לאחר הקמת המשכן – נשיאי ישראל, נשיאי המטות, מתכבדים בחנוכת המזבח

ומקריבים את קרבנותיהם, ואילו אהרון ובני שבטו עומדים מן הצד…

כשראה אהרון הכהן שלא זכה להשתתף בחנוכת הנשיאים חלשה דעתו…

אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם!…

לאהרון הכהן, שושבינא דמטרוניתא, יש תפקיד מיוחד להעלות את הנרות –

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

הדלקת הנרות גדולה מחנוכת המזבח שעל ידי קרבנות הנשיאים…

מהי החשיבות הגדולה כל כך של הדלקת המנורה עד שהיא למעלה מן הקרבנות,

הרי "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"?…

הדלקת הנרות קיימת בכל זמן ובכל מקום לנצח ואפילו בגשמיות.

אמנם כל ענייני התורה בכלל ועבודות המשכן בפרט הם נצחיים ומבטאים הוראות נצחיות,

אולם פרשת המנורה מיוחדת אפילו משאר עבודות המשכן.

הדלקת הנרות היא עניין עיקרי המורה על כללות עבודת בני ישראל,

לכן היא קיימת תמיד בגלוי.

שאם הקרבנות נוהגין כל זמן שבית המקדש קיים, הרי שהנרות אינן בטלין לעולם! (רמב"ן).

והראיה, שנרות חנוכה נוהגים גם לאחר החורבן… ועל ידי כל יהודי (לאו דוקא כהן),

וגם מחוץ למקדש ואפילו בחוץ לארץ…

ואדרבה כל העניין הוא להדליק הנרות על פתח ביתו מבחוץ…

הדלקת הנרות היא קיום הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

"בהעלותך את הנרות" הוא תכלית הכוונה בעבודת כל יהודי.

לכל יהודי יש נשמה שהיא אור אלוקי – "נר ה' נשמת אדם",

והוא צריך להדליק אותה ב"נר מצוה ותורה אור".

רק על ידי תורה ומצוות הנשמה מאירה באורה האמיתי.

רק על ידי תורה ומצוות היא מאירה את עצמה,

עד שמאירה את כל גופו ואת כל כוחות נפשו – עד שכל מציאותו מוארת.

"נר ה' נשמת אדם" – הנשמה דומה לנר.

מה נר טבעו לעלות למעלה ולהידבק בשורשו יסוד האש שתחת גלגל הירח,

כן הנשמה בטבעה רוצה לעלות למעלה למקור חוצבה כבן המתגעגע אל אביו,

כי כמו שהבן נמשך ממוח האב, כן הנשמות נמשכות מעצמות ה' ית', שבו הן מושרשות.

אמנם לאחר שהנשמות ירדו למטה, טבע זה הוא בהעלם.

אלא שאהרון כהן גדול, אחד הרועים המפרנסים את ישראל,

זוכה להעלות את הנרות, זוכה לגלות את שרש הנשמות ואת טבע העליה שבהן.

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות…

וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" –

מנורה היא ספירת המלכות הנקראת "כנסת ישראל",

על שום שכונסת בתוכה בחינת אלוקות הנקרא "ישראל" (זעיר אנפין),

על דרך זה "כנסת ישראל" למטה היא שורש כללות נשמות ישראל.

ועבודת הדלקת המנורה היא להעלות את כל שבעת סוגי נשמות ישראל.

ששבעת הנרות הם כנגד שבעה סוגים בנשמות ישראל,

שהם כנגד שבע דרגות בעבודת ה' של עם ישראל –

יש עובד מאהבה משוך כמים… יש מאהבה כרשפי אש… וכו',

ואהרן הכהן מעלה את כולם לדרגה שוה לבחינת פנימיות הרצון העליון –

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

מציאות המנורה היא מציאות אחת – מקשה אחת.

ובכל זאת מחולקת למדרגות חלוקות מ"ירכה עד פרחה".

"ירכה" הוא רגל תחתון ו"פרחה" הם הפרחים העליונים –

התפארת והיופי, הגוף שלמעלה מהרגל, כמאמר: "תפארת גופא".

"פרחה" הם גדולי הצדיקים, שתפילתם פורחת לעילא על ידי "דחילו ורחימו".

דחילו ורחימו (אהבה ויראה) הן פנימיות האור,

ובלי דחילו ורחימו אין עליה – שבלי הכנפיים (אהבה ויראה) אינה פורחת למעלה.

ומדגישה התורה וכופלת שהמנורה מקשה היא.

ללמדנו, שכל ישראל צריכים להיות באחדות גמורה ולא להביט איש ברעת חברו.

לא רק בגלל שיש מעלה ברגל שאין בראש,

והרבה דברים אין הראש יכול לעשות בלעדי הרגל,

אלא שהאחדות צריכה להיות באופן שאין להביט ברעת חברו כלל.

כי כמו במנורה שהיתה כיכר עגול ומקיש בקורנס,

ועל ידי זה יורד הזהב העליון למטה והתחתון עולה למעלה,

כך יש למעלה "מנורה שכולה מקשה", שבה התחתון עולה למעלה והעליון יורד למטה –

כל אדם צריך לתלות כל חיסרון בו בעצמו – שמא רעת אחרים היא שלו שירדה למטה.

ואילו הטוב שלו אולי הוא ממישהו אחר שעלה מלמטה למעלה.

כי עם ישראל, לא רק בשרשם אלא גם למטה, הם מקשה אחת – מציאות אחת.

לכן כאשר מקיימים "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם",

מעלים את הנרות אל מול פני המנורה – לפנימיות הרצון העליון.

כל שבעת הנרות מתעלים בשוה אל מול פני המנורה,

משום שבפנימיותם הם במדרגה אחת.

עד שמתעלים גם למעלה ממה שהיו קודם ירידתם.

וכשכל יהודי מאיר באורו המיוחד, נעשה מכולם ביחד "מנורת זהב כולה".

אהרון הכהן זכה לא רק להדליק את המנורה,

אלא שעל ידי הדלקת המנורה ניתן הכח לכל יהודי,

שהוא חלק מ"ממלכת כהנים" בדרגת אהרון, וחלק משבעת נרות המנורה,

להדליק את נשמתו – "נר ה' נשמת אדם",

ולהאירה ב"נר מצוה ותורה אור".

עד שמאיר לא רק את נר ה' שבנשמתו, אלא שהוא עצמו משמש נר ה' ליהודים אחרים,

שמדליק או מוסיף אור בכל נר ה' בנשמת אדם שבא אתו במגע.

שהדלקת הנרות היא תכלית העבודה של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

ראשית, העבודה בענייני קדושה – לימוד תורה וקיום מצוות,

עד שמאור המשכן והמקדש הפנימי שביהודי יוצא אור המאיר מחוץ למקדש הפרטי שלו,

ועד שמאיר את כל העולם כולו.

מטרת ההדלקה היא שכל יהודי לאחר הכשרתו וביטולו יוכל לקבל ולהכיל

את האור של "נר מצוה ותורה אור",

עד שתהיה "שלהבת עולה מאליה" בוערת,

כך שהנר יאיר וידלק מעצמו מצד טבעו ורגילותו בכוח עצמו.

שהתורה תהיה חקוקה בזכרונו ומאוחדת עמו,

וגם יוכל לפסוק הלכות, והקב"ה ובית דינו יבואו לשמוע את פסק הדין שלו.

עד שקיום המצוות שלו יהיה חדור בכל מציאותו וייעשה מעצמו (על דרך "מנפשי' כרע"),

באופן שבכוחות עצמו השלהבת תעלה מאליה ותיעשה נר להאיר.

וכמו האש השואפת תמיד לעלות למעלה,

כך גם הוא צריך לשאוף תמיד להיות באופן של עליה למעלה יותר ויותר –

"ילכו מחיל אל חיל".

ולא זו בלבד…

אלא שכל דברי הרשות שלו, שהם חלקו בעולם, יהיו מוארים.

וכך יקיים "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

שלא רק בזמן לימוד תורה ותפילה אלא תמיד יקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד".

ולא עוד, אלא שיהיה לו הכוח להאיר נרות נוספים, כאמור.

שאור נשמתו יאיר את האנשים מסביבו, עד שיאיר את כל העולם כולו.

שהעולם מצד עצמו חשוך והוא בהעלם והסתר,

אך המצוה (מלשון צותא וחיבור) מקשרת את העולם הגשמי עם הקב"ה,

עד שכל חפץ שנוגע בו יהיה חפצא דקדושה,

ועד שכל העולם ייעשה דירה לה' יתברך.

תחילה יש להאיר את הנר האישי, תחילה "קשוט עצמך",

ואחר כך יש להאיר את הזולת "קשוט אחרים", ועד להאיר את העולם כולו.

לכל יהודי יש הכח להשפיע על הזולת,

באופן של "בהעלותך (את הנרות)" – באופן דמוסיף והולך.

כל יהודי צריך להיות בדוגמת אהרון הכהן איש חסד ולפעול בדרכי נעם ודרכי שלום –

"הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

צריך לאהוב כל יהודי אפילו כשמעלתו היחידה היא היותו "בריה בעלמא",

ולקרב אותו לתורה שיאיר ב"נר מצוה ותורה אור",

עד שיאיר אצלו בגלוי שאינו סתם "בריה בעלמא",

אלא שהוא בריה של הקב"ה, שיוכר בו "האומן שעשאני".

וגם כשיתרחק ממקור ההשפעה, ימשיך להאיר מעצמו.

ומובטח למשפיע שעל ידי השפעתו על אחרים תהיה לו עצמו עליה.

גם בסדר המסעות במדבר מודגשת העבודה להאיר את העולם –

הדרך מצד עצמה אינה עבודה של קדושה, היא רק אמצעי להגיע לארץ ישראל.

בכל זאת, גם בנסיעות, גם בדרך, "דרכיך" (מדבר סיני),

צריך האור לצאת ולהאיר בכל העולם.

לא רק כשעוסק ב"נר מצוה ותורה אור" במשכן, בבית הכנסת, בבית המדרש,

אלא "בכל דרכיך" – שכל דרכי הרשות של האדם יהיו על פי ה'.

במסעותיו במדבר ראה עם ישראל באופן מוחשי איך שה' מדריך אותו בדרך.

"ובהעלות הענן מעל האהל" אז יסעו.

הענן מלוה אותם, ארון ברית ה' הולך ועם ישראל אחריו –

"על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו".

גם הנסיעה על פי ה' היא עבודת ה' באופן של התקדמות ועליה.

האדם מתחיל את העבודה ואז היא נעשית מאליה על ידי הקב"ה.

זוהי השלימות של "שלהבת העולה מאליה" החודרת למציאות האדם.

שלהבת שהיא מעצמה ("מאליה"), ואינה דבר נוסף על האדם.

כך שהליכתו על פי ה' היא חלק מטבעו.

עד כדי כך שאפילו החנייה היא באופן של מסע ועל פי ה'.

שהרי החניה אינה אלא תחנה להמשך המסע.

כל יהודי עובר מ"ב מסעות במשך כל ימי חייו,

לאו דוקא בשליחות של תורה ומצוות, כי אם בענייני הרשות שלו.

יהודי אינו מגיע למקום בגלל רצונו האישי – "מה' מצעדי גבר כוננו".

מהשמים מוליכים את האדם לפרסם אלוקות במקום שנמצא.

לכל יהודי יש תעודה רוחנית בחיים.

לכל יהודי חלק בבניית הדירה לה' בתחתונים.

ובכל מקום שנמצאים צריך למצוא לא רק את הפרנסה הגשמית,

אלא גם את הפרנסה הרוחנית.

גם בנסיעות ומאורעות בענייני הרשות שעוברים במשך החיים מחוץ למקדש הפרטי,

יש לקיים, ש"דרכיך ו"מעשיך" יהיו "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו".

חייבים ללכת בדרך ה' כי "דרכו יחפץ".

וכשדרך ה' נעשית דרכו של האדם, ה' חפץ בדרכו ומצליחו.

עד שה' משפיע לו למעלה מן הטבע בטבע.

עד שחפץ ה' וחפץ האדם מתחברים. תענוג בורא מתחבר בתענוג נברא.

זוהי השלימות של העלאת הנרות עד ש"שלהבת עולה מאליה".

אמנם המסעות בימינו אינם כמו מסעותיהם של דור המדבר שהיו על פי ה' בגילוי –

השגחה פרטית בדרגת ניסים גלויים.

עכשיו בזמן הגלות צריך עבודה, כדי להרגיש שה' מוליך אותנו,

אנו צריכים התבוננות עמוקה כדי לראות שהקב"ה לא עזב את צאן מרעיתו,

כדי לראות את דרכי ה' בהשגחה פרטית שלמעלה מן הטבע בתוך הטבע.

לראות שה' מוליך אותנו ומנחה אותנו בכל דרכינו על כל צעד ושעל.

וכמו שבני ישראל ראו במדבר את ענן ה' המיישר את הדרך והורג נחשים ועקרבים,

המבטל את כל המכשולים ומקל את ההליכה בדרך,

כמאמר: "ויהי בנסוע הארון… קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"…

כך עלינו לדעת שגם בימינו הכל בהשגחה פרטית והכל לטובה!…

ואכן נסיעת הארון במדבר המסלקת כל אויב ומכשול בדרך,

היא השגחה פרטית ונס גלוי.

לכן לא ייפלא מדוע זכה "ויהי בנסוע הארון"… להיות ספר חשוב בפני עצמו,

עד שיש שבעה ספרי תורה – "חצבה עמודיה שבעה".

ללמדנו את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו היא ההשגחה העליונה.

כאז כן עתה, יש השגחה פרטי פרטית בכל מעשי ידינו על כל צעד ושעל בחיינו.

עלינו רק להתמלא בביטחון גמור בה' המוליך אותנו יד ביד בכל צעדינו,

ואין לנו אלא להשליך את יהבנו על ה' אלוקינו והוא יכלכלנו.

שבעת הנרות, שהם כנגד שבעת סוגי נשמות ישראל, וכנגד שבעה ספרי תורה,

הם גם כנגד שבעת המאורות שברקיע השמים –

שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכל מה שהיה בבריאת העולם יש דוגמתו במשכן

המנורה היא דוגמת המאורות,

ששנים מהם הם "המאורות הגדולים", אך בפרטיות הם שבעה.

וכשאהרן מעלה את הנרות עד שהנשמות הן בבחינת "רצוא" לאלוקות,

נעשה תוספות אור במאמר: "יהי מאורות", דוגמת שרה אמנו שהוסיפה במאורות.

לא רק מילוי בירח שנתמעט,

אלא תוספת עילוי לגבי דרגת "שני המאורות הגדולים" כפי שהיו בתחילה.

יהי רצון שעל ידי הדלקת המנורה העשויה משבעה נרות שכנגד שבעת המאורות,

ועל ידי הדלקת שבעת סוגי נשמות ישראל ב"נר מצוה ותורה אור",

בקיום התורה ש"עמודיה שבעה", והעבודה של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני",

נגיע לגאולה האמיתית והשלימה, ומחושך הגלות יהיה אור גדול,

ש"לילה כיום יאיר", ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

ועם ישראל נרות להאיר יהיו "אור לגויים" בביאת משיח צדקנו יבוא ויגאלנו מיד ממש.