ביקש לישב בשלווה

"ביקש יעקב לישב בשלווה" זה מה שרצה אבינו הגדול יעקב. הוא לא היה צעיר לימים, אלא זקן בן 108 שנה! במשך שנים רבות שהוא שבע צרות ומרורים, מאחיו עשו הרשע ומחמו לבן. 34 שנה הוא חי מבודד ומרוחק מחיק משפחתו, בחלקן הוא היה בחרן אצל לבן, שם התמודד עם קשיים רבים, כמסופר בתורה ובמדרשים בהרחבה,

עתה זכה סוף סוף למנוחה שלימה: חזר לארץ ישראל ובנה את ביתו בצילו של אביו הגדול – יצחק, בקרית ארבע היא חברון, זכה לקיים את מצוות הישיבה בארץ ישראל ומצוות כיבוד הורים ואף זכה להקים משפחה לתפארת, שנים-עשר בנים ובת, והיה לו רווחה ועושר כלכלי,

בגילו המבוגר, רוצה הוא לשבת ולעבוד את ה' במנוחה ושלוות-נפש, לרוות אושר ונחת ממשפחתו ויוצאי חלציו, לגדלם ולחנכם לעבודת ה' בתורה ובמצוות – מה רע בכך?

אך הקב"ה אומר לא ולא! "אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה"! כלומר ה' אמר ליעקב מנוחת נפש יהיה לך בעולם הבא, אבל כאן, בעולם הזה, נועדת לסבול מרורים ויסורי נפש!

ואכן מיד "קפץ עליו רוגזו של יוסף", פרצו מריבות קשות בין יוסף לאחיו, והוא קיבל את הבשורה המרה על מות בנו האהוב – יוסף, ובהמשך הוא גלה למצרים.

[מעניין שבמקור לדברי רש"י, המדרש רבה (פד, ג), מובאים הדברים בשם השטן – "השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה תדע לך שהוא כן יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף כו'", ואילו ברש"י מובאים דברים בשם ה', "אמר הקב"ה", להדגיש שהסבל של יעקב הוא חלק מהכוונה והתוכנית האלוקית, ואינו נוצר מקטרוג רע].

לכאורה לא מובן מה רע ופסול בבקשת יעקב:

הרי הוא לא ביקש מנוחה מעבודת ה', חס-וחלילה! כל מהותו היתה דבקות בה', ללמוד תורה וללכת בדרך הישר והאמת; הוא חיפש מנוחה מבלבולים גשמיים המפריעים להתמסר בכל מהותו ואישיותו לה', ומדוע זו בקשה פסולה?

כשהעולם יגיע לשיא שלמותו – בימות המשיח, אכן יהיה בעולם מרגוע ושלווה, כולם ידבקו בדרך התורה והמצוות בלי שום טרדות ועיסוקים אחרים, ומה פסול יש בבקשת יעקב שכבר בימי חייו בעולם הזה, הוא יחיה חיים רגועים ושלווים "מעין העולם הבא", כדי שיוכל להתמסר לעבודת ה'?

שני כוחות חיים ביהודי

"מעשה אבות סימן לבנים", את אותה בקשה של יעקב אבינו מבקש כל יהודי עובד ה':

בעולמנו יש הפרעות רבות לעבודת ה' – עוני, מצוקות כלכליות וקשיים בפרנסה, טרדות ובלבולים בעניני משפחה, מחלות, נסיונות ופיתויים של היצר הרע – נשאלת השאילה מדוע עשה ה' את כל אלו, כיוון שהרצון האלוקי שהיהודי יתמסר לעבודת ה', מדוע נופלים עליו כל-כך הרבה קשיים ונסיונות המפריעים ומבלבלים את התמסרותו להיות מסור לתורה בלבד?

בספר התניא מוסבר שההפרעות לעבודת ה' אינם רק מגורמים חיצוניים – כוחות הטומאה הקיימים בעולם, אלא גם מכוחות פנימיים השורים בתוך לבבו של האדם עצמו:

לכל יהודי יש שתי נפשות "נפש אלוקית" ו"נפש בהמית", וכל אחת מהן מושכת לכיוון שונה והפוך: הנפש האלוקית מושכת לעבודת ה' ולהתנזרות מתענוגות ופיתויים גשמיים, ואילו הנפש הבהמית מושכת לכיוון הפוך לחלוטין – לתאוות גשמיות ולהתנתק מהטוב והקדושה.

החידוש של ספר התניא אינו בכך שישנם שני יצרים, הטוב והרע, כי זה נידון בעוד ספרי מוסר; החידוש בתניא שמדובר לא בשני "יצרים" אלא בשתי "נפשות":

"יצרים" הם כוחות חיצוניים המנסים להשתלט על האדם, אבל הם אינם חלק ממהותו ואישיותו של האדם; ואילו "נפשות" הם כוחות האדם עצמו, כוח החיים שלו, כי היהודי מורכב משתי נפשות – שני כוחות, שני מנועים שהם כוח חיים שלו, הנפש הקדושה והנפש הבהמית. הנפש הקדושה מזרימה בו כוח חיים המושך אותו לכיוון הטוב והקדושה, והנפש הבהמית מושכת אותו לרע ולטומאה.

אם נחפש את האדם עצמו להבין מה הוא עצמו? נקבל תשובה כפולה: הוא גם כוח חיים אנרגטי קדוש ונעלה החפץ לעבוד את ה' שזה הנפש האלוקית, והוא גם כוח חיים המכונה בתורת הנסתר "קליפת נוגה" המושך לתאוות גשמיות המכונה הנפש הבהמית.

לכן יכולים להיות שני מצבים הפוכים ומנוגדים בהנהגת היהודי ושניהם יהיו אמת פנימית של האדם:

יהודי יכול לעבוד את ה' ולהתרגש ולחוש קירבה פנימית לה', ומצד שני הוא יכול להנות ולהתרגש מדברים הפוכים ומנוגדים לתורה הקדושה, ואם האדם ישאל את עצמו "אז מה אני באמת"? "אפוא אני נמצא באמת, ברגעים שאני דבק בקדושה או להיפך ברגעי החומריות"? "האם תחושת הקירבה לה' בתפילה ובתורה היא אמיתית או חלילה שקרית"?

התשובה שבשני המצבים זה האדם עצמו: כיוון שיש לו שתי נפשות – קדושה ובהמית, הרי זה כאילו שזורם בגוף שני מיני דם, דם קדוש של הנפש האלוקית ודם בהמי של הנפש הבהמית – לכן שני המצבים הם אמיתיים! כשהוא נהנה מתאוות גשמיות זה האמת של הנפש הבהמית, וכשהוא מרגיש את קירבת ה', והוא שמח בעבודת ה', זה האמת של הנפש האלוקית שגם היא חלק ממהותו ואישיותו של היהודי עצמו.

לא לשבת בשלווה בעולם הזה

זה היה המסר הפנימי בדברי הקב"ה ליעקב:

המשמעות הפנימית בקשת יעקב לשלווה היא שיהיה נתק מהנפש הבהמית, ועל-זה ענה לו הקב"ה "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה", בעולם הבא הקב"ה יתקן את הנפש הבהמית וינטרל אותה ויהפוך אותה לקודש כמו הנפש האלוקית, אבל בעולם הזה הקב"ה משאיר את הנפש הבהמית, כדי שהיהודי יעבוד את ה' בעצמו יתקן את הנפש הבהמית, כי על-ידי זה הוא יגיע לדרגות נעלות ונשגבות בקדושה.

תורת החסידות מלמדת אותנו יסוד גדול בעבודת ה':

אין להתיאש ולהישבר מקשיים ונסיונות, כי זה חלק מהכוונה האלוקית שיתמודדו עמהם ויתגברו עליהם. ההתמודדות עם נסיונות לא רק שהיא מחשלת את האדם ומוסיפה בו כוח ועוצמה, אלא עוד זאת היא מוסיפה בו כוחות אלוקיים נעלים ונשגבים מן השורש הרוחני העליון, כוחות שלא היו לאדם לפני שעמד נגד הנסיונות והפיתויים.

את הכוח להצליח להתמודד עם הנסיונות שואב היהודי מתוך האמונה הטהורה בה' אחד, אותה הוא מחזקר על ידי לימוד תורת החסידות, שגילו מורינו הבעש"ט ותלמידו המגיד ממעזריטש ושבעת נשיאי חב"ד.

הננו מובטחים ועומדים ממשיח צדקינו למורינו הבעש"ט מיסד החסידות שלימוד החסידות תביא את המשיח "כשיפוצו מעינותיך חוצה – קאתי מר", דא מלכא משיחא, ואכן זכינו, כפי שבישר הרבי כבר לפני שנים רבות שהגענו לרגע הגדול אליו העולם מצפה שנים רבות – ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו בקרוב ממש,

יהיו אז ימים מופלאים ונעלים, ימים שלא יהיו התמודדויות ונסיונות, ימים שלא יהיו קשיים והפרעות, הכל יזרום על מי מנוחות מתוך שלווה ומנוחת נפש פנימים, וכולנו נהיה ממוקדים כל העת רק בהתגלות האלוקית ובלימוד תורתו של מלך המשיח הלא היא תורת החסידות.

לימוד החסידות ממהרת ומזרזרת את ההתגלות הסופית של ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק טו, לפרשתינו. תניא פרק א-ב. מפרשי התניא.