מהי השליחות שהטיל יעקב על יוסף

על טיבה ומהותה של השליחות שהטיל יעקב אבינו על יוסף בנו – זו שבעיצומה נמכר ורק כעבור שנים רבות נסגר המעגל והכל נוכחו לדעת כי העניין כולו היה מכוון לטובה מלמעלה  – נאמר בתורה (וישב לז, יב): "ויאמר ישראל אל יוסף, הלוא אחיך רעים בשכם, לכה ואשלחך אליהם".

והתורה מוסיפה ומפרטת: "ויאמר לו (יעקב ליוסף): לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר. וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה".

יסוד גדול הוא שבכל דור ודור יש לעם ישראל ראש, "צדיק יסוד עולם", שהוא נשיא (ראשי תיבות: "ניצוצו של יעקב אבינו") הדור והרבי (ראשי תיבות: "ראש בני ישראל") של הדור.

על יסוד זה יש להניח שהשליחות הגורלית עליה מדובר כאן כרוכה בעניין מהותי זה. כשיעקב אומר ליוסף "לך ואשלחך", יש לכך, אפוא, גם את המשמעות כאילו אמר – היה אתה לרבי של הדור הבא. הנני מעניק לך ומוריש לך את הכוחות שבידי כנשיא הדור ומעתה היה אתה השליח, והמשך את השושלת ואת הכוחות של אבותיך, האבות שטמונים במערת המכפלה – "מעמק חברון", מכוחם של הטמונים במערה אשר בחברון.

ויעקב מוסיף ומפרט מה טיבה של השליחות להיות רבי – "ראה את שלום אחיך", תתאמץ להראות, כלומר להביא לידי גילוי ולידי ביטוי, את הנקודה הפנימית החבויה בכל אחד ואחד מבני ישראל, היא הנקודה הפנימית השווה בכולם ומאחדת את כולם.

וכמו כן ראה גם "את שלום הצאן", תראה ותביא לידי גילוי ולידי ביטוי כיצד גם בעת העיסוק שלהם בדברי חולין, כמו רעיית צאן הם ממשיכים לדבוק בה', כנאמר "בכל דרכיך דעהו" ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים", מאחר שבעצם בכל דבר יש חיות אלוקית. וכן "שלום הצאן" השלמות האלוקית הטמונה גם בעולם החולין.

זאת, ברוח דברי חז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו". בניגוד לתפיסה האומרת שמקומה של היהדות הוא רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, או חמור מזה שהיהדות היא דבר מיושן שאין לו מקום (חס ושלום) בעולמנו המודרני, מאורי החסידות מלמדים לדעת כי העולם כולו נועד להיות 'דירה' להשראת השכינה וכל מה שקיים בעולם, ובכלל זה כל התפתחות טכנולוגית מודרנית, אמור להיות מנוצל לדברים שבקדושה ולחיזוק והפצת התורה ומצוותיה.

השליחות המיוחדת המוטלת עליך – אומר יעקב לבנו יקירו יוסף – גדולה ונכבדה יותר מהשליחות של האבות ואחיך השבטים. בעוד שהם היו רחוקים מענייני העולם הזה ונמנעו ממגע קרוב עם דברים גשמיים וחומריים על-מנת שאלה לא יפגעו בדביקותם באלוקות, עליך, יוסף, מוטל לרדת לארץ מצרים, הנחותה שבארצות, להיות בה משנה למלך ולנהל את כל ענייני המדינה, ועם כל אלה לשמור על דבקות מלאה ומוחלטת בקב"ה. הוי אומר, יישום מושלם של ההוראות "כל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

(ראה 'תורת חיים' סוף פרשת ויחי, ומקורות שנסמנו ב'תורת מנחם – התוועדויות, שיחת ה' טבת תשמ"ז הערה 44).

יוסף מקבל את השליחות

יוסף מקבל על עצמו את השליחות, יוצא לדרך הקשה והארוכה ויורד למצריים. לא קלה היא השליחות ובמהלכה הוא נאלץ להתמודד עם ניסיונות ופיתויים, אבל הוא עומד בהם בזכות העובדה שאיננו שוכח מיהו, מאין הגיע ולמה הוא כאן. "דמות דיוקנו של אביו" נראתה לו, ושליח שזוכר מי שלח אותו ומה מטרתה הפנימית של השליחות, מובטח לו שימלא את שליחותו בהצלחה. ואכן, לא זו בלבד שהוא עצמו לא נכשל, חלילה, בדבר עבירה, הוא מצליח להשפיע על מצרים כולה, גם מבחינה מעשית הוא השליט על המצרים ולא עוד אסיר ועבד שלהם וגם מבחינה רוחנית הוא וקדושתו צוברים מעמד והשפעה על הסביבה – מצרים. ועל כן, בבוא הרגע הגדול שבמהלכו יוסף אכן מצליח להביא את הנקודה הפנימית שבשבטי ישראל לידי גילוי, הוא ממהר לבשר על כך לאביו, ובתוך כך מדווח גם כי "שמני אלוקים לאדון בכל מצרים".

מהו המסר שמוסרים אחי יוסף לאביהם?

וכך אומר צדיק הדור – הרבי  – לאחיו לומר לאביהם: "כה אמר בנך יוסף": "כה אמר" – פתיחה שכמותה מצינו בדברי הנביאים ומכן שגם דבריו של יוסף הם דברי נבואה, "שמני אלקים" – זכיתי לשים את אלוקים "לאדון בכל מצרים", כיון שכל ימי במצרים לא סרתי מן הדרך אלא שמרתי על דבקותי המוחלטת בה' וכך הצלחתי לרומם את מצרים ולהעלות אותה עד שתהא תחת ממשלתו הרוחנית של אלוקים, ומאחר שהצלחתי בשליחותך והאלוקות שולטת גם במצרים, ערוות הארץ – על כן, "רדה אלי", ואל תחשוש שאין זו ארץ ראויה למגורים עבורך (בשם הרה"ק מרוזין).

אלא שהאחים לא קלטו את המסר בצורה מספיק טובה. במקום לספר ליעקב כיצד יוסף בצדקתו הגביה את מצרים לרמה רוחנית גבוהה עד שניתן לומר עליה שהיא תחת ממשלת הקב"ה, אמרו ליעקב "עוד יוסף חי והוא מושל בכל ארץ מצרים".

ואם זה המסר – "ויפג לבו" והוא התקשה להאמין ולקבל את הדברים, מאחר שיעקב בכלל לא ציפה לדיווח על מלוכה של יוסף במובן הרגיל של הדברים ולא מצא סיבה לנחת מהבשורה שבנו הפך ל"מנכ"ל מצרים"… רק לאחר שחזרו ומסרו את הדיווח פעם נוספת והפעם עשו זאת כראוי והעבירו את המסר המלא – "וידברו את כל דברי יוסף" בדיוק ובשלימות, תוך דגש על כך ש"שמני אלקים", או-אז "ותחי רוח יעקב".

כי אכן, הבשורה כי יש רבי בישראל היא סיבה טובה לנחת רוח והתרוממות רוח, ואם יש רבי בישראל, צדיק שאפשר לסמוך עליו ולהישען עליו אפשר לרדת לגלות מצרים ולהיות בטוחים כי בסופו של דבר עלה נעלה משם.

[ואף לפי פשוטו שהוסיפו האחים את כל דברי יוסף, ורש"י מפרש "העגלות" וכו' "עגלה ערופה" כו'  הנה מבואר בשיחה ה' טבת תשמ"ז, כי מסר של רבי יש כאן אשר ענינו למצוא בשדה דווקא את אלו שהם חלל בשדה ושם להאיר, והעגלות ששלח יוסף הם שלילת הענין דחלל בשדה. א"כ ההודעה גם עפ"י רש"י היא ההודעה כי יוסף בנך נהי'ה לרבי!…

והנה ביום ה' טבת תשמ"ז שבו הכירו גם אומות העולם והכריזו אשר יש רבי בישראל בדור השביעי , דיבר כ"ק אדמו"ר בשיחה שאחר מנחה על הנ"ל ענינו של רבי הוא דוקא לרומם את זה הנמצא בשדה, וכו' וכו'  כפרה ע"י עגלה וכו' עי"ש).

"ותחי רוח", שכן לפי הנ"ל זו אכן היתה בשורת "יש רבי בישראל" ששולח  יוסף לאביו קיימתי שליחותך והנני מקיים "והשביני דבר" ומודיעך, כי יש רבי בישראל ואז "ותחי רוח יעקב אביהם"].

יוסף נתעלה לדרגת דביקות מיוחדת בה'

על פי יסוד זה יש לבאר תמיהה גדולה בפשוטו של מקרא:

על הרגע בו נפגשו יעקב ויוסף לאחר יותר מעשרים שנות פרידה, מסופר בתורה (ויגש מו, כט): "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד". ורש"י מפרש כי יוסף "הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".

ונשאלת השאלה, ממה נפשך:

אם היה צורך לקרוא את שמע דווקא באותה שעה מדוע יוסף לא קרא את שמע גם הוא, ואם היה אפשר לקרוא במועד אחר, מדוע יעקב קרא דווקא באותה שעה? (מהר"ל גו"א)

אלא גם יוסף קרא את שמע באותם רגעים, בדיוק כמו יעקב, אלא שיוסף התעלה לדרגה כזו ששום דבר לא מונע ממנו להמשיך לשמור על דביקותו בה'. הוא יכול להיות משנה למלך ומנהל כל פרט בממלכה המצרית ובעת ובעונה אחת להיות עובד ה' במידה מושלמת, והוא יכול גם לקרוא את שמע ובעת ובעונה אחת לבכות וליפול על צוארו של אביו אחרי שנים ארוכות של פרידה מבלי שכל זה יגרום לחלישות כלשהי בדבקותו המוחלטת והמלאה בשכינה, כשם שהוא יכול להיות משרת בבית אדניו המצרי ולהמשיך להיות עבד ה' (שפ"א).

רמז לדבר: בסופו של הסיפור, בפסוק שחותם את פרשת ויחי ואת ספר בראשית כולו, נאמר כי יוסף מת "וישם בארון במצרים". אומר על כך הרבי מליובאוויטש כי פסוק זה הוא "מסיימין בטוב" למרות שבשטחיות לא נראה כך , אבל בני ישראל שאבו חיזוק ועידוד גדול מעצם העובדה שארונו של יוסף מצוי בתוכם והכל יודעים כי סופו לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל יחד עם העם כולו (כמסופר בתורה בתחילת פרשת בשלח – "ויקח משה את עצמת יוסף עמו כי השבע השבע [יוסף] את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם מזה והעליתם את עצמתי מזה אתכם"), ולפיכך, עם סיום קריאת הפסוק הזה, של מסיימין בטוב (שכאמור חותם את ספר בראשית), מכריזים "חזק חזק ונתחזק".

וכך גם בגלויות הבאות, עד לגלותנו זו האחרונה, לפני הגאולה שאין אחריה גלות: עם ישראל קרוי תמיד "צאן יוסף" (ראה תהלים פ, ב), כי כולנו שואבים מיוסף הצדיק כוח ועוצמה לשרוד בגלות, לשמור על הדביקות בה' למרות כל הניסיונות ולהפוך את הגולה לגאולה.