לחיים, לחיים, "דידן-נצח"! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לא את אבותינו גאל ה' ביום הזה – אף כי על-ידי-זה נעשתה ונתחדשה גאולה וחירות חדשים גם אצל אבותינו – כי אם אותנו ממש, "אנחנו אלה פה היום כולנו חיים". לא מדובר על מאורע כמו חג החנוכה, שאירע לפני אלפי שנים. גם לא על מאורע כמו חג החגים י"ט כסלו, שאירע לפני כמאתיים שנה. אפילו לא על תקופת היבסקציה והקג"ב שאסרו את הרבי הריי"צ לפני כשמונים שנה, שרק אבותינו או המבוגרים והזקנים ביותר שבינינו חוו וראו וידעו.

את הסיפור הזה עברנו אנחנו עצמנו.

בסך הכל מדובר על אירוע שאירע לפני כעשרים ושש שנים (בשנת תשמ"ז). כאשר אנו עצמנו, ולפחות אלו מאתנו שעברו את גיל ארבעים ואף פחות מכך, ושם חסידים נקרא עליהם – היינו שותפים, במידה מסוימת לפחות, לכל הצער והכאב שקדמו למאורע זה. ואנו גם שמחנו ורקדנו בעצמנו בזמן אמת על הנצחון והחירות והפדות שבעקבותיו.

   ואם מצווים אנו שלא לקרוא את המגילה למפרע ח"ו, כדבר שאירע בעבר בלבד, אלא "הימים האלה נזכרים ונעשים" היום, כאן ועכשיו – על אחת כמה וכמה במאורעות אותם חווינו בעצמנו. כשמתוך ההתבוננות במה שאירע בעבר, עלינו לנסות וללמוד לקח והוראה במצבינו העכשווי כיום.

כמה וכמה פעמים ראינו ושמענו את כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א זועק ומתריע על דברים שאינם כפי הדרוש להיות – ראינו את מלחמות ה' שנלחם מלך המשיח כאשר הוא זועק בדמעות ובכאב עצום על חוק "מיהו יהודי". שמענו את קולו החוצב להבות כשהוא מרעיש עולמות לשלול דיבורים על מסירת שטחי ארץ ישראל לידי שונאינו, רחמנא ליצלן, כאשר הרבי מדגיש שזו סכנת נפשות ממש, היו לא תהיה, לשלוש מיליון יהודים (כפי שהיה אז מספרם של) תושבי ארץ הקודש, כן ירבו. וכך גם בנושאים נוספים, חיוניים ביותר וביותר לנשמת אפה של האומה הישראלית. ובכל זאת, דומני שכל מי ששמע אז כיצד דיבר הרבי על משפט הספרים – הרגיש שאין לזה דמיון לשום נושא אחר, חשוב, נחוץ וחיוני מאין כמותו. הדברים פשוט אינם ניתנים לתיאור.

ולכאורה, מה כל הרעש הגדול הזה? נכון, אמנם, שהספרים יקרים וחשובים ביותר לרבותינו נשיאינו, אבל איך אפשר להשוות זאת לסכנת נפשות היל"ת של מיליוני יהודים, או למלחמה על עיקרי האמונה ומניעת התבוללות וכו'?

אלא שכל בר-בי-רב מבין שאין המדובר כאן על שאלה טכנית גרידא למי שייכים הספרים, אלא על שאלה הרבה יותר תוכנית ומהותית.

וכפי שהישווה זאת הרבי עצמו (בשיחת זאת חנוכה ה'תשמ"ו ועוד) למשפטו של רבינו הזקן במאסרו בפטרבורג על הפצת תורת החסידות חוצה. כאשר היה קטרוג ומלחמה ומסירות-נפש מצד הרבי ומצד החסידים על דרכו ושיטתו בהפצת המעיינות חוצה. כאשר רבינו הזקן מתעקש ומוסר נפשו בגשמיות וברוחניות בפועל ממש עבור חידושה של חסידות חב"ד, ובכוח מסירות-נפשו פועל ומבקיע את הרקיע השביעי ומוריד את השכינה למטה יותר, אל הרובד העליון של העולם-הזה הגשמי – השכל האנושי.

מיד אחרי שהשתחרר רבינו הזקן ויצא לחירות, וניתנה הרשות והיכולת והאפשרות להפיץ את תורת חסידות חב"ד חוצה – לא הסתפק רבינו הזקן בחסידות שהייתה עד אז, אלא התחיל את חסידות חב"ד גופא באופן חדש ונפלא, חסידות חב"ד של "אחרי פטרבורג", כאשר הכל יותר באריכות ובהסברה והתלבשות בתוך העולם. עד כדי-כך שאחרי שנתיים (בשנת תקס"א) היה צורך שוב במסירות-נפש מופלאה מחדש, ואף קשה יותר מבפעם הראשונה, כידוע. שכן גם אחרי שניתנה הרשות מלמעלה לחסידות חב"ד של "לפני פטרבורג", עדיין לא הסכימו ולא ניתנה הרשות לחסידות של "אחרי פטרבורג". ורק על-ידי המסירות-נפש בפועל שבמאסר בפעם השניה, זכינו, בנר השלישי ובנר החמישי של חנוכה (כפי שכותב הרבי שליט"א "שבשניהם היו ענייני גאולה גם כפשוטם"), לנס הישועה וההצלה ונתינת הרשות והאפשרות לפרסום תורת החסידות באופן רחב ועמוק כפי שהי' אצל רבינו הזקן.

עוברים עוד כמה וכמה שנים, ואדמו"ר האמצעי יושב במאסר. ושוב ב'עוון' קיטרוג על תורת החסידות – מדוע ולמה? והרי הקטרוג ירד עוד בזמן רבינו הזקן, ובפרט אחרי גאולתו בפעם השניה? אלא שהיא הנותנת: אדמו"ר האמצעי לא הסתפק בחסידות חב"ד כפי שהיתה אצל אביו, רבינו הזקן, אלא לימד, הפיץ והחדיר את תורת החסידות עוד יותר למטה. וכפי הפתגם הידוע שאמר עליו כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק: "אילו היו חותכים לחותני את האצבע – לא היה פורץ דם, אלא חסידות". וכפתגמו הידוע שרוצה הוא כי אברכים ידברו בשוק אודות "אריך ועתיק" (או "יחודא עילאה ויחודא תתאה") ויבינו בזה "כמו בחמש האצבעות", ועוד ועוד.

כך, דור אחר דור, יורדת השכינה מרקיע לרקיע. ובכל פעם יש קטרוגים והעלמות והסתרים – מאסרים, מניעת הבריאות אצל רבותינו נשיאינו וכו'. ורבותינו נשיאינו, במסירות-נפשם למעלה מכל חשבון וטעם ודעת, כאשר כמובן ופשוט "אז זייערע חסידים גיין מיט מיט זיי" (שהחסידים שלהם הולכים עמם יחד), ודווקא בתקופת המאסר והגלות מפיצים את תורתם ושיטתם ודרכם דוקא באופן החדש המתאים לאותו דור ולאותו מצב.

עד לדורנו זה, "דור השביעי", שתפקידו ומטרתו וענינו "להוריד את השכינה למטה בארץ", אל המקומות היותר רחוקים והיותר נידחים. קודם כל כפשוטו, בכל נקודה על פני כדור הארץ. וגם ברוחניות, אל המונה של רומי, לתוך-תוכו של ה"טיימס-סקוור" והתחנה המרכזית,  גם בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. ולנצל את כל החידושים הכי אחרונים והכי מפותחים של המדע והטכנולוגיה המודרנית כדי להפיץ ולהחדיר עוד יותר את המעיינות עצמם (ולא רק את המים מן המעיינות) אל החוצה ממש שאין חוצה חוץ הימנו: מושגים כמו "מבצעים" ו"טנקים", שהיו (במקרה הטוב) ענייני הרשות שאין מקומם בתחום הקדושה – הפכו אצלנו למושגים של קדושה ממש. כוחות הטבע המופלאים, כמו "רדיו" ו"ווידאו", שרבים מתריעים על היותם עניינים של טומאה שאסור להכניסם לבית יהודי – משמשים אצלנו לתכלית הקדושה, כאמצעים לראות את פני מלך המשיח ולשמוע את שיחות הקודש, הן בשעה שנאמרו ב"ווידאו חי" והן בהקלטות לאחר מכן. ה"לווין", ה"מחשב", ה"מודם", רשת ה"אינטרנט" ועוד, משמשים היום להעברת קובצי לקוטי שיחות, דבר מלכות, "יחי המלך", שיחת הגאולה, מעין חי, ועוד ועוד, לכל מקום ולכל פינה בעולם, גם למקומות רחוקים ונידחים בפשטות. כך שגם מי שלא היה מעלה בדעתו להיכנס לבית-כנסת או להשתתף בשיעור תורה, יושב בביתו, חדר לפנים מחדר, מפעיל את המחשב, ו"ממש במקרה" הוא גולש אל תוך שיעור או התוועדות חסידותית. אל תוך-תוכו של המבצר החזק ביותר שבתוך הבית, מגיעים דברי הרבי כמות-שהם ופועלים פעולתם. אם היינו זקוקים להמחשה כיצד שום מעצור לא עומד נגד דבר ה' ביד עבדיו הנביאים, והוא מגיע לכל מקום ולכל פינה, גם דרך חומות עבות של אבן וברזל ומדברות ציה – באו כל אותם כוחות טבע מופלאים שברא הקב"ה בעולמו – אשר "לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה", "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו" –  ומראים וממחישים לנו במוחש ממש כיצד אין שום מחסום בלתי עביר, וברגע כמימרא מגיע ומתפשט דבר ה' בכל מקום ובכל פינה בעולם. וגם במקום שאין שם מכשיר לקלוט את גלי הרדיו והווידאו – הרי הקולות והמראות קיימים באותו מקום בכל העוצמה, אלא שללא המכשיר המתאים לא ניתן לקלוט אותם, צריך פשוט למצוא את המכשיר שיפקח לנו את העינים.

אם "חיצוניות", פרסומת, פעלולים-גרפיים ו"גימיקים" למיניהם היו מושגים שחסידים לא ידעו ולא חלמו עליהם ואף סלדו מהם, "לא שערום אבותיכם" – הרי אצלנו משמשים (וצריכים, כמובן, לשמש עוד הרבה יותר) כל אלו לפרסום ולהפצת בשורת הגאולה והגואל, להפצת תורתו ושיטתו. להביא את המסר שלו, הפנימיות שבפנימיות, העצם שבעצם, אל הציבור כולו, גם למי שרחוק ונידח ביותר, ודווקא אליו ולתוך-תוכו, חוצה שאין חוצה חוץ הימנו.

אם ה"דמוקרטיה" וכל מה שהיא מסמלת – כולל גם החירות והחופש והשיוויון, כפי שיוצגו ב"מהפכה הצרפתית" – היו בעבר פסולים בתכלית אצל חסידים, ובראשם רבינו הזקן, עד שמסר נפשו בפועל ממש ונסתלק מן העולם בדרך הטבע בגלל הטלטולים והקור בבריחתו מנפוליון, עד שבועתו שנפוליון ינחל מפלה, כדי שכל מה שהוא מסמל לא יגבר ולא יצליח – הרי בדורנו זה מברר הרבי מלך המשיח שליט"א בעצמו את צרפת, ועושה את "המהפכה הצרפתית" למעליותא. הוא הופך אותה, כמו גם את "חצי כדור התחתון", למקום שיהיה בעצמו מקור להפצת תורה וחסידות. עד שהוא מכריז כי "צרפת" בגימטריא "פרצת", 770, וניגון ה"מרסלייז", חזון המהפכה, הופך להיות ניגון חסידותי לכל דבר, כשהרבי מביא בקשר לכך את דברי רבינו הזקן כי סוף סוף יהיה "דידן נצח". ללמדך שגם התחתון ביותר הופך למקור של קדושה ואלקות כמו המקור והעצם של הכל – 770.

ואם אנחנו, שבדורות הקודמים לא היו אפילו מסתכלים עלינו בתור חסידים, מצליחים להיות תמימים, שלוחים, חסידים, רבנים, משפיעים, ראשי-ישיבות וכל העניינים – זהו באמת החידוש הגדול ביותר של "הדור השביעי", שגם ה"למטה בארץ" ביותר, גם האובדים והנידחים ממש, הופכים להיות מקור של קדושה ואלוקות.

על כל זה היה קיטרוג. על כל זה הייתה המלחמה והמסירות-נפש של הרבי במשפט הספרים. על כך שהרבי שליט"א לא הסתפק בחסידות שהייתה פעם. למרות שהייתה זו חסידות חיה ותוססת ומוצלחת ואמיתית והביאה אלוקות וחיות לאלפי יהודים – הרבי הולך קדימה, למטרה האחת והיחידה: הורדת השכינה למטה בארץ. ועל כך הוא מתעקש ומוסר נפשו לגמרי, בגשמיות וברוחניות, עם כל מה שהיה כרוך בזה.

וכשם שרבינו הזקן, מיד לאחר הניצחון בי"ט כסלו, אינו מסתפק בחסידות חב"ד שהייתה "לפני פטרבורג", אלא הוא מתקדם הלאה ומתחיל את "יפוצו מעיינותיך חוצה" באופן שלא הי' כלל וכלל לפני כן –  כך בדיוק לא מסתפק הרבי מלך המשיח שליט"א באותה חסידות, אפילו של "הדור השביעי", שהייתה קודם לכן, וממשיך בצעדי ענק להצעיד אותנו ואת העולם כולו אל הגאולה האמיתית והשלימה. מיד אחרי הנצחון בה' טבת – בשבת פרשת ויגש ה'תשמ"ז – מכריז הרבי שלא נותר לעשות אלא דבר אחד ויחיד – עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי. והוא ממשיך ואומר: לכאורה, יכול לבוא מישהו ולטעון שדיבורים אלו הם "ווילדע רייד" (דיבורים מבהילים), אך אין לחשוש מכך, מכיוון שכן היא האמת על פי תורת אמת. ואת האמת הזו יש לומר בבירור ובקול רם ולא להתחשב במה שיאמר על כך העולם. ובפרט שעתה העולם כבר מוכן לכך, כך שכאשר ייאמרו הדברים בתוקף ובדרכי נועם, הם יתקבלו ויפעלו פעולתם. וכמו כן, ממשיך הרבי ואומר באותה שיחה, כאשר ישנם הטוענים ש"ספדו ספדייא וחנטו חנטייא", צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורת אמת, ולא לחשוש מה יאמר על כך העולם. מכיוון שכך היא האמת על פי תורת אמת, צריך לומר זאת בפירוש. מה גם שהעולם כבר מוכן לשמוע ולקבל זאת, כאשר יאמרו זאת בתוקף ובנעימות, כדרכה של תורה. וכן בנוגע לארץ ישראל, יש לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורת אמת, בה מאמינים גם הגויים, על פי מה שכתוב ב"בייבל". כיוון שזו האמת, ועוד שעתה גם העולם מוכן לקבל את הדברים.

כלומר, היום הבהיר ה' טבת הוא לא רק יום שבו "דער רבי האט אויסגעפירט" (הרבי ניצח). זהו יום בו ניתנה ההוראה, ובכל שנה היא ניתנת מחדש, ובאופן נעלה יותר, והחלה התגלות עניינו של "דור השביעי", באופן שלא היה כלל וכלל לפני זה. כי הרבי שליט"א הולך קדימה – ולא מסתפק גם במה שהיה אצלו גופא לפני-כן. הוא ממשיך ואינו מסתפק אפילו בקריאת "משיח נאו", ובזעקת "עד מתי", אלא דורש ללכת קדימה עוד ועוד. הוא דורש מאתנו "לנשום אוויר של משיח" ושזה יהיה כל המציאות וכל המהות וכל החיים שלנו, של כל אחד ואחת מאתנו, אנשים נשים וטף. ועלינו לפעול שכך יהיה גם בכל הסביבה ובכל העולם כולו. עד להודעה שמשיח כבר נמצא ובגילוי, וישנה אצלו הנבואה ממש (הנבואה שישנה במשיח קודם הגאולה), ובמיוחד הנבואה שהנה זה משיח בא, וכבר התחיל את פעולתו בעולם, וכתתו חרבותם לאיתים, והוא נלחם מלחמות ה' "ובכמה עניינים כבר מנצח". עד הקריאה וההכרזה של "יחי אדוננו", שהיא התגלות עצם מציאותו של משיח, שלמעלה מ"אורו של משיח" – התגלותו לעין כל ופעולתו בעולם, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל ופעולותיו בשלימות בעולם. במשך כשנה וחצי הרבי שליט"א מעודד זאת לעיני כל העולם כולו. ואחר כך, בז"ך אדר ובג' תמוז הוא מוסר נפשו על כך, ומאז – בכל רגע ורגע ממש, עד לרגע זה של כתיבת הדברים.

כשם שכל הגילויים הקודמים והמשכת השכינה באו רק על ידי מסירות נפש, כך ובמיוחד הגילוי הגדול ביותר, גילוי העצם ממש, בתכלית הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה – גם זה, ובמיוחד זה, בא רק על ידי מסירות נפש. וזהו בדיוק המצב בו אנו נמצאים היום. המצב של אחרי ז"ך אדר ואחרי ג' תמוז – מצב של "פטרבורג", מצב של מלחמה ומאבק סופי על הדבר הנפלא ביותר שהוא תכלית הכל, על ההתגלות המלאה והסופית של הרבי שליט"א מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה. זהו מצב של מסירות נפש נפלאה מצד הרבי, הן בגשמיות והן ברוחניות. שהרי ברור שהרבי שליט"א אינו מרוצה בלשון המעטה ממצב זה, בו אין אנו רואים אותו בפשטות ממש ואנו מרגישים כאילו גלות מרה, בה בשעה שלדברי הרבי אנו נמצאים כבר בימות המשיח ובזמן השיא של הגאולה האמיתית והשלימה הנמצאת כבר בפשטות. ברור כי גם הרבי כואב זאת מאד כביכול, שהרי "בכל צרתם לו צר".

בשעה זו תובעים מאתנו מסירות נפש – לוותר על הכל ו"ללכת עם הרבי" דווקא באותו ענין עליו הוא מוסר את נפשו כביכול, גם אם לא נעים ולא נוח. להתעקש דווקא על הדברים שכאילו שנויים במחלוקת, ויחד עם זה לעשות זאת דווקא מתוך אהבת ישראל אמיתית – כי על כך הוא המאבק ודווקא מהנהגה זו תבוא הישועה. כשם שרבינו הזקן יצא מהמאסר בזכות מה שחסידיו עשו בזמן המאסר ולפניו, להדגיש ולהפיץ דווקא את תורת חסידות חב"ד עליה ניטשה המערכה.

כשמתבוננים בזה, אפילו לרגע קל, לא יכולים לשקוט ולנוח ולהישאר עם כל הדברים הטובים והאמיתיים שהיו עד עתה. אלא חסידים "גיין מיט", הולכים עם הרבי, ללא שום חישובים וללא שום חשבונות. ודווקא בדרך החדשה של השנים האחרונות, עליה הוא מוסר את נפשו. דווקא בחסידות המיוחדת לנו עכשיו, ולא רק במה שהי' פעם, גם לא פעם בדור השביעי – שהכל יהי' חדור בגאולה ומשיח תוך הדגשת זהותו וקבלת מלכותו – "יחי אדוננו". ודווקא הנהגה זו תביא תיכף ומיד ממש את ה"דידן נצח" האמיתי בשלימות – התגלות הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!