מסיפורי חסידים: פעם הראו למורנו הבעש"ט (ויש מספרים זאת על הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב) מלמעלה כי באחת הערים עשה מישהו את ה"סדר" של פסח באופן מופלא ביותר (הביטוי שנזכר בסיפור הוא "יותר טוב ממנו" וצ"ע).

הרגיש הצדיק צורך לראות אותו אדם, לשמוע ממנו מה וכיצד עשה, כדי ללמוד מכך.

נסע הצדיק לאותה העיר, חיפש בה בדרכים הידועות לו אולי הכוונה לאיזה צדיק נסתר וכדומה, אך לא מצא אף אחד שיתאים לזה. עד שגילו לו מן השמים שהי' זה יהודי פשוט ביותר שעבד קשה בנשיאת משאות, ועל שם מקצועו נקרא בפי כל "חיים הסבל".

קרא הצדיק לחיים, ויצו עליו לספר לו כיצד נהג בליל הסדר, בלי לכחד מאומה.

פתח חיים את פיו ואמר אל הצדיק: אכן, אספר בדיוק מה שהי', ואם עלי לתקן את מעשי יורה נא לי רבינו את הדרך לחזור בתשובה.

עובד אני, מספר חיים, עבודה קשה ביותר בנשיאת משאות-כבדים במשך כל היום. עלי להתאמץ ולהתייגע מאד בעבודתי, ולפעמים בקור גדול ובשלג וכפור מקפיאים. לכן עשיתי לעצמי מנהג, שבכל יום טרם צאתי מן הבית, לוגם אני כוס גדולה מלאה במשקה חריף מאד, מה שמכונה "זעקס און ניינציקער" – ספירט 96%. זה מחמם אותי ונותן לי כח לעבוד עבודה קשה במשך כל היום. כך התרגלתי למשקה החריף, וכמעט שאינני יכול לצאת מן הבית בלעדיו.

והנה מגיע חג הפסח, ממשיך חיים, והרי משקה זה אינו כשר לפסח ויהי' עלי להתנזר ממנו עתה תשעה ימים, ערב פסח ושמונת ימי הפסח (בחו"ל).

החלטתי אפוא, שאם כן, עלי לשתות ממנו, כל עוד מותר הדבר על פי ההלכה, כנגד כל תשעת הימים.

וכך אמנם עשיתי: בערב פסח בבוקר, לפני סוף זמן אכילת החמץ, מזגתי לעצמי ולגמתי כוס ראשון עבור ערב פסח, כוס שני עבור היום הראשון של פסח, וכך כוס אחרי כוס, כנגד כל תשעת הימים. בסופה של הכוס התשיעית השתרעתי על המיטה ונרדמתי, כשראשי סחרחר מן הכמות העצומה של המשקה שנכנס לקרבי. כך ישנתי עד שנטו צללי ערב.

השעות חלפו והגיע הערב. כבר כמה שעות בתוך הלילה ואני עדיין ישן.

כשכלו כל הקיצין ואני לא מראה שום סימן שהנני מתכונן לקום, ניסתה אשתי בכל כוחותיה להעיר אותי. היא טלטלה אותי מצד לצד, וקראה בקול גדול: חיים, קום! הרי אתה יהודי! צריך לערוך את הסדר כמו כל היהודים!

סוף סוף פתחתי את עיני, שיכור למחצה, והתיישבתי ליד השולחן העמוס במצות, מרור, ביצים ויין שהכינה אשתי לקראת הסדר.

בחצאי מילים, אמרתי לאשתי: מה את רוצה? הרי את יודעת שאני יהודי פשוט ואינני יודע מאומה. מה אני יודע אודות פסח? אני יודע רק שפעם היינו בגלות אצל הצוענים, והי' לנו קשה ומר, ויש לנו אלוקים גדול  ששלח לנו את משה רבינו וגאל אותנו ממצרים. והיום אנו שוב בגלות אצל הצוענים, ואנו מחכים ומצפים שהאלוקים הגדול שלנו ישלח לנו את המלך המשיח ויוציא אותנו גם מגלות זו.

מיד לאחר מכן, אכלתי את המצות המרור והביצים, שתיתי את היין, וחזרתי לישון. זה כל מה שידעתי, סיים חיים, וכל מה שעשיתי בסדר של פסח.

ויאמר הצדיק: הדברים של אותו יהודי פשוט באותו "סדר" התקבלו מאד למעלה ופעלו את פעולתם. זאת מכיוון שהדברים שהוא אמר הי' אכן כל מה שידע, והוא אמר זאת בכל התמימות והפשטות. לכן התקבלו הדברים למעלה יותר מכל הכוונות הגדולות של כל המשכילים היודעים ומבינים.

להיות יהודי פשוט, הי' המשפיע ר' מענדל אומר וחוזר ואומר, אין זה פשוט כלל וכלל. ולהיות "פשוט שבפשוטים", זהו "גאר גאר" (זה בכלל… דבר שכמעט אינו אפשרי).

ואף על פי כן, למרות כל גודל מעלתם של האנשים הפשוטים, שאינם יודעים מאומה שלא באשמתם – הרי אם יבוא מי שכן יודע ולפחות הי' צריך ללמוד ולדעת (ו"שגגת תלמוד עולה זדון" – מי שהי' יכול ללמוד ולא למד, נחשב הוא כמזיד אם לא למד ואינו יודע), ויערוך גם הוא את הסדר כמו חיים הסבל – לא זו בלבד שלא תהי' בזה אותה מעלה גדולה ונפלאה, אלא שהוא עושה בכך היפך הכוונה ממש.

מי שלמד ויודע אסור לו להסתפק בפשוטם של דברים. עליו להתבונן ולחזור ולהתבונן שוב ושוב ולהתעמק עוד ועוד מה אומרים לנו הדברים היום, שאכן יהיו "הדברים האלה (לא רק) נזכרים (כסיפור שקרה אי פעם בעבר, אלא גם ובעיקר) ונעשים" – כדבר שקורה כאן ועכשיו, ברגע ובזמן שאנו נמצאים בהווה.

כאשר עומדים אנו בערב חג הגאולה י"ט בכסלו, ראש השנה לחסידות, חייבים להזכיר שוב ושוב, ולא לתת לעצמנו ולא לאחרים לשכוח ולהשכיח את העיקר – את משמעותו הפנימית האמיתית והעיקרית של יום זה. לא להסתפק בפשוטם של דברים, בסיפור שקרה לפני כמאתיים שנה, אלא לדעת שהדברים הם עכשוויים ואקטואליים לנו ולמצבנו כיום, בחודש כסלו ה'תשע"ג. שכן "הקורא את המגילה למפרע (הוא חושב שכאן מדובר רק על דברים שקרו בעבר) – לא יצא".

לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה בי"ט כסלו, אלא אף אותנו גאל עמהם. לא רק רבינו הזקן יצא אז מבית האסורים, וניתנה לו אז הרשות להפיץ את תורת החסידות. אלא גם אנו, כאן ועכשיו, נמצאים היינו בבית האסורים ויוצאים אנו ממנו בי"ט כסלו. וכן כמובן בכל הימים הבהירים של חודש זה, חודש הגאולה. לא מדובר רק על סיפורים שקרו בעבר, אלא על דברים שקורים עמנו היום. היום יוצא הרבי שוב מחדרו ונגלה לעין כל בראש חודש כסלו ה'תשע"ג. היום הוא "דידן-נצח" והספרים חוזרים שוב בפועל בב' כסלו. היום מחליט בית המשפט מחדש כי הרבי לא יעמוד לפני השופטים בי"ג כסלו. היום חוזרים ומתחדשים הנישואין של "בית יוסף" בי"ד כסלו וכן הלאה.

וגם אם במובן הפשוט לא רואים ולא מרגישים זאת, מלמדים אותנו ומחנכים אותנו כל הזמן לעמול ולהתייגע על כך שהדברים אכן יתבצעו על ידינו מבחינה רוחנית ופנימית, על ידי ה"נזכרים". והעיקר, שעל ידי כך נגיע אל העיקר ותכלית הכל – שסוף סוף נראה גם בעיני בשר את מלכנו משיחנו שליט"א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל, גם באופן הפשוט ביותר.

ולמרות שהדברים נכתבו כבר כמה פעמים, חובה וזכות היא לחזור על כך שוב ושוב. ולא בתור "הרגשים" שיש להם (רק) יסודות מוצקים, אלא בציטוטים (בתרגום חופשי) מלשונו הק' של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בעצמו ב"לקוטי-דיבורים" (ח"א ע' 74 ואילך. וראה גם ספר התולדות רבינו הזקן ע' רי"ד) אודות המאסר והגאולה:

"כל ענין המאסר הי' בהסכמתו של רבינו הזקן. לא רק רבינו הזקן אלא כל צדיק וצדיק הוא מושל ושולט על כל הענינים הגשמיים. התורה היא בעלת דעה על העולם וכל עניני העולם משועבדים לתורה, ובמילא כל מה שעומד לקרות לצדיק הוא אך ורק בהסכמת הצדיק, ומובן שגם המאסר הי' בהסכמת רבינו הזקן.

"לולא הסכים רבינו הזקן לא היו אוסרים אותו. וראי' לכך ממה שהתרחש בדרך נסיעתו לפטרבורג, שביום שישי נעצרה העגלה מעצמה. ולא עזרו ארבעת הסוסים שנרתמו כדי לסחוב את העגלה. היא לא זזה ממקומה, משום שהרבי לא רצה.

"שש שעות לפני זמן הדלקת נרות לא רצה הרבי לנסוע הלאה. נעמדה העגלה באמצע הדרך ולא זזה ממקומה. הגנרל והז'נדרמים הבינו שאין זה דבר פשוט שלפתע פתאום נשברו צירי העגלה. [וכמאמר כ"ק רבינו הגדול "צווחין אף עקתין" וכו' ("אקסין" הם באידיש צירים, וכאשר "צווחין", נשברו ה"אקסין", אזי "בטלין ושביתין", בטלו ושבתו שם בשבת)]. כאשר מתקנים את ה"אקסין" נופל הסוס. מביאים סוסים חדשים והם אינם יכולים להזיז את העגלה ממקומה – ביקשו מכ"ק רבינו שייתן רשות לנסוע לכפר סמוך. הרבי לא הסכים, ואז ביקשו שייתן רשות להעביר את העגלה הצידה לשדה. הרבי הסכים לכך ושם הם שבתו בשבת קודש. הי' זה שני וויארסט ליד המושב – סאליבע רודניא – שעל יד העיר נעוועל …

"סיפור הנסיעה לפטרבורג נותן לנו מופת מוחשי על מה שדובר לעיל, שכל ענין הקורה לצדיק בכלל, ולצדיק ונשיא בישראל בפרט הוא אך ורק בהסכמת הצדיק. כשהרבי לא רצה לנסוע אזי עמדה העגלה, והיא נעמדה באותו רגע ובאותו מקום שהרבי רצה.

"לו היתה העגלה נעמדת בעת זמן הדלקת הנרות, לא הי' בזה משום חידוש כלל, גם בענין שלא בידיעה. כמו המעשה שהגאון הגביר ר' יהושע ז"ל צייטליס רצה לנסות את הרבי ביין שנגע בו נכרי ולא עלתה בידו, ואמר לכ"ק רבינו הגדול עליכם נאמר לא יאונה לצדיק כל און. כל זה אינו פלא. אבל שהעגלה תעצור ביום שישי בשעה עשר וחצי בבוקר ולא תזוז ממקומה זהו פלא נפלא ממופתי ה' במוחש כמו כל הניסים הגלויים.

"אשר על כן מבינים כולם בבירור גמור כי כזה מאן-דאמר ובעל דעה על גשמיות כמו שהי' הרבי, הי' בכוחו לא ללכת למאסר, ולא הי' צריך להתחבא אפילו לשעה קלה. ואם הוא הלך למאסר, הי' זה בוודאי לשם כוונה פנימית בעבודה.

"אברהם אבינו פתח את הצינור של מסירות נפש על קדוש השם, והרבי פתח את צינור מסירות הנפש על עבודת ה' בתורת החסידות. שמכל זה מובן שכללות ענין המאסר לא הי' זה אלא כהלבשה ברצון, שלא להשתמש בדרך למעלה מן הטבע.

"ענין זה הי' נוגע מאד לבאר בפרטיות, שמזה היו מבינים אפס קצהו לכל הפחות מהאהבה הפנימית ועצמית של הרבי ליהודים בכלל – שהוא רצה שכולם יתחילו לחיות מתוך חיות בתורה ועבודה בדרך החסידות – ולחסידים בפרט. ואהבה זו נטע הרבי בהאדמורי"ם הרביים הבאים אחריו.

"לבאר את הענין בדרך אגב, אי אפשר. כדאי הוא הענין לקבוע לו ברכה לעצמו באריכות הביאור הדרוש לו. אני מזכיר זאת רק בקצרה כדי שחסידים יידעו שהם אינם לבד ח"ו, יש מי שדואג עבורם. כי כזו אהבה פנימית ועצמית היא נצחית לדורי דורות עד משיח, כאשר נזכה להתראות בתחיית המתים עם הרביים פנים בפנים, בפנים מאירות ובפנים מסבירות".

"ברוך השם, אומר הרבי מהר"ש (תרגום חופשי מלקוטי דבורים ח"א ע'  86 ואילך), שהסבא, רבינו הגדול נתפס בתקנ"ט ולא בתקל"ט, שכן מה הי' עושה אז, אז היו צריכים למקיפים וכו', לשרוף את העולם, ולא זוהי הכוונה"…

"אילו לא הי' רבינו הגדול מכניס את שלושת המילים "במידת אמת ליעקב" (באגה"ק קטנתי) [ואולי בהתאם ל"נזכרים ונעשים" אפשר להוסיף בדרך אפשר שיש אומרים (אף כי הדברים אינם נכונים ואדרבה, כי העולם כבר מוכן לקבל את כל העניינים, כפי שהרבי חוזר ואומר שוב ושוב בדבר-מלכות, אבל אפילו לשיטת מי שחושב כך) שאולי אילולא ה"יחי אדוננו"] היו לו עוד חמישים אלף חסידים. אבל הרבי תובע מדת אמת".

"המגיד העניק לרבינו הזקן חיוך, ובזה הי' יכול רבינו הגדול "לקנות את העולם". ורק להיות כל עבודתו של כ"ק רבינו הגדול לנטוע ענין העבודה פנימית אצל חסידים, לא חפץ להשתמש בזה ששייך למקיפים שבנשמה".

"רבינו הזקן כשיצא ממאסרו אמר: מפני עשרה מתלמידיו הי' ירא שלא יזדמנו יחד בפטרבורג – בין העשרה מנה גם את ר' מיכעלע אפאצקער – ובעבודתם הקדושה היו שורפים את הטאינע סאוועט, והכוונה בירור ולא שבירה" (ספר התולדות רבינו הזקן ע' ר"י).

ישנה כאן מערכה, מלחמה פנימית, המתנהלת בכל העולמות, על דרכה ושיטתה של תורת החסידות, על הדרך והשיטה המובילה לביאת המשיח ולגאולה השלימה. מערכה זו דרשה ודורשת הרבה הקרבה והרבה מסירות-נפש. ובכל פעם, על-ידי המסירות-נפש, הייתה התקדמות גדולה, נכבש יעד נוסף, ו"הורידו את השכינה" בצעד נוסף. י"ט כסלו הוא "תחנה גדולה" (ראה לקוטי-שיחות ח"ב בהוספות בשיחה לפרשת בראשית אודות הרכבת המובילה גם את הבהמות לקראת משיח צדקנו), יו"ד כסלו הוא תחנה נוספת, כיבוש יעד נוסף, הורדת השכינה למטה יותר, וכן הלאה.

לנו חשובות ונוגעות במיוחד התחנות שבדורנו זה, הדור השביעי, שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. שכן כאן מדובר עלינו, על "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" המוטלת עלינו, על מה שרוצים ותובעים מאתנו.

ולכן, מי שחוגג את ראש חודש כסלו, למשל, ואומר: מה איכפת לי כל העילויים וההפלאות – אני רוצה לחגוג את היום הזה כמו חיים הסבל. לדידי די ומספיק שראינו את הרבי בריא בגשמיות כפשוטו, וכל השאר אינו שייך לענייננו כלל – הוא טועה ומטעה. הוא עוצם עיניו לראות מה קורה פה. והעיקר, הוא מנסה להתחמק מהעבודה המוטלת עלינו.

שכן רוצים ותובעים פה מאיתנו משהו. המערכה הזו שמנהל המלך המשיח – "רואים בפועל שהמלך המשיח נלחם מלחמות ה' ובכמה ענינים כבר מנצח, ודווקא מתוך מלחמה של שלום" (ש"פ חיי שרה תשנ"ב) – רוצה הוא שתהי' לא רק "בתחתונים", אלא גם "על ידי התחתונים ובאופן השייך למציאות התחתונים". את העבודה הזו רוצה הרבי שאנו נעשה, דווקא בגלל שאנו כל כך תחתונים וכמעט לא שייכים לשום דבר.

ואין זה משנה כלל אם הדבר מוצא חן בעינינו ועולה בקנה אחד עם כל הדעות וההרגשים  שלנו וכל שאר חלומותינו, אם לאו. הרבי רוצה מאתנו משהו, והוא גם רוצה שלא נהי' רובוטים ולא נעשה רק את מה שמצווים עלינו במפורש, אלא נחשוב ונשקול ונתכנן, ונבין, עם השכל והרגש התחתונים שלנו, מה רוצים מאתנו. ונתקדם אל המטרה ותכלית הכל בצעדים בטוחים, במסירות נפש מוחלטת, גשמית ורוחנית, ולא ננוח ולא נשקוט עד שנביא את הגאולה השלימה גלוי לעין כל.

ואם אין אנו עושים כך, ולא קוראים לנו חיים הסבל: אם אנו מעדיפים להיות "ראש קטן" ולא לשים לב לכל מה שמתחולל סביבנו, לכל המסירות-נפש של הרבי שליט"א עבורנו ועבור היעוד שהוא תכלית הכל – הרי אנו ח"ו מפנים עורף לדרישה הבלתי פוסקת, ומתעלמים מהעיקר, לשמו הייתה כל הבריאה וכל ההשתלשלות, לשמו מוסר הרבי שליט"א את כל נפשו, מתוך תקווה ודרישה ותביעה שסוף סוף בודאי תתמלא, שגם אנו נעשה את המוטל עלינו.

לא באנו כמובן ח"ו להצדיק בזה את העיכוב המבהיל של הגאולה. אין שום הסבר ואין שום צידוק לכך, כדברי הרבי שליט"א פעמים אין ספור. ובוודאי שאין שום ביאור ושום הסבר למאורעות הנוראים שקרו בימים האחרונים, כאשר שליחה של הרבי שליט"א מלך המשיח נרצחה על קידוש השם בעיצומה של השליחות, יחד עם עוד חסידים.

ועם כל זה, אם עדיין רואים אנו שעדיין לא בא לעיני כל בשר, זאת אומרת, כך אומר לנו הרבי שוב ושוב, שרוצים מאתנו משהו. ועלינו להפנים את המסר, ולעשות כפי יכולתנו ויותר מכן את המוטל עלינו.

ולכן, אף כי כמובן יש חשיבות עצומה ונפלאה באמת לאמיתו בעת זו לאהבת ישראל ובפרט לאחדות החסידים. ובוודאי מוטל עלינו בפרט בקשר למאורעות הנוראים האחרונים להתחזק מאד בזה, ולאהוב ולכבד כל אחד ואחד, גם אם דעתו (או חוסר דעתו) אינה כדעתנו, ונדמה לנו כי הוא לא ממלא את הנדרש מאתנו עתה ואפילו נלחם נגד זה. ועלינו לעשות הכל לחזק ולהגביר את האהבה והאחדות בין יהודים בכלל ובין החסידים במיוחד.

וביחד עם זה, בנשימה אחת – ח"ו שזה יהווה איזה שהוא תירוץ ואמתלא (אמת-לא) להתחמק ממילוי העבודה והשליחות המיוחדת והיחידה המוטלת עלינו,מה שרוצים ותובעים מאתנו, "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש".

ובוודאי ובוודאי "אז דער רבי וועט אויספירן" (הרבי ימלא את רצונו) ותיכף ומיד נראה את שלימות הגאולה בהתגלות מלכנו משיחנו לעיני כל "נאו" ממש ממש ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.