יום ראשון י״ז טבת ה׳תשע״ג

 

א

 

ר' יחזקאל, מחסידי אדמו"ר הזקן, בעל הבית בעמיו היה. הוא היה אמיד בזכות כמה עסקים קטנים שעשה עם פיוטר גורצ'אקוב, פריץ המחוז באיזור מגוריו. הוא קיבל את זכות החכירה של בית המרזח, אסמי התבואה ותחנת הקמח המקומית. בין לבין גם שלח ידו בעסקים שונים מן הצד שהכניסו לכיסו עוד אי-אלו רובלים חודשיים.

 

מדי פעם היה ר' יחזקאל נוסע לליאזנא, אל מקום משכנו של רבינו הזקן בעל התניא; שומע מאמרי חסידות, נכנס ליחידות, מתחזק ומתעצם באמונתו ובחב"דיותו, וחוזר לביתו, משתדל במעשיו לעשות לו ית' דירה בתחתונים, כמנהג בעלי הבתים…

 

יום אחד ניגש אליו פיוטר גורצ'אקוב הפריץ.

 

"וואזקאל", קרא לו הפריץ בעגה רוסית, והניח יד כבדה על כתפו, מעשה ידידות, "הן ידידים וותיקים אנחנו. יודע אתה שמזה שנים רבות אני נוטה לך חסד, ומחכיר לך את רכושי".

 

ר' יחזקאל החסיד נענע בראשו. הוא הבין כי אין אלו אלא דברי הקדמה לקראת ההמשך, ולבו החסיר פעימה. המשך דבריו של הפריץ אכן לא איחרו להגיע: "זקוק אני להלוואה דחופה", הוסיף, "ומוכן אני להחזירו לך בריבית של 15 אחוז".

 

הביט ר' יחזקאל בפריץ, מנענע בראשו לאות הבנה. הוא חש כי הפריץ לא מותיר בידו ברירה, ורק ציפה בלב הולם לשמוע את גובה סכום ההלוואה הנדרשת. הפריץ חכך בדעתו, ואז פלט במהירות:

 

"זקוק אני לחמישים אלף רובל טבין ותקילין, למשך שנה!"

 

לבו של החסיד קפא באימה. מעולם לא החזיק בידו סכום דמיוני שכזה, כאשר כל הכנסותיו החודשיות לא הגיעו אלא כדי 400 רובל, ובימים טובים אף לחמש-מאות רובל, ותו לא.

 

ר' יחזקאל חייך במבוכה: "מאיפה אוכל להשיג סכום עתק שכזה?" שאל, "מעולם לא ראיתי הון עתק שכזה".

 

"אה", חבט הפריץ על כתפו בידידות מעושה, "הן יש לך חברים יהודים, והם יוכלו להלוות לך בקלות סכום שכזה. הרי עשירים אתם היהודים…" הפריץ רכן לעבר אוזנו והמתיק סוד: "אגלה לך את סודי. אני זקוק לכסף זה כדי לשלם לממשלת הצאר ירום הודו לקראת העלאה במעמדי. בקרוב צפוי אני להיות אחד הפקידים הבכירים בפטרבורג הבירה. במעמדי הזה אהיה בעל השפעה, ואוכל להטיב עמכם היהודים…" הרמז ששלח הפריץ היה עבה ממותנו, ומחוור כל צרכו.

 

כשראה ר' יחזקאל כי ברירה רבה לא נותרה בידו, ואף פן ציבורי יש בזה, מיהר לנסוע לליאזנא, אל רבינו הזקן, כדי לשמוע את דבריו ולקבל עצתו. להפתעתו השיב לו אדמו"ר הזקן בחיוב, והורה לו לקחת הלוואות מפה ומשם, ולהלוות לפריץ את הסכום הנדרש.

 

כעת ידע ר' יחזקאל כי הדברים נתונים בידים בטוחות, ואם זכה לקבל את ברכתו של הרבי, הרי לבו יכול להיות שקט ורגוע. הוא מיהר לכמה נגידים שהכיר, חלקם עשו עמו עסקים, והלווה את הסכום הנדרש עבור הפריץ. זה האחרון חתם לו על שטר הלוואה, עם התחייבות להחזיר את סכום הכסף עד תום שנה, בתוספת 15 אחוז ריבית, כפי המובטח.

 

ב

 

אחד-עשר חודשים חלפו מאז ניתנה ההלוואה. הראשון שדאג לשלוח שלוחים לר' יחזקאל להזכירו כי בעוד שלושים יום עליו להחזיר את סכום ההלוואה, היה ר' נחום הנגיד, מעסקי היערות. "אל דאגה", שלח לו ר' יחזקאל בחזרה, "אדאג לשלם לך את כל הסכום במועד שנקבע".

 

השני היה פייבל זלמנ'ס, האחראי על תחנות הקמח בכל האיזור. ר' יחזקאל דאג להרגיע גם אותו, ושלח לו כי בתום השנה, ישלח לו את כספו בחזרה טבין ותקילין עד הפרוטה האחרונה.

 

כך השיב גם לשאר המלווים שדחקו בו ובהם יצחק-פייביש החוכר, שרגא היערן, ושאר המלווים.

 

ר' יחזקאל שעקב כל העת אחר הנעשה עם פיוטר גורצ'אקוב הפריץ; הוא ידע כי זה מכבר העלוהו בדרגא, כפי שסיפר, וכיום הוא אחד הפקידים הבכירים בפטרבורג הבירה, בממלכתו של הצאר, ובעל השפעה על מליוני אזרחיה של רוסיה הגדולה. 'איש כזה בוודאי לא יתקשה להחזיר את ההלוואה העצומה שנטל', הרהר לעצמו ר' יחזקאל ברגיעת הנפש.

 

ימים אחדים לפני מועד הפרעון, יצא ר' יחזקאל לפטרבורג הבירה, שם התעתד לפגוש את מיודעו מלפנים ולקבל את כספו בחזרה. חיש קל נודע לו על מקום המצאו של פיוטר גורצ'אקוב, בבניין משרדי המלכות הראשי.

 

כשהגיע למקום הנכון, ביקש ממזכירתו לקבוע לו פגישה עם הפקיד, ומסר לה את שמו ומקום מגוריו. כעבור רגעים אחדים שבה אליו והורתה לו להמתין עד שיקרא אל חדרו של גורצ'אקוב. 'הנה כי כן, הדברים מתנהלים כמצופה', חשב לעצמו ר' יחזקאל בסיפוק פנימי. הן כל העת קינן בו החשש שמא בכל זאת ברגע האחרון יחזור בו הפריץ מהתחייבותו הכספית – שהרי מכיר הוא היטב בטבעם ויושרם של הפריצים מקדמת דנא, ובפרט בענייני כספים…

 

שעות ארוכות המתין ר' יחזקאל לפגישה עם פיוטר גורצ'אקוב. בשלב מסויים הבחין בו יוצא מלשכתו ופוסע במהירות בפרוזדור. הוא רצה לקום ולגשת אליו, אך גורצ'אקוב פסע במהירות רבה, מבלי שים לב אליו. ר' יחזקאל תהה האם עשה עצמו כמי שאינו רואהו, או שמא נחפז לדרכו או טרוד היה בהרהוריו, עד שלא שם לבו אליו.

 

שעה קלה לאחר מכן, ניגשו אליו לפתע שני חיילים גברתנים, חמורי סבר, ושאלוהו לשמו. כשהשיב להם, הורו לו לבוא עמם. בטרם הספיק לפצות את פיו ולהודיע להם כי הוא מוזמן לפגישה עם פיוטר גורצ'אקוב הבכיר, כבלו הללו את ידיו ונטלוהו עמם אל מרתפי הבניין. מלבד בירור שמו, לא החליפו אף לא מילה, ולא טרחו להסביר לו על מה ומדוע נאסר. כשניסה לזעוק זעקת הצלה, קיבל מהלומה גסה על פניו, כך הבין עד מהרה כי קולו כקול קורא במדבר, ויפה לו השתיקה בעת הזאת…

 

למחרת, השכם בבוקר, פתחו שלושה חיילים את דלת תאו, ובכח הזרוע הוטח לתוך העגלה השחורה. הוא נשא את ראשו מרצפת העגלה המזוהמת בבוץ, וראה לחרדתו חבורת פושעים ורוצחים, אנשי דלא מעלי, אשר די היה בסבר פניהם המגושם כדי להטיל אימה. דלת העגלה הוגפה אחריו, כאשר מבחוץ עמדו ארבעה שומרים, בארבעת פינות העגלה, חמושים בחרבות וסכינים.

 

העגלה יצאה לדרכה, לדרך לא נודעת, כאשר שני סוסים פוסעים לאיטם, מובילים אחריהם את חבורת הפושעים והחיילים.

 

רק לאחר ימים ארוכים של נסיעה, נודע לר' יחזקאל, כמו לשאר הפושעים, כי העגלה עושה דרכה לסיביר, שם עתידים לשבצם במחנות לעבודת פרך.

 

לא היה גבול לסבלו של ר' יחזקאל באותם ימי נסיעה מפרכת. לא די שהוטל בין פושעים אלה, הרי שבקושי זכה ללחם צר ומים לחץ. רק פעמיים ביום הורשו האסירים לרדת מן המרכבה תחת עינם הפקוחה של השומרים, כדי לעשות צרכיהם בשדה. כל העת לא פסק מלחשוב על בני ביתו שבוודאי תמהים לפשר התמהמהותו, על חבריו, על מלווי הכספים הממתינים לו – ובעיקר על הרבי, רבינו הזקן.

 

עיקר ייסוריו היו בלילה, כאשר עגלה חנתה בצד הדרך, והוא, כמו שאר הנוסעים, נאלץ לישון תחת כיפת השמיים, בכפור צורב, ללא כיסוי, נתון לחסדי הרוח הצולפת, תחת עיניהם הבולשות של החיילים.

 

ג

 

רק לאחר חמישה שבועות הגיעו סוף סוף לסיביר. כבר נדמה היה לו שיפה עבודת הפרך בסיביר מאשר טלטולי הדרך המרפטים את הגוף ומטלטלים את הנפש עד זיבולא בתרייתא.

 

סוף סוף עצרה העגלה, וכולם הצטוו לרדת בשורה עורפית.

 

הקצין שניצב בפניהם בבגדיו ההדורים, הקרין סמכות ויהירות. ניכר היה כי הנו בעל דרגה בכירה. הוא החל לקרוא בשמותם בזה אחר זה, ולאחר שווידא כי כולם נמצאים, אכן חתם על מסמך קבלת "הבעלות" על האסירים. האסירים הובלו על ידי החיילים אל משרדי הממשלה המקומיים, שם נקבע לכל אחד מקום עבודה ומקום לינה למשך שנות המאסר הבאות.

 

גם ר' יחזקאל עמד בשורה והמתין לתורו. יהודי צנום וחלש היה, ועל כן הגויים הפושעים דחקו אותו ממקומו, והקדימו אותו, בחשבם כי כל המקדים יזכה במקום טוב יותר. שעות ארוכות אפוא עמד מושפל ונדכא בהמתנה לתורו.

 

כשזה סוף סוף הגיע, הורו לו כי הפקידים סיימו את עבודתם להיום, ורק למחרת בבוקר יקבל סידור למקום עבודה ולינה.

 

כל אותו לילה נותר ר' יחזקאל מחוץ לבניין, חשוף לרוח המקפיאה שצלפה בו כבמחטים, ממתין בקוצר רוח לאור ראשון של בוקר, כאשר השחר יעלה ויפציע.

 

עם שחר התאספו שוב כל האסירים מאמש, כדי לקבל סופית מספר רשיון אסיר, ותעודה המעידה על מעמדו של האסיר – תמורתה יכולים היו לקבל מנת לחם ומרק דלוח חלף יום עבודה מפרך.

 

הקצין הבכיר שהופיע בפניהם אמש, הופיע גם היום. נעליו מצוחצחות, מדיו מגוהצים בדייקנות, ועיניו קפדניות עד אימה.

 

שוב נעמדו הכל בשורה רוחבית, כאשר הקצין הכריז את שמותיהם. עם תום הקריאה, חכך בקולו רגע, כמו בורר את מילותיו, ואז בפרץ של הפתעה רבתי אמר לכולם כי הנם משוחררים ויכולים לשוב לביתם! – – –

 

בתחילה נדמה היה להם כי האיש מהתל בהם, אך ארשת פניו הרצינית של הקצין העידה כי הוא מתכוון לכל מילה שיצאה מפיו. כשראה את הבעת אי-האמון שעל פני כולם, וכי איש מהם לא זז ממקומו מחשש למלכודת, סיפר כי אמש ארע מקרה מיוחד עם אשת הצאר, כאשר נסעה לטיול במרכבה המלכותית סמוך לנהר הניווה שבפטרבורג. לפתע צנפו סוסי המלכות בקול גדול, ומיד החלו להשתולל ולדהור במהירות לעבר מי הניווה. רק בשניה האחרונה הצליח הרכב המלכותי לרסן את הסוסים המשתוללים, כאשר רגליהם הקדמיות כבר נוגעות במי הנהר…

 

עוד שעות ארוכות חלפו עד ששבה רוחה של הצארית. היא ידעה כי חייה ניצלו בנס מופלא, ורק כפסע היה בינה לבין המוות. היו אלו שעות של חסד, כאשר לבה התמלא ברגשות הכרת טובה, ובו במקום החליטה להשיב טובה לאנושות. היא הוציאה אפוא צו חנינה בהול לכל האסירים שהיו צריכים להיענש באותו יום – אם בעונש מוות, עבודת פרך או גלות. עוד הורה הצו המלכותי לשחרר את כולם לבתיהם באופן מיידי.

 

זו היתה הסיבה לשחרורם הפתאומי של קבוצת האסירים, שזה אך הגיעה לסיביר – אלא שבטרם שוחררו, נאמר להם כי שחרורם מותנה בכך שעליהם להיפגש עם הצארית באופן אישי, ולספר לה מה היה חטאם, על מה נאסרו ומה עונשם שנגזר עליהם.

 

כאשר הגיע תורו של ר' יחזקאל לגשת לפני המלכה, שאלה אותו לפשר חטאו.

 

ר' יחזקאל משך בכתפו באי-ידיעה. הוא סיפר לה את כל המאורע עם פיוטר גורצ'אקוב שעלה לגדולה; את סיפור ההלוואה על סכום העתק, ועל כך שהתחמק מלשלם את חובו. הוא הוסיף כי נדמה לו שגורצ'אקוב חפץ להתפטר ממנו כדי שלא ידרוש ממנו את כספי ההלוואה, וזה כל "חטאו".

 

סבר של חומרה עלה על פניה של המלכה. "היש לך הוכחה לאמיתות דבריך?" שאלה בתקיפות.

 

ר' יחזקאל שלף את שטר החוב עליו חתם הפריץ, והוסיף פרטים מדוייקים היכן ומתי היה מעמד החתימה.

 

כעס רב מילא את לבה של המלכה. בו במקום שלחה לקרוא אחר גורצ'אקוב, ובינתיים הורתה לר' יחזקאל לצאת מן החדר, ולהמתין עד שייקרא פנימה.

 

בחיל ובמורא התייצב פיוטר גורצ'אקוב לנוכח פני המלכה – תמה ולא מבין לכבוד מה זכה בביקור המלכותי הזה, מה גם שמעולם לא זכה להיכנס אל ארמון המלכות שהתנוסס לתפארה בלבה של פטרבורג. ללא שהיות וגינונים, הראתה לו הצארית את השטר, ושאלה אם הוא מזהה את החתימה. הדם אזל מפניו והוא החוויר באחת. רק בניע ראש הצליח לאשר כי אכן זוהי חתימתו.

 

"רמאי ונקלה", סיננה מבין שפתיה בחמת זעם כבושה.

 

בו במקום הורתה לו להביא את כל הכסף, כולל סך הריבית שהתחייב מראש. בלית-ברירה מיהר לביתו בליווי משמר מזויין של חיילים, ומיד כשהביא את הכסף, הודיעה לו על הדחה ממשרתו בתוספת אות קלון.

 

ר' יחזקאל צווה להיכנס, ולעיניו הנדהמות של פיוטר גורצ'אקוב שלשלה הצארית את סך הכסף העצום לידיו, כפי שהגיע לו…

 

ד

 

ר' יחזקאל לא נסע לביתו, אלא הקדים ונסע לליאזנא. המאורעות הקשים שתקפו אותו לאחרונה – החל מאי-אמינותו של הפריץ שקיבל את ההלוואה על פי הוראתו של אדמו"ר הזקן, ממשיך במאסר, השחרור הלא-צפוי והפגישה עם הצארית – טרדו את מנוחתו כליל, והוא חפץ להשיח את מר לבו לפני הרבי.

 

כשנכנס אל הקודש פנימה, לא יכול היה לפצות את פיו. רק הספיק לומר "למה הגיע לי ככה?" ומיד פרץ בבכי חסר מעצורים שטלטל את כל גופו.

 

נשא אליו רבינו הזקן עינים רכות ומנחמות. ניכר היה כי הרבי יודע בדיוק למה כוונתו… לאחר מחשבה קלה, נענה הרבי ואמר:

 

"כאשר באו אליכם בעלי החוב והזכירו אתכם על דבר החוב, עניתם כי לא ידאגו, ובסוף השנה תשלמו לכולם את כספם. אך שכחת כי ה' הוא מנהיג את העולם, והוא זן ומפרנס לכולם, והיה עליך לומר כי בעזרתו יתברך תחזיר את חובך!"

 

סבר של תוכחה נשמעה מקולו של אדמו"ר הזקן – אך בו בזמן פניו הקדושות האירו באור יקרות, משל טללי נחמה הוא מרעיף. "משמים גלגלו את סדר העניינים, כדי שתדע כי אף פעם לא ייתכן שייעשה דבר בלי עזרתו יתברך ויתעלה. ועל כן חובה תמיד לומר 'אם ירצה ה' יתברך', ואזי הוא ישלח את עזרתו וישועתו"…

 

 

 א

 

ר' יחזקאל, מחסידי אדמו"ר הזקן, בעל הבית בעמיו היה. הוא היה אמיד בזכות כמה עסקים קטנים שעשה עם פיוטר גורצ'אקוב, פריץ המחוז באיזור מגוריו. הוא קיבל את זכות החכירה של בית המרזח, אסמי התבואה ותחנת הקמח המקומית. בין לבין גם שלח ידו בעסקים שונים מן הצד שהכניסו לכיסו עוד אי-אלו רובלים חודשיים.

 

מדי פעם היה ר' יחזקאל נוסע לליאזנא, אל מקום משכנו של רבינו הזקן בעל התניא; שומע מאמרי חסידות, נכנס ליחידות, מתחזק ומתעצם באמונתו ובחב"דיותו, וחוזר לביתו, משתדל במעשיו לעשות לו ית' דירה בתחתונים, כמנהג בעלי הבתים…

 

יום אחד ניגש אליו פיוטר גורצ'אקוב הפריץ.

 

"וואזקאל", קרא לו הפריץ בעגה רוסית, והניח יד כבדה על כתפו, מעשה ידידות, "הן ידידים וותיקים אנחנו. יודע אתה שמזה שנים רבות אני נוטה לך חסד, ומחכיר לך את רכושי".

 

ר' יחזקאל החסיד נענע בראשו. הוא הבין כי אין אלו אלא דברי הקדמה לקראת ההמשך, ולבו החסיר פעימה. המשך דבריו של הפריץ אכן לא איחרו להגיע: "זקוק אני להלוואה דחופה", הוסיף, "ומוכן אני להחזירו לך בריבית של 15 אחוז".

 

הביט ר' יחזקאל בפריץ, מנענע בראשו לאות הבנה. הוא חש כי הפריץ לא מותיר בידו ברירה, ורק ציפה בלב הולם לשמוע את גובה סכום ההלוואה הנדרשת. הפריץ חכך בדעתו, ואז פלט במהירות:

 

"זקוק אני לחמישים אלף רובל טבין ותקילין, למשך שנה!"

 

לבו של החסיד קפא באימה. מעולם לא החזיק בידו סכום דמיוני שכזה, כאשר כל הכנסותיו החודשיות לא הגיעו אלא כדי 400 רובל, ובימים טובים אף לחמש-מאות רובל, ותו לא.

 

ר' יחזקאל חייך במבוכה: "מאיפה אוכל להשיג סכום עתק שכזה?" שאל, "מעולם לא ראיתי הון עתק שכזה".

 

"אה", חבט הפריץ על כתפו בידידות מעושה, "הן יש לך חברים יהודים, והם יוכלו להלוות לך בקלות סכום שכזה. הרי עשירים אתם היהודים…" הפריץ רכן לעבר אוזנו והמתיק סוד: "אגלה לך את סודי. אני זקוק לכסף זה כדי לשלם לממשלת הצאר ירום הודו לקראת העלאה במעמדי. בקרוב צפוי אני להיות אחד הפקידים הבכירים בפטרבורג הבירה. במעמדי הזה אהיה בעל השפעה, ואוכל להטיב עמכם היהודים…" הרמז ששלח הפריץ היה עבה ממותנו, ומחוור כל צרכו.

 

כשראה ר' יחזקאל כי ברירה רבה לא נותרה בידו, ואף פן ציבורי יש בזה, מיהר לנסוע לליאזנא, אל רבינו הזקן, כדי לשמוע את דבריו ולקבל עצתו. להפתעתו השיב לו אדמו"ר הזקן בחיוב, והורה לו לקחת הלוואות מפה ומשם, ולהלוות לפריץ את הסכום הנדרש.

 

כעת ידע ר' יחזקאל כי הדברים נתונים בידים בטוחות, ואם זכה לקבל את ברכתו של הרבי, הרי לבו יכול להיות שקט ורגוע. הוא מיהר לכמה נגידים שהכיר, חלקם עשו עמו עסקים, והלווה את הסכום הנדרש עבור הפריץ. זה האחרון חתם לו על שטר הלוואה, עם התחייבות להחזיר את סכום הכסף עד תום שנה, בתוספת 15 אחוז ריבית, כפי המובטח.

 

ב

 

אחד-עשר חודשים חלפו מאז ניתנה ההלוואה. הראשון שדאג לשלוח שלוחים לר' יחזקאל להזכירו כי בעוד שלושים יום עליו להחזיר את סכום ההלוואה, היה ר' נחום הנגיד, מעסקי היערות. "אל דאגה", שלח לו ר' יחזקאל בחזרה, "אדאג לשלם לך את כל הסכום במועד שנקבע".

 

השני היה פייבל זלמנ'ס, האחראי על תחנות הקמח בכל האיזור. ר' יחזקאל דאג להרגיע גם אותו, ושלח לו כי בתום השנה, ישלח לו את כספו בחזרה טבין ותקילין עד הפרוטה האחרונה.

 

כך השיב גם לשאר המלווים שדחקו בו ובהם יצחק-פייביש החוכר, שרגא היערן, ושאר המלווים.

 

ר' יחזקאל שעקב כל העת אחר הנעשה עם פיוטר גורצ'אקוב הפריץ; הוא ידע כי זה מכבר העלוהו בדרגא, כפי שסיפר, וכיום הוא אחד הפקידים הבכירים בפטרבורג הבירה, בממלכתו של הצאר, ובעל השפעה על מליוני אזרחיה של רוסיה הגדולה. 'איש כזה בוודאי לא יתקשה להחזיר את ההלוואה העצומה שנטל', הרהר לעצמו ר' יחזקאל ברגיעת הנפש.

 

ימים אחדים לפני מועד הפרעון, יצא ר' יחזקאל לפטרבורג הבירה, שם התעתד לפגוש את מיודעו מלפנים ולקבל את כספו בחזרה. חיש קל נודע לו על מקום המצאו של פיוטר גורצ'אקוב, בבניין משרדי המלכות הראשי.

 

כשהגיע למקום הנכון, ביקש ממזכירתו לקבוע לו פגישה עם הפקיד, ומסר לה את שמו ומקום מגוריו. כעבור רגעים אחדים שבה אליו והורתה לו להמתין עד שיקרא אל חדרו של גורצ'אקוב. 'הנה כי כן, הדברים מתנהלים כמצופה', חשב לעצמו ר' יחזקאל בסיפוק פנימי. הן כל העת קינן בו החשש שמא בכל זאת ברגע האחרון יחזור בו הפריץ מהתחייבותו הכספית – שהרי מכיר הוא היטב בטבעם ויושרם של הפריצים מקדמת דנא, ובפרט בענייני כספים…

 

שעות ארוכות המתין ר' יחזקאל לפגישה עם פיוטר גורצ'אקוב. בשלב מסויים הבחין בו יוצא מלשכתו ופוסע במהירות בפרוזדור. הוא רצה לקום ולגשת אליו, אך גורצ'אקוב פסע במהירות רבה, מבלי שים לב אליו. ר' יחזקאל תהה האם עשה עצמו כמי שאינו רואהו, או שמא נחפז לדרכו או טרוד היה בהרהוריו, עד שלא שם לבו אליו.

 

שעה קלה לאחר מכן, ניגשו אליו לפתע שני חיילים גברתנים, חמורי סבר, ושאלוהו לשמו. כשהשיב להם, הורו לו לבוא עמם. בטרם הספיק לפצות את פיו ולהודיע להם כי הוא מוזמן לפגישה עם פיוטר גורצ'אקוב הבכיר, כבלו הללו את ידיו ונטלוהו עמם אל מרתפי הבניין. מלבד בירור שמו, לא החליפו אף לא מילה, ולא טרחו להסביר לו על מה ומדוע נאסר. כשניסה לזעוק זעקת הצלה, קיבל מהלומה גסה על פניו, כך הבין עד מהרה כי קולו כקול קורא במדבר, ויפה לו השתיקה בעת הזאת…

 

למחרת, השכם בבוקר, פתחו שלושה חיילים את דלת תאו, ובכח הזרוע הוטח לתוך העגלה השחורה. הוא נשא את ראשו מרצפת העגלה המזוהמת בבוץ, וראה לחרדתו חבורת פושעים ורוצחים, אנשי דלא מעלי, אשר די היה בסבר פניהם המגושם כדי להטיל אימה. דלת העגלה הוגפה אחריו, כאשר מבחוץ עמדו ארבעה שומרים, בארבעת פינות העגלה, חמושים בחרבות וסכינים.

 

העגלה יצאה לדרכה, לדרך לא נודעת, כאשר שני סוסים פוסעים לאיטם, מובילים אחריהם את חבורת הפושעים והחיילים.

 

רק לאחר ימים ארוכים של נסיעה, נודע לר' יחזקאל, כמו לשאר הפושעים, כי העגלה עושה דרכה לסיביר, שם עתידים לשבצם במחנות לעבודת פרך.

 

לא היה גבול לסבלו של ר' יחזקאל באותם ימי נסיעה מפרכת. לא די שהוטל בין פושעים אלה, הרי שבקושי זכה ללחם צר ומים לחץ. רק פעמיים ביום הורשו האסירים לרדת מן המרכבה תחת עינם הפקוחה של השומרים, כדי לעשות צרכיהם בשדה. כל העת לא פסק מלחשוב על בני ביתו שבוודאי תמהים לפשר התמהמהותו, על חבריו, על מלווי הכספים הממתינים לו – ובעיקר על הרבי, רבינו הזקן.

 

עיקר ייסוריו היו בלילה, כאשר עגלה חנתה בצד הדרך, והוא, כמו שאר הנוסעים, נאלץ לישון תחת כיפת השמיים, בכפור צורב, ללא כיסוי, נתון לחסדי הרוח הצולפת, תחת עיניהם הבולשות של החיילים.

 

ג

 

רק לאחר חמישה שבועות הגיעו סוף סוף לסיביר. כבר נדמה היה לו שיפה עבודת הפרך בסיביר מאשר טלטולי הדרך המרפטים את הגוף ומטלטלים את הנפש עד זיבולא בתרייתא.

 

סוף סוף עצרה העגלה, וכולם הצטוו לרדת בשורה עורפית.

 

הקצין שניצב בפניהם בבגדיו ההדורים, הקרין סמכות ויהירות. ניכר היה כי הנו בעל דרגה בכירה. הוא החל לקרוא בשמותם בזה אחר זה, ולאחר שווידא כי כולם נמצאים, אכן חתם על מסמך קבלת "הבעלות" על האסירים. האסירים הובלו על ידי החיילים אל משרדי הממשלה המקומיים, שם נקבע לכל אחד מקום עבודה ומקום לינה למשך שנות המאסר הבאות.

 

גם ר' יחזקאל עמד בשורה והמתין לתורו. יהודי צנום וחלש היה, ועל כן הגויים הפושעים דחקו אותו ממקומו, והקדימו אותו, בחשבם כי כל המקדים יזכה במקום טוב יותר. שעות ארוכות אפוא עמד מושפל ונדכא בהמתנה לתורו.

 

כשזה סוף סוף הגיע, הורו לו כי הפקידים סיימו את עבודתם להיום, ורק למחרת בבוקר יקבל סידור למקום עבודה ולינה.

 

כל אותו לילה נותר ר' יחזקאל מחוץ לבניין, חשוף לרוח המקפיאה שצלפה בו כבמחטים, ממתין בקוצר רוח לאור ראשון של בוקר, כאשר השחר יעלה ויפציע.

 

עם שחר התאספו שוב כל האסירים מאמש, כדי לקבל סופית מספר רשיון אסיר, ותעודה המעידה על מעמדו של האסיר – תמורתה יכולים היו לקבל מנת לחם ומרק דלוח חלף יום עבודה מפרך.

 

הקצין הבכיר שהופיע בפניהם אמש, הופיע גם היום. נעליו מצוחצחות, מדיו מגוהצים בדייקנות, ועיניו קפדניות עד אימה.

 

שוב נעמדו הכל בשורה רוחבית, כאשר הקצין הכריז את שמותיהם. עם תום הקריאה, חכך בקולו רגע, כמו בורר את מילותיו, ואז בפרץ של הפתעה רבתי אמר לכולם כי הנם משוחררים ויכולים לשוב לביתם! – – –

 

בתחילה נדמה היה להם כי האיש מהתל בהם, אך ארשת פניו הרצינית של הקצין העידה כי הוא מתכוון לכל מילה שיצאה מפיו. כשראה את הבעת אי-האמון שעל פני כולם, וכי איש מהם לא זז ממקומו מחשש למלכודת, סיפר כי אמש ארע מקרה מיוחד עם אשת הצאר, כאשר נסעה לטיול במרכבה המלכותית סמוך לנהר הניווה שבפטרבורג. לפתע צנפו סוסי המלכות בקול גדול, ומיד החלו להשתולל ולדהור במהירות לעבר מי הניווה. רק בשניה האחרונה הצליח הרכב המלכותי לרסן את הסוסים המשתוללים, כאשר רגליהם הקדמיות כבר נוגעות במי הנהר…

 

עוד שעות ארוכות חלפו עד ששבה רוחה של הצארית. היא ידעה כי חייה ניצלו בנס מופלא, ורק כפסע היה בינה לבין המוות. היו אלו שעות של חסד, כאשר לבה התמלא ברגשות הכרת טובה, ובו במקום החליטה להשיב טובה לאנושות. היא הוציאה אפוא צו חנינה בהול לכל האסירים שהיו צריכים להיענש באותו יום – אם בעונש מוות, עבודת פרך או גלות. עוד הורה הצו המלכותי לשחרר את כולם לבתיהם באופן מיידי.

 

זו היתה הסיבה לשחרורם הפתאומי של קבוצת האסירים, שזה אך הגיעה לסיביר – אלא שבטרם שוחררו, נאמר להם כי שחרורם מותנה בכך שעליהם להיפגש עם הצארית באופן אישי, ולספר לה מה היה חטאם, על מה נאסרו ומה עונשם שנגזר עליהם.

 

כאשר הגיע תורו של ר' יחזקאל לגשת לפני המלכה, שאלה אותו לפשר חטאו.

 

ר' יחזקאל משך בכתפו באי-ידיעה. הוא סיפר לה את כל המאורע עם פיוטר גורצ'אקוב שעלה לגדולה; את סיפור ההלוואה על סכום העתק, ועל כך שהתחמק מלשלם את חובו. הוא הוסיף כי נדמה לו שגורצ'אקוב חפץ להתפטר ממנו כדי שלא ידרוש ממנו את כספי ההלוואה, וזה כל "חטאו".

 

סבר של חומרה עלה על פניה של המלכה. "היש לך הוכחה לאמיתות דבריך?" שאלה בתקיפות.

 

ר' יחזקאל שלף את שטר החוב עליו חתם הפריץ, והוסיף פרטים מדוייקים היכן ומתי היה מעמד החתימה.

 

כעס רב מילא את לבה של המלכה. בו במקום שלחה לקרוא אחר גורצ'אקוב, ובינתיים הורתה לר' יחזקאל לצאת מן החדר, ולהמתין עד שייקרא פנימה.

 

בחיל ובמורא התייצב פיוטר גורצ'אקוב לנוכח פני המלכה – תמה ולא מבין לכבוד מה זכה בביקור המלכותי הזה, מה גם שמעולם לא זכה להיכנס אל ארמון המלכות שהתנוסס לתפארה בלבה של פטרבורג. ללא שהיות וגינונים, הראתה לו הצארית את השטר, ושאלה אם הוא מזהה את החתימה. הדם אזל מפניו והוא החוויר באחת. רק בניע ראש הצליח לאשר כי אכן זוהי חתימתו.

 

"רמאי ונקלה", סיננה מבין שפתיה בחמת זעם כבושה.

 

בו במקום הורתה לו להביא את כל הכסף, כולל סך הריבית שהתחייב מראש. בלית-ברירה מיהר לביתו בליווי משמר מזויין של חיילים, ומיד כשהביא את הכסף, הודיעה לו על הדחה ממשרתו בתוספת אות קלון.

 

ר' יחזקאל צווה להיכנס, ולעיניו הנדהמות של פיוטר גורצ'אקוב שלשלה הצארית את סך הכסף העצום לידיו, כפי שהגיע לו…

 

ד

 

ר' יחזקאל לא נסע לביתו, אלא הקדים ונסע לליאזנא. המאורעות הקשים שתקפו אותו לאחרונה – החל מאי-אמינותו של הפריץ שקיבל את ההלוואה על פי הוראתו של אדמו"ר הזקן, ממשיך במאסר, השחרור הלא-צפוי והפגישה עם הצארית – טרדו את מנוחתו כליל, והוא חפץ להשיח את מר לבו לפני הרבי.

 

כשנכנס אל הקודש פנימה, לא יכול היה לפצות את פיו. רק הספיק לומר "למה הגיע לי ככה?" ומיד פרץ בבכי חסר מעצורים שטלטל את כל גופו.

 

נשא אליו רבינו הזקן עינים רכות ומנחמות. ניכר היה כי הרבי יודע בדיוק למה כוונתו… לאחר מחשבה קלה, נענה הרבי ואמר:

 

"כאשר באו אליכם בעלי החוב והזכירו אתכם על דבר החוב, עניתם כי לא ידאגו, ובסוף השנה תשלמו לכולם את כספם. אך שכחת כי ה' הוא מנהיג את העולם, והוא זן ומפרנס לכולם, והיה עליך לומר כי בעזרתו יתברך תחזיר את חובך!"

 

סבר של תוכחה נשמעה מקולו של אדמו"ר הזקן – אך בו בזמן פניו הקדושות האירו באור יקרות, משל טללי נחמה הוא מרעיף. "משמים גלגלו את סדר העניינים, כדי שתדע כי אף פעם לא ייתכן שייעשה דבר בלי עזרתו יתברך ויתעלה. ועל כן חובה תמיד לומר 'אם ירצה ה' יתברך', ואזי הוא ישלח את עזרתו וישועתו"…

 

 

 א

 

ר' יחזקאל, מחסידי אדמו"ר הזקן, בעל הבית בעמיו היה. הוא היה אמיד בזכות כמה עסקים קטנים שעשה עם פיוטר גורצ'אקוב, פריץ המחוז באיזור מגוריו. הוא קיבל את זכות החכירה של בית המרזח, אסמי התבואה ותחנת הקמח המקומית. בין לבין גם שלח ידו בעסקים שונים מן הצד שהכניסו לכיסו עוד אי-אלו רובלים חודשיים.

 

מדי פעם היה ר' יחזקאל נוסע לליאזנא, אל מקום משכנו של רבינו הזקן בעל התניא; שומע מאמרי חסידות, נכנס ליחידות, מתחזק ומתעצם באמונתו ובחב"דיותו, וחוזר לביתו, משתדל במעשיו לעשות לו ית' דירה בתחתונים, כמנהג בעלי הבתים…

 

יום אחד ניגש אליו פיוטר גורצ'אקוב הפריץ.

 

"וואזקאל", קרא לו הפריץ בעגה רוסית, והניח יד כבדה על כתפו, מעשה ידידות, "הן ידידים וותיקים אנחנו. יודע אתה שמזה שנים רבות אני נוטה לך חסד, ומחכיר לך את רכושי".

 

ר' יחזקאל החסיד נענע בראשו. הוא הבין כי אין אלו אלא דברי הקדמה לקראת ההמשך, ולבו החסיר פעימה. המשך דבריו של הפריץ אכן לא איחרו להגיע: "זקוק אני להלוואה דחופה", הוסיף, "ומוכן אני להחזירו לך בריבית של 15 אחוז".

 

הביט ר' יחזקאל בפריץ, מנענע בראשו לאות הבנה. הוא חש כי הפריץ לא מותיר בידו ברירה, ורק ציפה בלב הולם לשמוע את גובה סכום ההלוואה הנדרשת. הפריץ חכך בדעתו, ואז פלט במהירות:

 

"זקוק אני לחמישים אלף רובל טבין ותקילין, למשך שנה!"

 

לבו של החסיד קפא באימה. מעולם לא החזיק בידו סכום דמיוני שכזה, כאשר כל הכנסותיו החודשיות לא הגיעו אלא כדי 400 רובל, ובימים טובים אף לחמש-מאות רובל, ותו לא.

 

ר' יחזקאל חייך במבוכה: "מאיפה אוכל להשיג סכום עתק שכזה?" שאל, "מעולם לא ראיתי הון עתק שכזה".

 

"אה", חבט הפריץ על כתפו בידידות מעושה, "הן יש לך חברים יהודים, והם יוכלו להלוות לך בקלות סכום שכזה. הרי עשירים אתם היהודים…" הפריץ רכן לעבר אוזנו והמתיק סוד: "אגלה לך את סודי. אני זקוק לכסף זה כדי לשלם לממשלת הצאר ירום הודו לקראת העלאה במעמדי. בקרוב צפוי אני להיות אחד הפקידים הבכירים בפטרבורג הבירה. במעמדי הזה אהיה בעל השפעה, ואוכל להטיב עמכם היהודים…" הרמז ששלח הפריץ היה עבה ממותנו, ומחוור כל צרכו.

 

כשראה ר' יחזקאל כי ברירה רבה לא נותרה בידו, ואף פן ציבורי יש בזה, מיהר לנסוע לליאזנא, אל רבינו הזקן, כדי לשמוע את דבריו ולקבל עצתו. להפתעתו השיב לו אדמו"ר הזקן בחיוב, והורה לו לקחת הלוואות מפה ומשם, ולהלוות לפריץ את הסכום הנדרש.

 

כעת ידע ר' יחזקאל כי הדברים נתונים בידים בטוחות, ואם זכה לקבל את ברכתו של הרבי, הרי לבו יכול להיות שקט ורגוע. הוא מיהר לכמה נגידים שהכיר, חלקם עשו עמו עסקים, והלווה את הסכום הנדרש עבור הפריץ. זה האחרון חתם לו על שטר הלוואה, עם התחייבות להחזיר את סכום הכסף עד תום שנה, בתוספת 15 אחוז ריבית, כפי המובטח.

 

ב

 

אחד-עשר חודשים חלפו מאז ניתנה ההלוואה. הראשון שדאג לשלוח שלוחים לר' יחזקאל להזכירו כי בעוד שלושים יום עליו להחזיר את סכום ההלוואה, היה ר' נחום הנגיד, מעסקי היערות. "אל דאגה", שלח לו ר' יחזקאל בחזרה, "אדאג לשלם לך את כל הסכום במועד שנקבע".

 

השני היה פייבל זלמנ'ס, האחראי על תחנות הקמח בכל האיזור. ר' יחזקאל דאג להרגיע גם אותו, ושלח לו כי בתום השנה, ישלח לו את כספו בחזרה טבין ותקילין עד הפרוטה האחרונה.

 

כך השיב גם לשאר המלווים שדחקו בו ובהם יצחק-פייביש החוכר, שרגא היערן, ושאר המלווים.

 

ר' יחזקאל שעקב כל העת אחר הנעשה עם פיוטר גורצ'אקוב הפריץ; הוא ידע כי זה מכבר העלוהו בדרגא, כפי שסיפר, וכיום הוא אחד הפקידים הבכירים בפטרבורג הבירה, בממלכתו של הצאר, ובעל השפעה על מליוני אזרחיה של רוסיה הגדולה. 'איש כזה בוודאי לא יתקשה להחזיר את ההלוואה העצומה שנטל', הרהר לעצמו ר' יחזקאל ברגיעת הנפש.

 

ימים אחדים לפני מועד הפרעון, יצא ר' יחזקאל לפטרבורג הבירה, שם התעתד לפגוש את מיודעו מלפנים ולקבל את כספו בחזרה. חיש קל נודע לו על מקום המצאו של פיוטר גורצ'אקוב, בבניין משרדי המלכות הראשי.

 

כשהגיע למקום הנכון, ביקש ממזכירתו לקבוע לו פגישה עם הפקיד, ומסר לה את שמו ומקום מגוריו. כעבור רגעים אחדים שבה אליו והורתה לו להמתין עד שיקרא אל חדרו של גורצ'אקוב. 'הנה כי כן, הדברים מתנהלים כמצופה', חשב לעצמו ר' יחזקאל בסיפוק פנימי. הן כל העת קינן בו החשש שמא בכל זאת ברגע האחרון יחזור בו הפריץ מהתחייבותו הכספית – שהרי מכיר הוא היטב בטבעם ויושרם של הפריצים מקדמת דנא, ובפרט בענייני כספים…

 

שעות ארוכות המתין ר' יחזקאל לפגישה עם פיוטר גורצ'אקוב. בשלב מסויים הבחין בו יוצא מלשכתו ופוסע במהירות בפרוזדור. הוא רצה לקום ולגשת אליו, אך גורצ'אקוב פסע במהירות רבה, מבלי שים לב אליו. ר' יחזקאל תהה האם עשה עצמו כמי שאינו רואהו, או שמא נחפז לדרכו או טרוד היה בהרהוריו, עד שלא שם לבו אליו.

 

שעה קלה לאחר מכן, ניגשו אליו לפתע שני חיילים גברתנים, חמורי סבר, ושאלוהו לשמו. כשהשיב להם, הורו לו לבוא עמם. בטרם הספיק לפצות את פיו ולהודיע להם כי הוא מוזמן לפגישה עם פיוטר גורצ'אקוב הבכיר, כבלו הללו את ידיו ונטלוהו עמם אל מרתפי הבניין. מלבד בירור שמו, לא החליפו אף לא מילה, ולא טרחו להסביר לו על מה ומדוע נאסר. כשניסה לזעוק זעקת הצלה, קיבל מהלומה גסה על פניו, כך הבין עד מהרה כי קולו כקול קורא במדבר, ויפה לו השתיקה בעת הזאת…

 

למחרת, השכם בבוקר, פתחו שלושה חיילים את דלת תאו, ובכח הזרוע הוטח לתוך העגלה השחורה. הוא נשא את ראשו מרצפת העגלה המזוהמת בבוץ, וראה לחרדתו חבורת פושעים ורוצחים, אנשי דלא מעלי, אשר די היה בסבר פניהם המגושם כדי להטיל אימה. דלת העגלה הוגפה אחריו, כאשר מבחוץ עמדו ארבעה שומרים, בארבעת פינות העגלה, חמושים בחרבות וסכינים.

 

העגלה יצאה לדרכה, לדרך לא נודעת, כאשר שני סוסים פוסעים לאיטם, מובילים אחריהם את חבורת הפושעים והחיילים.

 

רק לאחר ימים ארוכים של נסיעה, נודע לר' יחזקאל, כמו לשאר הפושעים, כי העגלה עושה דרכה לסיביר, שם עתידים לשבצם במחנות לעבודת פרך.

 

לא היה גבול לסבלו של ר' יחזקאל באותם ימי נסיעה מפרכת. לא די שהוטל בין פושעים אלה, הרי שבקושי זכה ללחם צר ומים לחץ. רק פעמיים ביום הורשו האסירים לרדת מן המרכבה תחת עינם הפקוחה של השומרים, כדי לעשות צרכיהם בשדה. כל העת לא פסק מלחשוב על בני ביתו שבוודאי תמהים לפשר התמהמהותו, על חבריו, על מלווי הכספים הממתינים לו – ובעיקר על הרבי, רבינו הזקן.

 

עיקר ייסוריו היו בלילה, כאשר עגלה חנתה בצד הדרך, והוא, כמו שאר הנוסעים, נאלץ לישון תחת כיפת השמיים, בכפור צורב, ללא כיסוי, נתון לחסדי הרוח הצולפת, תחת עיניהם הבולשות של החיילים.

 

ג

 

רק לאחר חמישה שבועות הגיעו סוף סוף לסיביר. כבר נדמה היה לו שיפה עבודת הפרך בסיביר מאשר טלטולי הדרך המרפטים את הגוף ומטלטלים את הנפש עד זיבולא בתרייתא.

 

סוף סוף עצרה העגלה, וכולם הצטוו לרדת בשורה עורפית.

 

הקצין שניצב בפניהם בבגדיו ההדורים, הקרין סמכות ויהירות. ניכר היה כי הנו בעל דרגה בכירה. הוא החל לקרוא בשמותם בזה אחר זה, ולאחר שווידא כי כולם נמצאים, אכן חתם על מסמך קבלת "הבעלות" על האסירים. האסירים הובלו על ידי החיילים אל משרדי הממשלה המקומיים, שם נקבע לכל אחד מקום עבודה ומקום לינה למשך שנות המאסר הבאות.

 

גם ר' יחזקאל עמד בשורה והמתין לתורו. יהודי צנום וחלש היה, ועל כן הגויים הפושעים דחקו אותו ממקומו, והקדימו אותו, בחשבם כי כל המקדים יזכה במקום טוב יותר. שעות ארוכות אפוא עמד מושפל ונדכא בהמתנה לתורו.

 

כשזה סוף סוף הגיע, הורו לו כי הפקידים סיימו את עבודתם להיום, ורק למחרת בבוקר יקבל סידור למקום עבודה ולינה.

 

כל אותו לילה נותר ר' יחזקאל מחוץ לבניין, חשוף לרוח המקפיאה שצלפה בו כבמחטים, ממתין בקוצר רוח לאור ראשון של בוקר, כאשר השחר יעלה ויפציע.

 

עם שחר התאספו שוב כל האסירים מאמש, כדי לקבל סופית מספר רשיון אסיר, ותעודה המעידה על מעמדו של האסיר – תמורתה יכולים היו לקבל מנת לחם ומרק דלוח חלף יום עבודה מפרך.

 

הקצין הבכיר שהופיע בפניהם אמש, הופיע גם היום. נעליו מצוחצחות, מדיו מגוהצים בדייקנות, ועיניו קפדניות עד אימה.

 

שוב נעמדו הכל בשורה רוחבית, כאשר הקצין הכריז את שמותיהם. עם תום הקריאה, חכך בקולו רגע, כמו בורר את מילותיו, ואז בפרץ של הפתעה רבתי אמר לכולם כי הנם משוחררים ויכולים לשוב לביתם! – – –

 

בתחילה נדמה היה להם כי האיש מהתל בהם, אך ארשת פניו הרצינית של הקצין העידה כי הוא מתכוון לכל מילה שיצאה מפיו. כשראה את הבעת אי-האמון שעל פני כולם, וכי איש מהם לא זז ממקומו מחשש למלכודת, סיפר כי אמש ארע מקרה מיוחד עם אשת הצאר, כאשר נסעה לטיול במרכבה המלכותית סמוך לנהר הניווה שבפטרבורג. לפתע צנפו סוסי המלכות בקול גדול, ומיד החלו להשתולל ולדהור במהירות לעבר מי הניווה. רק בשניה האחרונה הצליח הרכב המלכותי לרסן את הסוסים המשתוללים, כאשר רגליהם הקדמיות כבר נוגעות במי הנהר…

 

עוד שעות ארוכות חלפו עד ששבה רוחה של הצארית. היא ידעה כי חייה ניצלו בנס מופלא, ורק כפסע היה בינה לבין המוות. היו אלו שעות של חסד, כאשר לבה התמלא ברגשות הכרת טובה, ובו במקום החליטה להשיב טובה לאנושות. היא הוציאה אפוא צו חנינה בהול לכל האסירים שהיו צריכים להיענש באותו יום – אם בעונש מוות, עבודת פרך או גלות. עוד הורה הצו המלכותי לשחרר את כולם לבתיהם באופן מיידי.

 

זו היתה הסיבה לשחרורם הפתאומי של קבוצת האסירים, שזה אך הגיעה לסיביר – אלא שבטרם שוחררו, נאמר להם כי שחרורם מותנה בכך שעליהם להיפגש עם הצארית באופן אישי, ולספר לה מה היה חטאם, על מה נאסרו ומה עונשם שנגזר עליהם.

 

כאשר הגיע תורו של ר' יחזקאל לגשת לפני המלכה, שאלה אותו לפשר חטאו.

 

ר' יחזקאל משך בכתפו באי-ידיעה. הוא סיפר לה את כל המאורע עם פיוטר גורצ'אקוב שעלה לגדולה; את סיפור ההלוואה על סכום העתק, ועל כך שהתחמק מלשלם את חובו. הוא הוסיף כי נדמה לו שגורצ'אקוב חפץ להתפטר ממנו כדי שלא ידרוש ממנו את כספי ההלוואה, וזה כל "חטאו".

 

סבר של חומרה עלה על פניה של המלכה. "היש לך הוכחה לאמיתות דבריך?" שאלה בתקיפות.

 

ר' יחזקאל שלף את שטר החוב עליו חתם הפריץ, והוסיף פרטים מדוייקים היכן ומתי היה מעמד החתימה.

 

כעס רב מילא את לבה של המלכה. בו במקום שלחה לקרוא אחר גורצ'אקוב, ובינתיים הורתה לר' יחזקאל לצאת מן החדר, ולהמתין עד שייקרא פנימה.

 

בחיל ובמורא התייצב פיוטר גורצ'אקוב לנוכח פני המלכה – תמה ולא מבין לכבוד מה זכה בביקור המלכותי הזה, מה גם שמעולם לא זכה להיכנס אל ארמון המלכות שהתנוסס לתפארה בלבה של פטרבורג. ללא שהיות וגינונים, הראתה לו הצארית את השטר, ושאלה אם הוא מזהה את החתימה. הדם אזל מפניו והוא החוויר באחת. רק בניע ראש הצליח לאשר כי אכן זוהי חתימתו.

 

"רמאי ונקלה", סיננה מבין שפתיה בחמת זעם כבושה.

 

בו במקום הורתה לו להביא את כל הכסף, כולל סך הריבית שהתחייב מראש. בלית-ברירה מיהר לביתו בליווי משמר מזויין של חיילים, ומיד כשהביא את הכסף, הודיעה לו על הדחה ממשרתו בתוספת אות קלון.

 

ר' יחזקאל צווה להיכנס, ולעיניו הנדהמות של פיוטר גורצ'אקוב שלשלה הצארית את סך הכסף העצום לידיו, כפי שהגיע לו…

 

ד

 

ר' יחזקאל לא נסע לביתו, אלא הקדים ונסע לליאזנא. המאורעות הקשים שתקפו אותו לאחרונה – החל מאי-אמינותו של הפריץ שקיבל את ההלוואה על פי הוראתו של אדמו"ר הזקן, ממשיך במאסר, השחרור הלא-צפוי והפגישה עם הצארית – טרדו את מנוחתו כליל, והוא חפץ להשיח את מר לבו לפני הרבי.

 

כשנכנס אל הקודש פנימה, לא יכול היה לפצות את פיו. רק הספיק לומר "למה הגיע לי ככה?" ומיד פרץ בבכי חסר מעצורים שטלטל את כל גופו.

 

נשא אליו רבינו הזקן עינים רכות ומנחמות. ניכר היה כי הרבי יודע בדיוק למה כוונתו… לאחר מחשבה קלה, נענה הרבי ואמר:

 

"כאשר באו אליכם בעלי החוב והזכירו אתכם על דבר החוב, עניתם כי לא ידאגו, ובסוף השנה תשלמו לכולם את כספם. אך שכחת כי ה' הוא מנהיג את העולם, והוא זן ומפרנס לכולם, והיה עליך לומר כי בעזרתו יתברך תחזיר את חובך!"

 

סבר של תוכחה נשמעה מקולו של אדמו"ר הזקן – אך בו בזמן פניו הקדושות האירו באור יקרות, משל טללי נחמה הוא מרעיף. "משמים גלגלו את סדר העניינים, כדי שתדע כי אף פעם לא ייתכן שייעשה דבר בלי עזרתו יתברך ויתעלה. ועל כן חובה תמיד לומר 'אם ירצה ה' יתברך', ואזי הוא ישלח את עזרתו וישועתו"…