילאה" (זוהר) –

מי שנמצא בשמחה למטה ממשיך עליו שמחה מלמעלה.

לכן אפילו בתשעה באב חסידים אינם מרשים לעצמם להרגיש תוגה ועצב,

ומתפללים: רבונו של עולם, איננו רוצים את ה"חג הזה"… טול אותו מאתנו!…

ומחפשים דרכים לשמח עצמם.

ובכל יום מתשעת הימים (ואפילו עד ט"ו באב)

עורכים סיומי מסכת בחיות ובהתלהבות,

עם נתינת צדקה ועם סעודת מצוה ובפרסום גדול,

כך יוצרים סיבה לשמחה – כך יוצרים "יומא טבא לרבנן" (על פי הוראת הרבי).

בדרך זו מגבירים את הציפיה לישועה.

וברוך ה', הציפיה לישועה הולכת וגוברת בעם ישראל כל הזמן,

עד שמתחילים לחיות גאולה.

אם פעם היה נהוג לספור עשירי למניין בפסוק:

"ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך",

הרי שבזמן האחרון, מונים את העשירי למנין בפסוק:

"הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".

מתוך שחשים שנמצאים בימות המשיח, אף כשמונים עשירי למניין,

מתפללים על הגאולה…

ובשבת חזון יש התקשרות חזקה לירושלים, לכן מובטחים לראות בשמחתה.

בשבת חזון מגלים לכל יהודי את בית המקדש

ההפטרה של שבת חזון פותחת במילים: "חזון ישעיהו בן אמוץ".

ר' לוי יצחק מברדיטוב גילה לנו את יחודה של שבת זו, "שבת חזון".

בשבת זו מראים לכל יהודי ויהודי במחזה את בית המקדש השלישי.

מה טעם מראים לו?… והאם באמת אנו רואים את בית המקדש?…

מראים לו כדי לשמח אותו… ואף אם הוא אינו רואה, מזלו רואה…

משל, למה הדבר דומה?

לאב התופר לבנו בגד יקר מאוד, אך הבן לא נזהר במעשיו,

וקורע את הבגד היפה לגזרים.

חוזר האב ועושה בגד יפה כקודמו,

אך גם הפעם קורע הבן את הבגד.

האב מחליט לעשות בגד שלישי,

אולם הפעם אין הוא נותנו לבנו, כדי שלא ייקרע שוב.

אלא שמידי פעם בפעם בזמנים מיוחדים, הוא מוציא את הבגד ומראה לבנו,

ואומר לו: כאשר תשפר את התנהגותך ומעשיך ותלך בדרך הישרה,

עד שזה ייהפך להרגל ולטבע, אז תקבל את הבגד.

בדרך זו רוצה האב לחנך את בנו להרגילו בהנהגה טובה.

כך ה' נתן לנו בית ראשון שנחרב בגלל עוונותינו…

נתן לנו בית שני וגם הוא נחרב בגלל עוונותינו…

אולם בית שלישי עומד מוכן בשמים,

ואותו מראה לנו ה' רק פעם בשנה ב"שבת חזון" כדי לשמח אותנו

ולעוררנו לתקן את מעשינו, כדי שנזכה לראות בבניינו.

האמנם?… האם אנו רואים באמת כל "שבת חזון" את בית המקדש?…

כן, מזלנו רואה!…

בדומה לכרוזים העליונים של בנות הקול:

המכריזות שם למעלה: "שובו בנים שובבים",

כרוזים שאינם נשמעים באוזניים הגשמיות.

ובכל זאת, מכיון ש"מזלייהו חזי" –

המזל שהוא ה"חיה" שבנפש שומע,

והראיה, שפתאום יש לאדם הרהורי תשובה,

ובלי שום סיבה גלויה ובלי שום הכנה מוקדמת,

פתאום הוא מתעורר בבוקר עם חשק להתפלל וצימאון לשמוע דברי תורה ולקיים מצוות.

דבר שהיה קשה עליו ועורר בו התנגדויות קשות.

זוהי כמובן תוצאה מהרושם של הכרוזים העליונים.

גם אם האדם לא שמע, נשמתו קלטה את המסר של בנות הקול,

וכך הוא מתעורר לתשובה ומעשים טובים.

כך בשבת חזון, הנשמה בחושיה העדינים קולטת את המחזה הרוחני של בית המקדש

ומשפיעה על האדם למטה.

ואנו צריכים לנצל התעוררות זו לחיזוק כוחותינו,

עלינו לעורר את הכוחות הנעלמים והנעלים שבתוכנו,

וכך נעלה מעלה מעלה במדרגות הרוחניות.

ואם בכרוזים העליונים יש די כוח לעוררנו לחזור בתשובה,

ודאי שבגילוי בית המקדש, שהוא גילוי נעלה במיוחד,

יכולה להתעורר בנו תשוקה וצימאון לגאולה האמיתית והשלימה,

ואנו יכולים להתעורר לשוב בתשובה שלימה,

כי בית המקדש השלישי –

שהוא כנגד מידת יעקוב, מידת האמת, שאין בה שינוי והפסק –

הוא נצחי!…

שלא כמו בית ראשון ושני עליהם נאמר:

"אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

ראיית בית המקדש השלישי,

מגבירה את הגעגועים ואת הציפיה לראות את בית המקדש בעיני בשר,

ומחישה את הגאולה וביאת המשיח.

הגאולה קרובה

כל הסימנים מעידים כאלף עדים שהגאולה קרובה –

מלכויות מתגרות זו בזו, בת קמה באמה, התעלות רוחנית וכו'…

השכינה עומדת להתגלות וצריכים להיות ראויים לקבל אותה.

"הנה יום בא בוער כתנור".

הקב"ה עומד להוציא חמה מנרתיקה, שצדיקים נהנים ומתרפאים ממנה.

"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ולואי שנהיה מהצדיקים הנהנים מגילוי השכינה.

לשם כך חייבים אנו להגדיל את הכלים של תורה ומצוות ובעיקר מצות הצדקה,

כדי לקבל את האור הרוחני הגדול שעתיד להתגלות במהרה.

וכבר הובטחנו על ידי הרבי מלך המשיח בנבואה ודאית ש"הנה הנה משיח בא".

אז בשניות האחרונות טרם הגאולה האמיתית והשלימה,

עלינו להגביר את אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל.

להתפלל שה' ישוב לרעייתו, ושהבנים יחזרו לשולחן אביהם.

להגביר את אחדות ישראל ואת השלום,

ש"אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום".

באחדות ובשלום נגדיל את הכלי ונרחיב את הנשמה.

וכשאנו דורשים את הצרכים הפרטיים שלנו נזכור,

שהצרכים שלנו הם רק בבואה לצורכי הכלל.

הצורך בזיווג… הוא הצורך הדחוף בשידוך עם ה',

הצורך בדירה… הוא הצורך הגדול בבית המקדש, בית ה'.

כל צער של הפרט הוא צער של הכלל.

עלינו להתחנן על הגאולה ולא לוותר.

לצעוק "עד מתי?"… ולהכריז "יחי המלך המשיח!"…

בימים אלה צריך לדרוש "משיח וגאולה עכשיו!"…

צריך להפוך את העולם לדירה להקב"ה.

ויהי רצון שעוד קודם תשעה באב מיד ממש תבוא הגאולה,

ונחגוג אותה בשמחה גדולה שלמעלה ממדידה והגבלה

בבית המקדש השלישי עם הרבי מלך המשיח בראשנו.

ו"מהרה יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".