פרשת חוקת – אז ישיר ישראל… עלי באר ענו לה…

הקראת כתבה
יום רביעי ד׳ תמוז ה׳תשע״ג
שירת הבאר בפרשת חוקת אינה על גשם ולא על מעיין אלא על באר עליונה המחברת שמים וארץ, על באר המחברת את רצון האדם ופעולתו עם כוונת הבורא.
מאת שולמית שמידע
שמחה

 

 

יהודי עובר מ”ב מסעות כל ימי חייו

כל העבודה בעולם הזה היא בבחינת נסיעה.

כל יהודי עובר מ”ב מסעות בכל ימי חייו.

יהודי מקיים תורה ומצוות בדרך של נסיעה דוקא.

וכמו שהקב”ה מצוה את אברהם אבינו:

“לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” –

כל אחד מישראל צריך לצאת מטבעו ורגילותו…

זוהי ראשית העבודה ועיקרה ושורשה.

ומה שהקב”ה מצוה לבניו לעשות הוא עושה (“מגיד דבריו ליעקב”).

הקדוש ברוך הוא נוסע לקראת עם ישראל במתן תורה – “וירד ה’ על הר סיני”,

כדי שעם ישראל יסעו אליו – “ומשה עלה אל האלוקים”.

וכשיהודי יוצא מטבעו ורגילותו ונוסע לקראת בוראו,

הוא זוכה ל”ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”

עד אשר “ונברכו בך כל משפחות האדמה”,

שלעתיד לבוא יהיה בגילוי ובתכלית השלימות.

כי אז “אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ לעובדו שכם אחד”.

הדור שעומד להיכנס לארץ

עם ישראל במדבר עובר ארבעים ושנים מסעות,

ולאחר ארבעים שנה של מסעות כלו כל מתי מדבר,

ונשאר הדור שעומד להיכנס לארץ ישראל.

דור זה שעבר את כל המסעות במדבר, הבין את גודל המעלה שבכניסה לארץ,

ואת מעלת בירור הדברים הגשמיים דוקא.

דור זה נתעלה על “דור דעה” (נשמות מעולם המחשבה).

והוא עומד במסירת הנפש והרצון להיכנס ל”ארץ זבת חלב ודבש” –

לארץ שהיא טובה מאד מאד.

ולאחר שנשלמו מסעותיו במדבר,

לאחר שכובש את ארץ סיחון ועוג, שבכמה דינים שוה לארץ ישראל,

לאחר שחווה ניסים גדולים, הוא שר שיר הודאה לה’, עוד קודם הכניסה לארץ.

שירת הבאר – שיר הודיה לה’

“אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים כרוה”…

עם ישראל שר לא על גשם ולא על מעיין אלא על באר עליונה המחברת שמים וארץ,

על באר המחברת את רצון האדם ופעולתו עם כוונת הבורא.

עם ישראל שר על “פי הבאר” שנבראה בערב שבת בין השמשות,

על “פי הבאר” שהשקתה את עם ישראל במדבר,

(ויש אומרים, שפתחה את פיה לומר שירה).

עם ישראל שר שיר שבח והלל לה’ על הבאר, שלא פסקה לתת מים כל ימי חיי מרים.

על הבאר שזכו לה ישראל בזכות מרים, ועל שמה נקראת “בארה של מרים”.

זוהי זכותה של מרים, שהבאר המשקה את עם ישראל במדבר נקראת על שמה.

זהו גם שכרה של מרים, שהקב”ה הנאמן לשלם שכר, שילם לה,

על שלא משה מן היאור לדעת מה עלה בגורל אחיה משה,

ועל שלקחה את התוף בידה ושרה את שירת הנשים בקריעת ים סוף:

“שירו לה’ כי גאה גאה”…

וזכות מרים עומדת לעם ישראל לרוות צמאונו מ”בארה של מרים” ארבעים שנה במדבר.

בארה של מרים

“בארה של מרים” הוא סלע שממנו נבעו מים,

וכל מקום ששורין ישראל היא שורה כנגדן,

ונשיאי ישראל באים וסובבים אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה:

“עלי באר ענו לה”, והמים מבעבעים ועולים למעלה,

וכל אחד מהנשיאים מושך את המים במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו.

והיו המים יוצאים גם מחוץ למחנה ומקיפים רצועת קרקע גדולה,

ומגדלים כל מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף.

ארבעים שנה במדבר הצחיח עד הכניסה

ל”ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר”,

לא אכזבה בארה של מרים והחייתה עם שלם הצמא למים.

רק עם הכניסה לארץ ישראל נגנזה הבאר, ולא נודע מקומה במדוייק.

הבאר משל לעם ישראל

הבאר היא משל לעם ישראל.

עם ישראל נקראים “באר” – “מעין גנים, באר מים חיים”.

וכמו שמי באר – בראשיתם הם מים יורדים מארבעה נהרות דרך סולמא דפרת

ומחלחלים דרך גידי האדמה, עד שנעשים מי באר,

ואז הם חוזרים ונובעים מתחת לארץ מלמטה למעלה.

כך “כנסת ישראל”, מקור נשמות ישראל, היתה למעלה “מעיין גנים” – ב’ גנים:

גן עדן העליון וגן עדן התחתון,

שם בגן עדן עומדות הנשמות טרם ירידתן לעולם הזה.

ולאחר שנשמה יורדת לעולם הזה ומתלבשת בגוף ועושה עבודת קודש,

היא הופכת ל”באר מים חיים” החוזרים ועולים ונובעים ממטה למעלה.

היא נובעת ממטה למעלה באהבת ה’ בכל לב נפש ומאד.

היא יוצאת מנרתיקה הוא מאסר הגוף לאור באור החיים.

מעין גנים – בנות ירושלים

“מעין גנים” הם הנשמות למעלה קודם שירדו לעולם הזה, ונקראות: “בנות ירושלים”,

שם למעלה הן היו בשלימות היראה (ירושלים = יראה שלם).

וכשירדו למטה לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש בהמית,

הן “באר מים חיים”, שנמצאות בעומק הארץ דוגמת הבאר.

אכן ירידה גדולה מאד… אך ירידה צורך עליה!…

כי דוקא על ידי עבודת הנשמה למטה, היא מתעלית לדרגה נעלית יותר,

ממה שהיתה קודם ירידתה.

והנשמות, שירדו למטה ומלובשות בגוף,

נושאות עיניהן ל”בנות ירושלים” – הנשמות של מעלה, ואומרות להן:

“אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש” –

הגם שירדתי לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו,

לעולם שהוא בבחינת “שחרות”, כי בו נעדר האור האלוקי לגמרי – “שחורה אני!”…

מכל מקום “נאוה אני!”… – יש לי יכולת להתעלות בדרגה שלמעלה מכן, בנות ירושלים!

אנו, הנשמות שירדו למטה ומלובשות בלבושים גשמיים,

דומות לבאר מים – באר שמימיו עוברים את גידי האדמה.

נכון, באמת לא נעים לנו המים לעבור דרך עפר הארץ,

המעלים ומסתיר אותנו – לא נעים לנשמה טהורה להסתתר בגוף חומרי.

אבל דוקא על ידי כך המים נעשים זכים יותר – דוקא בגוף גשמי הנשמה מזדככת.

נשמותינו נעשות “מים חיים” – מים הנעלים מבחינת “מעיין”.

שהרי דוקא “מים חיים” מטהרים את ג’ טומאות החמורות!…

רק “מים חיים” מטהרים את אבי אבות הטומאה!…

נכון, הנשמה ירדה למטה והתלבשה בגוף ונפש הבהמית,

המעלימים ומסתירים את אור הנשמה.

אבל על ידי העבודה ד”חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם”, היא מתגלית.

כשחופרים וכורים בבאר ומסירים את העפר מגלים את המים.

מתגלים המים החיים “באר מים חיים” שלמעלה מ”מעיין גנים”.

ועל ידי “עלי באר ענו לה” הם מתעלים לבחינת “ונוזלים מן לבנון”.

עד לבחינת ה”מזל” (לשון “נוזלים”) – ה”חיה” שבנפש שמעל המוחין.

שעל ידי זה נוזל ונמשך גם רחמים רבים מהמזלות העליונים (י”ג מדות הרחמים).

דרוש לחפור ולכרות עמוק בתוכנו,

עד שהגוף והנפש הבהמית יפסיקו להעלים ולהסתיר את הנשמה!…

עד שתתגלה הנשמה במלוא אורה וזיוה.

כשמתבוננים במוחין – “שרים”

ומעוררים את המידות שבלב, אהבת ה’ ויראתו – “נדיבי עם”,

ועל ידי זה מקיימים בפועל ממש ברעותא דלבא “סור מרע” ו”עשה טוב”,

אז מתגלה הנשמה בעילוי רב שלמעלה מקודם ירידתה.

“שחורה אני ונאוה” – דוקא על ידי “שחורה אני” נעשה “ונאוה”.

יש לנשמה שבגוף כח לברר את השחרות,

כח הנמשך לה משורשה למעלה מ”בנות ירושלים”.

וזהו שהיא אומרת: “שחורה אני ונאוה, בנות ירושלים”.

בזכותכן, בנות ירושלים, השחרות שבי הופכת לנאוה!…

ירידה צורך עליה

אמנם הגלות מבלבלת את הנשמה – מבלבלת את השכל את ההבנה וההשגה,

ועל אחת כמה וכמה הבנה והשגה באופן של “לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא”,

אך מכיון שכל עבודתנו היא על פי ה’ – “על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו”…

לכן גם העבודה של תורה ומצוות בזמן הגלות היא באופן של קביעות ונצחיות.

עניין זה ניתן להבנה גם בשכל של הנפש האלוקית וגם בשכל של הנפש הבהמית.

אמנם עניין הירידה והגלות משתלשל מחטא עץ הדעת, ולפני כן בגלל מיעוט הירח,

ירידה שהיתה בכונה תחילה – הקב”ה “נורא עלילה על בני אדם!”…

שהרי מטרת הכוונה העליונה היא להעלות את כל העולמות.

ולשם כך צריך לרדת ולהעלות את העולם הזה שהוא התחתון ביותר,

שאז ממילא עולים כל העולמות.

ומכיון שהכוונה העליונה ב”ירידה” היא לצורך “עליה”,

הרי שהקב”ה הוא בעל הבית הן על ה”ירידה” והן על ה”עליה”.

ומובן שה”ירידה צורך עליה” היא בתכלית השלימות.

היינו, שכל פרט בירידה הוא רק בשביל העליה.

שהרי הקב”ה הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב,

ובחר בירידה גדולה כזו,

לפי שזוהי הדרך היחידה שעל ידה דוקא אפשר לבוא לעליה גדולה זו.

וכשמתבוננים בזה ומבינים את זה יש מנוחת הנפש גם לנפש הבהמית.

ואז לא רק שהנפש האלוקית אינה בגלות אלא גם הנפש הבהמית אינה בגלות.

וכוחות הנפש הבהמית כולל כח השכל שבה הם בתכלית שלימותם,

עד שיש בהם הבנה והשגה בתורה ועד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

גם בזמן הגלות!…

ומי שעדיין אינו קולט בשכלו שהירידה היא צורך עליה,

כי הוא רוצה להיות רק בדרגת עליה,

עליו לזכור וזאת תהי נחמתו, ש”במקום שמחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא!”…

ומכיון שיש עניינים מבלבלים ומסתירים,

העצה היעוצה היא: “אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש!”

תפילה הוא עניין התקשרות לה’, מלשון “התופל כלי חרס”…

ו”הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו!”…

היינו, שכל היום יהיה בהתקשרות לה’ ית’ כמו בעת התפילה –

“דע לפני מי אתה עומד!”…

וההכנה לכך היא עניין ה”כובד ראש” –

התבוננות בנשמה שהיא “חלק אלוקה ממעל ממש!”…

ובהתבוננות זו מתבטלים כל העניינים המעלימים ומסתירים,

ומיד מתגלה מחשבתו, שהיא בבחינת עליה, ושם הוא נמצא.

ובפרט – עיקר מחשבה, שבדרגה שלמעלה מטעם ודעת, שהיא עצם עניין האדם.

ג’ תמוז

פרשת חוקת קוראים סמוך לג’ תמוז, היום שאמר יהושע בן נון: “שמש בגבעון דום!”…

יום שחרור הרבי הריי”ץ ממאסרו –

מאסר של נשמה כללית – נשיא בישראל –

הוא אחד הסימנים לירידה הגדולה בעקבתא דמשיחא,

וגאולת הרבי הריי”ץ היא גאולת ישראל,

לא רק של מחבבי התורה שומרי תורה ומצוות, אלא של כל מי שבשם ישראל יכונה,

גאולה זו היא היא כלי וצינור להכין ולהמשיך את הגאולה הכללית של כל עם ישראל,

ולא בכדי כינה הרבי את ג’ בתמוז “חג הגאולה”!…

ובהשגחה פרטית ג’ תמוז הוא היום שהרבי מלך המשיח התכסה מעינינו הגשמיות –

שכידוע, משיח מתגלה מתכסה ושוב מתגלה (רש”י דניאל י”ב י”ב ועוד).

והצמצום אינו כפשוטו!…

ובזמן ההעלם וההסתר עם ישראל עושה את העבודה מלמטה למעלה,

לאחר שהרבי עשה את העבודה מלמעלה למטה.

כי ” אין מלך בלא עם”.

יש לפקוח את העינים ולראות שהכל מוכן לגאולה.

הגענו לשלימות מעשינו ועבודתנו,

ואנו עומדים הכן לקבל פני משיחנו וזוכים לגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.

וכבר מוכנים לשיר את שיר הגאולה העתידה – “שירו לה’ שיר חדש”.

“שיר” בלשון זכר – גאולה שאין אחריה גלות.

 

פרסום תגובה חדשה

test email