גדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש, שהסתופפו בצל אור השלהבת הגדול,  חברים ואוהבים בלב ונפש היו. לא ייפלא אפוא, שבאחד הימים, כשנודע להם כי בנו של אחד מהם יצא לתרבות רעה, נעצבו אל לבם. צרתו של חברם הייתה דאגתם. חיפשו אפוא דרכים להשיבו אל הדרך הישר העולה בית ה' יתברך.

ברי הדבר, כי אביו של הנער, מתלמידי המגיד, עשה כל אשר ביכולתו כדי להשיב את בנו למוטב. בגדלות רוחו השקיע בכך מאמצים כבירים, אך לבו של הנער נאטם. ערלת הלב כיסתה את רגשותיו, והוא לא האזין להפצרותיו של האב, גם לא לנטפי מילותיו שביקשו לחברו שוב לשורש נשמתו.

משראו תלמידי המגיד בכך, הבינו כי יש לעשות דבר מה חריג ושונה כדי לזעזע את נשמתו של הנער, אך לא ידעו איך וכיצד. לאחר מחשבות ודיונים, החליטו להטיל חרם על הנער, בתקווה שבכך יהיה די כדי להחזירו למוטב. מדובר היה בעונש נורא ואיום; רק פעמים מעטות נהגו כך. אולם דומה כי לא הייתה בררה אחרת. אף על פי כן, חששו שמא יזיקו יותר מאשר יועילו, ועונש זה ידחה את נשמת הבחור לנצח מדרכה של תורה ויהדות לבלי שוב. נמנו וגמרו אפוא להיכנס אל הרב המגיד ולשאול את פי קדשו, לדעת את הדרך אשר יילכון בה. שלחו אפוא את אחד התלמידים להיכנס אל הקודש פנימה ולשאול את פי המגיד.

התעגמו פניו של המגיד בצרת תלמידו, וחריצים של מחשבה עמוקה נחרשו במצחו הזך. לבסוף הרים את עיניו הטובות, ואמר בשקט: "הלילה בחצות אעלה למעלה, ואשאל".

לא היה צריך התלמיד – שאף הוא היה לימים מנהיג לאלפים – לשאול יותר מדי. הבין כי הרבי יעשה 'עליית נשמה' וישאל את מי שישאל. אין תשובה טובה מזו.

למחרת התייצב התלמיד בפני הרבי, וזה השיב: "נאמר לי כי בעניין זה יש להתייעץ עם זלמנ'יו ולשמוע את חוות דעתו", אמר והתכוון לצעיר תלמידיו הלא הוא רבי שניאור זלמן, בעל התניא, החג והגאולה.

נגשו אפוא התלמידים אל רבינו הזקן, הציגו בפניו את העניין ושאלו את פיו. נתהרהר רבינו לדקות ארוכות, והשיב בפקחות:

"עצה יש לי בעבורכם. אמנם תתאספו עשרה מכם ותטילו חרם על הבחור, אולם בשעה שתאמרו את המילה ח-ר-ם, תכוונו על המילה כ-ר-ם, ולא חלילה חרם של ממש; ובלבכם תייחדו טוהר של מחשבה, כי ה' יערה עליו רוח ממרום ויכניסו בחזרה לכרם בית ישראל, ושארית ישראל לא יעשו עוולה. אולם הוא עצמו לא יידע מכך, וכשיחשוב שמטילים עליו חרם, ייבהל וישוב מדרכו הקלוקלת".

הרעיון הפיקחי מצא חן בעיני החבריא קדישא. גם יזעזעו את הצעיר וגם יימנעו מלהשתמש בעונש הנורא של חרם. שבו אפוא אל המגיד ממעזריטש וסיפרו לו דברים כהווייתם.

חלשה דעתו של הרב המגיד – כיצד הוא, המנהיג, לא חשב על רעיון כה פשוט שפותר את בעיית החרם. ובכלל, מדוע שלחו אותו משמים לקבל את הפתרון דווקא אל צעיר התלמידים, ומדוע הפתרון לא נמצא אצלו, מנהיג עדת החסידים, ממלא מקומו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש אשר צריך לדעת ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד, באשר יהיה.

חשב המגיד שמא יש בכך רמז משמים כי הגיעה העת להעביר את המנהיגות והנשיאות של עדת החסידות אל התלמיד הצעיר זלמנ'יו, ומכאן ואילך, הוא אשר יצא ואשר יבוא לפני העדה וינהיגה כדת.

באותו הלילה שוב עשה הרב המגיד עליית נשמה, והגיע אל היכלות טוהר שמימיים, ושאל את מי ששאל, האם עליו להעביר את מנהיגות עדת החסידים לידי רבי שניאור זלמן תלמידו? נענו ואמרו לו כי גם שאלה זו עליו לשאול את זלמנ'יו עצמו, והוא אשר יענה לו כדת.

שעות ספורות לאחר מכן, נקרא רבי שניאור זלמן לחדרו של הרב המגיד הקדוש. בדחילו וברחימו עמד לפני מורו ורבו, מופתע מדוע ועל מה נקרא אל הקודש פנימה בפתע פתאום בלי הכנה מוקדמת. הביט בו המגיד בעיניו הטובות, וסיפר לפניו השתלשלות הדברים כהווייתם, על כך שחשב להעביר לו את שרביט ההנהגה. אלא שכששאל על כך בשמים, השיבו לו לשאול את פי תלמידו.

נרעש רבי שניאור זלמן מעצם המחשבה כי ימלא את מקומו של הרבי, ונפל מתעלף.

לאחר שהקיצוהו, נענה ואמר למגיד: "רבינו, אין בכך שום שאלה. בוודאי שהמנהיגות צריכה להישאר אצל מורנו הצדיק, שינהיגנו עד ביאת ינון בקרוב ממש".

"אם כן, מדוע דווקא אצלך נפלה המחשבה הנכונה לגבי הנער?" הוסיף הרב המגיד להקשות.

נענה אדמו"ר הזקן: "משום שאתם הנכם משה שבדור, ומשה שבדור הינו אמת ותורתו אמת, ובדרגת אמת זו אין מקום לחשוב על 'קונצים' שאינם אמת בטהרתה. מה שאין כן אני…"