המעשה הוא העיקר

יש מעלה גדולה במצוות מעשיות כולל מצוות שבדבור, שהן מעשה זוטא. לכן ההלכה קובעת, שהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ ב ועוד), שאינו דומה הרהור לדבור. שאם קרא במחשבתו "קריאת שמע" בכל לבו בכוונה, הנובעת מאהבת ה' ויראתו ממש, אך לא הגה בפיו, לא יצא ידי חובתו, וביטל מצות קריאת שמע. לעומת זאת, אם מלמל בשפתיו בלא כוונה, יצא ידי חובת קריאת שמע בדיעבד, אף שמלכתחילה צריך כמובן לכוון, רק שלא צריך לחזור אם לא כיוון. וכמו כן, בברכת המזון, שאף היא מדאוריתא, (אף שאינה נכללת בציווי של: ודברת בם (דברים ו ז) כמו קריאת שמע), ואפילו בברכות שהן מדרבנן, ואפילו בתפילה, שהיא עבודה שבלב. כי מצוות התלויות בדבור הן כמצוות מעשיות בעניין זה, והמעשה הוא העיקר, ולא הכוונה. [כמו למשל, מצות אכילת מצה, שבלילה הראשון של פסח היא מדאורייתא – לכן אם כיוון כל הכונות של אכילת מצה ולא אכל, לא יצא ידי חובתו, ואילו אם אכל כזית מצה ואפילו בעל כורחו שלא ברצונו יצא ידי חובתו].    

נשאלת השאלה, איך יתכן שבמצוות התלויות בדבור אין להרהור תוקף הלכתי, אף שאפשר להגיע בהרהור לאהבת ה' ויראתו, לאחדות ה' ולקבלת עול מצוות, שגם הן מצוות דאורייתא. ועוד, שהרי תפילה היא עבודה שבלב, ומצות קריאת שמע דורשת אהבת ה': ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך (דברים ו ה). וכמו כן, כל הברכות דאורייתא כברכת המזון, וברכות דרבנן כברכות הנהנין שנדרשת בהן כוונה. ומצד שני, כיצד הוא יוצא ידי חובה אם התפלל או ברך שלא בכוונה?

התשובה היא, אמנם כל המצוות התלויות בדבור דורשות כוונה, אולם ההלכה פוסקת שהכוונה אינה מעכבת את המצוה, פרט לפסוק ראשון של קריאת שמע, ולברכה הראשונה בתפילת עמידה – ברכת "אבות" (אם כי בימינו אין חוזרים על ברכת אבות, אם לא אמרוה בכוונה). העיקר הוא שיוציא את הקריאה בשפתיו, כי תכלית עניין המצוות אינו לתקן את הנשמה. הנשמה אינה צריכה תיקון. שהרי כוונות והשגות יש לנשמה בגן עדן, שהן הרבה למעלה מכוונות והשגות שיש לנשמה בגוף, ושלא בערך אליהן. הנשמה ירדה לגוף להמשיך לעולם את האור האלוקי על ידי המצוות, כדי לתקן את הגוף ואת הנפש הבהמית. וזה נעשה על ידי אברי הגוף במעשה המצוות ועל ידי ה' מוצאות הפה במצוות התלויות בדבור. שעניינו של עולם העשיה הוא זיכוך הגשמיות. הכוונה אמנם חשובה, אך המעשה הוא העיקר, כדי להשלים את הכוונה העליונה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. ובכל אופן עניין הכוונה ישנו במידה מסוימת על ידי אמירת מודה אני בבוקר, שבזה אדם מתכוון להתקשר לה' למשך כל היום. יש מעלה מיוחדת במודה אני, עד שאומרים את זה קודם נטילת ידים, בידים טמאות, כי כל הטומאות בעולם אין בכוחם לטמא את המודה אני של יהודי. אפשר שחסר בזה או בזה, אך המודה אני נשאר בשלימותו (על פי "היום יום" יא שבט). ועוד, שבעצם המצוה יש כוונה של צותא וחיבור לה', כנוסח הברכה: אשר קדשנו במצוותיו וציונו. ובעומק ועל פי פנימיות, מכיון שכל נשמות ישראל מושרשים בעצמותו של הקב"ה, הרי אפילו כאשר יהודי עושה מצוה בלי ידיעה, כגון, שנפלה מכיסו סלע ובא עני ונטלה והתפרנס ממנה, הרי שקיים מצוה מתוך בחירה ורצון שבעצם הנפש המאוחד עם עצמותו ית'. אמנם רצון זה שבעצם הנפש הוא למעלה מידיעה, אך יש בזה בחירה לעשות את רצון ה' ומגיע לו שכר על זה, וזהו דבר פלא השייך לנשמות ישראל בלבד.      

מעלת הכוונה

בכל זאת, לכל מצוה יש גוף ונפש. הגוף הוא המעשה או הדבור, והנפש היא הכוונה, שהיא המחשבה שעל ידי המצוה שמקיים יתאחד עם מצוה המצוה. וכמו שנאמר: תפילה או שאר ברכה בלא כוונה, הן כגוף בלא נשמה (של"ה ח"א רמט ב ועוד). מכאן, שתפילה או שאר ברכות בלי כוונה היא תפילה ללא רוח חיים. ותפילה בכוונה חשובה באין ערוך לתפילה בלי כוונה.

כדי להבין את העניין צריך להקדים ולבאר מהו עניין גוף ונשמה. ומדוע מדמים את המצוה לגוף ואת הכוונה לנשמה.

הקב"ה מחיה ומהוה את כל הנבראים באופן תמידי על ידי עשרה מאמרות, שבהם ברא את העולם כמו שכתוב: לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט). וכמו שאומרים בתפילה: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

הנבראים מתחלקים לארבע מדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר, לפי רמת החיות האלוקית שבהם, ולכל נברא יש גוף ונשמה. לאדם (מדבר) יש גוף ונפש, והם שני נבראים שונים. גם למלאכים ולבעלי חיים (חי), לצמחים (צומח) ואפילו לאבנים ועפר (דומם) יש גוף ונפש. אמנם באבנים ועפר לא נראית התנועה החיונית שיש בצומח מקטן לגדול. אף על פי כן, יש בהם נפש, היא החיות האלוקית. ובמה מתבטאת החיות של הדומם? כמבואר בשער היחוד והאמונה, אור אלוקי ניצב בנברא באופן תמידי להחיותו ולקיימו, שאם לא כן, היה הנברא חוזר לאין ואפס ממש כמו קודם שנברא.

אם כי אין שום יחס ושום השואה בין גשמיות לרוחניות. אין דמיון בין גוף גשמי לנפש רוחנית. המעבר בין הרוחני לגשמי אינו בדרך של השתלשלות אלא בדרך של דילוג (אגרת  הקדש כ). גם על פי החוקרים, אין לך "יש" מ"אין" גדול יותר מהתהוות גשמיות מרוחניות. כך שאין שום ערך ויחס בין הגוף, שהוא מציאות גשמית לבין הנפש שהיא מציאות רוחנית. שההבדל באור וחיות המאיר בגוף אינו דומה כלל לאור וחיות המאיר בנפש. אין שום ערך ודמיון בין החיות הפיזית של הגוף לחיות של הנפש. דהיינו, אף שה' מחיה את כל הנבראים: דומם, צומח, חי ומדבר, והוא מהוה אותם מאין ליש תמיד באור וחיות שמשפיע הן על גופם והן על נפשם. אף על פי כן, אין ערך ודמיון בין האור והחיות שמאיר בגוף לבין האור והחיות המאיר בנשמה.

אמנם אור אחד שוה יוצר ומחיה את כל הנבראים על גופם ועל נפשם, ששניהם מהעולם הזה. היינו, כמו שהחיות האלוקית שבגוף מוסתרת על ידי קליפת נוגה, כך החיות האלוקית המחיה את הנפש מוסתרת על ידי קליפת נוגה; כך שאפילו החיות האלוקית שבנפש נעלמת ואינה מורגשת. בכל דרגה שהיא יש הסתר פנים, שהאור האלוקי הזה מסתתר בלבושים עד שאין רואים אותו, וגם אין מכירים במציאותו, כי הוא מתעלם, ויותר מזה, הוא מתלבש בחומר, עד שנראה כדבר אחד עם החומר, עד כדי כך שרואים רק חומר. אלא שאין ערך ודמיון בין חיות הגוף לחיות הנפש, ועל דרך זה אין ערך ודמיון בין האור והחיות הנמשך למעשה המצוה לבין אור וחיות הנמשך לנשמת המצוה, היא הכוונה.

ההבדל בין האור שבעולמות לבין האור שבמצוות

האור המתגלה בנבראים ובעולמות, הוא חיצוניות הרצון העליון ובא על ידי צמצומים רבים ובהסתר פנים, וכל נברא מקבל כמות של אור לפי ערכו. לעומת זאת, האור המתגלה במצוות הוא מפנימיות הרצון ומאיר ללא הסתר פנים כלל, לא בגוף המצוה ולא בנשמת המצוה, וההבדל ביניהם הוא רק בכמות האור ובאופן היקלטותו.

ממה נובע הסתר הפנים לעולמות ולנבראים?

הסתר הפנים נובע מירידת המדרגות שבאור והסתרתו על ידי לבושים רבים, כשכל לבוש מסתיר את האור כמו קליפה שמסתירה את הפרי. וכל בחינה ומדרגה תחתונה מסתירה את המדרגה שלפניה, וככל שיורדים מטה יותר, מתרבים הלבושים. שכל עולם משתלשל מהעולם שלפניו כשלשלת. וכל עולם נמוך מקודמו, עד שנברא העולם הזה התחתון. וגם בכל עולם יש מדרגות, כך שממדרגה למדרגה יש ירידה וצמצומים רבים שלא בהדרגה, נוסף על הצמצומים העצומים והמהפכניים יותר שמעולם לעולם.

ככל שיורדים בעולמות ובמדרגות האור, שהוא החיות האלוקית שבאה ממלכות דאצילות, היא רוח פיו ית' – החיות האלוקית נעשית קטנה יותר, מצומצמת יותר ומוסתרת כל כך, עד שחל בה שינוי מהותי. ולא עוד אלא שלבסוף היא מתלבשת בקליפת נוגה, כדי להסתיר עוד יותר את החיות האלוקית, וכל ההסתר הוא בשביל הבחירה החפשית. העולם הזה מקבל חיותו רק מקליפת נוגה, והם הדברים המותרים והטהורים בעולם שאפשר לנצלם לקדושה או להיפך. אם כי גם הדברים הטמאים יונקים חיותם ומושפעים מג' קליפות הטמאות היונקות מקליפת נוגה, שקליפת נוגה היא הממוצע שבין הקדושה לטומאה.

קליפת נוגה מסתירה את האור והחיות בכל הנבראים שבעולם הזה על כל דרגותיהם: דומם, צומח, חי ומדבר, כולל גופם ונפשם. הסתר הפנים הוא חזק, דוגמת אור המאיר דרך מסך עבה, עד שמשתנה מהותו ומה שמתגלה ממנו הוא כאילו "תולדה" של האור שלפני המסך. היינו, האור האלוקי המקיף שעובר דרך מסך קליפת נוגה משנה את מהותו, עד כדי כך שרואים עולם ואין רואים חיות אלוקית בנבראים, וכל נברא אינו מרגיש שהחיות שלו באה מה'.

ומכיון שבסופו של דבר, קליפת נוגה מהוה את כל הנבראים, לכן יש קשר הדוק בין כל הנבראים, למרות הבדלי הדרגות החדים שביניהם. כך שאדם משתמש בכל חלקי הבריאה (דומם, צומח וחי) לכל צרכיו הן לאכילתו ושתייתו והן לכלי תשמישיו.

בכל זאת, למרות שיש הסתר פנים בעולם הזה, כל הנבראים מקבלים חיותם מאותו סוג של אור, הוא האור הפנימי, בדרך של צמצום והתפשטות. דהיינו, שכל נברא קולט כמות אחרת של חיות לפי דרגתו. יש נברא שקולט אור בצמצום, ויש נברא שקולט אור בהתפשטות, וכמו ההבדל בין אור החודר דרך נקב קטן, שאז האור קטן ומצומצם מאד, לבין אור החודר דרך חלון, שאז הוא בהתפשטות ובמוחשיות. 

כך שבדומם יש רק נפש מרכבת – חיות מזערית, ובצומח יש גם נפש המרכבת וגם נפש צומחת, ובחי יש גם נפש מרכבת, גם נפש צומחת וגם נפש חיונית, ובאדם יש גם נפש מרכבת, גם נפש צומחת, גם נפש חיונית וגם נפש שכלית מדברת, שיש בה פעולת חיים עצומה של מחשבה ורגש. 

הדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר, הן כנגד ארבע אותיות של שם הוי', שהוא המקור המהוה את ארבע בחינות אלו, וממנו הם נמשכים. והצמצום וההתפשטות נובעים מחמת ההבדל בצמצום וההתפשטות שבשם הוי':

   הדומם נמשך מה' תתאה, ודומה לאותיות הדוממות – מלכות.

   הצומח נמשך מו', ודומה למדות שצומחות – זעיר אנפין.

   החי נמשך מה' עילאה, ודומה לאם המדות, אם כל חי – בינה.

   המדבר נמשך מי', ודומה לאבא – חכמה.  

כמו כן, יש הבדל בין האור והחיות שבגוף הנבראים, לבין האור שבנשמת הנבראים. שבנשמה היא גדולה יותר ובאין ערוך, אף שכולם מוסתרים בהסתר פנים בקליפת נוגה בשוה.    

בארבע המדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר, יש גם חלוקה לשתי רמות: דומם וצומח לעומת חי ומדבר, לפי מהות החיות שבהם, שאין שום ערך והשואה ביניהם – דומם וצומח הם בעלי גוף, ואילו חי ומדבר הם בעלי נפש. אף שפנימיות האור מוסתרת בכולם ומלובשת בלבוש אחד הוא לבוש קליפת נוגה. בדומה לכך שם הוי', שממנו נמשכים דומם, צומח, חי ומדבר, מתחלק לשנים: ו"ה  וי"ה – עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסייא (העולם הגלוי והעולם המכוסה).

כמו כן, גם בנמשל: החיות וההארה הנמשכת מאור האין סוף, המאירה ומלובשת בנשמת המצוה, היא הכוונה, נעלית באין ערוך מהחיות וההארה הנמשכת מאור האין סוף, המאירה ומלובשת בגוף המצוה, הוא מעשה המצוה או הדבור של מצוה, שנקרא מעשה זוטא, כשנעשה ללא כוונה, רק מצות אנשים מלומדה. למרות שבשניהם, גם בגוף המצוה וגם בנשמת המצוה נמשך אור המקיף, שאין בו הסתר פנים כלל.

עיקר כוונת המצוה להידבק בה', להיות בצותא עם מצוה המצוה באהבה, כך גם במצוות התלויות בדבור, הכוונה היא לדבק מחשבתו ושכלו בה' באהבה. שעל ידי כוונה זו נמשך עליו גילוי אור האין סוף, הנותן בו חיות, לכן הוא בבחינת חי. ועל זה נאמר: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד).   

רצון ה' אחד

אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. אמנם האדם מוגבל מעצם מהותו, כך שגם כחותיו לדבוק בה' הם מוגבלים, אלא שהקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו, ועל ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. לכן אנו מברכים בעשיית המצוות: אשר קדשנו במצוותיו וציונו – שהחדיר במצוות את קדושתו העליונה, ועל ידי המצוות נתן לנו כח להידבק בו, כאיש המקדש אשה להתיחד עמה. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה. על ידי הכוונה נוספת נשמה למצוה, שהמצוה היא גוף וכלי לכוונתה. הכוונה חייבת להתלבש בכלי העשיה, שבלעדיה אין לכוונה חשיבות, (בדומה לנשמה, שרק כאשר היא מתלבשת בגוף נברא, היא אדם). אמנם רצון ה' הוא רצון אחד פשוט בתכלית, שאין בו טעם, ואינו מורכב ואין בו לא התחלקות וריבוי ולא שום שינוי, והוא מיוחד בתכלית היחוד במהותו ועצמותו ית'. כך שאין הבדל בין מדת הרצון העליון במצוה למדת הרצון בכוונתה, כמו שאין הבדל ברצון העליון בין מצוה למצוה. ולכן, כאמור, גם אין מעלה בדביקות בה' בכוונת המצוות, שבאה על ידי מחשבה ושכל, על הדביקות בה', שבאה על ידי מעשה המצוות עצמן, שכל עניין הדביקות בא ברצון ה' ובכוחו ית'. ומשום כך העדיפות בקיום המצוות בכוונה על קיום המצוות שלא בכוונה, אינה בעצם הדבקות בה', אלא בהארת הרצון העליון. שיש הבדל בין הארת הרצון שמאירה במצוה לבין הארת הרצון שבכוונתה. שההארה וההתגלות בנפש היא בבחינת צמצום או בבחינת התפשטות. בקיום המצוה יש הארה בצמצום, ודביקות נפש האדם בה' אינה בגילוי, ואילו בכוונת המצוה, שאז הוא מדבק מחשבתו ושכלו בה', ההארה היא בהתפשטות ובגילוי יתר. היינו, ההארה של הרצון העליון במצוות בכוונה היא נעלית הרבה יותר לאין קץ מאשר הארת הרצון העליון בקיום המצוות בלי כוונה; כדוגמת עליונות אור הנשמה על הגוף, שהוא כלי ולבוש לנשמה, שכן גוף המצוה הוא כלי ולבוש לכוונתה. אף שבשתיהן – גם במצוה וגם בכוונתה – מלובש הרצון העליון שהוא רצון אחד.

וכפי שמוכיחה ההגהה. בספירות העליונות יש אורות וכלים, הכלים נתהוו מצמצום האור, כך שלמעשה הם אורות מצומצמים. לכן גם האורות וגם הכלים הם אלוקות ממש. כמו שנאמר: איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד, שגם האורות וגם הכלים מתכללים באור האין סוף. אף שהאור מתפשט בלי גבול ואילו הכלי מצמצם את האור.

האור הוא שרש כוונת המצוות ותלמוד תורה, והכלי שרש גוף המצוות, ועל ידי מצוה בכוונה נמשך אור בכלים. שהאור הפשוט מתייחד עם הכלים ופועל על ידם, כי גם במצוה וגם בכוונתה מאירה ומלובשת הארת הרצון העליון. אלא שבכוונת המצוה, הארת וגילוי הרצון בהתפשטות ובמצוה עצמה בצמצום, כמו שידוע לבקיאים בקבלה, היודעים חכמה נסתרת.

דהיינו, במעשה המצוה ללא כוונה כלל, מקיים המצוה ממשיך על עצמו את הרצון העצמי של הקב"ה, ועד שהוא כמחבק את המלך, וזוהי מעלה נפלאה. אולם מכיון ששרש כוונת המצוות הוא באורות, הרי שבכוונת המצוה לדבוק בה' מתגלה ומאיר הרצון העליון בהתפשטות.   

ארבע מדרגות בחיות האלוקית שבמצוה

כשם שהחיות האלוקית שבעולם מתחלקת לארבע מדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר, כך גם בהארה האלוקית שבמצוה יש ארבע מדרגות. ולמעשה, יש כאן חלוקה כפולה: חלוקה לשנים וחלוקה לארבע.

חלוקה לשנים: גוף המצוה (מעשה) ונשמת המצוה (כוונה).

חלוקה לארבע: בגוף המצוה – דומם וצומח. בנשמת המצוה – חי ומדבר.

בגוף המצוות שני סוגים:

א. מצוות התלויות במעשה – יש בהן פעולה גופנית ממש, ועל ידן משתנה המציאות החומרית והגשמית. לפיכך הן בדרגת דומם.

ב. מצוות התלויות בדבור – תלמוד תורה, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון, מצוות שמפעילות את ה' מוצאות הפה – מעשה זוטא, אך אינן פועלות שינוי במציאות החומרית והגשמית. לדרגה זו קשורות מצוות התלויות במחשבה, משום שאין זאת מחשבה של כוונה לדבוק בה' באהבה ויראה ממש, אלא מחשבה שהיא בכלל גוף המצוה. ללמוד פשט שבנגלה בתורה בעיון, לכוון לפירוש המלים בתפילה וכד'. לפיכך המצוות התלויות בדבור ובמחשבה הן בדרגת צומח.

גם בנשמת המצוות, היא הכוונה האמיתית לדבוק בה', יש חלוקה לשני סוגים:

א. נפש החי (בהמה) – כוונתו לדבוק בה' נובעת מאהבה ויראה טבעיים, כנשמת החי, שאינו בעל שכל ובחירה, ומדותיו טבעיות ולא שכליות.

ב. נפש המדבר (אדם) – כוונתו לדבוק בה' נובעת מאהבה ויראה שכליים, כנשמת המדבר, שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר, על פי הנהגת השכל וגילוי המוחין.

דרגת המדבר היא הגבוהה ביותר: מי שדעתו יפה, ובכח שכלו מתבונן בבריאה, שהם הלבושים של הקב"ה. ולא עוד, אלא שהוא מבין שהקב"ה עצמו מסתתר ומתעלם ומתלבש בכל הבריאה. הוא מתפעל מזה, ומבינתו נולדות מדותיו בחלל הימני שבלבו, עד שהוא מגיע ליראה עילאה ולאהבת ה' עד לצמאון לה' בבחינת רצוא. הדרך שלו לרוות צמאונו ולדבוק בה' הוא על ידי קיום תורה ומצוות בבחינת שוב. על ידי זה הוא ממשיך על נפשו מפנימיות אור האין סוף ומגיע לדביקות אמיתית בה'.   

זוהי דרגת נשמת המדבר, שהמדבר הוא בעל שכל, בעל בחירה חופשית ובדעת ידבר. שכידוע, דבור האדם נובע מנפשו ולא ממוצאות הפה. מוצאות הפה אינם ככלי זמר ולא כציפור המדברת, שמלמדים אותה לנענע את שפתיה. דבור האדם נמשך מן הנפש וקשור בשכל האדם, שהנפש השכלית היא הנפש המדברת, וממנה נמשך לדבור בפה, שעל ידו מתקשר האדם לזולת. כל זה מיוחד רק לאדם, וזהו מותר האדם מן הבהמה. 

דרגת החי היא, מי שדעתו קצרה, דהיינו שחסר לו ידע, ואין לו יכולת שכלית להתבונן בגדולת ה'. ואף אם מתבונן אין לו יכולת להוליד מבינתו אהבה ויראה שכליים – לא אהבה שכלית בהתגלות הלב ולא יראה במוח ופחד בלב, אפילו לא יראה תתאה. בכל אופן יש לו אהבה טבעית מסותרת לה', שהיא חלק מהקיום של כל יהודי. אהבת ה' מבחינת חכמה שבנפש, שלמעלה מהשכל הגלוי, והיא ירושה לנו מאבותינו שהורישו לכל אחד מצאצאיהם נשמה קדושה. כל יהודי יכול לעורר אהבה זו על ידי התבוננות מתאימה, כשמזכיר לעצמו בכל עת ובכל שעה, שאהבה זו קיימת בקרבו, ועל ידי זה היא מתגלה במוחו. ואף שאין היא מתגלה בלבו, מכיון שהתגלתה במוחו, הוא יודע ומבין שצריך להרגיש זאת בלבו. לכן הוא מוכן לדבוק בה' בנפשו האלוקית ולבושיה: מחשבה, דבור ומעשה. הוא מתבטל לה' ומתאחד עמו על ידי קיום תורה ומצוות. הוא סר מרע ועושה טוב, לומד ומתפלל בקבלת עול בפירוש המילות, ומוכן למסור נפשו על קידוש ה' בפועל ממש. ומאהבה טבעית זו נמשכת לו היראה הטבעית, שאינו רוצה למרוד במלך, ואינו רוצה להיפרד ממנו, והריהו כנשמת החי – שאין לו שכל, אין בו בינה ודעת, ואין לו בחירה חופשית, ויראתו מהדברים המזיקים היא טבעית, וגם אהבתו לדברים שאוהב היא טבעית. אהבה ויראה טבעיות אלה אינן נובעות מהשכלה, הכרה ובחירה, ויש לעוררן ולהיזכר בהן תמיד.