מהו "ביום הזה"?

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני"

מהו "ביום הזה"?

הגמרא מסיקה מגזירה שווה לפסוק: "החודש הזה לכם ראש חדשים",

שמדובר בראש חודש – מה להלן ראש חודש אף כאן ראש חודש.

אולם רש"י מפרש "ביום הזה" – בכל יום!

ללמדנו, שדברי תורה יהיו תמיד חדשים עבורנו כאילו ניתנו היום!

(שאם לא כן, למה נאמר: "ביום הזה" ולא "ביום ההוא"?)

אם כן, ביום הזה הכוונה לראש חודש סיון! (גמרא)

או לכל יום! שדברי תורה צריכים להיות כחדשים בכל יום (רש"י).

איך אפשר לצוות שדברי תורה יהיו תמיד חדשים עבורנו?

נשאלת השאלה: איך אפשר שדברי תורה יהיו כחדשים בכל יום לאחר מתן תורה…

ועל אחת כמה וכמה, שלושת אלפים שנה לאחר שניתנה התורה?…

הענין הוא, שדברי תורה דורשים חזרה ושינון,

כמו שכתוב: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר".

"לאמר" משמעו הוא שלימוד התורה צריך להיות באופן של "תען לשוני אמרתך".

התורה היא אמרתו של הקב"ה, ולשוני היא "כעונה אחר האומר" –

"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע".

מכאן ברור שהדיבור שהיה במתן תורה קיים תמיד אצל לומד תורה,

ולכן יש מעלה מיוחדת בלימוד האדם המדבר את דבר ה'.

דהיינו, כשלומדים תורה עכשיו אנו רק חוזרים על דברי הקב"ה,

שאומר את הדברים בדיוק כמו בשעת מתן תורה.

מה תפקיד האדם בלימוד תורה וקיום מצוות?

לכאורה לא ברור, מה אנו מוסיפים ומחדשים כשחוזרים על דברי תורה,

הרי דבריו של הקב"ה חיים וקיימים לעד בלי שום שינוי?…

המדרש אומר כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר:

השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם,

משל למלך שגזר ואמר: בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי.

אולם כשביקש הקב"ה לתת תורה לישראל ביטל את הגזירה באומרו,

תחתונים יעלו לעליונים ועליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל,

שנאמר: "וירד הוי' על הר סיני", "ואל משה אמר עלה אל הוי'".

מהם "עליונים" ו"תחתונים" שיש צורך לחברם?

המצוות הן רצונו של מקום (עליונים) שאינם בערך לחפצי העולם (תחתונים).

במתן תורה ביטל הקב"ה את המחיצה שבין העליונים לתחתונים

בין המצוות לחפצי העולם, בין חכמת הקב"ה לשכל האדם,

כדי שהמצוות יפעלו שינוי בחפצי העולם,

וכדי שיפעלו שינוי (רוממות) באדם עד שיתאחד עם חכמת הקב"ה.

אם כן, עד מתן תורה התחתונים לא היו כלי לגילוי אלוקות,

ורק לאחר שהקב"ה ירד על הר סיני במתן תורה

והיה גילוי אלקות בעולם בדרך של המשכה מלמעלה למטה,

קיבלנו את הכח להפוך את העולם לכלי לאלוקות על ידי תורה ומצוות.

ואכן, קיום המצוות פועל בירור וזיכוך בחפצים שבהם נעשית המצוה,

ועד שלפעמים הם הופכים לחפצא של מצוה בכח המיוחד שניתן להם במתן תורה.

ולתוספת ביאור מהם המעלה והמטה (עליונים ותחתונים) והצורך בחיבורם

מעלה ומטה במקום (גשמי או רוחני) נמשך משורשו הקו.

(לו היתה ההמשכה מאור אין סוף שלא על ידי הקו היו כל העולמות בשוה).

ועוד פירוש במעלה ומטה, שהתחלקות מעלה ומטה במקום הוא מטה,

בשעה שמעלה הוא למעלה מהתחלקות.

שכידוע, "אור אין סוף הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית" –

למטה מטה הוא האור הגבולי, שרש הקו שיש בו בהעלם התחלקות מעלה ומטה,

(הוא השרש של מעלה ומטה בעולמות),

ולמעלה מעלה הוא אור הבלי גבול, שרש הסובב שלמעלה מהתחלקות.

במתן תורה התחברו המעלה והמטה, בשני הענינים.

גם המעלה והמטה שבעולמות (מקום) – אצילות ועולמות בריאה יצירה ועשיה,

וגם אור הבלי גבול שלמעלה מהעולמות עם האור שבערך העולמות.

ולאחר מתן תורה זכינו שעל ידי קיום תורה ומצוות אנו פועלים יחוד קוב"ה ושכינתיה,

יחוד אור הסובב כל עלמין עם האור הממלא כל עלמין.

כי, כאמור, על ידי החיבור של העליונים והתחתונים במתן תורה,

ניתן הכח לתחתונים שעל ידי תורה ומצוות נמשך אור האצילות ואור הסובב

ואף אור הבלי גבול שלפני הצמצום (שרש אור הסובב),

כי התורה היא למעלה מזמן ומקום,

(שהרי כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה,

אף שאינו בזמן ומקום ההקרבה).

ירידת העליונים למטה ועליית התחתונים למעלה הם שני עניינים שקרו בזמנים שונים,

ירידת העליונים היתה בזמן מתן תורה ואילו עליית התחתונים לאחרי מתן תורה,

אולם הם קשורים זה בזה בקשר חזק מאד;

שירידת העליונים נתנה כח לתחתונים לעלות כבר במתן תורה.

וכפי שראינו ושמענו במתן תורה את הקול האלוקי של עשרת הדברות

בכל ארבע רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה;

קול שפעל במקום שבו נשמע, שיהיה למעלה מהמקום.

כי אף שהיה במקום מסויים נכללו בו כל הששה קצוות של מעלה ומטה וארבע רוחות.

אז נתגלה אור האין סוף שלמעלה מגדר מקום (ואף למעלה מגדר מקום כמו שהוא ב"קו").

גם הזמן שבו ניתנה התורה היה למעלה מהזמן ונכלל בו כל המשך הזמן,

על כן, מתן תורה היה רק פעם אחת ולא יהיה שוב.

גם ב"ראש חודש" נכלל "כל יום"

ראש חודש כולל את כל ימי החודש,

לכן גם בראש חודש סיון ביום בו נשלמה ההכנה למתן תורה,

נכללו כל הימים שלאחרי זה.

ולפי זה שני הפירושים לביום הזה – ראש חודש סיון או כל יום קשורים זה בזה.

זהו עניינו של ראש חודש, שהוא רק מולד הלבנה, נקודה בלבד,

אלא שהולכת וגדלה עד ליום הט"ו שבו הירח מלא ("קיימא סיהרא באשלימותא"),

כך ישראל בעת מתן תורה היו במדבר סיני בראשית דרכם,

ורק על ידי העבודה של ישראל לאחרי מתן תורה הם הולכים וגדלים,

ועד שבימי דוד ובימי שלמה היתה קיימא סיהרא באשלימותא.

אולם עיקר המילוי והשלימות יהיה בדורנו דרא דמלכא משיחא,

שנזכה ל"וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" בכל מקום בשוה,

"וימלא כבודו את כל הארץ" בתכלית השלימות בכל הארץ בשוה.

התורה היא עוז ותושיה

מקור התורה ויסודה הוא באור אין סוף ב"ה בעצמו.

לכן אף שהתורה נתלבשה בענינים גשמיים,

היא עוז לנפש האלקית ותושיה לנפש הבהמית.

העוז והתושיה מסייעים לנו לחבר עליונים ותחתונים.

ובתנאי שלימוד התורה של האדם יהיה בביטול, כעונה אחר הקורא.

בביטול כמדבר ("ביום הזה באו מדבר סיני" – "מדבר" מלשון דיבור בתוספת מ').

שהרי מאז מעמד הר סיני ירדה שנאה לאומות העולם.

שנאה לאומות העולם כוללת שנאה לגוף ולנפש הבהמית,

וכמו שלימדנו הבעל שם טוב: "כי תראה חמור שונאך" –

כאשר תסתכל בעיון טוב בחומר שלך הוא הגוף,

תראה שהוא שונאך, ששונא את הנשמה,

שאז תוכל להגביר את הנשמה על הגוף ולהיות בביטול לה' יתברך.

לימוד תורה מכין אותנו לגאולה

צריך ללמוד תורה ברצון ובשמחה ולא ברפיון וחלישות,

שלא כאבותינו שנסעו מרפידים ורפו ידיהם מדברי תורה.

כדי להתגבר על הרפיון והחלישות בדברי תורה צריך עבודה בביטול.

וכמו אבותינו שהתחזקו מהרפיון והתעלו מעלה מעלה,

עד שהגיעו למתן תורה – "ויבואו מדבר סיני גו' נגד ההר",

כך גם אנו נשתדל להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות באופן דארץ טובה ורחבה.

ונעשה תשובה עילאה בשמחה רבה, ומיד נגאל,

והקב"ה בעצמו יביא כל אחד מאתנו לארץ טובה ורחבה כפשוטה,

כפי שהבטיחנו: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(על פי מאמר הרבי ש"פ יתרו, חמשה עשר בשבט ה'תשל"ד, יצא לאור בקונטרס כ"ב שבט – תש"נ, "לקראת ש"פ יתרו, כ"ב שבט – יאָרצייט-הילולא השני של הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע . . עש"ק פ' יתרו, כ"ב שבט, שנת ה'תש"נ").