חב"ד » פרשת השבוע » כל פרשות השבוע » ספר במדבר » פרשת פינחס

פרשת פינחס – פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן השיב את חמתי

יום רביעי י״ח תמוז ה׳תשע״ג
פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן קינא לה' במסירות נפש, כשראה את הפרצה שנוצרה בעם ישראל בחטא בנות מואב, כשסכנה מאיימת עליהם, קם ועושה מעשה…
מאת שולמית שמידע
עץ חג המולד
תוכן העניינים
 
 

עצת בלעם

לאחר חרישת המזימות של בלק ובלעם על עם ישראל,
המנסים להילחם בישראל מלחמה רוחנית.
לאחר ההתרחשות הדרמטית והמדהימה,
כשבלעם ובלק מנסים כל דרך אפשרית לקלל את ישראל,
והקב"ה הנאמן לעמו מפר את עצתם, והופך את הקללה לברכה.
בלעם מרגיש שנכשל בשליחות בלק, ועדיין אינו מוותר…
הוא מחליט לפצות את בלעם לפחות ב"עצה טובה"…
הוא יודע ש"אלוקיהם של אלו (ישראל) שונא זימה",
והוא מייעץ לבלק שבנות מואב יפתו את בני ישראל השוכנים לגבולם…
 

מעשה זמרי

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
הקב"ה אינו מניח לשום גוי לקלל את ישראל,
אך אין הוא נוטל מעם ישראל את הבחירה החופשית.
בנות מואב עומדות לשטן לבני ישראל,
והן מפתות אותם להישמע להן,
ולא עוד אלא שמסיתות את בני ישראל לדבוק ב"פעור" האליל שלהן.
עם ישראל אינו עומד בניסיון של גילוי עריות ועבודה זרה,
והוא עובר עבירות חמורות, עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור"…
דבר זה מעלה את חרון אף ה',
והוא מצוה למשה להוקיע את העובדים לבעל פעור.
ומשה מעביר את דבר ה' לשופטי ישראל:
"הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל לפעור".
ופורצת מגפה איומה בה נופלים עשרים וארבעה אלף מישראל.
 
אל שיא ההידרדרות והחוצפה מגיע זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון,
שמביא עמו לאהלו אשה מדיינית לעיני משה ולעיני כל ישראל.
הוא עשה מעשהו לאחר שבאו אליו בני שבטו והוכיחו אותו:
"אנו נידונין במיתה, ואתה יושב"?…
לכאורה, חשב לעשות מעשה חסד, ולהציל את שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף בלק).
אך לאמיתו של דבר, פעל פעולה אכזרית.
כי בכך שהצטרף למעשי בני ישראל במקום להוכיחם על מעשיהם,
מנע מהם לחזור בתשובה.
 
מעשה זמרי הביך את עם ישראל ולא ידעו מה לעשות.
גם משה אלעזר וזקני ישראל שתקו.
בתוך המבוכה הכללית פונה פינחס בן אלעזר הצעיר שבחבורה,
ואומר למשה רבינו:  
משה רבינו, לא כך לימדתנו ברדתך מהר סיני,
"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו".
ומשה ממהר להשיב לו: "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא"
[קורא האיגרת (צו אלוקי זה) הוא יהיה השליח (לבצעו)],
כאומר: "נאה דרשת, נאה תקיים". 
 

קנאת פינחס

זוהי "הלכה, ואין מורין כן!"…
פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן קינא לה' במסירות נפש,
כשראה את הסכנה המאיימת על עם ישראל,
בשעה קשה זו של חילול ה'.
כשראה את הפרצה שנוצרה בעם ישראל בחטא בנות מואב, 
לא שאל שאלות, ובאש הקנאות שבערה בו, הוא קם ועושה מעשה…
בקנאו לדבר ה' ולהלכה הוא נוטל רומח בידו ונכנס לאוהל בעקבות החוטאים.
דוקר את הישראלי ואת המדיינית בשעת ומקום החטא.
הורג את זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשבט שמעון,
ואת האשה המדיינית כזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדיין, שחטא עמה.
ועל ידי זה משיב את חמת ה' מעל בני ישראל.
פעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה חסד.
פעולה שבסופו של דבר הביאה להצלת העם.
לכן מיוחס פינחס לאהרון הכוהן איש חסד,
לאהרון הכוהן ש"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
 
במעשה זה העמיד פינחס בסכנה לא רק את גופו,
שכן בני שבט שמעון היו עלולים להורגו.
אלא אף את נשמתו, שהרי החכמים ביקשו לנדותו.
כל זה על מנת להסיר את חמתו של הקב"ה מעל ישראל כדי שתיעצר המגפה.
בכך גם שימש דוגמה לבני בנים לדורות אף לדורות האחרונים. 
כבעל שם טוב ותלמידיו שהפקירו את העולם הזה שלהם ואף את העולם הבא שלהם,
למען טובתם של יהודים אחרים, למען טובת עם ישראל…
 
ואכן מעשה הגבורה של פינחס עוצר את המגפה,
שהחלה להשתולל בעקבות חטאי ישראל והפילה עשרים וארבעה אלף איש.
פינחס עשה את המעשה הנכון בזמן הנכון.
הוא פעל פעולה קנאית שבפנימיותה היא פעולה של שלום.
פינחס משיב את חרון אף ה', ומידת הדין מתחלפת במידת הרחמים.
השלום בין בני ישראל לה' חוזר…
והקב"ה, הנאמן לשלם שכר, משיב לפינחס מידה כנגד מידה ומבטיח לו את שכרו:
"פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן השיב את חמתי מעל בני ישראל
בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, 
לכן אמור לו, הנני נותן לו את בריתי שלום".
 

זכות פיחס עומדת לעד

מדוע פעולתו של פינחס נחשבה לגדולה ועצומה,
עד כדי כך שזכה בברכה לדורי דורות
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם",
מה שלא זכה אפילו משה רבינו בפעולותיו העצומות למען עם ישראל?…
החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ולשינוי בטבע,
כי כשיהודי מוליד גוי רח"ל,
מתבטלת המחיצה הטבעית בין ישראל לעמים.
ומכיון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע,
קיבל שכרו בדרך של מידה כנגד מידה,
וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע,
שקודם לכן לא היה ראוי לכך –
שהרי הכהונה לא ניתנה אלא לאהרון ולבניו שנמשחו עמו,
ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן,
אבל פינחס שנולד קודם לכן, ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן –
ועכשיו שהרג את זמרי קיבל את הכהונה שלא בדרך הטבע.
 
אמנם גם משה רבינו הסיר חרון אפו של מקום מעל עם ישראל לאחר חטא העגל.
אך מעשה פינחס גדול אף ממעשה משה.
פינחס קינא לכח האלוקי כח ההולדה, שבני ישראל ניצלו לרעה,
כאשר זנו עם בנות מואב.
וכח ההולדה הוא בעצם כח אלוקי בהיותו כעין כח הבריאה,
כח של יצירת "יש" מ"אין", כח שהוא רק בחיק הבורא.
ועל ידי המעשה שעשה פינחס והחזיר את העם בתשובה,
החזיר את הכח האלוקי למקומו הנכון.
לכן זכה פינחס למה שמשה רבינו לא זכה.
פינחס זכה לכהונה נצחית העוברת בירושה ("לו ולזרעו אחריו").
בעוד בניו של משה רבינו לא ירשו את כבודו.
 
מדוע גדולי ישראל עמדו מן הצד ושתקו? מדוע הם לא לקחו את היזמה לידם?…
כדי שפינחס יקבל את הכהונה.
פעמים יש דבר גדול המצפה למישהו שיקום ויפעל אותו,
והלה צריך לעשות את הדבר בלי לשאול שאלות, בלי לקבל הוראות ישירות,
פעולה שבאה מהרגש עצמי הבא מתוך מסירות נפש אמיתית.
פעמים אדם צריך לסכן את העולם הזה שלו ואת העולם הבא שלו למען ה'.
כמובן, בתנאי שזה על פי תורה.
פינחס הסתמך על התורה הקובעת: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו",
שזהו עניין של "הלכה, ואין מורין כן"…
 

ההוראה מפעולת פינחס

ומזה ניתן ללמוד, שכאשר יש שריפה בוערת, צריך לכבות אותה בלי לשאול שאלות.
בימינו אנו חיים בתקופה שהשריפה בוערת…
כשמתבוננים מסביב שיש אלפי יהודים מנותקים מכל זיק של יהדות,
כשרואים שיש ליהודים אלה סכנת התנתקות מעם ישראל.
בשעה כזו לא צריך להתחיל ולהתפלפל,
לא צריך להושיב בית דין ולדון אם מותר לבטל שעה של לימוד תורה,
כדי להציל נפשות…
יהודי צריך ללבות בקרבו את אש הקנאות החיובית –
קנאות לאהבת ישראל, לאהבת התורה ולאהבת ה'.
ללכת ולהציל יהודים מבערות ומהתנתקות,
ועל ידי זה מובטחים אנו, שנזכה לגאולה מיד ממש.
 

הקשר בין פרשת פינחס לג' השבועות של בין המצרים

השבוע ביום שלישי (פעמיים "כי טוב") יחול י"ז (טו"ב) בתמוז.
בי"ז בתמוז מתחילים ג' השבועות שבין המצרים,
המדגישים את צער הגלות והציפייה לגאולה.
את הציפייה ל"ותחזינה עינינו לשובך לציון ברחמים",
ולבית המקדש בתפארתו.   
מה שמרגישים כל השנה בהעלם מרגישים בג' השבועות ביתר שאת.
ומעניין שפרשת פינחס נקראת תמיד בין המצרים…
 
מה הקשר בין הפרשה לבין ג' השבועות?
פרשת פינחס היא המשך וסיום לפרשת בלק,
שבה מתוארת הפרצה שנוצרה בחומת ישראל המפרידה אותה מן העמים,
גם הגלות והחורבן החלו בפרצה שנוצרה בחומה שבין עם ישראל לעמים.
בי"ז תמוז הובקעה החומה ואז החל החורבן והגלות.
אך כמו שבכל רע מסתתר טוב…
גם באירועי החורבן מסתתר הטוב – טוב מיוחד, טוב נאצל.
שהרי הכל מאת ה', וה' הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב.   
הטוב הצפון בגלות הוא הגאולה.
הגלות משולה להריון (הסתר והעלם) והגאולה ללידה (גילוי).
וכשמגיע סוף ההריון של הגלות, נולדת הגאולה האמיתית והשלימה,
ומתגלה הטוב הגדול העצום והנעלה.
כשהגלות מגיעה לקיצה מתברר, שהיה כדאי לעבור את כל מדורי הגלות,
כדי לזכות בגאולה.
מבינים שהכל היה לטובה!…
 
כי בתוך הזיכרון והצער על החורבן טמונה לא רק התקוה,
אלא האמונה והביטחון בגאולה.
וכמו בכל מועד וחג או שאר תאריכים מיוחדים לישראל,
אנו עוצרים נשימה משגרת החיים וחושבים על ערכו ויחודו של החג, המועד, היום,
שהוא בבחינת יום עיון, התבוננות ואימון.
ואחרי שלומדים וחשים את יחודו ומפנימים את חשיבותו וערכיו,
מתמלאים כל המצברים שבתוכנו בתכנים ובערכים המיוחדים שלו,
ומזה מקבלים כח לכל השנה.
 
כבר מהרגע שהחל החורבן נוצרה ונבראה הגאולה שם בעולמות העליונים,
אך היא נשארת שם למעלה,
ולעת עתה כל זמן שהעולם אינו כשיר לקלוט טוב נעלה כזה,
אינה יכולה לרדת ולהתגלות בעולם.
וכשכל הטוב שנוצר שם למעלה בזמן החורבן,
מתחיל כבר לרדת למטה ולהתגלות כאן בעולם הזה,
וכבר אנו יודעים, ש"הנה הנה משיח בא!"…
שפתותינו מתחילות לדובב ולומר: "אודך ה' כי אנפת בי"…
 
"בין המצרים" נקראים ג' השבועות ולא עשרים ואחד יום.
"שלוש" קשור בבניין הבית השלישי,
רמז לגאולה השלימה הרמוזה בתוך ימי החורבן.
גם בפרשות שקוראים בשלושת השבועות מרומזים ענייני גאולה.
בפרשת פינחס מסופר על העלייה של פינחס שלא התפעל מגודל הירידה,
אלא התחזק בעבודתו מתוך מסירות נפש, עד שזכה לכהונת עולם וברית שלום.
וחלק גדול בפרשה עוסק בקרבנות, עניין הקשור לבית המקדש.
פרשות מטות ומסעי ודברים עוסקות בכיבוש הארץ, ירושתה וחלוקתה.
אם כן, עניינם האמיתי של בין המצרים הוא למעליותא.
בסוד הירידה טמונה העליה…
וככל שהירידה גדולה יותר, יש לצפות לעלייה גדולה יותר… 
ואכן, הגאולה נמצאת בידינו כאוצר גדול המונח בקופסה… והמפתחות בידינו…
לכל יהודי ניתן הכוח לסובב את המפתח ולגלות את האוצרות שבתוך הגלות,
על ידי "סור מרע" (הפירצה הרוחנית) ועל ידי הוספה בקדושה.
 
יהי רצון שכל אחד ישתמש בכוחות שניתנו לו מלמעלה לגלות את האוצרות שבתוך הגלות,
שאז הגלות תתבטל מאליה.
ויתגלה הבית השלישי – בית נצחי בגאולה השלישית – גאולה נצחית.
בחיבור העליון והתחתון גם יחד בחוזק ותוקף בתכלית השלימות.
ואז נשיר שיר חדש…
 

פרסום תגובה חדשה

test email