בתקופה שגר ר' שמואל מונקעס בעיירה במשינקוביץ היו מגיעים לביתו אברכים ללמוד חסידות ודרכי חסידות.

לילה אחד התלקחה שריפה גדולה בעיר שלא פסחה גם על ביתו של שמואל מונקעס, ובהיות האש גדולה וחזקה ליחכה האש את כל ביתו ואת כל התכולה שבתוכו ולא נשאר מאומה מביתו וכל אשר בו.

למרבה המזל ר' שמואל מונקעס ובני ביתו לא היו בבית וכך ניצלו.

למחרת לאחר שנודע דבר השריפה לר' שמואל מונקעס ולרעיו האברכים ליוו אותו רעיו האברכים לביתו מתוך אהדה מהולה בצער וגם מתוך סקרנות רבה לראות כיצד יגיב ר' שמואל מונקעס, שהיה חסיד אמיתי ובעל ביטחון גדול בה', על המאורע הנורא שארע לו.

כשהתקרבו לבית לא מצאו אלא אפר ואודים מתגוללים באויר, ראו שר' שמואל מונקעס מביט סביבו ומתחיל לברך: "ברוך אתה ה'" … כולם חשבו שהוא מתכונן לסיים ברכתו במילים: "דיין האמת", אולם להפתעת כולם הוא סיים במילים: …"שלא עשני גוי".

האברכים שהביטו בו בפליאה שאלו אותו, מה פשר ברכה זו? ענה להם: בכל בית של גוי יש "אליל" וכשנשרף הבית נשרף גם ה"אליל", אבל אני שעובד את ה' ואליו אני מתפלל, יודע שה' חי וקיים לעולם. ה' תמיד אתי ולעולם לא יעזבני. כשם שעזר לי עד עכשיו, יעזור לי בעתיד ויתן לי כל צורכי.   

האברכים עמדו נדהמים לנוכח גדלותו של ר' שמואל מונקעס, כשראו את כח אמונתו ובטחונו בה' שנתן לו את היכולת לעמוד בניסיון קשה כל כך מבלי להתפעל ממנו כלל.