יום רביעי י״ג סיון ה׳תשע״ד

 

 

משה רבינו שולח אנשים "לתור את הארץ"

עם ישראל במדבר חי חיים רוחניים כמו בגן עדן.

הוא מובדל ומופרש מענייני העולם –

המן יורד מן השמים, ובארה של מרים מספקת לו מים,

וכשענני כבוד מקיפים אותו, הוא יושב ועוסק רק בתורה!  – תורתו אומנותו!

דור דעה שבעולם המחשבה (או בעולם הדיבור),

אך לא בעולם המעשה.

אולם ארבעים שנות "גן עדן" במדבר מתקרבים לסיומם.

עם ישראל עומד לסיים את תפקידו ושליחותו במ"ב מסעותיו במדבר.

מגיע הזמן להיכנס לארץ ישראל – "ארץ זבת חלב ודבש"!

צריך להתעסק גם בדברים גשמיים!…

צריך לברר ולזכך את העולם על ידי קיום מצוות מעשיות.

צריך לקיים "ואספת דגנך תירושך ויצהרך" –  (ל"ט מלאכות הכוללות את כל המצוות).

המצוות המעשיות תלויות דוקא בארץ ישראל בפרט ענייני "זרעים" ו"קדשים".

אמנם "ארץ" היא בבחינת תחתון שאין תחתון למטה ממנו,

ובמיוחד "ארץ כנען" הדומה ל"ארץ מצרים" בפחיתותה.

אולם כשם שעם ישראל ניצלו את מצרים עד שעשאוה

"כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן".

כשם שביררו את הניצוצות העליונים שבארץ מצרים,

כך מוטל על עם ישראל התפקיד לברר ולזכך את "ארץ כנען" –

ארץ שבעת עמים המקבילים לשבע המידות.

יש לברר את המידות… יש לגלות את מעלתה של הארץ התחתונה –

זהו יתרון האור הבא מן החושך דוקא.

שהרי דוקא בארץ התחתונה יש מעלת כוח הצומח, שמעין התהוות "יש" מ"אין".

לשם כך שולח משה רבינו, לדעתו, אנשים "לתור את הארץ".

יש יתרון בהליכה לתור את ארץ כנען,

כיתרון החכמה מן הסכלות וכיתרון האור מן החושך.

משה רבינו בוחר אנשים כשרים ולא סתם כשרים, אלא "נשיאי עדה" "אנשי שם".

ואנשים רמי מעלה אלה שנבחרו על ידי משה רבינו הלכו בשליחותו,

ו"שלוחו של אדם כמותו",

בפרט שהיו קשורים עם מידתו של משה – ספירת הדעת.

טעות המרגלים

ואכן המרגלים התרים את הארץ רואים שארץ ישראל – "ארץ זבת חלב ודבש" –

"טובה הארץ מאד מאד" והיא מבורכת בפירות טובים וגדולים.

ובכל זאת, אינם רוצים להיכנס לארץ.

מה טעם?…

דוקא מצד מעלתם, שהיו במדרגה רוחנית גבוהה מאד, לא רצו המרגלים להיכנס לארץ.

נשיאי העדה של דור המדבר – דור דעה, שהיה במעלה גבוהה מאד –

שבהם בחר משה רבינו, רעיא מהימנא, נשיא הדור,

רצו להישאר במדבר, כי "מדברך נאוה"…

ולא רצו להיכנס לארץ ולעסוק במצוות מעשיות.

עבורם הכניסה לארץ ישראל היתה ירידה,

ולא רצו לרדת ממדרגתם הרוחנית בעסק התורה, ולעסוק בדברים גשמיים.

שורש המרגלים הוא מעולם המחשבה (או הדיבור).

והעבודה בארץ ישראל היא במעשה בפועל –

"שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך",

שש שנים תמימות של עבודת אדמה, ורק בשנה השביעית שבת לה'.

מצד שורשם לא יכלו המרגלים להשפיל עצמם ולרדת לעולם המעשה –

"אפשר אדם חורש וזורע… תורה מה תהא עליה?…

הרי המעשה מבלבל את המחשבה.

המרגלים – שלמעלה מגדר עולם, ואפילו "עולם הבא",

וכל שכן למעלה מגדר "חלק בעולם הבא".

שלכן אמרו רז"ל ש"אין להם חלק לעולם הבא" למעליותא!… –

התקשו לרדת לעולם העשיה…

למה נענשו המרגלים?

אם כן, למה נחשבו המרגלים לחוטאים ו"מוציאי דיבת הארץ רעה",

ונענשו בעונש חמור, ש"אין להם חלק לעולם הבא" לגריעותא – שהם למטה מ"עולם הבא"?

כי בכל זאת, היתה טעות במחשבתם!…

הם לא הבינו את המעלה היתירה שיש בירידה לעולם המעשה.

רק יהושע וכלב שהבינו שיש לקיים את רצון ה' בלי שום טענה ומענה,

הבינו גם את המעלה בכניסה לארץ ואמרו: "טובה הארץ מאד מאד".

בארץ ישראל יש מעלת "מאד מאד" – ב' פעמים "מאד".

דרגה שלמעלה משלימות העבודה שבעולם המחשבה,

דרגה שבפנימיות התענוג – "אם חפץ הוי' בנו".

דרגת העבודה מתוך קבלת עול נעלית יותר מעבודה של דביקות בה' על ידי לימוד תורה.

קבלת עול קשורה עם דרגת ה"חפץ".

"חפץ" הוא "פנימיות הרצון", ונמשך בישראל ומגלה את עניין ה"חפץ" שבהם,

עד שמעלה אותם לדרגה שאי אפשר לחלק בה בין "חפץ" ל"רצון".

ואכן המרגלים בשורשם בדרגה גבוהה מאוד.

בעצם כל הדברים בעולם הזה, בשורשם הם טובים – "אין רע יורד מלמעלה".

אלא שבהשתלשלותם למטה, הם יכולים ליהפך לרעים.

גם שורש הנחש, הוא היצר הרע שלמטה, בשורשו למעלה הוא טוב.

זוהי הסיבה ש"נחש הנחושת" ריפא את נשוכי הנחש –

שעל ידי ש"ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס",

אז "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת, וחי" –

על ידי הסתכלות המשיכו את שורש הנחש בנחש שלמטה, וזה ביטל את נשיכת הנחש.

כי רק כשמסתכלים ומתבוננים בשורשם של הדברים ממשיכים אותם למטה,

וכשניכר שורשו ומקורו של הדבר הוא נהפך לטוב.

כשמסתכלים למעלה בשורש ומקור הנחש שלמטה,

ניכר בנחש שלמטה שורשו ומקורו, ואז הוא הופך לטוב.

וכמו שאמרו רז"ל: "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו".

לכאורה השטן "הוא היצר הרע הוא מלאך המות",

וגם פנינה נענשה בפשטות – "ורבת בנים אומללה".

אך אין זה משנה את העובדה, ש"שטן ופנינה" בשורשם למעלה נתכוונו לשם שמים.

העניינים – שבשורשם ומקורם למעלה היו טובים –

השתלשלו ונפלו למטה וירדו למדרגת "שטן ופנינה" בפשטות.

על דרך זה מביא הזוהר הקדוש את משל "הזונה ובן המלך",

הזונה אמנם מפתה את בן המלך, אך כל רצונה וחפצה הוא שלא יציית לה,

שבכך יגדל שכרו של בן המלך, ואז היא תהיה מרוצה יותר.

גם הקליפות אינן יכולות לעבור את רצון ה' – "ופקודתו שמרה רוחם".

וכמו שאמר בלעם: "לא אוכל לעבור על פי ה'".

שורש ה"לעומת זה" הוא טוב!…

רק לאחר שנשתלשל למטה ביצר הרע כפשוטו, שהוא רע כפשוטו,

הוא נלחם עם רצון ה'!… נלחם עם מקורו ושורשו!…

המרגלים רצו להמשיך לחיות חיים רוחניים במדבר – "ומדברך נאוה",

שהוא המשכת אור אין סוף לבחינת הדיבור בחינת מלכות – ארץ ישראל של מעלה.

ונקראת "ארץ" לפי שהיא הבחינה התחתונה שבאלוקות,

כמו שכתוב: "והארץ הדום רגלי", "ה' בחכמה יסד ארץ".

אך לא להשפיל את עצמם למצוות מעשיות.

כי מצוות מעשיות ממשיכות את אור האין סוף למטה בארץ ישראל של מטה.

המרגלים חששו שגילוי אור אין סוף למטה כמו שהוא למעלה יביא לביטול במציאות לגמרי.

ולכן טענו, שארץ ישראל היא "ארץ אוכלת יושביה".

המרגלים בשורשם למעלה בעולם המחשבה (מדרגה גבוהה מאד) –

"דור המדבר למעליותא",

רצו לקיים את הרצון העליון ולרדת ולברר את עולם המעשה,

אך למעשה בפועל נשתלשל מזה למטה – "דור המדבר לגריעותא"

שנלחמו עם שורשם ומקורם.

טעות המרגלים היתה כי הלכו אחרי שכלם, ולא התבטלו לרצון העליון.

משה רבינו שלח את המרגלים לבדוק את טיב הארץ ותושביה,

ולא, ח"ו, לחוות דעתם אם להיכנס לארץ או לא.

יש להתבטל לרצון ה' ולנשיא הדור מתוך קבלת עול,

ולא לנטות אחר השכל, אפילו "שכל דקדושה".

"כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו",

אלא דוקא תורה ומצוות – תורה וגמילות חסדים.

והרי עיקר מצות הכניסה לארץ ישראל וישובה הוא קיום מצוות מעשיות.

עיקר התורה והמצוות להבדיל בין טמא לטהור – לברר את הטוב מן הרע,

שנתחברו על ידי שבירת הכלים של עולם התוהו.

העבודה בארץ שיראל לברר את המידות

העבודה בארץ ישראל, ארץ שבעת העמים היא לברר את ז' המידות.

כי לאחר שבירת ז' המידות דתוהו (ז' מלכין קדמאין דתוהו),

נפלו רפ"ח ניצוצין דתוהו ונתלבשו בקליפת נוגה, עד שבנוגה מעורב טוב ברע,

ורק על ידי הפרדת הרע הקשור בהם, יתבררו הניצוצות ויעלו למעלה למקור שורשן.

במצוות "לא תעשה" נפרד הטוב מן הרע.

ובמצוות "עשה" עולה הטוב למעלה –

האתרוג, הקלף של ספר תורה ומעות הצדקה שמקליפת נוגה עולים לקדושה.

על ידי קיום רצון ה' במצוה נמשך בחפץ המצוה אור אין סוף, וחפץ המצוה נכלל בטוב.

כשמדקדקים במצוות נפרד הרע מן הטוב וחפץ המצוה נעשה כלי להשראת אור אין סוף.

העולם (מלשון העלם) בחינת "יש" ו"דבר נפרד", בחינת "סטרא אחרא",

מסתיר את האור האלוקי, שלא יתגלה אלא לפי כוח ההשגה,

כדי שהנבראים, שאינם מערך ומהות אין סוף ב"ה,

לא יתבטלו באור האין סוף, לפי שהם בעלי גבול שנבראו מ"אין" ל"יש".

נשמה ירדה לעולם הזה דוקא  – ירידה צורך עליה – לבטל את ההעלם,

כדי שהכלים וההיכלות שבעולם לא יסתירו את אור האין סוף.

תפקיד הנשמה שירדה לעולם הוא לכפות את הסטרא אחרא (את הקליפה),

ורק על ידי זה אסתלק יקרא דקוב"ה בכל עלמין – נמשך אור אין סוף בעולמות.

זהו יתרון האור הבא מן החושך,

דוגמת גרעין הנרקב ונפסד בארץ ואחר כך צומח בתוספת מרובה.

על ידי מצוות מעשיות בארץ ישראל נעשה בירור ז' מידות דתוהו,

ונמשך גילוי אור אין סוף בכל העולמות, בדרך כלל בז' היכלות.

מה שאין כן במדבר, שם יש המשכה רק למעלה בפנימיות העולמות,

ולא בחיצוניות העולמות והיכלות דעשיה.

כל הגבוה גבוה יותר נמשך למטה מטה ביותר.

לכן כל המשכה למטה יותר חייבת לבוא ממקום עליון יותר –

רק "א-ל עליון" "גומל חסדים טובים".

דוקא מעשה חסד ממשיך את האור העליון ביותר הנמשך למטה ביותר.

דוקא התעוררות מלמטה בצדקה וחסד תתאה מעוררים חסד עליון,

הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך.

דוקא החסד ממשיך את חיי החכמה למטה.

[וכעניין "לחכימא ברמיזא" – מה שאי אפשר לגלות באותיות, מתגלה ברמז של מעשה.

לכן גם המתקן מעשיו נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה].

הדרך להמשיך השפעות למטה ממקור החכמה עילאה ומפנימיותה,

הדרך לגלות חכמה עילאה ולהמשיכה למטה אינה על ידי תורה כי אם על ידי מצוות.

כל יהודי הוא שליח להמשיך אור אין סוף בעולם על ידי קבלת עול ומסירות נפש.

והמעשה הוא העיקר!

והקב"ה מבקש לפעול לפי כוחותינו – "איני מבקש אלא לפי כוחן",

וברור שניתנו לנו הכוחות לעשות את העבודה.

יהי רצון שנעשה "ארץ ישראל" בכל מקום שבו אנו נמצאים…

ועל ידי זה נזכה להיות בארץ ישראל העיקרית והאמיתית –

"ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש ב"הר הקודש" ב"מקדש ה' כוננו ידיך".

ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו מיד ממש.