הליכה במדבר בארץ ציה 

צבאות ה' יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה.

ולאחר מתן תורה, לאחר האירוסין והקידושין של הקב"ה עם עמו – רעייתו,

הקב"ה מנסה את רעייתו לדעת עד היכן מגיעה אהבתה אליו,

והוא מוליך אותה במדבר "בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות,

בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" ארבעים שנה.

והרעיה ה"טרייה", שאינה יודעת בדיוק לאן פניה מועדות, אינה מאכזבת.

היא הולכת בנאמנות ובמסירות נפש אחרי הקב"ה – בעלה אהובה

מ"ב מסעות כדי להגיע לארץ נושבת – ארץ ישראל.

עד שהקב"ה זוכר לה חסד נעורים זה לנצח ואומר לה:

"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

במדבר מקבל צבא ה', דור יוצאי מצרים, דור דעה, את התורה כדרך חיים.

כל הזמן עומד לרשותו אך ורק כדי ללמוד תורה.

כל צרכיו בגשמיות וברוחניות יורדים מלמעלה –

לחם מן השמים, מים מבארה של מרים ענני כבוד

(שהיו מכבסים ומגהצים את כל לבושיהם).

ואכן "לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן".

מדבר שורש מקור הקליפות

ובכל זאת, מה ראה הקב"ה להוליך עמו ארבעים ושנים מסעות! ארבעים שנה! במדבר?…

מה התכלית?…

הכל מתאים לעומקה של הכוונה העליונה. לכל דבר יש תכלית לטווח רחוק… לנצח!…

המדבר הוא מקום שמם, שאין לו השפעה.

אין בו מידת החסד, ולכן אין הוא נותן לא צמח לא דשא ולא מים.

כידוע, ההשפעה באה מצד הקדושה,

שהרי חסד נמשך מצד הביטול שבטל לה' ונחשב לאין ואפס לפניו,

לכן בעל חסד רוצה לתת לזולתו, כי מרגיש שהזולת ראוי יותר ממנו עצמו.

כמו אברהם אבינו שהיה בטל בתכלית ואמר על עצמו: "ואנכי עפר ואפר"

לכן עשה חסד עם כל בני אדם.

אך מי שהוא "יש" ו"דבר" ואינו בטל, לוקח הכול לעצמו ואינו משפיע.

המדבר, שאין לו השפעה, הוא שרש מקור הקליפות שהן "יש" ו"דבר נפרד",

בקליפות אין בחינת ביטול ואין להן שום השפעה.

לכן המדבר הוא שרש יניקת החיצוניים.

במדבר יש "נחש שרף ועקרב" – הם ג' הקליפות הטמאות,

ו"צימאון אשר אין מים" – היא הקליפה הרביעית, קליפת נוגה.

מטרת ההליכה במדבר לשבור את הקליפות

מטרת ההליכה במדבר היתה להכניע את ה"לעומת זה", לשבור את הקליפות.

עד לבניית המשכן העננים היו מכלים את המזיקים,

ומשנבנה המשכן הארון נוסע לפניהם ומכלה אותם –

"ויהי בנסוע הארון… ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".

שהרי בתוך המשכן שנשאו במדבר היו הארון והלוחות, שבהם היה גילוי אלוקות,

וכשנשאו את המשכן במ"ב מסעות במדבר שהוא כנגד שם מ"ב (שם ה'),

ממילא נכנעו הקליפות וכהמס דונג נמסו.

לכלות את הרע שבנפש הבהמית

וכמו נסיעת המשכן במדבר יש גם נסיעת המשכן בנפש האדם,

כל יהודי צריך לעשות משכן לה' בנפשו –

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" ("בתוכו" לא נאמר).

התנאי לכך הוא שצריך להיות בר לבב,

לכן אנו מתפללים: "לב טהור ברא לי אלוקים",

וכשהלב טהור ה' שוכן בנפש האדם פנימה ומכלה את הרע שבנפש הבהמית,

מכלה את היצר הרע שהוא בבחינת מדבר – "ארץ לא זרועה",

מכלה את המחשבות הדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה,

את גסות החומר שלפיה העולם נראה "יש" ו"דבר נפרד".

זהו סוד הטהרה שמביאה לידי קדושה.

כשהלב זך וברור רואים בעין השכל "אלוקות" ואין רואים "עולם".

כשהנפש הבהמית מפסיקה להסתיר,

ואש הנפש הבהמית יוקדת "על המזבח" לאהבת ה',

יש המשכת גילוי אלוקות בנפש בעבודה שבלב זו תפילה..

עד שנעשה גילוי אלוקות ממש – מתגלה כח הפועל בנפעל.

התורה מביאה להרמה והתנשאות

התורה היא נצחית, ואינה מספרת לנו היסטוריה על העבר.

מסעות עם ישראל במדבר הם הכנה לביטול הקליפות לעתיד,

הכנה לביטול כל העניינים הבלתי רצויים,

כאשר ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ בזמן הגאולה,

ואך טוב וחסד יהיה לכול.

אז יתגלה הקב"ה בעולם – "ונגלה כבוד ה'",

"ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך",

מהות ועצמות ה' ממש יתגלה גם בעולם השפל שלנו.

גם בתיאור עבודת בני לוי יש הוראות נצחיות.

במשכן היו שלושה דברים: כלים (ארון מנורה ומזבח כו'), יריעות וקרשים.

כלים כנגד תורה – אור פנימי "ותורתך בתוך מעי".

יריעות כנגד תפילה –  אור מקיף, שהמידות (אהבה ויראה) הם מקיפים.

והמשכן עשוי מקרשים – עצי שיטים עומדים,

דוגמת המלאכים הנקראים עומדים – "שרפים עומדים ממעל לו"

"ואשר משרתיו עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה".

ומהי עמידה?… אין עמידה אלא שתיקה!…

שתיקה מבטאת את ביטול העצמות מכל וכל, את ביטול הרצון.

זהו יחודו של עם ישראל "ואתם המעט" – "שממעטין עצמכם".

ואף שאדם צריך להיות "מהלך",

ראשית העבודה ועיקרה ושרשה הוא הביטול הקשור ביראה.

וכמו שאמרו רז"ל: "בטל רצונך מפני רצונו".

בני מררי שעבודתם במרירות עומדים ביראה ובביטול בתכלית,

לכן נשאו את קרשי המשכן העומדים.

לגביהם לא נאמר "נשא את ראש".

ואכן תחילת העבודה צריכה להיות בעמידה – בביטול בתכלית.

אמנם עצים עניינם צמיחה, אולם צריך לפעול בהם עניין של עמידה וביטול,

(הביטול מודגש יותר בבית המקדש שהיה מאבנים ועפר החזקים מקרשים).

רק לאחרי הביטול בתכלית צריך ללכת ולעלות כעצים הצומחים,

לעלות למדרגת אהבת ה' ודביקות בו, שהם בבחינת "צמיחה".

ולמעלה מזה כיריעות העשויות מן החי – בחינת  חי "מהלך".

העמידה שהיא ביטול הרצון היא המעבר מהליכה לדברים זרים אל הליכה לאלוקות.

כשעומדים ושותקים ואין משתוקקים לדברים זרים, ולא הולכים אחריהם,

מגיעים למדרגת אהבה ורצון והשתוקקות לה' עד כלות הנפש.

זוהי עבודת בני גרשון עבודת התפילה.

התחברות עם הקב"ה, מלשון "התופל כלי חרס",

אלא ש"יראה" – עבודת בני מררי קודמת ל"אהבה" – עבודת בני גרשון.

"אתכפיא" היא המעבר ל"אתהפכא".

נשיאת ראש היא העלאת הרצון התחתון וקישורו לרצון שלמעלה מן השכל –

בחינת מזלי' (בחינת החיה שבנפש).

על בני קהת שעניינם לימוד תורה נאמר "נשא את ראש",

שעיקר נשיאת ראש היא בתורה, היקרה מפנינים.

בתורה הנקראת בשם אמת, כי היא למעלה משינויים.

התורה היא היכלא עילאה דקוב"ה – היכל שעצמות אין סוף דר בו,

על ידי לימוד התורה מתרוממים ומתעלים מעל גדרי העולם,

ועל ידי לימוד התורה מתאחדים עם נותן התורה ביחוד נפלא שאין כמוהו.

שלא כעבודת התפילה של בני גרשון הטפלה לתורה.

אמנם התפילה חשובה מאד, אך עיקר עניינה הוא הכנה ללימוד התורה,

לכן אין בה נשיאת ראש מיוחדת, אלא כחלק מנשיאת ראש של בני קהת –

"נשא את ראש בני גרשון גם הם".

לא בכדי פרשת נשא נקראת תמיד סמוך לחג השבועות – חג מתן תורה.

ללמדנו מה כוחה של תורה המביאה להרמה והתנשאות של העוסק בה.

זהו החידוש של מתן תורה – לא די שעליונים ירדו למטה להמשיך את ההשפעה,

אלא שתחתונים עלו לעליונים, והפכו להיות "בני עליה" –

"אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם".

לכן עם ישראל מכיר טובה ותודה לה' אלוקיו נותן התורה.

על שהניח את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם,

אלא בישראל עמו ומקרבנו אליו בקירוב ויחוד אמיתיים

בהתקשרות הנפש ממש בבחינת נשיקין פה לפה לדבר דבר ה' – זו הלכה,

ואתקבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו,

שהכל דבר אחד ממש.

צירוף שני הקצוות של ביטול בתכלית מצד אחד והרמה והתנשאות מצד שני

הכרחיים בעבודת ה'.

רק לאחר "ונפשי כעפר לכל תהיה" אז "פתח לבי בתורתך".

ולימוד תורה שהוא ה"ראש" מביא להתנשאות ורוממות בראש,

שעל ידי לימוד תורה מגיעים לתענוג שלמעלה מן המוחין, עד שאין למעלה מעונג.

והעונג מביא לעילוי גדול יותר בתורה, ועד לחידוש בתורה.

והלואי שנזכה כבר להגיע לתענוג הנפלא שיהיה לעתיד לבוא,

כש"תורה חדשה מאתי תצא" – פנימיות התורה,

טעמי התורה שהם בחינת התענוג שבתורה.

ויהיו "שמים חדשים וארץ חדשה" –

שאז תתגלה בחינת היחידה שבכל העולם כולו. יתגלה יחידו של עולם.

כל עם ישראל יתאחדו באמת ובשלימות

גם מצד עצם הנשמה בחינת היחידה, שאצל כל עם ישראל היא בשווה.

ואז נהיה כולנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בגילוי.

וכבר עכשיו אנו כמו כהנים היכולים לברך (וכבר מברכים בברכות השחר)

את כל עם ישראל בברכת כהנים.

מאחר שהקב"ה מייפה את כוחם של אהרון ובניו לברך את ישראל –

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם", (יש בזה נתינת כח לכל יהודי שהוא כבן אהרון):

יברכך ה' וישמרך (ברכה שבטבע ובסדר השתלשלות – יברכך בממון וישמרך מן המזיקין).

יאר ה' פניו אליך ויחונך (לשון חן למעלה ממדידה והגבלה, למעלה מהתעוררות מלמטה).

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (נשיאת פנים שלמעלה מ"ויחונך").

והקב"ה בעצמו מוסיף עוד שתי ברכות:

"ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם",

"ושמו את שמי" הוא השם המיוחד, המשכה ממקום נעלה ביותר.

ואכן הברכות מגיעות ממקום עליון ביותר,

"תברכו" אותיות "בכתרו". הברכה היא מבחינת הכתר – מלמעלה למטה.

אמנם יש מעלה בתפילה שאין בברכה, כי היא ממשיכה רצון חדש,

אך מעלת ברכת כהנים, הנעלית משאר הברכות, יש בה גם מעלת התפילה.

וכברוכים ומבורכים לאחר שהתברכנו בכל הברכות,

נמשיך בעבודת ה' בתורה ותפילה ומעשים טובים בשמחה ובטוב לבב,

וניפגש בבית המקדש השלישי בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.