יום חמישי י״ט תמוז ה׳תשע״ד

פרשת צלפחד לסיום הספר

סיום ספר במדבר, ספר הפקודים, הוא בעצם סיום כל התורה כולה.

וכפי שמשתמע גם מהפסוק האחרון בפרשת "מסעי":

"אלה החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' ביד משה אל בני ישראל

בערבות מואב על ירדן ירחו".

[חומש דברים הנקרא "משנה תורה" הוא ספר העומד בפני עצמו,

בו מביא משה רבינו דברי סיכום קודם הכניסה לארץ].

ונשים לב שסיפור בנות צלפחד שהתחיל בפרשת פינחס,

הוא הסיום והחותם של התורה בסוף פרשת "מסעי"…

 

חשיבות פרשת בנות צלפחד

מדוע מקדישה התורה תשומת לב רבה ומקום מכובד לפרשת בנות צלפחד?

מדוע הפליגו חז"ל בשבח בנות צלפחד?

מיהו צלפחד ומי הן בנותיו?

צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה לא היה מעדת קורח.

קורח חלק על משה, כי ראה שניטלה בכורה מראובן,

ודרש שהירושה תהיה כסדר הטבע ולא תשתנה.

[בדומה לנבל הכרמלי שסבר שרק סדר הירושה הטבעית הוא הקובע את המלוכה,

שלכן רצה למלוך במקום דוד].

קורח החטיא את הרבים.

קורח לא קיבל את ההתערבות האלוקית בבריאה,

עד שכפר בתורה ואמר: "אין התורה משמים"

ואף בהקב"ה, ועליו נאמר: "אמר נבל בלבו"…

שלכן גם קיבל עונש שלא בדרך הטבע.

ו"מתלוננים ועדת קורח לא היה להם חלק בארץ ישראל".

 

חטאו של צלפחד

צלפחד מת בחטאו הפרטי במדבר.

הוא שקושש עצים בשבת או שהיה מן המעפילים שניסו להיכנס לארץ בטרם עת.

אם הוא המקושש עצים, הרי שלפי המדרש, צדיק היה ולשם שמים נתכוון,

שהיו ישראל אומרים, כיון שנגזר עליהם שלא להיכנס לארץ בגלל מעשה המרגלים,

שוב אין מחוייבים במצוות,

עמד וחילל שבת כדי שייהרג, ויראו אחרים ויבינו שמחויבים במצוות.

ואם מן המעפילים היה, הרי הוא בעל תשובה כמוהם, שהתוודו ואמרו: "כי חטאנו".

ומתוך גנותם למדים שבחם, שבמסירות נפש ניסו להעפיל לארץ ישראל.

ואם צלפחד הוא מהם, הרי שממנו ירשו בנותיו את אהבת הארץ.

 

בנות צלפחד החכמניות דורשות נחלה בארץ

צלפחד מותיר אחריו חמש בנות (ללא בנים) – מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה.

בנות חכמניות ודרשניות השוות בחכמה זו לזו,

ונמנות על כ"ג נשים ישרות וגדולות בצדקות.

בשנה האחרונה לנדודי ישראל במדבר טרם חלוקת הנחלות לעם ישראל,

באות בנות צלפחד למשה ותובעות בעוז ובענווה: "תנה לנו אחוזה".

מתוך אמת פנימית, המחוברת לרצון ה',

הן מגלות את חיבתן לארץ בגבורה.

אין הן מפחדות מתגובת העם,

אף שראו איך העם רצה לרגום באבנים את יהושע וכלב.

הן באות בדרישה ותביעה ממשה: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו"

[אחוזה כדבר חומרי שנאחזים ודבקים בו ממש,

דוגמת העולים המגיעים לארץ ומנשקים את עפרה].

התורה מתירה רק לבן לרשת את אביו,

אך אביהן מת בלא בנים.

אין הן מוותרות, הן מבקשות לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל.

הן רוצות להקים שם לאביהן (בדומה לתמר אשת יהודה ורות המואביה)

ושואלות: "למה ייגרע שם אבינו?"…

לטענתן, אין לשלול את זכות אביהן לנחלה בארץ ישראל,

יש להעביר את נחלתו לבנותיו.

משה אומר להן: כל ישראל מבקשים לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה בארץ?…

ובעמידתן בתוקף על זכותן לקבל נחלה בארץ,

הן עונות למשה: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ…

 

בנות צלפחד מכוונות לאמיתה של תורה לפני משה 

משה שמינה שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים

לשפוט את העם בכל עת,

וציוה לעם ישראל להביא אליו למשפט את הדברים הקשים.

כשמגיעות אליו בנות צלפחד לפסוק דין,

אין הוא יודע מה להשיב…

לפיכך "ויקרב משפטן לפני ה'"

[לדעה אחרת, משה רבינו ידע שבנות צלפחד יורשות הן,

אך לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה או לא,

שצלפחד היה בכור ואמור לרשת בנכסי אביו].

בנות צלפחד זוכות לכוון לאמיתה של תורה,

עד שהקב"ה מודה לדבריהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי.

 

בהשגחה פרטית כשהן מגיעות למשה רבינו לתבוע נחלה,

הן פוגשות את משה רבינו יושב ועוסק בפרשת יבמין –

"כי ישבו אחים יחדיו"…

הן יודעות שאם יינשאו לאנשים שלא משבט מנשה,

בבוא העת תעבור נחלתן לילדיהן,

ואז תיגרע נחלה משבט מנשה.

לכן הן אומרות למשה: אילו היה לאבינו בן, לא היינו תובעות כלום.

אם אנו כבן חשובים, תנה לנו נחלה כבן,

אם לאו, תתייבם אמנו!…

(או "נחלה" או "יבום" –

שהרי לא יתכן שאב שהותיר בנות ייגרע מאב שלא השאיר צאצאים כלל).

מיד "ויקרב משה משפטן לפני ה'".

והקב"ה מודה לדבריהן:

"יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה זו לפני במרום" –

"כן בנות צלפחד דוברות!"…

בנות צלפחד יוצרות תקדים הלכתי,

לפיו בנות יורשות את רכוש אביהן כאשר אין בנים זכרים,

"אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו!"…

"ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי על ידי משה,

אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".

 

בנות צלפחד זכו לקבל את מבוקשם ולא עוד אלא שסיפורם מסיים את התורה.

התורה הפותחת בבריאת העולם מסיימת בבריאת עם ישראל ערב כניסתו לארץ,

ואם בתחילת התורה גרמה אשה לחטא עץ הדעת ולגירוש מגן עדן,

הרי שבסוף התורה מתקנות נשים חטא זה ומשיבות את ישראל לגן עדן – לארץ ישראל.

 

בנות צלפחד מנשות החיל המצליחות במאבקן הצודק  

"רבות בנות עשו חיל", רבות נשים נאבקו על זכויותיהן,

כתמר שבתחבולות עושה מלחמתה עם יהודה לשמור על שם בעלה,

וכדבורה הנביאה – שופטת בישראל החורצת דינים ומנהלת את ענייני הביטחון ביד רמה,

וכשהיא שולחת את שר הצבא ברק בן אבינועם בשם ה' להילחם עם סיסרא וחיילותיו,

והוא מסכים רק בתנאי: "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך",

היא הולכת עמו, ובהליכתה היא מקבלת את תפארת הניצחון.

ביד אשה מוכר ה' את סיסרא.

וכמוהן בנות צלפחד נאבקות על ירושת אביהן בהיותן היורשות היחידות,

כי אין בנים במשפחה.

אך העיקר אינו ההיבט הקנייני והחברתי.

לא כסף, לא מעמד חברתי, לא ייחוס – לא הם העיקר!…

העיקר הוא ההיבט הרוחני – זכות שם אבינו.

"למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו?"…

 

בנות צלפחד מייצגות את הנשים הצדקניות המחבבות את הארץ

בנות צלפחד מייצגות בפעולתן את כל נשות דורן.

אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים.

גברים מוציאים דבת הארץ רעה,

מתלוננים שלא יוכלו לעלות לארץ,

ואומרים: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה",

ונשים אומרות: "תנה לנו אחוזה",

גברים מפרקים את נזמי הזהב אשר באזניהם במעשה העגל,

ונשים לא זו בלבד שאינן משתתפות במעשה העגל, אלא מוחות על כך ומתנגדות.

 

בנות צלפחד אינן יוצאות דופן,

בנות צלפחד מייצגות את בנות ישראל היקרות,

שלא נלכדו לא בחטא העגל ולא בחטא המרגלים.

לסוף ארבעים שנה כלו מתי מדבר ולא נותר מהם איש,

פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון.

וכמוהם כל הנשים שעליהן לא נגזרה גזרת המרגלים,

לפי שהן מחבבות את הארץ.

 

בנות צלפחד כנשות כל הדור יודעות היו את מעלת ארץ ישראל –

"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה,

תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה",

ארץ שאוירה מחכים, והנבואה שורה בה.

ארץ שדוקא בה אפשר להגיע לשלימות התורה והמצוות והעם.

ו"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – דוקא בארץ!

זוהי  ארץ הקודש – ארץ החיים.

 

נשים מקבילות לספירת המלכות כנסת ישראל

"נשים – עם בפני עצמן".

סוד נפש האשה הוא, שהיא עיקר הבית,

בכל בניין הבית והמשפחה היא נוטלת חלק עיקרי.

האשה, השתולה בירכתי הבית כגפן פוריה וסוככת על כל יושבי הבית בענפיה,

("אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך"),

מקבילה לספירת המלכות, שלית לה מגרמה כלום.

האשה דומה לכנסת ישראל הדבוקה לארץ ישראל.

ש"ארץ ישראל" וספירת ה"מלכות" מקבילות זו לזו ונקראות "ארצות החיים".

והקב"ה מוציא את עם ישראל ממצרים ומביאו לארץ טובה ורחבה.

"גפן ממצרים תסיע תגרש גויים ותטעיה,

פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ…

תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה".

גפן כזו ששתל הקב"ה בארץ ישראל אי אפשר לעקור ממקור חיותה…

ואכן כנסת ישראל זועקת עד לב השמים:

"למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך,

יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה?".

ומתפללת בכל לב ונפש ומאד:

"אלוקים צבאות, שוב נא הבט משמים וראה,

ופקוד גפן זו וכנה אשר נטעה ימינך".

 

בנות צלפחד מייצגות את רחל אמנו

אף שכנסת ישראל כוללת את כל נשמות ישראל – אנשים ונשים,

מדה זו של חיבור לארץ ישראל מצויה יותר בנשים.

ומי כרחל אמנו המייצגת את "כנסת ישראל", מקור נשמות ישראל,

שלכבודה ולכבוד בניה הוקדש מזמור זה,

ובו נשמע הד קולן של נשות ישראל הצדקניות שבזכותן ניגאל.

בקול זה נכלל גם קולן של בנות צלפחד, הבאות מזרע יוסף בן רחל.

יוסף שחיבב את הארץ וביקש: "והעליתם את עצמותי מזה!"…

ורחל שקולה נשמע ברמה,

קול רחל המבכה על בניה, שיצאו מארץ ישראל נחלת ה' לגלות.

ונשות ישראל הכשרות האוחזות במידת רחל אמם,

כששומעות את נהי ובכי תמרוריה…

מלוות את קולה ובוכות על הגלות המרה,

המבטאת את הגעגועים והכיסופים לגאולה האמיתית והשלימה,

הכוללת את שיבת עם ישראל לארצו.

בכייה המתקנת את חטא המרגלים ואת בכיית החינם של תשעה באב.

ובזכות קול הבכי והתחינה,

בזכות קול הזעקה הגדולה ומרה המשווע למשיח ולגאולה,

מבטיח הקב"ה לרחל היא כנסת ישראל:

"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה,

יש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם"

ובנות ישראל הצדקניות שבדורנו כבר שומעות קול מבשר, קול מבשר ואומר:

"כן בנות צלפחד דוברות!"…

 

בנות צלפחד מצטיינות בכח הפשרה

בסופו של דבר מקבלות בנות צלפחד ג' חלקים בארץ ישראל,

חלק אביהן, חלקו עם אחיו בנכסי חפר וחלקו כבכור.

זהו עניין חריג בירושת בנות, ואם יינשאו לאנשים משבט אחר,

שבט מנשה יפסיד חלק גדול מהחלק המגיע לשבטו.

ועל כך נשמעת זעקת ומחאת ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה.

וגם בטענתם יש צדק: "כן מטה בני יוסף דוברים!"…

 

זהו חלקו האחרון של סיפור בנות צלפחד המגיע לשיאו בסוף פרשת מסעי.

ואם גדולת בנות צלפחד התגלתה כבר בפרשת פינחס,

הרי שהיא מתעצמת בסוף פרשת מסעי.

כאן עומדות בנות צלפחד בניסיון לא קל.

אמנם "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים",

שמותר להן להינשא לכל איש משבטי ישראל.

אך הצעת הכתוב היא: "אך למטה אביהן תהיינה לנשים",

שאז תישאר נחלתן במסגרת השבט – שבט מנשה.

ומתוך שצדקניות הן וכל פעולתן לשם שמים,

מתגלה בהן כח הפשרה.

הן מקבלות את העצה להינשא לבני שבט מנשה,

ומסכימות להינשא למשפחת מטה אביהן דוקא,

כדי שנחלתן תישאר במסגרת שבט מנשה.

סוף טוב הכל טוב –

בנות צלפחד מתחתנות לבני דודיהן.

אפילו קטנה שבהן לא נישאה פחותה מגיל ארבעים,

שכל אחת מהן המתינה לחתן ההגון לה ממשפחת אביה.

ומתוך שצדקניות היו נעשה להן נס וזכו לפרי בטן.

 

סיפור הנשים – בנות צלפחד – המחבבות את ארץ ישראל,

החפצות לעשות את רצון ה',

שבכח הפשרה נישאות לבני דודיהן,

שבו מסתיים ספר במדבר.

ימשיך ללוות אותנו עד קריאת הפרשה בפעם הבאה,

ועד הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, שתהיה קודם לכן.

חזק חזק ונתחזק!