פרשת בשלח – דבר מלכות (הרבי מליובאוויטש)

הקראת כתבה
יום רביעי ז׳ שבט ה׳תשע״ד
מיד ממש, בבואנו מיום עשתי עשר בחודש עשתי עשר דשנת הארבעים ושתים , יוצאים כל בנ”י (“בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו” ) מ”מדבר העמים”, ועולים לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי – כיון ש”יוסיף אדנ-י שנית ידו גו’ ואסף נדחי ישראל גו'” , ו”נודה לך שיר חדש” , באופן ש”ימלא שחוק פינו” – כמרומז בב’ שמותיו של נשיא דורנו, משיח שבדורנו. ובלשון הכתוב בשירת הים: “תבאמו ותטעמו בהר נחלתך גו’ מקדש אדנ-י כוננו ידיך ה’ ימלוך לעולם ועד”.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
עצים כחולים

 

משיחות יום ה’ פ’ בשלח, י”א שבט וש”פ בשלח, שבת שירה, י”ג שבט ה’תשנ”ב

א.  בהקביעות דהעשירי בשבט (יום ההילולא של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו) ביום הרביעי בשבוע (בכמה שנים וכן בשנה זו) – כמה ענינים:

לכל לראש – מעלתו של יום הרביעי בשבוע (מצ”ע), שבו נתלו המאורות, “שני המאורות הגדולים”[1].

ועוד וג”ז עיקר – שנקרא “קמי שבתא”[2], כיון שבו מתחילה ההכנה ליום השבת שלאחריו (שבשנה זו בו נעשית העלי’ והשלימות דיום ההילולא באופן ד”ויכולו”[3]), כמודגש בשירו של יום שסיומו וחותמו ב”לכו נרננה הקטן”[4], ההתחלה (ג’ פסוקים ראשונים) דמזמור “לכו נרננה”[5] שאמירתו בשלימות היא בקבלת שבת, שבזה מודגש ג”כ שהשלימות דיום ההילולא שחל ביום הרביעי היא ביום השבת שלאחריו.

ועילוי נוסף מצד מעלתו המיוחדת של יום הש”ק זה (שהתחלתו ביום הרביעי) – שבת שירה – שבו מודגש הענין ד”לכו נרננה” (רינה ושירה), הן בהתחלת המזמור בשירו של יום הרביעי, והן ובעיקר בשלימותו בקבלת שבת.

ויומתק יותר ע”פ הידוע[6] ש”שיר” שייך במיוחד ליום השבת (“מזמור שיר ליום השבת”[7]), כפירוש במאמר המשנה במסכת שבת[8] “כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר”, שכל עלי’ מדרגא לדרגא (שיוצאים מהדרגא הקודמת ונמשכים לעלות למעלה) היא ע”י שיר, ולכן גם עליית העולמות ביום השבת היא ע”י שיר – דיש לומר, שעיקר העלי’ דיום השבת ע”י השיר היא בשבת שירה, וממנו נמשך גם בשאר השבתות[9]. ומזה מובן גם בנוגע לעליות דיום ההילולא (כידוע[10] שביום ההילולא נעשית עלי’ באין-ערוך לגבי כל העליות שלפני זה), שעיקרם ושלימותם (ביום השבת שקשור עם ענין השיר, ובפרט) בשבת שירה.

וענין נוסף בקביעות כזו (שהעשירי בשבט חל ביום הרביעי) – שהשלימות דיום ההילולא שנעשית ביום השבת שלאחריו (שבת שירה) כוללת גם השלימות היתירה דיום הט”ו בשבט (ביום שני[11]) שהוא בג’ הימים (שבת, יום ראשון ויום שני) שנחשבים (בכמה ענינים) למציאות אחת[12], שנוסף לכך שבו “קיימא סיהרא (דחודש שבט) באשלמותא”[13], ה”ה גם “ראש[14] השנה לאילן”[15].

וע”פ הידוע[16] ש”המועדים של כל השנה . . (גם) מועדי דרבנן . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן” – יש לבאר הקשר והשייכות דכהנ”ל לפרשת בשלח, פרשת השבוע דיום ההילולא ודיום הש”ק שלאחריו, ולפרשת יתרו, פרשת השבוע דט”ו בשבט, שמתחילין לקרותה בתפלת מנחה דשבת פ’ בשלח.

ב.  ובהקדם הנקודה המשותפת דב’ הפרשיות בשלח ויתרו – הכנה למתן-תורה:

פרשת בשלח – שבה מדובר אודות שלימות היציאה ממצרים (בקריעת ים סוף[17]), שהיא ההכנה למתן-תורה, כמ”ש[18] “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה”[19].

ופרשת יתרו – שנוסף על היותה הפרשה דמתן-תורה, מדובר בתחילתה (ועל שם זה נקראת הפרשה כולה) אודות הודאת יתרו (כתוצאה מזה ששמע השמועה ד”קריעת ים סוף ומלחמת עמלק”[20] שבפרשת בשלח) “עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלקים וגו'”[21], שהיתה ההכנה למתן-תורה[22].

ויש לומר, שבפרטי הענינים שבפרשיות בשלח ויתרו ע”ד ההכנה למתן-תורה נכללת גם (וג”כ עיקר) ההכנה להשלימות דמתן-תורה שתהי’ לעתיד לבוא (“תורה חדשה מאתי תצא”[23]) – כמרומז:

בפרשת בשלח – (א) בשירת הים (בקריעת ים סוף), שסיומה וחותמה “מקדש[24] אדנ-י כוננו ידיך”, “בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים כשה’ ימלוך לעולם ועד[25], לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו”, (ב) במלחמת עמלק (בסוף פרשת בשלח), שסיומה וחותמה “מחה[26] אמחה את זכר עמלק . . כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור”[27], “נשבע הקב”ה שאין שמו שלם[28] ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, שנאמר[29] האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק . . מהו אומר אחריו וה’[30] לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם”[31];

ובפרשת יתרו – כמבואר בדרושי חסידות[32] ש”יתרו”, ע”ש ש”יתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה”20, רומז על ההוספה (יתר) בתורה לעתיד לבוא (“תורה חדשה מאתי תצא”) באופן של ראי’ (תחזה[33]).

ולהבין תוכן הענינים דשירת הים ומלחמת עמלק ו(המשכם ב)הודאת יתרו ושייכותם להשלימות דמתן-תורה לעתיד לבוא – יש להקדים ולבאר מ”ש בהתחלת הפרשה “ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (“אשר הוא קרוב[34] וטוב לנחותם בדרך ההוא”[35], “דרך ישר ליכנס בארץ כנען”[36]) . . ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף“, שלכן הי’ צורך בקריעת ים סוף (ושירת הים), ובהמשך לזה מלחמת[37] עמלק[38], ובהמשך לשניהם (“קריעת ים סוף ומלחמת עמלק”) הודאת יתרו, כדלקמן.

ג.  על הפסוק “ולא נחם וגו'” – איתא במדרש[39]: “ממצרים לארץ ישראל י”א מסעות, אלא נשאם הקב”ה דרך המדבר מ’ שנה, שנאמר[40] אחד עשר יום מחורב[41], ואח”כ ויהי[42] בארבעים שנה[43], לכך נאמר ולא נחם אלקים”.

ובביאור הענין ש”י”א מסעות נשאם הקב”ה דרך המדבר מ’ שנה” למעליותא[44] – יש לומר:

בפירוש “אחד עשר יום מחורב” (י”א המסעות) איתא במדרש[45] שקאי על “מיוחד שבעשרה . . שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי[46] ה’ אלקיך”, היינו, ש”אחד עשר יום מחורב” מורה על בחי’ אחד שלמעלה מ(עשרת הדברות שניתנו ב)חורב, בחי’ “אנת הוא חד ולא בחושבן”[47], מהותו ועצמותו ית’ שלמעלה מעשר ספירות[48].

ויש לומר, שכוונת הקב”ה בכך ש”לא נחם גו’ ויסב גו’ דרך המדבר”, “י”א מסעות . . נשאם הקב”ה דרך המדבר מ’ שנה”, היא, שבחינת “אחד עשר” (“אנת הוא חד ולא בחושבן”, שלמעלה מעשר ספירות ועשרת הדברות) תומשך ותתגלה בפנימיותם ע”י ההליכה במדבר במשך ארבעים שנה (“בן ארבעים לבינה”[49]), שבהם “נתן[50] ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע”, “שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו[51] עד ארבעים שנה”[52], שאז יהי’ הגילוי דבחי’ “אחד עשר”[53], ולא עוד אלא שימשיכו ויגלו בחי’ “אחד עשר” גם בארץ הלזו הגשמית, שעי”ז תהי’ הכניסה לארץ ישראל[54] בשלימות.

ולהוסיף, שענין זה מרומז גם בהתחלת הפרשה: “ויהי בשלח פרעה את העם” – שרומז על פרעה דקדושה, בחי’ “חמישית לפרעה”[55], “דאתפריעו ואתגליין מיני’ כל נהורין”[56] (בחי’ שלמעלה מד’ אותיות שם הוי’, ע”ד “אנת הוא חד”). וענין זה (“בשלח פרעה את העם”) הוא הטעם להמשך הכתוב “ולא נחם אלקים גו’ ויסב גו’ דרך המדבר גו'”, במשך ארבעים שנה – כדי שבחי’ פרעה דקדושה תומשך בפנימיות.

ומרומז גם בשירת דבורה שבהפטרה – “בפרוע פרעות בישראל גו’ ותשקוט הארץ ארבעים שנה”[57] – שהגילוי היותר נעלה ד”בפרוע פרעות” (“דאתפריעו ואתגליין מיני’ כל נהורין”) נמשך “בישראל” ועל ידם גם ב”הארץ” באופן ד”ותשקוט” (בהתיישבות ובפנימיות) ע”י העבודה במשך “ארבעים שנה”.

ד.  ובפרטיות יותר ה”ז קשור עם (ונעשה ע”י) פרטי הענינים שבפרשה, ומהם – הליכת בנ”י במדבר (“ויסב גו’ דרך המדבר”) בכל פרטי מ”ב המסעות שהיו במשך הארבעים שנה (“עד בואם אל ארץ נושבת”[58]), החל מהמסעות שבפרשתנו – “ויסעו מסוכות ויחנו באתם בקצה המדבר”[59], ובפרט לאחרי קרי”ס, “ויסע גו’ ויצאו אל מדבר שור גו'”[60], “ויסעו גו’ ויבואו גו’ אל מדבר סין”[61], “ויסעו גו’ ממדבר סין למסעיהם וגו'”[62]:

ידוע[63] שתכלית הכוונה בהליכת בנ”י במדבר היא כדי לברר ניצוצות הקדושה שנפלו ב”מדבר העמים”[64], ששרשם מדרגא נעלית ביותר (עולם התהו שלמעלה מעולם התיקון), ועי”ז שישראל מבררים ניצוצות הקדושה ומעלים אותם לשרשם ומקורם, נמשכת ומתגלה אצלם דרגא נעלית זו.

והענין בזה – שניצוצות הקדושה שנפלו ב”מדבר העמים” שרשם מבחי’ “אחד עשר” שלמעלה מהשתלשלות, בחי’ המקיף שממנו נעשית היניקה די”א כתרין דלעו”ז[65], כמרומז בלשון הכתוב “אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר”, ש”אחד עשר יום” הם “דרך להר שעיר”[66] (ח”ו), וע”י עבודתם של ישראל בבירור הניצוצות והעלאתם לשרשם ומקורם בבחי’ “אחד עשר” דקדושה[67], נמשכת ומתגלה בחי’ “אחד עשר” בישראל (המשכת המקיף בפנימיות, שההמשכה היא למקום הראוי דוקא32), ועי”ז ניתוסף אצלם עילוי גדול יותר לגבי עבודתם בעניני התומ”צ, עשרת הדברות הקשורים עם עשר ספירות, שלימות הקדושה במדידה והגבלה[68].

ויש להוסיף ביאור בהחילוק שבין “י”א מסעות” (י”א יום) לההליכה במדבר (מ”ב מסעות) במשך ארבעים שנה[69] – שאילו הי’ הקב”ה מוליכם בי”א מסעות (בי”א יום) הי’ הבירור (רק) ע”י המשכת וגילוי אור עליון (בחי’ אחד עשר) מלמעלה למטה, שאינו פועל כ”כ במציאות התחתון, ולכן “נשאם הקב”ה דרך המדבר מ’ שנה”, שעי”ז יהי’ הבירור (גם) ע”י עבודתם של ישראל בדרך מלמטה למעלה, שהפעולה בהתחתון היא בשלימותה; וביחד עם זה, ישנו גם העילוי דהמשכת וגילוי אור עליון, בחי’ “אחד עשר”, מלמעלה למטה (שאי אפשר להגיע אליו ע”י העבודה מלמטה למעלה שהיא במדידה והגבלה) – “י”א מסעות . . נשאם הקב”ה דרך המדבר מ’ שנה[70] – שהבירור בדרך מלמטה למעלה (בארבעים שנה) חדור ונעשה בכח הגילוי דבחי’ אחד עשר מלמעלה למטה[71] (חיבור ב’ המעלות דמלמעלה למטה ומלמטה למעלה גם יחד).

ועד”ז בנוגע למלחמת עמלק שבסיום הפרשה – “כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק גו'”, “אין השם שלם כו’ עד שימחה שמו של עמלק” – ש”עמלק” הוא מזרעו של עשו (שעיר), בחי’ י”א דלעו”ז (“אחד עשר יום גו’ הר שעיר“), וע”י (בירור[72] ו)מחיית עמלק [“מחה אמחה” (ע”י הקב”ה) ו”תמחה” (ע”י ישראל), ר”ת אמת[73], אמחה מחה תמחה], נמשכת ומתגלה בישראל בחי’ י”א דקדושה, שזהו”ע ד”השם שלם”, לא רק י”ה (“כי יד על כס י-ה”), אלא גם ו”ה, בגימטריא י”א, שרומז על המשכת וגילוי בחי’ “אחד עשר” בכל פרטי עניני העבודה שמצד עשר כחות הנפש שנחלקים ל”הנסתרות (י”ה) והנגלות” (ו”ה נגלות)[74].

ועד”ז בנוגע להודאת יתרו וביאתו למשה (בהתחלת פרשת יתרו) – שהגיור דיתרו[75] הו”ע בירור ניצוצות הקדושה שנפלו למטה[76], ששרשם בבחי’ י”א דקדושה, וע”י בירורם והעלאתם לשרשם ומקורם נעשה הוספה ויתרון אצל ישראל, שזהו”ע “יתר פרשה אחת בתורה”, שרומז על ההוספה דבחי’ “אחד עשר יום מחורב”, שלמעלה מעשרת הדברות שניתנו מחורב[77].

ה.  עפ”ז יש לבאר שפרטי הענינים שבפרשיות בשלח ויתרו הם הכנה להשלימות דמתן-תורה לעתיד לבוא:

ידוע32 שמתן-תורה הו”ע חד-פעמי, כיון שבו ניתנו (לא רק כל עניני התורה שמתחדשים ע”י תלמיד ותיק, אלא) גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא ע”י הקב”ה. ואעפ”כ נאמר “תורה חדשה מאתי תצא”, חידוש ממש, כיון שבמתן-תורה היו ענינים אלו בתכלית ההעלם לגמרי, עד כדי כך, שהתגלותם היא חידוש ממש.

ומהביאורים בזה – שבמתן-תורה ניתנו בגלוי עשרת הדברות, כנגד עשרה מאמרות ועשר ספירות, דרגת האלקות שיש לה ערך ושייכות לעולם (כמודגש בנגלה דתורה, הלכות בנוגע להנהגת האדם בעולם), ואילו דרגת האלקות שאין לה ערך ושייכות לעולם לא באה בגילוי אלא בהעלם; ולעתיד לבוא תתגלה בתורה דרגת האלקות שבאין-ערוך לגמרי לעולם (כמודגש בפנימיות התורה, “סוד טעמי’ ומסתר צפונותי'”[78], ידיעת אלקות), ועד להגילוי דמהותו ועצמותו ית’ ממש – כדיוק הלשון “תורה חדשה מאתי תצא”, “מאתי” דייקא, וכמ”ש[79] “כי כולם ידעו אותי” – בחי’ “אחד עשר יום (שלמעלה מעשה”ד שניתנו) מחורב”, “אנת הוא חד ולא בחושבן”.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בהכנה למתן-תורה (שצריכה להיות גם מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא שניתנה בהעלם במתן-תורה) – בהמסעות במדבר, במלחמת עמלק ובהודאת יתרו, שתוכנם הוא בירור והעלאת ניצוצות הקדושה לשרשם ומקורם בבחי’ “אחד עשר”, כנ”ל.

אלא, שאז היתה רק התחלת ההכנה להשלימות דמתן-תורה דלעתיד לבוא, ועיקרה ושלימותה היא ע”י “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”[80] ב”מדבר העמים” (כידוע שכל זמן משך הגלות נרמז במ”ב המסעות שבמדבר[81]), לברר ולהעלות ניצוצות הקדושה, כידוע הפירוש במארז”ל[82] “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים”, שהו”ע בירור והעלאת ניצוצות הקדושה[83], ועד לגמר ושלימות הבירור כשיקויים היעוד[84] “את רוח הטומאה אעביר מן הארץ”, שזהו”ע “מחה אמחה את זכר עמלק”[85].

ומזה באים תיכף להשלימות דמתן-תורה באופן ש”תורה חדשה מאתי תצא”, וכן להשלימות דהכניסה לארץ טובה ורחבה בגאולה האמיתית והשלימה[86] – ארץ עשר אומות, כיון שנוסף על ארץ שבע אומות (בירור ז’ מדות דתוהו32) יהי’ גם הכיבוש דג’ הארצות דקיני קניזי וקדמוני[87] (בירור כח”ב דתוהו32), ועד שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות[88], שכל העולם יהי’ בבחי’ “ארץ ישראל”, דירה לו ית’ בתחתונים[89], בדוגמת הדירה שבה מתגלה עצמותו של הדר בהדירה[90], גילוי העצמות, “אנת הוא חד”.

ו.  ויש להוסיף, שהאמור לעיל מודגש גם בהשם דש”ק זה ע”ש שירת הים – שבת שירה:

ב”שבת שירה” נכללים כל עניני עליות שנעשים ע”י שיר, “כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר” (כנ”ל ס”א).

וע”פ הידוע[91] שכל העליות נכללים בשם מ”ב ד”אנא בכח” (שיש בו מ”ב תיבות)[92], “ועד”ז היו כל המ”ב מסעות שהם כנגד שם מ”ב הוא בחי’ עלי’ ממדרגה למדרגה כו'”[93], מ”ב עליות[94] שע”י עבודת הבירורים שבמדבר העמים – נמצא, שב”שבת שירה” (שכולל כל העליות שע”י שיר) נכללים כל העליות שנעשים ע”י מ”ב המסעות שבמדבר העמים, כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות.

ולאחרי גמר עבודת הבירורים בכל פרטי העליות דמ”ב המסעות שבמדבר העמים שכלולים ב”שבת שירה” – באים ל”שיר חדש” דלעתיד לבוא[95]:

איתא במכילתא[96] “עשר שירות הן[97], הראשונה שנאמרה במצרים . . השני’ על הים, שנאמר אז ישיר משה . . הששית שאמרה דבורה וברק, שנאמר ותשר דבורה וברק בן אבינועם . . העשירית לעתיד לבוא, שנאמר שירו לה’ שיר חדש . . כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו הי’ אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחרי’ שעבוד לכך קרואה בלשון זכר”[98].

ומהחילוקים שביניהם[99] – שבשירה בלשון נקבה נרגשת בעיקר העלי’ מלמטה למעלה, שהמקבל מצ”ע (נקבה) משתוקק ומתגעגע לצאת ממדרגתו ולהכלל בדרגא נעלית יותר, משא”כ בשיר בלשון זכר נרגשת בעיקר השפעת וגילוי אור העליון מלמעלה למטה, שעל ידו נעשית הדביקות והתכללות בהעליון[100]. כלומר, עם היותו “שיר” שענינו עלי’ מלמטה למעלה, ה”ז באופן שנרגש בו (לא כ”כ הגעגועים, אלא בעיקר) הדביקות וההתכללות בהגילוי דהעליון, ועי”ז יש בו ב’ המעלות דמלמטלמ”ע ומלמעלה למטה גם יחד.

ויש לומר, שב”שבת שירה” (הקשורה גם עם “העשירית . . שיר חדש . . בלשון זכר”) ישנה השלימות דכל השירות באופן של עלי’ מלמטה למעלה, ונוסף לזה נרגשת הדביקות וההתכללות מצד הגילוי שלמעלה מעשר – בחי’ “אחד עשר”, “אנת הוא חד ולא בחושבן” (ע”ד “י”א[101] מסעות . . נשאם הקב”ה דרך המדבר מ’ שנה”, כנ”ל ס”ד).

ויש לקשר זה עם הענין ד”שיר[102] השירים”[103] שהוא “קדש קדשים”[104] – כפירוש המהרש”א[105] ש”עשר שירות היו בעולם וזו למעלה מזו וזו למעלה מכולם (כמ”ש בתרגום), וכיון שכולם קדש הרי העשירי שהוא קודש בכל מקום למעלה מכולם הכא נמי קדש קדשים” – שהשייכות ד”שיר השירים” (שנאמר בזמן הזה) לשיר העשירי דלעתיד לבוא, היא, לפי שבו נעשית השלימות דכל השירים שבזמן הזה (כל העליות מלמטה למעלה) כפי שמתקשרים ומתחברים עם השיר חדש דלעתיד לבוא[106] (שנרגשת גם הדביקות וההתכללות בהעליון), ועי”ז באים לשיר חדש לשון זכר דלעתיד לבוא עצמו[107] שהוא למעלה מכל העשרה שירות[108] – שיר שכל ענינו הוא הדביקות וההתכללות עם מהותו ועצמותו ית’[109], בחי’ “אחד עשר”, “אנת הוא חד ולא בחושבן”.

ז.  ע”פ האמור לעיל יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשיות בשלח ויתרו לתוכן הזמן שבו קורין פרשיות אלו – בסמיכות להעשירי בשבט:

חודש שבט הוא חודש האחד עשר (להתחלת מנין החדשים מניסן) – “עשתי עשר חודש הוא חודש שבט”[110] – ששייך במיוחד להגאולה האמיתית והשלימה[111] שאז יהי’ הגילוי דבחי’ “אחד עשר”, “אנת הוא חד”, שלכן, מחודש שבט באים לחודש אדר, שבו היתה הגאולה דפורים, גאולה במעמד ומצב ד”אכתי[112] עבדי אחשורוש אנן”[113], ו”מיסמך גאולה לגאולה”, “פורים לפסח[114], בחודש ניסן “שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר[115] כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”[116].

ובחודש שבט (חודש עשתי עשר) עצמו באים מיום העשירי ליום אחד עשר (“אחד עשר יום מחורב”) – אחד עשר שבאחד עשר.

ויש להוסיף בביאור העילוי וההוספה דאחד עשר יום לגבי כללות חודש האחד עשר – (א) שבחי’ אחד עשר היא באופן של “יום” (“אחד עשר יום“) ע”ש האור וגילוי (כמ”ש[117] “ויקרא אלקים לאור יום”), (ב) החילוק שבין חודש ליום הוא שחודש קשור עם מהלך הלבנה, ויום[118] קשור עם מהלך החמה, ומזה (כנ”ל ס”ד) שחודש האחד עשר מורה על בחי’ אחד עשר כפי שנמשך ומתגלה אל המקבל (לבנה), ויום האחד עשר מורה על בחי’ אחד עשר כפי שהוא אצל המשפיע (חמה), אחד עשר בטהרתו.

ומיום אחד עשר (בחודש אחד עשר) באים ליום אח”ד (בגימטריא י”ג)[119], ובהדגשה בקביעות שנה זו שיום הי”ג בחודש חל ביום הש”ק, שממנו באים תיכף ליום ראשון בשבוע, “יום אחד“, “שהי’ הקב”ה יחיד בעולמו”[120] – שמורה על הגילוי דבחי’ “אנת הוא חד” גם בעולם (“יחיד בעולמו“)[121].

ובימי החודש – יום י”ד, שממנו באים תיכף ליום ט”ו – שרומז על מ”ש בסיום פרשתנו “כי יד (י”ד) על כס י-ה” (ט”ו), שהו”ע בירור ומחיית עמלק כדי שיהי’ “השם שלם”, גם ו”ה (י”א), בחי’ אחד עשר (כנ”ל ס”ד).

ומעלה יתירה בט”ו בשבט שהוא “ראש השנה לאילן”, “לענין מעשר”[122] בארץ ישראל, וכמודגש במנהג ישראל[123] לאכול בט”ו בשבט פירות (ובפרט פירות) שנשתבחה בהם ארץ ישראל[124], “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש”[125] – שתכלית השלימות בזה תהי’ בהכניסה לארץ לעתיד לבוא, הן בנוגע לפירות כפשוטם[126] (כולל ובמיוחד הפירות שבאה”ק ושבביהמ”ק[127]), והן (ובעיקר) בנוגע לתוכן ענין הפירות בתורה, שמורה על התענוג שבתורה, טעמי תורה, פנימיות התורה (כמודגש במיוחד ב”דבש”[128] שרומז על פנימיות התורה[129]), שעיקר התגלותה ב”תורה חדשה מאתי תצא” לעתיד לבוא.

ח.  וכל זה מודגש ביותר ביום העשירי ויום אחד עשר בחודש אחד עשר בדורנו זה, ובפרט בשנה זו:

יום העשירי בחודש האחד עשר בדורנו זה הוא יום ההילולא של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שבו נעשית העלי’ ד”כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו”[130] לדרגא נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין-ערוך, החל מהעלי’ של נשיא דורנו (בעל ההילולא), ועל ידו גם העלי’ דכל הדור (“בתר רישא גופא אזיל”[131]) – כמודגש בהמשך הימים, שמיום העשירי (יום ההילולא) באים ליום האחד עשר[132] לחודש האחד עשר.

וענין זה מודגש ביותר בהקביעות דהעשירי בשבט חל ביום הרביעי שבו נתלו[133] המאורות, “שני המאורות הגדולים” – שבזה מרומז תוכן העלי’ שנעשית לאחרי ההסתלקות ביום הי”א לחודש הי”א, שנוסף על השלימות די”א מצד החודש (לבנה, מאור הקטן) נעשית גם השלימות די”א מצד היום (חמה, מאור הגדול)[134], אחד עשר בטהרתו (כנ”ל ס”ז).

והשלימות העיקרית בזה נעשית בעשירי והאחד עשר בחודש אחד עשר בשנה זו – שנת הארבעים ושתים (תש”י-תשנ”ב), שקשורה עם שם מ”ב שעל ידו נעשים כל עניני העליות (כנ”ל ס”ו) – שכבר נשלמו כל העליות[135] דמ”ב ימי ההילולא[136], וכל העליות שע”י מעשינו ועבודתינו במ”ב השנים (בהוספה על השלימות ד”ויהי בארבעים שנה”) שהם בדוגמת מ”ב המסעות במדבר העמים שבדור זה (דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה), ותיכף ומיד ממש נעשית הכניסה לארץ טובה ורחבה בגאולה האמיתית והשלימה[137], שאז תהי’ שלימות הגילוי דבחי’ אחד עשר שבאחד עשר, “אנת הוא חד”.

*

ט.  מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

להוסיף ולהשלים (מלשון שלימות) בכל הענינים השייכים ליום ההילולא, לימוד תורתו (ובאופן ד”עשרה שיושבים ועוסקים בתורה”[138]) והליכה בדרכיו ואורחותיו בהפצת התורה והמעיינות חוצה, כולל ובמיוחד המשך ההתוועדויות דיום ההילולא, מתוך שמחה ושירה, כההוראה והנתינת-כח דיום השבת שבו נעשית השלימות דיום ההילולא – שבת שירה.

והוראה נוספת וג”כ עיקרית בענין השירה בנוגע לעבודת התפלה (שנקראת גם בלשון רינה[139] (שירה)) באופן של שירה (כידוע שרבינו הזקן הי’ מתפלל בקול ושירה) – שנוסף על השירה הקשורה עם העלי’ מלמטה למעלה, צ”ל עכשיו (לאחרי גמר כל העליות) השירה שמצד הדביקות וההתכללות בהעליון, כהכנה והתחלה ל”שיר חדש” דלעתיד לבוא (כנ”ל ס”ו).

ובמיוחד בנוגע להתפלה על הגאולה האמיתית והשלימה[140] (ובפרט לאחרי שכבר “כלו כל הקיצין”[141], ונשלמו כל עניני העבודה, כדברי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו) – שנוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צ”ל עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה[142] מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש.

י.  ויש להוסיף ולעורר אודות עריכת התוועדויות בכל מקום ומקום גם בחמשה עשר בשבט:

“ראש השנה לאילן” קשור ושייך ל”האדם (“אתם קרויין אדם”[143], ע”ש אדמה לעליון[144]) עץ השדה”[145], ובפרט האילנות שנשתבחה בהם ארץ (ששייכת ונקראת ע”ש) ישראל, “כי תהיו אתם ארץ חפץ”[146], ויש בכאו”א מהם (האנשים והנשים והטף) כל פרטי הענינים ד”ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש”, כמבואר בכ”מ פרטי הענינים בזה[147]. וב”ראש השנה לאילן” צ”ל חידוש והוספה בכל עניני העבודה הנ”ל אצל כל אחד ואחת מישראל, כל חד וחד לפום שיעורא דילי’.

ובודאי ינצלו ההתוועדויות ד”ראש השנה לאילן” כדי לבאר ולעורר ע”ד ההוספה והחידוש בעניני העבודה הנ”ל, כולל ובמיוחד לעורר התשוקה והגעגועים ועד לרגש השמחה בגלל הידיעה שתיכף ומיד נכנסים לארץ ישראל, לאכול מפרי’ ולשבוע מטובה, ולקיים כל המצוות התלויות בה בתכלית השלימות, “כמצות רצונך”[148].

יא.  ויה”ר ועיקר – שעוד לפני חמשה עשר בשבט יהי’ גמר ושלימות הצמיחה ד”איש צמח שמו”, ועליו נאמר “וקם שבט (מלך רודה ומושל) מישראל”[149], “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה”[150] – “יעמוד מלך מבית דוד (מינוי מלך) . . וילחם מלחמות ה’ (“מלחמה לה’ בעמלק”) . . ובנה מקדש במקומו”[151] (בנין בית הבחירה).

ובפשטות – שתיכף ומיד ממש, בבואנו מיום עשתי עשר בחודש עשתי עשר דשנת הארבעים ושתים[152], יוצאים כל בנ”י (“בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”[153]) מ”מדבר העמים”, ועולים לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי – כיון ש”יוסיף אדנ-י שנית ידו גו’ ואסף נדחי ישראל גו'”[154], ו”נודה לך שיר חדש”[155], באופן ש”ימלא שחוק פינו”[156] – כמרומז בב’ שמותיו של נשיא דורנו, משיח שבדורנו.

ובלשון הכתוב בשירת הים: “תבאמו ותטעמו בהר נחלתך גו’ מקדש אדנ-י כוננו ידיך ה’ ימלוך לעולם ועד”, ובהמשך לזה – בפרשה דמ”ת: “וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר”[157], השלימות דמתן-תורה (“אחד עשר יום מחורב”) שתתגלה ב”תורה חדשה מאתי תצא”.

הערות



[1]בראשית א, טז.

[2]פסחים קו, סע”א.

[3]בראשית ב, א. וראה לקו”ת בהר מא, א. אוה”ת עה”פ. ועוד.

[4]לקו”ד ח”א לג, רע”א. “היום יום” כ”ג כסלו.

[5]והחידוש בזה – ששירו של יום הרביעי הוא המזמור שלפניו (מזמור צ”ד, “אל נקמות ה’ גו'” עד “יצמיתם ה’ אלקינו”), ואעפ”כ, ממשיכים גם התחלת המזמור שלאחריו (מזמור צ”ה).

[6]תו”א תשא (בהוספות) קיג, א. אוה”ת בראשית (כרך ג) תקיד, א ואילך.

[7]תהלים צב, א. וראה ר”ה לא, א.

[8]ריש פ”ה.

[9]להעיר, שהציווי על יום השבת (לראשונה) הוא בפרשת בשלח (פרשת שירה) – “שם שם לו חק ומשפט גו'”, “במרה נתן להם . . שבת כו'” (טו, כה ובפרש”י), ובפרטיות בפרשת המן, “והי’ ביום הששי והכינו גו'” (טז, ה), “שבתון שבת קודש לה’ מחר וגו'” (שם, כג), “ראו כי ה’ נתן לכם השבת וגו'” (שם, כט).

[10]ראה סה”ש תשמ”ט ח”א ע’ 175 ואילך. 225 ואילך.

[11]והתחלתו בערב ט”ו בשבט (שאין אומרים תחנון במנחה) – ביום ראשון (מוצאי שבת), שנקרא “יום אחד“, שבזה מודגשת השייכות ליום הש”ק שקביעותו ביום י”ג בחודש, בגימטריא “אחד“.

[12]ראה פסחים שם. ועוד. ולהעיר גם מהדין (שו”ע אדה”ז או”ח סשמ”ה ס”ג. ובכ”מ) שפחות משלושה כלבוד דמי.

[13]זהר ח”א קנ, רע”א. ח”ב פה, רע”א. ועוד. וראה שמו”ר פט”ו, כו.

[14]ר”ה בתחלתה – כדעת ב”ה, שהלכה כמותם (ראה רמב”ם הל’ תרומות פ”ה הי”א. הל’ מע”ש פ”ה ה”ב).

[15]להעיר מהשייכות לבעל ההילולא, ששמו הראשון “יוסף”, מלשון הוספה – שהו”ע הצמיחה דאילן (ראה לקוטי לוי”צ אג”ק ע’ תיג. סה”ש תשמ”ח ח”א ס”ע 244 ואילך. תשמ”ט ח”א ע’ 213 ואילך).

[16]של”ה חלק תושב”כ ר”פ וישב (רצז, א).

[17]כש”וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים”, “שפלטן הים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו” (פרשתנו יד, ל ובפרש”י) – שעד אז היתה אימת מצרים עליהם (ראה לקו”ש חכ”ב ע’ 34. וש”נ).

[18]שמות ג, יב ובפרש”י (משמו”ר פ”ג, ד).

[19]ובפרט ע”פ המבואר בדרושי חסידות שהענין דקרי”ס כשלעצמו (נוסף על השלימות דיצי”מ) הוא הכנה למתן-תורה – כי, בקרי”ס הי’ החיבור דים ויבשה, עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא, שזוהי ההכנה להחיבור דעליונים ותחתונים במ”ת (ראה שער האמונה לאדהאמ”צ פי”ז ואילך. אוה”ת פרשתנו ע’ תיז ואילך. ועוד).

[20]ר”פ יתרו ובפרש”י.

[21]שם, יא.

[22]כדאיתא בזהר (ח”ב סז, ב. סח, א) “כדין אסתלק ואתייקר קוב”ה עילא ותתא ולבתר יהיב אורייתא” (וראה אוה”ת ר”פ יתרו. סה”מ עטר”ת ע’ רצא ואילך. סה”מ תש”ט ס”ע 56 (הב’) ואילך. לקו”ש חי”א ע’ 74 ואילך. ועוד).

[23]ישעי’ נא, ד. ויק”ר פי”ג, ג.

[24]טו, יז ובפרש”י.

[25]שם, יח.

[26]יז, יד-טז ובפרש”י.

[27]“מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי” (תיב”ע).

[28]אע”פ ש”י-ה” הוא גם שם בפ”ע (רמב”ם הל’ יסוה”ת פ”ו ה”ד), וכמ”ש בשירת הים (טו, ב) “עזי וזמרת י-ה”.

[29]תהלים ט, ז.

[30]שם, ח.

[31]ויומתק יותר – שגם השלימות דבית המקדש (“מקדש אדנ-י כוננו ידיך”) תלוי’ במחיית עמלק, כמודגש בה”שלש מצות (ש)נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך . . ולהכרית זרעו של עמלק . . ולבנות בית הבחירה” (רמב”ם ריש הלכות מלכים – מסנהדרין כ, ב), שמזה מובן, שע”י השלימות ד(מנוי מלך* ו)הכרתת זרעו של עמלק, נעשית גם השלימות דבנין בית הבחירה**.ויש לומר, שענין זה מרומז בב’ אופני הניקוד דתיבת “זכר”, בצירי או בסגול*** – ש”זכר” בצירי (ב’ נקודות) רומז על (מחיית עמלק שקדמה ל)שתי מקדשות (בית ראשון ובית שני), ו”זכר” בסגול (ג’ נקודות) רומז על (מחיית עמלק שקודמת ל)ביהמ”ק השלישי והמשולש****.

*) כולל ובעיקר – “ה’ ימלוך לעולם ועד”, “שכל המלוכה שלו”.

**) ועפ”ז י”ל הרמז בהמשך הכתובים: “מקדש אדנ-י כוננו ידיך” (השלימות דביהמ”ק), כיון ש”ה’ ימלוך לעולם ועד” (השלימות דמינוי מלך), ולאח”ז (בסיום הפרשה) “מחה אמחה את זכר עמלק” (השלימות דמחיית עמלק).

***) ומנהגנו שקורין שניהם, אלא, שבפ’ בשלח (ובפורים) מקדימים זכר בסגול ואח”כ זכר בצירי, ובפ’ תצא מקדימים זכר בצירי ואח”כ זכר בסגול (ספר המנהגים חב”ד ע’ 72. וש”נ).

****) וי”ל באופן אחר קצת (ובפרט בהקריאה דפרשת בשלח שמקדימים זכר בסגול לזכר בצירי) – שזכר בסגול (ג’ נקודות) קאי על פרטי הדרגות דהמשכן, בית ראשון ובית שני, וזכר בצירי קאי על ב’ האופנים הכלליים בהמקדש, מקדש שקיומו במשך זמן ואח”כ חרב, ומקדש נצחי (שיבנה בשתי ידים).

[32]סה”מ עטר”ת ותש”ט שבהע’ 22.

[33]והטעם שנאמר “תחזה” בלשון תרגום (אף שלעתיד לבוא תהי’ ראי’ ממש) – “לפי שעכשיו הוא בבחי’ התעלמות ועיקר הגילוי (באופן של ראי’) יהי’ לעתיד לבוא” (סה”מ עטר”ת ותש”ט שם).

[34]“כי ממצרים עד ירושלים דרך פלשתים אינו מרחק רב והוא כמו מהלך עשרה ימים בדרך הישרה” (ראב”ע ריש פרשתנו).

[35]רמב”ן ריש פרשתנו. – ויש לומר, שגם לפירוש רש”י “כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים“, הסיבה שלכאורה הי’ צריך לנחותם דרך ארץ פלשתים היא בגלל שזוהי הדרך הישרה והקרובה לארץ ישראל*, אלא, שרש”י מדייק הלשון “כי קרוב הוא” (ולא “אף שקרוב הוא”), שכוונת הכתוב לפרש הטעם על זה ש”לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים” (ולא הטעם על זה שלכאורה הי’ צריך לנחותם דרך ארץ פלשתים), ולכן מפרש שהטעם הוא “כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים“.

*) ובודאי שאין כאן פלוגתא במציאות.

[36]רשב”ם ריש פרשתנו.

[37]שבסוף פרשתנו (ובס”פ תצא), משא”כ “מלחמת וירד העמלקי והכנעני וגו'” (שבפרשת שלח (יד, מה)), שעלי’ נאמר בהתחלת פרשתנו “ולא נחם גו’ פן ינחם העם בראותם מלחמה גו'”, כפירוש רש”י.

[38]“משל לאמבטי רותחת . . הקירה לפני אחרים, אף כאן . . (כש)קרע הים לפניהם . . נפל פחדן על כל האומות . . בא עמלק . . הקירו כו'” (תנחומא תצא ט (בסופו)).

[39]שמו”ר פרשתנו פ”כ, יג. וראה גם ספרי יל”ש ופרש”י דברים א, ב (וראה לקמן הערה 44).

[40]דברים שם.

[41]“מסע ליום, שמ”ש אחד עשר יום וגו’ עד קדש ברנע, שבי”א יום היו מגיעים לקדש שהיא קצה גבול ארץ אדום קרוב לא”י” (פי’ מהרז”ו).

[42]שם, ג.

[43]וי”ל שעד”ז גם בפרשתנו – שלאחרי “ולא נחם גו’ ויסב גו’ דרך המדבר”, נאמר בהמשך הפרשה (טז, לה) “ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת”.

[44]במפרשים לשמו”ר שם, ש”נשאם הקב”ה דרך המדבר מ’ שנה” מפני “שקלקלו מעשיהם”, כבספרי יל”ש ופרש”י שם. ולכאורה פירושם צ”ע, כי, בספרי יל”ש ופרש”י פירשו הפסוק “אחד עשר יום מחורב” שהוא מדברי התוכחות, משא”כ בשמו”ר מפרש הפסוק “ולא נחם אלקים גו'”, שאין זה שייך לדברי התוכחות*. ויתירה מזה: מכללות הענין בשמו”ר שם, שלפני ולאחרי מאמר זה מפרש “ולא נחם אלקים גו'” במעלתן של ישראל, בניו של הקב”ה, שגם לאחרי שהקב”ה הוציאן ממצרים לא הי’ מתנחם על זה שהמצריים שעבדו אותם כו’, עד שהשליכם לים, משמע, שגם בפירוש זה (ש”לא נחם” בי”א יום אלא במ’ שנה) מודגשת מעלתן של ישראל.

*) וראה אוה”ת דברים ע’ טז: “המדרש דפ’ בשלח הנ”ל . . אין זה מכלל התוכחות שהרי פי’ זה ע”ד הפסוק ולא נחם אלקים כו’ דרך קרובה כי קרוב הוא, כ”א דרך המדבר שאף שזהו דרך רחוקה יותר עכ”ז כן דוקא יאות”.

[45]שמו”ר פמ”ב, ח.

[46]יתרו כ, ב.

[47]תקו”ז בהקדמה (יז, א).

[48]יהל אור ע’ מח. אוה”ת דברים ע’ יט. סה”מ עטר”ת ע’ תקנב. תקפז.

[49]אבות ספ”ה.

[50]תבוא כט, ג ופרש”י שם, ו (מע”ז ה, ריש ע”ב).

[51]“עומק ופנימיות חכמתו כמו שהוא לעצמו” (סה”מ שם ע’ תקנז).

[52]ומטעם זה הי’ משה בהר ארבעים יום – כי יום שלמעלה חשוב כשנה (אוה”ת שם ע’ יח).

[53]ומרומז גם בהמשך הכתוב – “ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש”, שלאחרי “ארבעים שנה” נמשכת ומתגלה בחי’ “עשתי עשר”.

[54]להעיר (ע”ד הרמז) שארץ ישראל ר”ת א”י (י”א) – “אחד עשר”, א’ שמספרו אחד, ואח”כ י’ שמספרו עשר.

[55]ויגש מז, כד.

[56]זח”א ר”י, א. וראה בארוכה סה”ש תשנ”ב ח”א ע’ 281 (לעיל ע’ 225) ואילך.

[57]ס’ שופטים ה, ב-לא.

[58]פרשתנו טז, לה.

[59]יג, כ.

[60]טו, כב.

[61]טז, א.

[62]יז, א.

[63]ראה לקו”ת מסעי פח, ג ואילך. ובכ”מ.

[64]יחזקאל כ, לח.

[65]“י”א יום הם י”א ניצוצות שהם בק”נ, כי בקדושה עשר ולא אחד עשר, אבל בקליפה כל המוסיף גורע הם י”א”* (פנ”י ר”פ דברים – הובא באוה”ת שם ע’ יז. וש”נ).

*) להעיר שאלופי עשו מספרם י”א (ספר הלקוטים להאריז”ל פ’ וישלח. ועוד).

[66]ראה שמו”ר פמ”ב, ז: “אמר ר’ שמעון בן יוחאי י”א יום היו עם הקב”ה וכ”ט יום היו מתחשבים היאך לעשות את העגל, כמ”ש אחד עשר יום מחורב, ואח”כ באו לדרכי עשו, דרך הר שעיר. ור”א בן יעקב אומר כ”ט יום היו עם הקב”ה וי”א יום היו מתחשבין היאך לעשות את העגל, כמ”ש אחד עשר יום דרך הר שעיר, שעשו מעשה שעיר” – הובא ונתבאר באוה”ת וסה”מ עטר”ת שם*.

*) ולהעיר, שבאוה”ת מביא ב’ הדעות שבמדרש, ובסה”מ עטר”ת מביא רק דעת ראב”י. ואולי י”ל הטעם, שבאוה”ת מדובר גם אודות היניקה די”א דלעו”ז מי”א דקדושה, כמרומז בדעת רשב”י ש”י”א יום היו עם הקב”ה ואח”כ באו כו'”. ובסה”מ עטר”ת מדובר (בעיקר) אודות הקלקול די”א דלעו”ז, כמרומז בדעת ראב”י ש”י”א יום היו מתחשבין היאך לעשות את העגל”.

[67]וכן “שעיר” דקדושה – שערות דקדושה, “עתיק יומין . . שער רישי’ כעמר נקא”, י”ג תיקוני דיקנא.

[68]ראה אוה”ת פרשתנו (ע’ שסג ואילך) בביאור מארז”ל על הפסוק “ופרעה הקריב”, ש”הקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים” (ראה תנחומא פרשתנו ח. שמו”ר פכ”א, ה) – שהקריב אותם לבחי’ “החמישית לפרעה”, “אנת הוא חד ולא בחושבן”, עיי”ש.

[69]ראה גם אוה”ת וסה”מ עטר”ת שם. אלא, ששם מבואר (בעיקר) מעלת הבירור בדרך מלמעלה למטה, וכיון שקלקלו הי’ צ”ל הבירור בדרך מלמטה למעלה, וכאן מבואר גם מעלת הבירור בדרך מלמטה למעלה, בהתאם להאמור שבמאמר המדרש כאן מודגשת המעלה שבהליכה במדבר ארבעים שנה.

[70]ויומתק יותר – שמ’ שנה שנתעכבו ישראל במדבר הם כנגד “ויהי עשו בן ארבעים שנה” (אוה”ת וישלח (כרך ה’) תתעג, א), שבהם נעשה הבירור די”א דלעו”ז.

[71]כי, בהבירור בדרך מלמטה למעלה “אינו נכלל עדיין בקדושה ממש להיות בבחי’ אלקות (ובודאי לא בבחי’ האלקות ד”אנת הוא חד”), וצ”ל בירור שני כו'” (סה”מ עטר”ת שם).

[72]להעיר ממארז”ל ש”מבני בניו של המן למדו תורה כו'” (גיטין נז, ב. וש”נ).

[73]להעיר מירושלמי ריש סנהדרין: “אמת . . אל”ף רישי’ דאלפא ביתא מ”ם באמצעיתא תי”ו בסופה, לומר אני ה’ ראשון גו’ ומבלעדי אין אלקים” – גילוי דרגא נעלית ביותר שנמשכת וחודרת עד למטה מטה (“בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה”), שמצדה אין נתינת מקום ללעו”ז (ע”י בירורה והעלאתה לקדושה, או ע”י ביטול מציאותה).

[74]ראה תניא אגה”ת ספ”ד. לקו”ת פקודי ג, ב ואילך. ראה כט, א ואילך. ובכ”מ.

[75]כולל גם “וילך לו אל ארצו”, “לגייר בני משפחתו” (יתרו יח, כז ובפרש”י). – ויש לומר, שבלשון הכתוב “וילך לו אל ארצו” מרומז גם ה”גיור” ד”ארצו” ממש ע”י עבודת הבירורים.

[76]ע”ד הפירוש במארז”ל “לא הגלה כו’ שיתוספו עליהם גרים”, כדלקמן ס”ה.

[77]ראה אוה”ת יתרו ריש ע’ תרלד.

[78]פרש”י שה”ש א, ב.

[79]ירמי’ לא, לג.

[80]תניא רפל”ז.

[81]שסיומם וחותמם ב”ירדן ירחו”, בחי’ “והריחו ביראת ה'” שנאמר במשיח צדקנו, “דמורח ודאין” (סנהדרין צג, ב. לקו”ת שבהערה 63).

[82]פסחים פז, ב. וראה אוה”ת פרשתנו ע’ עתר ואילך.

[83]ראה תו”א בראשית ו, א. שם ר”פ לך לך. אוה”ת שם. ועוד.

[84]זכרי’ יג, ב.

[85]וכיון ש”ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד”, הרי, ע”י ביטול ומחיית עמלק מתבטל “רוח הטומאה” לגמרי.

[86]להעיר שגם הגאולה קשורה עם מספר ארבעים (ע”ד הארבעים שנה שהיו בנ”י במדבר העמים) – “לםרבה המשרה”, מ”ם סתומה באמצע התיבה, שרומז על סתימת פירצת הגלות, “חומות ירושלים אשר המ פרוצים”*, מ”ם פתוחה בסוף התיבה (ראה ספר הערכים – חב”ד מערכת אותיות התורה אות מ”ם (ב) ס”ע רב ואילך. וש”נ).

*) ויתירה מזה – שמהפכים הפירצה למעמד ומצד ד”פרזות תשב ירושלים” (זכרי’ ב, ח). ולהעיר מהשייכות להפטרה דפרשתנו: “צדקת פרזונו בישראל” (שופטים ה, יא) – “שהוא גילוי בחי’ פרזונו, לשון פרזות תשב ירושלים . . ע”י שפיזרן לבין האומות שעי”ז מלקטים הניצוצים דתהו שהם מבחי’ פרזות כו'” (אוה”ת פרשתנו ע’ שסד).

[87]שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, “עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה . . עתידים להיות ירושה לעתיד” (פרש”י לך לך טו, יט – מב”ר ספמ”ד).

וראה במדב”ר פי”ד, א: “שלשה אומות אסר הקב”ה לישראל לכשנכנסו לארץ לירש את ארצם . . ארץ פלשתים מנין דכתיב ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים . . ולעתיד לבוא עתיד הקב”ה להתיר שלשתן לישראל, שנאמר ועפו בכתף פלשתים ימה” (ראה אוה”ת פרשתנו ע’ שסז).

[88]ראה ספרי דברים בתחלתו. פס”ר פ’ שבת ור”ח. יל”ש ישעי’ רמז תקג. לקו”ת מסעי פט, ב.

[89]ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל”ו. ובכ”מ.

[90]ראה סה”מ מלוקט ח”ב ע’ רמא. וש”נ.

[91]אוה”ת דרושי שבועות ע’ קלח. סה”מ תרס”ד ע’ קפ. ועוד.

[92]שלכן אומרים “אנא בכח” בכל זמן של עלי’ מלמטה למעלה, כמו בק”ש על המטה, שאז נעשית העלי’ דעבודת כל היום, ובקבלת שבת, שאז נעשית העלי’ דעבודת כל השבוע (אוה”ת וסה”מ שם).

[93]תו”א פרשתנו סב, רע”ג.

[94]ראה לקו”ת מסעי (פט, א ואילך) ביאור החילוק שבין מ”ט ימים דספה”ע (ז’ מדות שכל א’ כלול מז’) למ”ב המסעות (ו’ פעמים ז’) – ש”מלמעלה למטה הם מ”ט . . שממשיכים מקיפים מלמעלה למטה לכל הז’ מדות . . גם בחי’ מלכות . . משא”כ המסעות שהם מלמטה למעלה אינם כ”א ששה לבד בכל מדה כו'”. עיי”ש.

[95]להעיר ששירת הים נאמרה בלשון עתיד – “אז ישיר”, “לעתיד לבוא” (טו, א ובמכילתא עה”פ), שרומז על השיר לעתיד לבוא*.

*) נוסף לכך ש”מכאן לתחיית המתים מן התורה” (סנהדרין צא, סע”ב. הובא במכילתא ופרש”י עה”פ).

[96]שם. וראה גם יל”ש יהושע רמז כ.

[97]ראה גם תנחומא פרשתנו יו”ד. תרגום שה”ש בתחלתו.

[98]וראה גם שמו”ר (פרשתנו) פכ”ג, יא. תוד”ה ה”ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

[99]ראה גם סידור (עם דא”ח) סז, ב ואילך. אוה”ת שה”ש ע’ ג. המשך תער”ב ח”ב ע’ א’קכה. ועוד.

[100]משא”כ בהעלי’ מלמטה למעלה אינו נכלל עדיין בהעליון ממש (כנ”ל הערה 71).

[101]ולחידודי להעיר (ע”ד הרמז) ש”אז ישיר” ר”ת (א”י) י”א (ראה לעיל הערה 54).

[102]להעיר שבכמה ק”ק בישראל נוהגים לומר שיר השירים לפני קבלת שבת.

[103]והמשך הכתוב “ישקני מנשיקות פיהו”, “מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי’ ומסתר צפונותי'” (פרש”י עה”פ), גילוי דטעמי תורה לעתיד לבוא, “תורה חדשה מאתי תצא”, שאז יהיו הנישואין דהקב”ה וכנס”י (“לימות המשיח יהיו נישואין” (שמו”ר ספט”ו)), שזהו התוכן ד”שיר השירים”.

[104]ידים ספ”ג.

[105]בחדא”ג ידים שם.

[106]ראה אוה”ת שה”ש ע’ ג ואילך. ושם, שהו”ע העלי’ דבחי’ החכמה לבחי’ הכתר הנק’ קדש קדשים.

[107]כי, “שיר השירים הם שיר נוקבא ושיר דדכורא שע”י אתעדל”ת . . ושיר דלעת”ל זהו מבחי’ שיר חדש שלמעלה מאתעדל”ת” (אוה”ת שם).

[108]ההעלאה מבחי’ כתר לאוא”ס ב”ה והוא למעלה גם מקדה”ק (אוה”ת שם).

[109]להעיר מהשייכות לבחי’ פלשתים דקדושה – “התגלות השמחה בדביקות ה’ בפילוש ובגילוי ובהתרחבות לאין קץ”, “השמחה בה’ מצד מהו”ע בלי שום מבוקש” (מדרגת הצדיקים) – שתהי’ (אצל כל בנ”י) רק לאחרי גמר עבודת הבירורים, לעתיד לבוא, שאז תהי’ השמחה בתכלית השלימות, כמ”ש “אז ימלא שחוק פינו”, “וע”כ יותן להם ארץ פלשתים שהוא השמחה באלקות בפילוש כו'” (אוה”ת פרשתנו ע’ שסז ואילך).

[110]זכרי’ א, ז.

[111]כמרומז גם בהשם “שבט” – ע”ש “שבט מלוכה” דמלכות בית דוד (ראה סה”ש תשנ”ב ח”א ע’ 264 (לעיל ע’ 208)).

[112]מגילה יד, א.

[113]ויתירה מזה – שפורים לא יבטל גם בימות המשיח, שנאמר (אסתר ט, כח) “וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם” (רמב”ם סוף הל’ מגילה).

[114]שם ו, סע”ב ובפרש”י.

[115]מיכה ז, טו.

[116]ר”ה יא, רע”א. שמו”ר פט”ו, יא.

[117]בראשית א, ה.

[118]גם ימי החודש, שהרי חילוק הימים (יום ולילה) נעשה ע”י מהלך החמה.

[119]לאחרי ההקדמה ביום הי”ב – יום הי”ב בחודש הי”א, שרומז על הגילוי דבחי’ אחד עשר בכל י”ב השבטים (י”ב שבט).

[120]בראשית שם ובפרש”י (מב”ר פ”ג, ח).

[121]ולהעיר, שהבריאה הפרטית דיום זה היא בריאת האור, “ויאמר אלקים יהי אור” – דיש לומר, ש”ויאמר אלקים” (שמורה על ההעלם) קאי על דרגא הכי נעלית שלמעלה מכללות ענין האור (גילוי), ולמעלה גם מ”מאור” (שורש ומקור האור) – שלכן נקרא “אלקים” (העלם), שמורה על ההעלם שלמעלה מגילוי (העלם העצמי). והחידוש הוא שגם בחי’ זו (“אלקים”) באה ונמשכת באופן של אור וגילוי – “ויאמר אלקים יהי אור“.

[122]“שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט” (פרש”י ורע”ב ריש ר”ה. רמב”ם שבהערה 14).

[123]מג”א או”ח סקל”א סקט”ז. השלמה לשו”ע אדה”ז שם ס”ח.

[124]ראה לעיל הערה 54.

[125]עקב ח, ח.

[126]ראה כתובות בסופה.

[127]ראה סה”ש תש”נ ח”א ע’ 284. וש”נ.

[128]ולהעיר, שכיון שכל הסמוך לארץ השני חשוב מן המאוחר מארץ הראשון, הרי “התמרים (דבש תמרים) קודמים לענבים (אף שגפן הוא הראשון מחמשת מיני הפירות), שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ” (רמב”ם הל’ ברכות פ”ח הי”ג).

[129]ראה חגיגה יג, א. רמב”ם הל’ יסוה”ת ספ”ב.

[130]תניא אגה”ק סז”ך וביאורה.

[131]עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.

[132]ולהעיר, שגם העליות דיום ההילולא (ע”י אמירת קדיש) קשורות עם אחד עשר – י”א אותיות ד”יתגדל ויתקדש” (ראה בארוכה שער הכוונות ענין הקדיש. פע”ח שער הקדישים פ”ד).

[133]נוסף על “נטלו” (בטי”ת) מצד ההסתלקות, גם “נתלו” (בתי”ו) – נוסף על פשטות הדבר – מצד העלי’ היתירה שנעשית לאחרי וע”י ההסתלקות.

[134]להעיר מהשייכות ד”ביום עשתי עשר יום (לחודש הגאולה)* נשיא לבני אשר” לחודש הי”א (להדעות שהשייכות דהנשיאים לחדשי השנה היא כסדרם בחנוכת המשכן (קה”י ערך שבט. ועוד)), ויש לומר, ששייכות זו היא בהדגשה יתירה ביום הי”א דחודש הי”א.

*) ובשנת העיבור – לאחרי ג’ חדשים, צדי”ק יום, ובהדגשה יתירה בשנה זו – שנת הצדי”ק.

[135]כולל גם שלימות העליות בשבת שלאחריו, שבת שירה, שכולל כל העליות שע”י השיר (כנ”ל ס”ו).

[136]ולהעיר, שהעליות ע”י אמירת קדיש קשורות עם שם מ”ב (שער הכוונות ופע”ח שם).

[137]וי”ל הרמז בנוגע להמשך הימים: י’ וי”א שבט הקשורים עם ענין הנשיאות – שינוי בהנשיא, יום השבת (י”ג שבט) פרשת בשלח שסיומה וחותמה במלחמת עמלק – הכרתת זרעו של עמלק, וט”ו בשבט – הכניסה לארץ ישראל (לאכול מפרי’) ובנין בית הבחירה (שגם בו יהיו הפירות).

[138]כמבואר בהמאמר הידוע לחג הגאולה שלו (סה”מ תרפ”ח ע’ קמח ואילך).

[139]ספרי ר”פ ואתחנן. ועוד.

[140]נוסף על הגאולה הפרטית שנעשית ע”י עבודת התפלה (תניא אגה”ק ס”ד).

[141]סנהדרין צז, ב.

[142]שפורצת גדר (סה”מ תרנ”ז ס”ע רכג ואילך) – לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה, שהגאולה עצמה היא באופן ד”נחלה בלי מצרים . . נחלת יעקב אביך . . כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה” (שבת קיח, סע”א ואילך).

[143]יבמות סא, רע”א.

[144]ראה של”ה ג, רע”א. ועוד. עש”מ מאמר אכ”ח פל”ג. ובכ”מ.

[145]פ’ שופטים כ, יט. וראה תענית ז, א.

[146]מלאכי ג, יב. וראה “היום יום” י”ז אייר. ב’ אלול. ובכ”מ.

[147]ראה סה”ש תש”נ ח”א ע’ 273 ואילך. וש”נ. – וראה סה”ש תשנ”ב ח”א ע’ 322 (לקמן ע’ 263) ואילך.

[148]ראה תו”ח ר”פ ויחי. המשך וככה תרל”ז פי”ז ואילך. ועוד.

[149]בלק כד, י ובפרש”י.

[150]ישעי’ יא, א.

[151]רמב”ם הל’ מלכים ספי”א.

[152]ע”ד מ”ש “אחד עשר יום מחורב גו’ ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש גו'”.

[153]בא יו”ד, ט.

[154]ישעי’ שם, יא-יב.

[155]נוסח ברכת “אשר גאלנו” – פסחים קטז, ב (ובתוס’ שם).

[156]תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א.

[157]יתרו כ, א.

 

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email