פרשת שמיני – וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש מלפני ה'

הקראת כתבה
יום ראשון י״ד אדר ב׳ ה׳תשע״ד
רק ביום השמיני למילואים, ראש חודש ניסן, יום הקמת המשכן, עם ישראל זוכה לראות את כבוד ה' עין בעין – "וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה'…", עם ישראל מגיע לדרגה גבוהה שאין גבוהה ממנה, עד שערבה שמחתם ושבחו לה' – "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". מהי מעלתו של השמיני על השביעי?
מאת שולמית שמידע
פירות

בעשרה בתשרי מתרצה הקב"ה לישראל על חטא העגל בשמחה ובלב שלם.

הקב"ה אומר למשה: "סלחתי כדבריך", ומוסר לו את הלוחות האחרונים,

משה יורד מן ההר ומיד מצוה את עם ישראל על מלאכת המשכן.

ואכן עם ישראל כולו מתכונן בשמחה ובהתלהבות להקמת המשכן –

אנשים נשים וטף עוסקים במלאכת המשכן – מביאים תרומות בנדיבות,

בונים מנסרים מתיכים אורגים טווים ומרקעים,

עד שהיה צריך להכריז לפני העם לחדול מלהביא… כי "המלאכה היתה דיים".

 

ועכשיו הגיע הזמן לחנוך את המשכן בשבעת ימי המילואים שקודם ראש חודש ניסן.

בכל יום משבעת ימי המילואים משה רבינו (שושבינא דמלכא) מקים את המשכן ומפרקו,

משמש בחלוק לבן ומקריב קרבנות,

והכוהנים בני אהרון אינם יוצאים מפתח אוהל מועד.

הכל מצפים להמשכת השכינה למשכן, אך השכינה מתעכבת…

ישראל נכלמים ואומרים למשה:

"משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל"…

ואז משה מברך את עם ישראל "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו" –

"יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"…

ומודיע להם: "היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו במעשה ידיכם".

 

רק ביום השמיני למילואים – ראש חודש ניסן, יום הקמת המשכן –

קורא משה לאהרון (שושבינא דמטרוניתא) ולבניו ולזקני ישראל…

משה פועל באהרון נתינת כח, מלמד אותו את מעשה הקטורת,

ומצוה אותו להביא את קרבנות היום.

ומתחילה השראת השכינה במשכן…

עם ישראל זוכה לראות את כבוד ה' עין בעין –

"וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה'…",

עם ישראל מגיע לדרגה גבוהה שאין גבוהה ממנה,

עד שערבה שמחתם ושבחו לה' – "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

 

לכאורה תמוה, הרי שבעת ימי המילואים – "שבעת ימים ימלא את ידכם"

היו בתכלית השלימות והמילוי,

וכידוע, מספר שבע מראה על שלימות, כל השביעין חביבין!…

העולם נברא בשלימותו בשבעה ימים – "עולם על מילואו נברא",

לכן מספר שבע שייך לכל הנבראים שנתהוו בשבעת ימי בראשית,

אז מהו החידוש וההמשך של "ביום השמיני"?…

למה שרתה השכינה רק ב"יום השמיני" ולא ב"שבעת ימי המילואים"?…

מבאר ה"כלי יקר" שיש מעלה ביום השמיני דוקא, שלכן בו היה גילוי השכינה.

אמנם כל עניני הבריאה הם במספר שבע, שהעולם נברא בשבע המידות.

המספר "שבע" – "שבעת ימי הבניין", "שבעת ימי ההיקף", החוזר מחדש בכל שבוע,

הוא מספר השייך לכל הנבראים שנתהוו בשבעת ימי בראשית.

לכן מבנה הזמן של העולם הוא במחזורים של שבעה ימים ומחזורי "שמיטה" של שבע שנים.

המספר שבע כולל לא רק את ענייני הבריאה גופא,

אלא גם את האור האלוקי המצטמצם ומתלבש בבריאה.

אבל "שמיני" מרמז על האור שלמעלה מהתלבשות בעולם, למעלה מהשתלשלות.

המספר שמונה שלמעלה משבעה ולמעלה מבריאה הוא מספר מקודש ומיוחד לה'.

המספר שמונה, השומר את ההיקף (הוא בחינת העצם השומר את הגילויים),

כולל את כל השבעה ומעלה אותם לדרגת השמיני,

עד שפועל את שלימות "שבעת ימי הבניין".

והוא שומר גם על "שבעת ימי המילואים", שתהיה בהם שלימות מיוחדת.

לכן דוקא "ביום השמיני למילואים" היה גילוי אלוקות בשלימות.

 

ועוד עילוי יש ביום השמיני למילואים ש"נטל עשר עטרות" –

"עשר" שלמעלה מ"שמונה" ובאופן של "עטרות".

שמספר שמונה הוא ספירת הבינה, אם הבנים.

וספירת הבינה כוללת את כל ג' הספירות הראשונות (ג' המוחין).

ולמעלה מזה, את עצם הג' ספירות הראשונות – "עטרות".

לכן בקודש הקדשים היתה המשכה של עשר, ששם נמשכים גם הג' הראשונות,

וכידוע – הכלל (כמו ספירת הבינה) הכולל את הפרטים (ג' המוחין) הוא למעלה מהם.

 

כך גם במועדים – יש מועדים של שבעה ימים ויש מועדים של שמונה ימים.

חג השבועות הבא לאחר ספירת העומר – לאחר שבעה שבועות תמימות,

מעלתו היא בגילוי שער הנו"ן דבינה.

לכן שבועות נקרא עצרת, בחינת "שמיני" שלמעלה מ"שבעה שבועות",

וכמוהו שמיני עצרת שבא לאחר שבעת ימי סוכות,

וכך היובל שבא אחרי שבע שבתות שנים.

 

ולגבי יום שבת היום השביעי – מובן שביום השבת יש מעלת השביעי,

עד שאפילו בערב שבת נאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד",

ששבת מקדשא וקיימא מששת ימי בראשית על ידי הקב"ה,

וישראל מחוייבים לשמרה – "זכור את יום השבת לקדשו" –

[מדרגות שבבחינת סדר ההשתלשלות (בלבד)].

אולם מעלת השבת, היום השביעי, היא שיש בה גם מדרגה שלמעלה מבחינת "שביעי",

והיא בחינת "שמיני שבשביעי",

היא ה"מתנה טובה שיש לי בבית גנזי ושבת שמה" –

רעוא דרעוין – גילוי תענוג העצמי שיתגלה בשלימותו לעתיד לבוא, בחינת עדן סתימאה,

שלכן אנו מצווים: "וקראת לשבת עונג".

 

כמו כן, משה רבינו שנתן לנו את התורה והוריד שכינה לעולם,

הוא השביעי מאברהם אבינו, וכל השביעין חביבין!…

אולם כמו שבשבת יש גם מעלת השמיני,

כך גם במשה רבינו שהוא השביעי יש בחינת שמיני – "ויהי ביום השמיני קרא משה".

משה השביעי שיש בו מעלת השמיני זוכה ביום השמיני למילואים

לקרוא לאהרון ולבניו ולזקני ישראל, עד לגילוי השכינה במשכן – "ותצא אש"…

עד ש"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

 

מעלת משה מתגלה כבר בלידתו –

"ותרא אותו כי טוב הוא" – "שנולד מהול", ועניין המילה הוא בשמיני דוקא.

כמבואר בגמרא על הפסוק "למנצח על השמינית" – על מילה שניתנה בשמיני.

"משה משה – לא פסיק טעמא בגווייהו" – אין הפסק בין "משה" ל"משה",

ללמדנו שמשה רבינו כפי שהוא למטה הוא קשור עם משה שלמעלה –

"כי מן המים משיתיהו" – "מים" הם חכמה (מוחין),

ולפירוש אחר, יש עולם נעלה ביותר שנקרא "מים", ומשם נשמתו של משה.

[שרש משה גבוה מאד, הוא בחינת יסוד א"ק ("אדם קדמון" הוא "הרצון הכללי")].

ומכיון שמשה נמשך ממקום גבוה כל כך הוא גם בחינת מספר שמונה.

וזהו שהדורות שלפני משה הם בחינת ז' (ספירות) תחתונות דעתיק – (מידות דעתיק).

ומשה הוא בחינת ג' (ספירות) ראשונות דעתיק – (מוחין דעתיק).

לכן כל קילוסו של משה הוא ב"אז" – "ומאז באתי… לדבר בשמך", "אז ישיר משה",

כי "אז" – עניינו להשליט את ה' ית' על ז' כוכבי לכת (א' רוכב על ז'),

ועל כל הנמצאים שנתהוו בז' ימי בראשית.

 

כך גם עניינו של "כנור" – כ"ו (בגימטריא שם הוי') נר,

שהוא באופן של נר מאיר, כשלימות העולם שנברא על מילואו בשם הוי' –

("אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם ביום עשות הוי'… ארץ ושמים")

שלמעלה מהעולם שנברא על ידי שם אלוקים –

("בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ").

גם בבית המקדש היה גילוי שם הוי' באופן של נר, כי משם אורה יוצאת לכל העולם כולו.

לכן כנור של מקדש הוא של שבעה נימין.

אבל בימות המשיח כנור של משיח יהיה של שמונה נימין.

כי אז כבוד ה' שלמעלה באין ערוך מהבריאה

יהיה בגילוי ובראייה מוחשית בפשיטות מצד טבע המציאות הגשמית,

באופן שאדם רואה דברים גשמיים (ולא בדרך של חידוש) –

"ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר" (השמיני יתחבר עם השבע).

 

אם כן, כנור (של ימות המשיח) יהיה של שמונה נימין – "למנצח על השמינית",

כמעלת "יום השמיני" שהוא למעלה מן העולמות,

עד לבחינת הכנור דלעתיד, שיהיה של עשרה נימין, שלמעלה גם משמונה – "עלי עשור",

כ"אותו היום" (שמיני למילואים) ש"נטל עשרה עטרות".

שבתחילה הוא "יום השמיני" – בחינת בינה,

ולמעלה מזה "אותו היום נטל עשר עטרות" שהתגלה בו בחינת עשר –

הם עצם הג' ספירות ראשונות, כי בינה כוללת את כל הג' רישין.

עד שכוללת גם את בחינת עתיק, שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא.

וכמו שמספר שבע כולל את המספר שמונה,

כך מספר שמונה כולל את המספר עשר –

וזה נעשה על ידי ש"וירא כל העם וירונו" – "ושבחו".

 

עניין זה הוא הוראה בעבודת ה' –

לא די לברר את ז' המידות!

יש גם בחינת שמיני בעבודה – הקדמת מסקנת המוחין,

ועד לבחינת עשר, עבודת המוחין מצד עצמם!

יש עשר בחינות בנפש שהן כנגד עשר ספירות שנשתלשלו מהן.

והן נחלקות לשתים: שלוש אמות – חב"ד, ושבע המידות "שבעת ימי הבניין".

חיוב כיבוש ארץ שבעת העמים (שבע המדות) הוא גם לפני ביאת המשיח,

לעתיד לבוא יהיה כיבוש ג' הארצות (קיני קניזי וקדמוני), שהם כנגד ג' המוחין –

"הנסתרות (המוחין) לה' אלוקינו, והנגלות (המידות) לנו ולבנינו".

 

כל אחד שייך לעבודת המידות שבלב, ואילו עבודת המוחין היא מ"הנסתרות לה' אלוקינו",

בכל זאת, מאחר שה' כורת עם אברהם אבינו את ברית בין הבתרים על כל עשר הארצות,

וכל הגילויים של לעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות.

גם בימינו יש חובת עבודת המוחין, שהיא מעין והכנה לגילוי המוחין לעתיד לבוא,

באופן של "נסתרות" – כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, (כל אחד לפי מדרגתו).

ומה גם שבשביל עבודת המידות צריך את המסקנה של המוחין –

צריך להבין על פי שכל, שקיום המצוות צריך להיות בחיות והתלהבות,

ולא כ"מצות אנשים מלומדה", ובזה כמו בעבודה על המידות כולם שוים.

 

בשבת פרשת שמיני זו אנו מברכים את חודש אייר (וקוראים את כל ספר תהילים),

ומקוים ומאחלים שתהיה באייר המשכה של קדושת חודש ניסן – חודש הנסים.

בשבת זו נתחיל לקרוא פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה" כו' –

משה קיבל תורה מהקב"ה בעצמו,

והתורה עוברת מדור לדור ומגיעה לכל יהודי ויהודי –

"תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקוב".

וכמו שעל ידי התורה שהיא חכמת ה' ורצונו נעשתה השראת השכינה במשכן,

כך על ידי התורה יכול יהודי להתאחד ביחוד נפלא שאין כמוהו עם התורה ועם נותן התורה,

ולהמשיך אלוקות בעולם, עד אלוקות שלמעלה מהבריאה.

ומובטחים אנו שדוקא על ידי העבודה בגלות ובהגבלה בשית אלפי שנין דהוי עלמא,

נזכה לכיבוש המוחין בשלימות, כשה' מרחיב את גבולנו,

ולגילוי אור הבלי גבול שלמעלה מן העולם,

עד לחיבור הבלי גבול בגבול טבע העולם מתוך הרחבה ותענוג.

 

פרסום תגובה חדשה

test email