פרשת במדבר – שבת המכינה לקבלת התורה

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ח אייר ה׳תשע״ג
הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".
מאת שולמית שמידע
שחף

 

בשבת פרשת "במדבר" זו המכינה אותנו לחג השבועות,

ראוי לעשות הכנות מיוחדות לקבלת התורה,

דוגמת עם ישראל בצאתו ממצרים…

עם ישראל יוצא ממצרים כדי לקבל את התורה.

ולכן מיד שיוצאים ישראל ממצרים הם בציפייה והשתוקקות עצומה לקבלת התורה.

וסופרים כל יום המקרב אותם ליום המיוחל – זמן מתן תורתנו,

ובכל יום התשוקה הולכת וגוברת.

בראש חודש סיון מגיע עם ישראל למקום, שבו הם עומדים לקבל את התורה.

"בחודש השלישי… באו מדבר סיני" –

לכן בראש חודש סיון רמת הציפיה והתשוקה לקבלת התורה גואה ועולה.

ודוקא שם קורה דבר פלא מיוחד –

"ויחן שם ישראל" – "ויחן" לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד.

כל עם ישראל – ממשה רבינו ועד לפשוטי העם מאוחדים בתכלית,

כאחדות אברי האדם על ידי הלב,

[כי כמו שעל ידי התפשטות החיות מהלב לכל האברים, הם מתאחדים להיות כאחד,

כך על ידי התקשרות ודביקות נשמות ישראל בה' הן מקושרות ודבוקות זו בזו כאחד].

אחדות כזו היא דבר נעלה יותר מיציאת מצרים…

ועד כדי כך שהיינו מסתפקים בזה… טרם  קבלת התורה…

וכלשון ההגדה של פסח: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו".

בב' סיון לאחר שקרבנו ה' להר סיני,

התחיל משה להתעסק עם עם ישראל בעניין קבלת התורה,

ואמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש",

על דרך "תמליכוני עליכם" שבתפילת ראש השנה.

עד לה' בסיון בו מביע עם ישראל את רצונו ונכונותו לקבל עול מלכות שמים ועול מצוות.

כידוע, קודם מתן תורה לעם ישראל, פנה הקב"ה לכל אומה ולשון

ושאל אותם: רצונכם לקבל את התורה?…

וכולם השיבו בשאלה: מה כתוב בה?… למה זה מחייב?…

וכשראו שאין זה מתאים לטבעם ורצונם השיבו פניו ריקם.

לא כן עם ישראל, כשהקב"ה מבקש לתת להם חמדה גנוזה,

אפילו שעדיין לא ראו אותה ולא ידעו בדיוק מה טיבה,

בטחו בה' וסמכו עליו והשיבו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה:

"כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר.

עם שסומך על בוראו ומקבל עולו באהבה רבה וביראת הרוממות,

והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל,

ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"…

וקורא לה: "בואי כלה"… –

ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה "בתי"… שהיא בבחינת מקבל,

ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

זהו שכר ענווה וביטול כשהם בשיאם,

כשיהודי מתבטל לה' ומרגיש שכל מציאותו הוא עבד לה',

"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" – רצוני לעשות רצונו כעבד,

הוא נעשה מלך… שנעשה דבר אחד עם מציאות המלך – "עבד מלך – מלך".

כשמגיע לשיא הענוה לשיא הביטול: "תפילה לעני כי יעטוף",

אז "לפני ה' ישפוך שיחו" – שמדבר עם ה' בעצמו דוקא.

בזכות ביטולו וענוותנותו מגיע לרצון המלך עד עצם המלך וזוכה לגילויים נעלים.

על ידי שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" נגלה עליהם מלך מלכי המלכים במתן תורה.

על ידי הביטול המוחלט לאין סוף בעל הרצון נפעל "אנכי ה' אלוקיך",

שאז נתגלה הקב"ה בכל עצמותו בראיה חושיית.

בזה בעצם התגלתה מעלת נשמות ישראל שעלו במחשבה.

שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר אפילו לתורה ומצוות.

וכמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמות ישראל נמשכו ממחשבת ה' וחכמתו,

שהוא וחכמתו אחד.

נשמות ישראל, שורשן בבעל הרצון שלמעלה מכל הרצונות,

נשמות ישראל, מושרשים בעצם שלמעלה מכל הגילויים,

וגם כשירדו למטה, שאז הם כ"ברא כרעא דאבוה" (הבן הוא רגל אביו),

נשאר הקשר המיוחד ביניהם לבין הקב"ה ומשפיע על אופן עבודתם,

שהם בביטול לבעל הרצון, ומקדימים "נעשה" ל"נשמע".

בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" באו ששים ריבוא של מלאכי השרת,

וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע,

ועל ידי שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" פעלו גם את ההכתרה למעלה,

שגם עם ישראל שם כתר לאביו שבשמים –

זוהי שמחת המלך ביום חתונתו ששמח "בעטרה שעיטרה לו אמו".

שהקב"ה משתוקק להכתרה על ידי נשמות ישראל.

הכתרת מלכו של עולם היא על ידי כל עם ישראל ביחד,

וכל אחד מהם לחוד.

וכמו שהמלך מבקש בראש השנה "תמליכוני עליכם",

שאז ממליכים את הקב"ה בקול גשמי של שופר המרעיד את הלבבות,

ועל ידי זה מתמלא הקב"ה רצון למלוך על העולם כולו –

כך במתן תורה נעשית הכתרת הקב"ה למלך על ישראל.

עם ישראל "עטרותיהם בראשיהם" והקב"ה ב"עטרה שעיטרה לו אמו"

מוכנים למתן תורה.

ו' בסיון – יום מתן תורה וקבלת התורה (חג השבועות),

הוא יום חתונתו ויום שמחת לבו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ביום זה יוצאות "בנות ציון" ונפגשות פנים אל פנים עם המלך שהשלום שלו,

ובחיבה יתירה מקדש הקב"ה את כנסת ישראל במתנת קידושין יקרה,

בחמדה שהיתה שמורה וגנוזה אצלו – היא התורה.

ובמתנת קידושין זו היא מקודשת לו עולמית –

"וארסתיך לי לעולם… וארסתיך לי באמונה, וידעת את ה'".

במתן תורה מתמלאת ונשלמת תכלית הבריאה,

שהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל.

וכשתכלית הבריאה ומטרתה מתבהרים יש שלוה… יש מנוחה…

על ידי התורה נוצרת אחדות בין הגוף לנפש, בין האדם לבוראו ובין האדם לסביבתו,

ואז יש לא רק מנוחת הנפש אלא גם מנוחת הגוף,

מנוחה המשפיעה על העולם כולו.

תכלית ושלימות המנוחה תהיה בשלימות קיום התורה ומצוותיה על ידי כל עם ישראל,

כשגם כל אומות העולם יקיימו שבע מצוות בני נח.

"וירד ה' על הר סיני" – על כסא הכבוד שלו.

שירדו עמו שנים ועשרים אלף של מלאכי השרת,

כך שכל אחד מישראל ראה בעיני בשר "מעשה מרכבה" בשלימות ובגילוי,

(עד כדי כך  שערב רב השתמשו בראיית "פני שור שבמרכבה" לעשיית העגל).

במתן תורה הקב"ה מתגלה יחד עם המרכבה העליונה, מתגלה פנימיות התורה.

מתן תורה התחיל בגילוי פנימיות התורה דוקא ובאופן של ראייה –

"וכל העם רואים את הקולות"…

אמנם בגלוי שמעו רק את עשרת הדברות… אך בעשרת הדברות נכללת כל התורה כולה.

וכמו בתורה שבכתב, שבה הרצון העליון המלובש בתרי"ג מצוות

נשאר מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא על ידי תורה שבעל פה –

כך בעשרת הדברות, שבהם נאמרו בגלוי רק תר"ך אותיות בלבד,

כלולים כל ענייני התורה, כולל ענייני נגלה (הלכות),

שלא נאמרו בפירוש ובגילוי גם לא באופן של שמיעה בלבד, כי אם בהעלם ובהתכללות.

אמנם בסדר הלימוד הרגיל מקדימים ללמוד נגלה דתורה ורק אחר כך פנימיות התורה,

אלא שבמתן תורה, שאז התגלתה התורה בפעם הראשונה,

היה צריך "שטורעם" מיוחד.

כמו שלתינוק המתחיל ללמוד ב"חדר", נותנים מתנות מיוחדות וזורקים עליו סוכריות,

כדי לחבב עליו את הלימוד, (כי כל ההתחלות קשות).

[ומסופר על אדמור הרש"ב כשנכנס ל"חדר" זרק לו סבו הצמח צדק סוכריות,

באומרו שהמלאך מיכאל זורקם,

ומגודל החביבות שבהן, הרבי הרש"ב לא אכלם אלא שמרם] –

כך במתן תורה התגלו סודות התורה קודם גילוי ההלכות,

אם כי ממתן תורה והלאה צריך להקדים ללמוד נגלה לפני לימוד פנימיות התורה.

מתן תורה היה פעם אחת בלבד,

אבל כל שנה אנו מתכוננים לקבלת התורה כמו בפעם הראשונה בשמחה ובפנימיות,

ובאופן דמוסיף והולך ביתר שאת וביתר עז.

גם הנשים צריכות להתכונן לקבלת התורה, ואדרבה נשים קודמות,

כמו שבמתן תורה הקדים הקב"ה את הנשים:

"כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים"

ורק אחר כך: "ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים".

ועכשיו בדורנו דור עקבתא דמשיחא לאחר שטעמנו קצת מפנימיות התורה,

לאחר שטעמנו מתורתו של משיח, אנו מצפים גם לשלימות גילוי פנימיות התורה,

שהרי "תורה שלמד אדם בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח" (קוהלת רבה),

אנו מצפים ל"תורה חדשה מאתי תצא" (ויקרא רבה)…

"תורה חדשה מאתי תצא" – הכיצד?

הרי התורה היא חכמתו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד,

וכשם שאין בה' שינוי, כך אין שינוי בתורתו – "חוקת עולם לדורותיכם!"

ואחד משלושה עשר עיקרים הוא: "התורה הזאת לא תהיה מוחלפת"…

אמנם כן, לא יהיה שינוי בתורה, ח"ו.

אלא שיתגלו על ידי המלך המשיח דברים סתומים ונעלמים כל כך,

עד שבעינינו ייראו כחדשים.

שמובטחים אנו מאתו ית' שיופיע עלינו לבאר לנו סוד טעמיה ומסתר צפונותיה.

שהתורה היא ה"קוד" של הבריאה – הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם.

ופנימיות התורה היא ה"קוד" של הגאולה.

תורתו של משיח נותנת כח ופתיחה לימות המשיח,

שאז יהיו שמים חדשים וארץ חדשה.

משיח ילמד את כל העם פנימיות התורה, וגם יהיה חידוש בהלכות התורה.

לעתיד לבוא יעשה הקב"ה קניגיא לצדיקים.

"בהמות נותץ ללויתן בקרנותיו וקורעו, ולוייתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו"…

[שור הבר הוא סמל לצדיק מעלמא דאתגליא, שמעולם היבשה, השייך לענייני העולם.

בניגוד לצדיק מעלמא דאתכסיא שמעולם המים,

שבדומה לנבראי המים, שאין להם מציאות נרגשת, כי חשים את מקור חיותם,

כך לצדיקים אלה אין מציאות נרגשת].

נשאלת השאלה: אם הלויתן ישחט בסנפיריו את שור הבר.

הרי אין זה תואם את הלכות שחיטה?…

והרי שנינו: "הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין,

חוץ ממגל קציר והמגרה והשיניים מפני שהם חונקין…

אלא שלקב"ה תשובה על כך והיא: "תורה חדשה מאתי תצא".

אמנם חידושים בתורה הוא עניין עתיק יומין.

התורה מתחדשת מדור לדור.

ומי לנו גדול מרבי עקיבא שחידש חידושים בתורה,

עד ששאל משה רבינו את הקב"ה:

אם יש לך תלמיד חכם גדול כזה, למה ניתנה תורה על ידי ולא על ידו?

אף על פי כן, החידושים שבתורתו של משיח שונים באופן מהותי מכל החידושים הקודמים.

ההבדל בין חידושי התורה שבכל הדורות לבין תורתו של משיח,

דומה להבדל שבין "אש גחלת" ל"צור חלמיש".

אש גחלת אינה ניכרת, אולם על ידי נענוע או נפנוף מסויים,

ניתן להוציא ממנה אש גלויה, (לכן זה אסור בשבת) –

זהו "העלם שישנו במציאות".

לעומת זאת, צור החלמיש הוא אבן אש, שאפשר להשרותה במים מבלי שיחול בה שינוי.

וכדי להוציא ממנה אש צריך להכות בה.

זהו "העלם שאינו במציאות".

משה רבינו היכה בסלע, כי רצה לתת לעם ישראל כח להוציא סתום ונעלם.

בזכות זה התחדשו הפלפולים שבתורה – "העלם שישנו במציאות".

ובזכות זה גם מתחדשת תורתו של משיח – תורה חדשה מאתי תצא

"העלם שאינו במציאות".

בכל הדורות היו חידושי תורה בבחינת "העלם שישנו במציאות".

חידושי תורה בזמן הזה הם על ידי יגיעה בשכל מוגבל של תלמיד ותיק.

אולם המשיח בכח האלוקי האדיר והמיוחד שבו יגלה בתורה דברים,

שהיו ב"העלם שאינו במציאות", ושלא בערך לשכלו של אדם כאן למטה.

ומפני היותם נעלמים כל כך,

ממילא זוהי "תורה חדשה", או לפחות תיראה כ"תורה חדשה",

אם כי גם חידושי המשיח, כמובן, לא יסתרו את ההלכה, שהתורה לא תהיה מוחלפת.

משיח יהיה נביא קרוב למשה, וחכם יותר משלמה.

["נביא" ו"חכם" הם שני דברים בעלי תכונות הפוכות, עד שנאמר: חכם עדיף מנביא].

נביא מגלה דברים בעלי עצמה רבה, אך אינו רשאי לפסוק הלכות, כי התורה לא בשמים היא.

ואמנם ה' יגלה למשיח את החידושים שבתורה בדרך של נבואה,

"העלם שאינו במציאות".

משיח לא יבוא לסנהדרין כנביא, שאז לא ישמעו לו.

אלא לאחר שדברי הנבואה יתלבשו בשכלו האנושי, הוא ישכנע את הסנהדרין לפסוק כמוהו.

זהו סוד הגאולה – משיח יקח את הנבואה שהיא דבר נעלה ביותר,

ויוריד אותה לדבר הנמוך ביותר, הוא השכל.

משיח ילמד את כל העם שיהיו חכמים גדולים

ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם,

עד שגם הדברים הנעלים והסתומים ביותר שב"תורה חדשה"

יהיו מושגים וחדורים בשכל האדם.

ולגבי שחיטה מיוחדת זו של הלויתן – ברור שדיני שחיטה שבתורה אינם מכוונים לזה.

וגם אין זו הוראת שעה ואין זה חידוש תורה שעל ידי תלמיד ותיק,

זהו חידוש של הקב"ה בעצמו, ואף על פי כן, אין זה בכלל "לא בשמים היא".

וכאמור, משיח ילמד זאת בבית הדין הגדול בירושלים וזה יתקבל על ידי הסנהדרין,

שילמדו תורה בדרגה נעלית ביותר שלא בערך ללימוד של הזמן הזה.

בשבת פרשת "במדבר" המכינה אותנו לחג מתן תורה,

אנו עומדים הכן לקבל פני משיח צדקנו,

ושואפים ללמוד תורה מפיו – דרגה נעלית ביותר בלימוד התורה,

עד ל"תורה חדשה מאתי תצא".

יהי רצון שתיכף ומיד ממש יתגלה משיח צדקנו,

ונזכה לקבלת התורה על כל רבדיה בפנימיות ובשמחה!

פרסום תגובה חדשה

test email