יום שני י״ט שבט ה׳תשע״ד

 

פרק ראשון: ילדותה

לידתה

בש"ק פרשת ויקהל – פקודי כ"ה אדר א` ה` תרס"א, הפציע אור חדש בשמי עיירת ליובאוויטש: בת נולדה לאדמו"ר הריי"צ, בנו יחידו של אדמו"ר הרש"ב, בבאבינאוויטש הסמוכה. ונקרא שמה בישראל: חיה מושקא.

         שנים רבות יחלפו עד שהעולם יעמוד על מעלותיה הנעלות ואצילותה המופלאה: תכונות, אשר התאימו לה להפליא בהיותה אשת המלך, עזר וסיוע לבעלה הגדול, כ"ק אדמו"ר, אך כבר בימי ילדותה ניכר היה בסבה אדמו"ר הרש"ב, שאין הוא רואה בכך עוד ילדה רגילה,

         באגרת הקודש הראשונה שלו, אותה שיגר מוואריספען שם שהה באותו הזמן, נאמר בין השאר:

 "…ומעונג לבי אודה לה` על כל הטוב שגמלנו ובחסדו הגדול החיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כן יגיענו לשמחות ולטובות הרבה".

את השם חי` מושקא קבע הוא בעצמו במברק מיוחד שנשלח לאדמו"ר הריי"צ, בו נכתב ש"אם עוד לא ניתן שם, תקרא בשם חי` מושקא שכן הוא הנכון לפ"ד [לפי דעתי]. ובטח תודיעני גם בדבר קריאת השם למז"ט…". השם ניתן ע"ש הרבנית הצדקנית מרת חי` מושקא, אשת כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע.

 במכתבים שנשלחו לאחר קריאת השם, אפשר למצוא יותר מרמז על עתיד הילדה שזה עתה יצאה לאויר  העולם:

 "יתן השי"ת שתהיה באריכות ימים ושנים טובים ונעימים ברו"ג ותהיה אשה כשרה יראת ה` באמת ונקבל אנחנו כולנו מאתה רוב נחת ועונג ברו"ג [=ברוחניות וגשמיות ]…"

 "ושתהיה אשה יראת ה` באמת ותהיה בכל הפרטים כמו א"ז [-אמה זקנתה] הצדקנית ז"ל אשר שמה נקרא בה…"

ילדותה

את שנות חייה הראשונות בילתה בבית אביה וסבה נ"ע, שם גדלה והתחנכה ושם קיבלה את חינוכה החסידי האמיתי.

סבה הנעלה, אדמו"ר הרש"ב נ"ע, גילה חביבות מיוחדת לנכדתו זו. פעם, נתקלה תוך כדי ריצה בסבה, וכשהבחינה בכך ונסוגה אחור במבוכה – הרים אותה הרבי נ"ע בידיו הק` ונשק לה במצחה…

בהזדמנות אחרת, ייחס הרבי נ"ע חשיבות מיוחדת לאימרת הקטנה, והיא בת חמש בלבד.

 היה זה באחרון של פסח תרס"ו. היא משחקת עם אחותה בהדר האוכל, אך את מוחה מטרידה שאלה קשה: מהו אחרון של פסח? אחותה מנסה להסביר לה כי זהו חג ככל החגים, אך היא לא מקבלת את המענה: הלא באחרון של פסח אין מברכים שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, בחדר הספרים הסמוך שוהה הרבי נ"ע, והוא מאזין לשיחה בין הילדות.

 אין שאלתה זו שאלת סתם, שאלה זו נשאלה כבר ארבעים שנה לפני כן, על ידי אדמו"ר הרש"ב עצמו. וכששמע את דבריה, גילה וסיפר בסעודת החג את המעשה שאירע עמו בילדותו.

 היה זה בשנת תרכ"ה, בעיצומה של סעודת החג אצל אדמו"ר מוהר"ש נ"ע. אני – מספר הרבי הרש"ב – שאלתי את אבא מדוע אחרון של פסח הוא יו"ט? אבא פנה לאחי (הרז"א) ואמר לו: זלמן אהרן, אולי אתה יכול לענות על השאלה? אך גם זלמן אהרן לא ידע מענה.

 דבורה לאה, אחותי – סיפר הרש"ב- ישבה ליד אמנו ואמרה שהיא יודעת. ואבא אמר לה: אם את יודעת מדוע – תאמרי! ודבורה לאה אמרה, שכאשר בני ישראל שומרים את שבעת ימי הפסח לפי הדין, והם נשמרים מחמץ, עושים את היום האחרון של פסח ליום טוב. כל ישראל שמחים על כך שעברו את חג הפסח ולא נכשלו בעבירה הגדולה ביותר – חמץ בפסח.

הרז"א, שנכה באותה סעודה (בשנת תרס"ו), המשיך את סיפור המעשה:

 "האבא היה מרוצה מאד ואמר: דבורה לאה, יש לך ראש טוב".

 לאחר מכן, כשהלכנו לשמש את הסבא, הוד כ"ק אדמו"ר הצ"צ, ואבא (הרבי המהר"ש) סיפר לו את כל זאת, אמר הסבא: זהו תירוץ שכלי טוב. ולאחר מכן המשיך והסביר את מהותו של חג אחרון של פסח".

את סיפור המעשה כולו משנת תרס"ו גילה אדמו"ר הריי"צ, בסעודת אחרון של פסח בשנת ת"ש.

 שנים לאחר מכן, בשנת תשכ"ה, סיפר כ"ק אדמו"ר את הסיפור ביתר ביאור, הרבי הסביר בהסבר מופלא את כל פרטי המעשה, ואפילו מדוע בתרכ"ה אירע הדבר בלילה, ובתרס"ו ביום, וכו` וכו`.

           התברר איפוא, כי דברי הרבנית בגיל חמש התאימו להפליא גם לפי תורת החסידות, אין פלא כי שלשת האדמורי"ם חזרו על הפתגם וייחסו לי חשיבות כה רבה…

חינוך למסירות נפש

 כאשר המלמד שלה לא רצה ללמוד עם הילדה סיפורי מופת המבהילים את הלב, הורה לו אביה – הרבי הריי"צ לעשות כן, על מנת להחדיר בליבה מסירות נפש מגיל צעיר.

זכרונות ילדות

 גם הרבנית עצמה זכרה היטב את השהות בבית סבה הגדול, ולימים סיפרה ממנו פרטים רבים, היא ציינה שתפילותיו המרגשות ומעוררות הלב חרוטות היטב בזכרונה ומצלצלות באזניה עד היום.

על אותם ימים גדולים במחיצת סבה אמרה פעם, שהיא יכולה לחזור במדוייק על כל הדברים שנאמרו מפיו הקדוש.

הערות מחכימות

בזכרונה המופלא בו ניחונה, נחקק גם מראהו המדוייק של אדמו"ר הרש"ב. ולימים, כאשר התיחסה לתמונתו הנפוצה של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, אמרה שהתמונה "חוטאת למציאות", מכיוון שהדרת הפנים שלו היתה מהודרת ומפוארת הרבה יותר מהנראה בתמונה.

כך גם היה כאשר הרב נחום יצחק קפלן צייר את דמותו של הרבי הרש"ב וביקש ממנה את הערותיה. הרבנית אמרה שבאופן כללי הציור הוא טוב, אך העיניים היו במציאות חריפות יותר, כמו כן היא העירה שצבע הזקן היה בהיר מבתמונה.

לאחר התיקונים היתה הרבנית שבעה רצון מהציור, והשאירה אותו למשך לילה בבית.

"לבד בתו חי` מושקא שנשארה להיות ערה כל הלילה"

ולסיום נושא זה, העוסק בקשר שבין הרבנית נ"ע לסבה, מסופר ב"אשכבתא דרבי" על הימים האחרונים של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע בעלמא דין:

"כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ובני ביתו שיחיו הלכו לישון, לבד בתו חי` מושקא תחי` שנשארה להיות ערה כל הלילה. וגם אני הלכתי לישון באחד החדרים, ובאמצע הלילה לערך בשעה שתיים בבוקר, הרגשתי בשנתי קצת רעש בבית, והתלבשתי ויצאתי מחדרי, והנה מושקא תחי` הולכת בבית במהירות ובידה כוס חלב, וכאשר שאלתי אותה מה זה, ולמי החלב- ענתה לי שהוא עבור זקנה, רבינו, שמרגיש עצמו לא טוב"…

מכתבים נדירים מאביה הגדול

 קשר מיוחד במינו שרר גם בין הרבנית ע"ה ואביה, אדמו"ר הריי"צ, ועוד רבות יסופר עליו בהמשך. אך את העדים היחידים לקשר עצמי זה, כבר בהיותה בגיל צעיר, ניתן למצוא מהמכתבים הבאים:

בהיות הרבנית בגיל 12, בשלהי שנת תער"ג, נסעו אדמו"ר הריי"צ ורעייתו מליובאוויטש לחו"ל. הרבנית שלחה לו `דרישת שלום`, והרבי השיב לה באיגרת מיוחדת, ובה הוא מבקש ממנה לכתוב לה בפרטיות ממצבה. וזה לשון המכתב (תרגום חפשי מאידיש):

 "ב"ה

יום ג` ב` מ"א [=מנחם אב] תער"ג

בתי היקרה מ` מוסיא תי` אני דורש בשלומך בלבביות.

 את דרישת השלום  ממך קיבלתי בעונג.

 כתבי בפרוטרוט אודות הלימודים, ועל הכל,

 היי בריאה ומאושרת לאורך ימים טובים,

 מאחל, אביך דורש שלומך יוסף יצחק ש"ס".

ובמברק ששיגר אליה לקראת יום הולדתה החמש- עשרה, מפטרוגרד (פטרבורג), כתב אדמו"ר הריי"צ (תרגום חפשי מרוסית):

 "פטרוגרד, 25 באדר 5678 (ה`חרעו)

 בתי היקרה והחביבה מוסיא תחי`

 בתי החביבה ביום הולדתך, בו ימלאו לך חמש עשרה שנה, אני שמח להביע ברכמ ה` אבהית ואיחול של הורים, יתן לך השי"ת אריכות ימים ומזל, והצלחה מופלגת בעיסוקייך בלימודים, ושתהיי מאושרת תמיד, תהיי בריאה, חביבתי,

 אביך, יוסף י`. ש."

פרק שני: שחר נעוריה

שחר נעוריה

 בשנת תרע"ד. והרבנית נערה כבת 15, פרצה מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראה, הביאה את בית רבי לגלות הראשונה אליה גלתה ליובאוויטש: רוסטוב שעל נהר דאן.

 לפני הסתלקותו של אדמו"ר הרש"ב נ"ע, פרצה המהפכה הקומניסטית. מהפכה שהיאה לקרבנות רבים, ולשלטון דיכוי אכזר שנלחם בכל סממן של דת.

 הרבי הרש"ב קרא לבנו יחידו ואמר לו: "עננים שחורים מכסים את שמי רוסיה, וצריכים לעמוד במסירות נפש בפשטות". ובב` בניסן בשנת תר"פ, נסתלק. כתר הנשיאות עבר אל הרבי הריי"צ.

מיני אז, לחם אדמו"ר הריי"צ את מלחמת היהדות ללא חת. הוא הקים "חדרים" ומקוואות ברחבי רוסיה מתחת לאפם של אנשי השלטון הקומוניסטי, חיזק את הפצת התורה ושמירת המצוות בכל עיר ועיר, כאשר סוכני הבולשת החשאית עושים כל שביכולתם על מנת לשים את ידם על "סוכני שניאורסאהן" ולעוצרם, להגלותם, או במקרה הגרוע – עונש מוות, ר"ל.

 ובכל אותה עת, עמדה הרבנית חי` מושקא לצדו של אביה הגדול והיתה מעורבת בכל עבודת הקודש המסועפת, שהיתה כרוכה במסירות נפש.

 כאשר הזדקק אדמו"ר הריי"צ לשליח שיעביר בחשאי מזון ונרות לישיבת נובהרדוק, ששכנה באותו זמן ברוסטוב- בחר לכך את בתו האמצעית. רק היא ולא אחרת, היתה השליחה עליה היה ניתן לסמוך שתעשה זאת בחשאיות מרובה ובהצלחה, מדי יום ביומו – במשך תקופה ארוכה.

האמון ללא מיצרים שנתן בה אביה, התבטא במשך כל אותם השנים בהם שהתה הרבנית לצידו, במשך אותם שנים, היתה היא זו שנבחרה להתלוות אליו בנסיעות חשובות וחשאיות, כפי שיסופר לקמן.

ייפוי כח

בז` כסלו ה`תרפ"ה, מסר הרבי כתב הרשאה וייפוי כח לבתו הרבנית[ בו הוא מעניק לה סמכות בלתי מוגבלת לקבל כל מסמך רשמי ובלתי רשמי שנרשם על שמו, הייפוי כח כלל גם הרשאה להעניק את ייפוי הכח הזה לכל מי שתמצא הרבנית לנכון. בכך, היה ביטוי נוסף לאימון המלא שרחש לה אביה.

וזה נוסחו של ייפוי הכח (ראה צילום)

 "אני מעניק לאזרחית חיה מוסיא יוספבה {בתו של יוסף}.הגרה ברחוב מחאנאווקה  12-22 דירה 10, לקבל כסף על שמי או מכתבים הממונעים אליי, מהבנק הממשלתי על כל סניפיו ומשרדיו, מבנקים אחרים. ממשלתיים או פרטיים, ומכל קהילה או אדם פרטי בטלגרף, ייפוי הכח הזה כולל את הסמכות להעביר אותו במלא התוקף, כפי ראות דעתה.

יוסף י`, שניאורסאהן"

"במפלגה של אבא"

 עבודת הק` של אדמו"ר הריי"צ גדלה והסתעפה, עם המעבר ללנינגרד (כיום פטרבורג). הנ.ק.וו.ד. לא יכל לשאת זאת, ובט"ו בסיון תרפ"ז ראו מלאכי החבלה אל מעונו של אדמו"ר הריי"צ, על מנת לערוך שם חיפוש ולהובילו לבית האסורים.

תוך כדי עריכת החיפוש, פגשו אותם זדים ברבנית נ"ע, היא השיבה לשאלותיהם בתקיפות ובגאון, כפי שמסופר ב"רשימת המאסר" הידועה של אדמו"ר הריי"צ נ"ע :

 "…עברו רגעים אחדים, וקול הפקיד נחמנסאן – נער עברי מנעוול – אשר אביו היה נוסע לליובאוויטש וגם הוא למד אצל מלמד בנעוול – מצווה לאמר: אתם לכו ועמדו על פתחי הבית לשומרם, אם יבקש איש להכנס לבית תפתחו לו הדלת לרווחה, ואם יחפוץ איש ללכת גם מחדר לחדר, או לדבר ביניהם לא תתנו…

 …ראשונה הלכו לחדר בנותי מ` חי` מוסיא ושיינא יחיו, לבקר שם וידרשו מאתם לאמר להם:מאיזה פארטיע (=מפלגה) המה ויענו כי הם בהפארטיע של אביהם, בנות ישראל בעז – פארטיינע (=בלתי מפלגתיות) מחבבי ארחות ישראל סבא, ממאסים בשאיפות החדשות"…

בשעה שהבחינה בעד החלון בחתנה המיועד – כ"ק אדמו"ר הקרב ובא, מיהרה להזהיר אותו: "שניאורסאהן, אורחים באו לבקרנו"! הרבי הבין מיד באלו אורחים מדובר, ונקט את הצעדים הדרושים עוד באותו לילה, וגם בתקופה שלאחר מכן. יוזמתה ותושייתה הביאו להצלת וביעור מסמכים "מפלילים" רבים שהיו בבתיהם של חסידים שונים, ועוד רב הנסתר על הגלוי בפרשה זו.

בהתוועדות י"ב תמוז ה`תשט"ז קם החסיד ר` שנ"ז דוכמאן ואמר : " אילולא הרבי שליט"א מי יודע אם היינו יכולים לחגוג את י"ב תמוז"! אך הרבי רמז לו שלא ימשיך בספורו.

הנסיעה לקאסטראמא

בר"ח תמוז, לאחר שהי` ארוכה בבית האסורים "שפאלערקי" קיבל אדמו"ר הריי"צ את גזר דינו: גלות למשך שלש שנים לקאסטראמא.

טרם הנסיעה (בג` תמוז) הותר לו לבקר שש שעות בביתו, ושם בחר דווקא בבתו הרבנית, הרבנית חיה מושקא ע"ה להתלוות אליו לנסיעתו, הוא הסביר את דעתו הק` בכך שהיא המתאימה ביותר מבין בנותיו …

 וכך מספר אדמו"ר הריי"צ עצמו על הנסיעה:

 "בשעה 8 עזבתי את בני ביתי שי` בלענינגראד קהל גדול נאספו בבית הנתיבות והמסע עשה דרכו. בתי ח` מוסיא ת` חתני מר גורארי` שי` וידידי הנעלה מר אלטהויז שי` נסעו אתי עמי"…

 בהמשך האגרת מסופר על בשורת הגאולה!

…בבואי בירם ג` י"ב תמוז (יום הולדתי) להתראות לפניהם כחוק, הודיעו לי כי הגיע פקודה נמרצת אשר ישחררוני .. במשך שעה נודע דבר שיחרורי לכל הקהילה ובערב באו אלי לברכני .. ובכל עיר ועיר אשר הגיע הבשורה רבים מאוהבינו וידידינו מתאספים יחד ומברכים על כוס של ברכה ושמחה…"

אך פרט נוסף, אותו לא גילה הרבי הריי"צ, גילתה הרבנית עצמה בי"ב תמוז בא` השנים, שעם בוא הבשורה לא יכלה להתאפק מלצאת בריקוד חסידי לפני אבי` הק`, בניגון הידוע "ניעט ניעט ניקאווא".

וב"היום יום" נכתב: "היתה הראשונה למסור את בשורת הגאולה בטלפון מקסטראמא לדירת האב בלניגרד".

כך נחגג י"ב תמוז הראשון בהיסטורי`, על ידי בתו הצדקנית של בעל הגאולה, שהשכילה להבין את גודל המאורע והנס.

שנים רבות לאחר מכן אמרה הרבנית לבן משפחת נאטיק: "מספרים הרבה סיפורים בקשר למאסר של י"ב תמוז שלא היו. אני זוכרת את המאסר התרחש רק אתמול למרות שעבר כל כך הרבה שנים".

הנסיעה למלחובקא

לאחר הגאולה וביקור קצר בביתו, נסע אדמו"ר הריי"צ לכפר נופש במלחובקא, הסמוך למוסקבה. ההוראה ניתנה שהחסידים לא יבואו לביקורים, מלבד בודדים.

גם הפעם היתה הרבנית ע"ה היחידה שנתלוותה אליו ושהתה עמו כל משך אותו זמן, והיא אף היתה זו שזכתה לנסוע עמו משם אל ה`אוהל` הק` של הרבי הרש"ב ברוסטוב.

החסיד ר` רפאל נחמן הכהן ז"ל, מספר בספרו על הביקור ברוסטוב:

"…נסעתי למאלאחובקע. בבואי לבית כ"ק אדמו"ר [הריי"צ] זי"ע, מצאתי שם את .. ואת בת אדמו"ר הרבנית מרת מוסיא (שהיתה אז כלה)…

 נודעתי שכ"ק אדמו"ר נוסע היום בערב לרוסטוב על האוהל הקדוש של אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע. גם בתו הרבנית מרת מוסיא נסעה אתו לרוסטוב על אוהל אדמו"ר נ"ע (אמרו אז בין החסידים, למה דוקא הרבנית מוסיא נוסעת, מפני שאצלה הוא לפני חתונתה, כי כבר ידוע היה שהחתן שלה הוא כ"ק אדמו"ר שליט"א)…"

 ועל הנסיעה ברכבת, לצידם של אדמו"ר הריי"צ ובתו הרבנית ע"ה, הוסיף וסיפר:

 "כל ספסל הוא מקום בשביל שנים. אדמו"ר [הריי"צ] ובתו ישבו על ספסל אחד, ואני מקודם רציתי לעמוד על יד אדמו"ר בכדי להסתירו שלא ידחפו אותו העוברים ושבים בין הספסלים עם שקיהם וכדומה, אך אח"כ התבוננתי אולי רוצה אדמו"ר לדבר עם בתו ואני מפריע .. על כן הלכתי וישבתי מול על ספסל".

בתחנת קורסק, עלה על הרכבת ר` שמואל זלמנוב. הוא קיבל ידיעה מוסווית במברק שהרבי יעבור דרך עירו, ויחד עם עוד מספר `תמימים` שהיו בביתו עלה להקביל את פני הרבי הריי"צ. הוא הביא עמו כד מלא ב`חלב ישראל`, עלה אל הרכבת והחל לחפש בין הקרונות את הרבי.

סיפר ר` שמואל: הרבי ישב בכיפה גדולה כשמגבעתו מונחת בסמוך לו, ועל המושב הסמוך יושבת בתו, הרבנית חי` מושקא .. הרבי אמר אז שמוטב שלא יודיע לידידיו על מקום הימצאו, ובהגישו את קנקן החלב קבלו הרבי מידו ומזג מיד, קודם לבתו הרבנית ואח"כ לעצמו. ואח"כ הרבי הודה לו באומרו " דו האסט מיר גאר מחי` געווען" (=החיית את נפשי).

 ובאיסרו חג הסוכות תרפ"ח, יצא הרבי הריי"צ עם כל בני ביתו ובתוכם הרבנית נ"ע – את גבולותיה של רוסיה הסוביטית.

פרק   שלישי: החתונה

החתונה

כבר בצעירותה, ייעד לה סבה הגדול לחתן את הרבי. חסידים מספרים שפעם, בעת שאדמו"ר הרש"ב נ"ע שוחח עם זוגתו הרבנית שטערנא שרה ע"ה אודות שידוך לנכדתו, נענה הרבי ואמר: "יש לחשוב על בנו של לוי`ק"…

ואילו לאחד מאלו שהציע לפני אדמו"ר הריי"צ שיקח כחתן לבתו את הרבי, השיב אדמו"ר הריי"צ "מי יתן"…

למרות זאת, התארך הדבר ולא יצא מיד לידי פועל. מסופר משמו של החסיד ר` אלחנן דוב הי"ד מרוזוב, שבשעתו קיבל איגרת מהרבנית שטערנא שרה, בה נאמר שיש לה צער רב מכך שהדבר לא יוצא לידי פועל, והיא הלא שמעה מאדמו"ר נ"ע ש"יש לחשוב על בנו של לוי`ק". לפיכך, היא היתה הולכת לעתים תכופות ל`אוהל` על מנת להתפלל שהדבר יצא לפועל.

בשנת תרפ"ג נסע הרבי לראשונה לרוסטוב, שם נפגש לראשונה עם מי שעתיד להיות חותנו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע. בעבור שנה, בשנת תרפ"ד, זמן קצר לאחרי שעבר אדמו"ר הריי"צ להתגורר בלנינגרד, הגיעה אמו של הרבי – הרבנית חנה ע"ה לראות את כלתה לעתיד, והיא התאכסנה בביתו של החסיד ר` אליהו חיים אלטהויז.

השדכן ה`רשמי` בשידוך מפואר זה היה החסיד ר` בנימין אלטהויז, איש ניקולייב.

במשך השנים תרפ"ד –  תרפ"ו שהה הרבי במשך תקופה ניכרת בלנינגרד, ובשנת תרפ"ו הגיעה הרבנית הנה לביקור נוסף – הפעם היה זה ביקור ארוך וממושך. בתקופה זו, ביקרה תכופות בביתו של אדמו"ר הריי"צ, ואף סעדה על שלחנו.

חתן כזה אי אפשר למצוא

 בשנת תרפ"ז, מיד לאחר גאולתו של אדמו"ר הריי"צ ממאסרו, החלו מאמצים כבירים על מנת לאפשר את יציאתו מרוסיה הסובייטית. לאחר שתדלנויות בלתי נלאות, קיבל אדמו"ר הריי"צ אישור יציאה יחד עם מספר קרובים מצומצם.

כשהבחינו אנשי השלטונות בשמו של כ"ק אדמו"ר, כשלידו הנימוק – חתן לבתו, טענו שודאי לא תהיה בשבילו בעיה למצוא חתן אחר.

תשובתו של אדמו"ר הריי"צ היתה חד משמעית: חתן שכזה אי אפשר למצוא

ההכנות והחתונה

רק שנה לאחר היציאה מרוסיה , בי"ד כסלו תרפ"ט, התקיימה החתונה הגדולה של הרבי והרבנית, עד אז שהה כ"ק אדמו"ר גם בחצרו של חותנו לעתיד, כאשר הוא מסייע רבות בעבודת הקודש.

בתחילת תרפ"ט, הוקבע זמן החתונה לי"ד כסלו. השמועה על כך פשטה חיש מהר במעוזות החסידים וגרמה לשמחה והתרגשות.

וכך כותב הר"ש זלמנוב, ברשימתו מתקופה זו:

 "הבשורה הטובה שחתונת בת הרבי, מרת חי` מושקא עמ כ"ק אדמו"ר שליט"א, נודעה ליום י"ד בכסלו בוורשא, גרמה לשמחה אדירה והתרגשות גדולה בין ידידינו אנ"ש והתמימים יחיו, תושבי מדינת פולין בכלל ותושבי העיר וורשא בפרט, לבד העונג הרוחני של כללות אנ"ש יחיו משמחת בית חיינו עוד זאת ערבה לנפשם שהם יזכו, הודות לא-ל עליון, לקחת חבל בשמחה הגדולה, שמחה של מצוה זו, ואין פלא איפוא שבלב מלא צפיה חכו לעת בוא הרבי לוורשא, שהוגבל ליום ב`פרשת וישלח".

באמצע חודש חשון, נשלחו ע"י אדמו"ר הריי"צ מספר סוגי הזמנות. בהם הזמנה לחסידים ששהו ברוסיה ולא היה באפשרותם להגיע לחתונה, הזמנה לתלמידי תומכי תמימים לשעבר, הזמנה לזקני החסידים, לבעלי-בתים חסידיים ועוד.

קשורי התנאים נערכו ביום שני ו` כסלו ה`תרפ"ט. הרבנית עצמה לא נכחה בהם. היא נסעה – יחד עם אמה – כשבוע קודם לכן בכ"ח חשון, לוורשא על מנת להכין את צרכי החתונה.

החתונה עצמה התקיימה, כאמור, בי"ד כסלו תרפ"ט. ספק רב אם מישהו מאלפי המשתתפים בחתונה היה מודע לאירוע ההיסטורי בו זכה להיות נוכח, אך לכולם היה ברור כי מדובר במאורע יוצא דופן בעולם היהודי, הן מצד הכלה – בתו החסודה של אדמו"ר הריי"צ, והן מצד החתן, שכבר אז החלו להתהלך שמועות על גאונותו וחסידותו הבלתי מצויים. ה`גילויים` הנפלאים שהיו מצדו של אבי הכלה, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע – הראו שאף הוא מייחס לחתונה חשיבות מיוחדת.

לגאונים שבין האורחים ניתנה הזדמנות נדירה לדבר עם הרבי בלימוד, וכך להתוודע לגאונותו המרשימה של הרבי. אחד מהם (הגרמ"ש שפירא) אף יתבטא באמרו לאדמו"ר הריי"צ: "ליובאוויטשער רבי, איר האט גענומען א איידימ א גאון עולם"! ואילו האדמורי"ם שבהם הבחינו בקדושה וצניעות לא מצויים בהם התנהג הרבי, כאשר הוא מנסה להסתיר אותם בענוותנותו כי רבה. (על מהלך החתונה התפרסם תיאור מפורט ב"ימי מלך" פרק עשירי – החתונה, ולהלן נתמקד בקווים כלליים של המאורעות).

ה`חתן מאל`

בלילה שקדם לחתונה, התקיימה סעודת "חתן מאל" בישיבת תומכי תמימים. עליה מספר החסיד ר` אלי` חיים אלטהויז במכתב ששלח לבני ביתו:

 "מדוע נקראת השמחה אשר חוגגים טרם החתונה ע"ש החתן לבד ובשם "חתן מאל " לא ידעתי מעולם וגם עכשיו טרם אדע, ואל תשאלו אותי, כי לא ידעתי טעמה, אפס בחוש ראיתי, כי הכלה איננה משתתפת בהשמחה הזאת וכן כל הנשים השייכות להחתונה פטורות מן החג הזה, וגם נודעתי כי מסכת גדולה בפני עצמה היא.

 …באותה שעה שנכנסו להאזל בישיבת "תומכי תמימים", אז נפקחו עיני ויאר לי מהאור הגדול אשר הבית נתמלאה ממנו. הזאל הגדול נתתקן ונצבע בצבע תכלת דומה לים, עם תערובות של הרבה גוונים…

 מי שלא ראה השמחה והסעודה הגדולה הזאת עם רוב בהירותה והארתה הצחה המפיקה והמאירה באור נוגה . .מי שלא שמע את קול ששון ושמחה בגן האלוקים הזה מי שנשמתו לא הריחה מריח גן עדן הזה – מעולם לא האזין לא שמע ולא ראה טוב, ואשר עין ראתה כל אלה…"

 ה"חתן מאל" הסתיים בשעה שתיים לפנות בוקר.

וקטע נוסף ממכתבו של ר` א"ח אלטהויז:

 "ויהי בעלות המנחה ויעמוד החתן שליט"א להתפלל תפילת מנחה האחרונה שקודם החופה, ולהתוודות לפני היודע רזי עולם, וידוי הארוכה ברוב כוונה ושפיכת הנפש בקול דממה דקה. המחזה והתמונה המבהילה והמפחידה הזאת, אין איש אתנו רק אני והוא, ורחוקים מאד מאד איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב. כי לא מחשבותיו מחשבותי.

…התוכלו אהוביי ויקירי לצייר לכם, ולתאר לפניכם, את מצב רוחי בשעה הארוכה הזאת ביושבי באחד הפנות מהחדר הגדול הזה, ובראותי לפני את העלם הזה אשר בעוד שעות אחדות מיועד להיות חתנו של עטרת תפארת ראשנו כ"ק אדמו"ר שליט"א, וממנו עתיד לבנות בית בישראל, וכל רז לא נעלם ממנו. . וגם מכם! האם לא בכיתי גם אני אתו? האם לא התחברתי והשתתפתי אתו בתפילתו, התחנתו ובבקשת רחמים מקירות לבו?

הטרם אדע כי בדרכיו של העלם המהולל הזה, תלוים גם דרכי ומעללי זרענו וזרע זרענו, וברצות ה` דרכיו, תרוממנה קרנות צדיק, אויביו ישלימו אתו, ודרכו דרך החיים ותוכחת מוסר, גם דרך חסידיו ישמור…"

 ה`קבלת פנים` והחופה

 ה"קבלת פנים" הוקבעה לשעה 5 בערב, אך כבר מהשעה 3 החלו לזרום המונים לחצר הישיבה, והמאושרים שהיה ברשותם כרטיס כניסה – הורשו להכנס.

בשעה 5 הגיע אדמו"ר הריי"צ. דומיה שררה באולם כאשר הרבי פתח ואמר:

 "ידוע ומפורסם שבעת שמחת הנישואין באות נשמות האבות מן העולם האמת, עד ג` דורות למפרע הוא בכל ישראל, ויש שבאות יותר ויותר וישנן בזה מדרגות שונות. ובתור הזמנה לנשמות הצדיקים הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים אשר יבואו אל החופה ולברך את הזוג, נאמר חסידות שחלק ממנו הוא מרבינו הזקן , חלק מהרבי האמצעי, חלק מאבי הסבא, חלק מהסבא אבי הסבא של הכלה, חלק מסב סבו של החתן, חלק מאבי סב הכלה, האומר שמועה בשם אומרו יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד לנגדו". –

והתחיל לומר בהתלהבות גדולה את הדרוש ד"ה "לכה דודי לקראת כלה".

אחרי ה"קבלת פנים" הלך הרבי עם החתן ושהו שם שעה קלה. חסידים מספרים שהרבי חגר לחתן את האבנט ואמר לו "הנני קושר אותך אלי בזה ובבא".

משם הלכו ל"באדעקעניש".

את המעמד ואת האולם בו ישבה הכלה, תיאר ר` א"ח אלטהויז במכתבו הנ"ל:

 "…החתן עם השושבינין יצאו מהחדר הזה אל העזרת נשים אשר בחדר השני, ג"כ גדול ומפואר ברוב הוד ותפארת, אילנות נאות גדולות עם הרבה פרחים ושושנות עמדו בחדר של הכלה אשר עשו הנשים, מכירי` ומקורבי`, לאות אהבה ולסימן טוב, עם הרבה נרות של עלעקטרא (חשמל) נתונים בהם להאירם ולהראות את הפרחים כי חיות הנה, ויהי` לחן ולתפארת בעיני כל רואיהם, ועשו הצמחים האלה רושם גדול על נפשי בעת נכנסתי להחדר הזה.

ופתאם הנני בגן ירק ורוה צומח ופורח כמו בימי האביב הטובים והבהירים, והכלה המהוללה היפה בנשים יושבת בתוך הגן הזה מקושטת בטלית נאה, מהודרת ברוב הדרה, פני` הלבן כסיד ברוב חן ויופי עם יראת אלוקים, נשקף כמו שחר מהיער של פרחים ושושנים עם ערוגות הבשם אשר סבבוה מכל צד ופנה. אמה הרבנית שליט"א עם אמה זקנה הרבנית הגדולה שליט"א עם כל הנשים הכבודות, ורבות בנות אשר באו לכבודה של הכלה עומדות עלי` ויאשרוה ויהללוה.

…מרוב הדחיפות והדחיקות אשר היה שם ברגעים הללו לא ראיתי כלל וכלל את אופן וסדר הנעשה שם…"

החופה היתה בחצר הישיבה, והשושבינים מצד החתן היו הדודים הרב ר` משה הורנשטיין ורעייתו, ומצד הכלה אדמו"ר הריי"צ ורעייתו. כשהובילו את החתן והכלה אל החופה ניגנו את ניגון ה`ד בבות` לרבינו הזקן.

מסדר הקידושין היה הרבי בעצמו. את הכתובה קרא האדמו"ר מראדזין, ועדי הכתובה היו החסידים ר` בערל משה שמוטקין מוורשא, ור` מענדל קופערשטאק – שניהם מנכבדי חסידי חב"ד בפולין. את שבע הברכות קרא הרבי בקול רם ובערבות נפלאות.

מיד לאחר החופה סרו המחותנים למעון הישיבה לנוח מעט, וכל הקרואים הלכו בו נערכה סעודת החתונה.

בעיצומה של הסעודה הכריז כ"ק אדמו"ר הריי"צ הכרזה מיוחדת לתמימים, ולאחריה יצא בריקוד עם מנהלי הישיבה והמשגיחים.

לאחר הפסקה קצרה ישב על מקומו והתחיל לומר מאמר דא"ח ד"ה "אשר ברא ששון ושמחה". הדרוש נמשך עד חצות הלילה, ולאחריו רחצו כל המוזמנים ידיהם לסעודה.

למשתתפים בסעודה חולקה תשורה מיוחדת, צילום מכתי"ק של אדמו"ר הזקן, בצירוף הסבר בכתי"ק של אדמו"ר הריי"צ בו הוא מבאר את תוכן כתב היד של אדמו"ר הזקן.

סעודת החתונה נמשכה עד השעה 7 בבוקר.

החתונה ביקטרינוסלב

באותו יום ובאותן שעות, במרחק של מאות קילומטרים ומאחורי מסך של ברזל, חגגו הורי החתן שנמנעה מהם האפשרות להשתתף בשמחת הכלולות של בנם בכורם.

השמחה ביקטרינוסלב היתה גדולה ועצומה. השכן שהתגורר בסמוך לבית הורי הרבי, הרס את הקיר המפריד בינו לבינם, כך שהיה מקום מרווח לעריכת השמחה.

 (תיאור מפורט על השמחה מופיע ב"תולדות לוי יצחק").

שלש סוגי הזמנות נפרדות נשלחו לאישים שונים, וביום החתונה נתקבצו ובאו קרובים, אורחים וידידים מהעיר והמחוז. שלש מאות השתתפו בשמחה, ומדובר בימים בהם עצם החשד בקשר עם רב יהודי דתי, עלולה "להפליל" את הנחשד ולגרום לו לאבד את פרנסתו!

ר` זלמן ווילענקין, שזכה להיות אחד ממלמדיו הראשונים של החתן הדגול – קפץ על השולחן, פיזז וכרכר, כאשר מידי פעם הוא קורא "אני זכיתי" – על הזכות הגדולה שזכה שתלמידו יהיה חתן המלך.

נציגי הקהילה העניקו תשורות לחתן ולכלה, ומכל קצווי רוסיה נתקבלו מברקי מזל טוב. המברקים הוקראו בשעת השמחה.

 בסיום השמחה רקד הרב שלמה ינובסקי עם בתו, הרבנית חנה ע"ה "כשר טאנץ" – "מצות רקידה".

ה"שבע ברכות"

יום לאחר החתונה בוורשא, התקיימה באותו אולם סעודת `שבע ברכות`. במהלך הסעודה הכריז אדמו"ר הריי"צ: "את בתי נתתי לאיש"!

לקראת י"ט כסלו שב הרבי יחד עם החתן והכלה לריגא. ושבת ה`שבע ברכות` נחגגה אף היא שם.

בסעודת ה"שבע ברכות" של י"ט כסלו קרא הרבי הריי"צ למזכירו, ר` יחזקאל ("חאטשע") פייגין הי"ד וביקשו לשגר מכתב לרוסטוב, להניח פ"נ על ציון אביו, אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שרצונו [של אדמו"ר הרש"ב] התבצע.

הכרת הטוב

 "רעייתי תחי` פ"ש ומוסרת תודה על ברכותיו" – כותב הרבי בשולי מכתב ששיגר הרבי לרב עזריאל זעליג סלונים, כמענה על מכתב ברכה בצירוף "דורון דרשה", כנהוג.

הכרת הטוב של הרבנית בלטה היטב גם כאשר אמרה לאחד החסידים, ר` שמחה יצחק זאיאנץ מברזיל "אני זוכרת אתכם, הן השתתפתם בחתונתי"…

ומדובר בתקופה של למעלה מעשרים שנה לאחר החתונה!

ביטויים שונים

 לסיכום פרק זה, העוסק בחתונה הגדולה, יובאו כמה ביטויים שאמר הרבי בי"ד כסלו תשי"ד בקשר למנהגים שהיו בהחתונה :

"בעת הולכת החתן והכלה מנגנים כסדר את ניגונו של אדמו"ר הזקן, כן בזמן שמוליכים את החתן לכסות את הכלה("באנדעקעניש"), הן כשמוליכים את החתן לחופה, ואף בשעה שמוליכים את הכלה לחופה…"

לפועל היתה טבעת של זהב .. כך היה .. הטבעת היתה חלקה, כלומר לא היה חרוט עליה מאומה, הרבי דייק שלא יהיה שום דבר בשעת הנישואין, הוא הורה לגרד אף את החותם הממשלתי המעיד על כשרותו של הזהב ועל כמותו.

את הטבעת החל החתן לענוד על אצבעה של הכלה במילים "הרי את" ובמילה האחרונה "וישראל" ענדה היטב והסיר את ידו, בכך יוצאת הטבעת מרשותו ונהיית שלה.

"הכוס אשר שברו תחת החופה, היתה אותה כוס עליה ברכו את הברכות. נתנו לחתן ולכלה לשתות מהכוס, לאחר מכן נמסרה לאחד מהנוכחים – משה אהרון שמו – לסיים את השתיה, ואחר כן שברוה".

"ל`חדר היחוד` – שהיה אחד מחדרי הישיבה – נכנסו גם המחותנים, והשתמטו אחד אחד על פי הציווי.

הרבי מזג כוס תה לחתן ולכלה ולאחר מכן עזב.

בכניסה לחדר היחוד הונחה על המפתן כף של כסף, והורה שלא ידרכו עליה כי אם ידלגו עליה".

בעת קבלת פנים לפני חתונת אחד מאנ"ש באדר"ח אד"ר תשי"א, סיפרו לרבי שמחמת הקור מתכוננים לערוך את החופה בתוך האולם.

הרבי התבטא:

 "גם חתונתי נערכה בחורף, והחופה נערכה תחת כיפת השמים, ואני ברוך-השם נהנה מהשידוך"…

 (לאחר דברי הרבי סודר מקום החופה תחת כיפת השמים)

"טייערע ליבע טאכטער"

 למרות העובדה שהוריו של הרבי, הרב ר` לוי יצחק והרבנית חנה ע"ה לא נכחו בשמחת הנישואין, וחרף המרחק של אלפי הקילומטרים שהפריד ביניהם, נוצר קשר הדוק בין הרבנית חיה מושקא וחותניה. קשר שהתבטא, בין היתר, במכתבים החמים אותם שלח רבי לוי יצחק לבנו וכלתו, כאשר באחד מהם הוא אף מציין ש"אילו הייתם יודעים כיצד אנו מביטים על מכתבי שניכם, הייתם כותבים כל הימים".

 שנים רבות לאחר מכן, תפגש שוב הרבנית עם חותנתה, הרבנית חנה ע"ה, ולאחר מכן היא אף תתגלה במידותיה הנעלות כאשר תעשה כל שביכולתה על מנת שחותנתה לא תדע שמץ של דבר על פטירת בנה ר`ישראל ארי` ליב. אולם עד לאותה פגישה, נאלצו הכלה וחותניה להסתפק במכתבים שנשלחו לעיתים תכופות.

          ננצל איפה הזדמנות זו, על מנת לעמוד על כמה מהמכתבים אותם כתב רבי לוי יצחק אל כלתו.

איחולי מז"ט לקשורי התנאים

 המכתב הראשון אותו ייעד רבי לוי יצחק (לכאורה) גם לכלתו, היה המכתב מיום קשורי התנאים, בו` כסלו תרפ"ט, בו הוא כותב בראשית המכתב:

 "מז"ט מז"ט ומז"ט, לכם, בני החתן עם ב"ג הכלה המהוללה מרת חי` מושקא תחי`, בעד הקשורי תנאים שלכם למז"ט, יתן ויעזור השי"ת ויהי` בשעה טובה ומוצלחה, בהצלחה ואושר בנפש ובבשר"…

מתנה לרבנית

תקופת זמן לפני החתונה, הורה רבי לוי יצחק לרבי לרכוש מתנה עבור הכלה בסכום מסויים. כשהרבי שאל איזו מתנה לקנות, השיב: "את אשר יוכשר בעיניך ובעיני מוסיא תחי`, אותה קנה למוסיא, ותמסור לה בשמנו, און זאל דאס טראגען גיזונדער פרייליכער הייט מיט ליינגע יאהר מיט דיר צו זאמען". (=ושתענוד זאת מתוך בריאות ושמחה ושנים ארוכות עמך יחד).

"הייתם כותבים כל היום"

במכתב שנכתב תקופת זמן לאחר החתונה, ה` טבת תרפ"ט, מציין רבי לוי יצחק:

"…נתקבל ממך מנחם יחי` לע"ע רק מכתב א`, שבוע העברה, ומאתך מוסיא תחי` ג"כ רק מכתב א` לאמא תחי`, אתמול…

ואמר לכם עוד הפעם, חיו יחד חיי נחת שלוה והשקט, תהיו שבעי רצון וענג זמ"ז וזמ"ז תמיד בכל עת, תלכו יחד תמימי דעים, ורוח אחד לשניכם, כאיש אחד ממש בכל דבר ודבר כל ימיכם לעולם, ונשבע מכם רוב נחת וענג בגו"ר.

…{השורות הבאות הם תרגום חפשי, המו"ל} רק בנושא אחד רצוני שתהיו כן כ[שני] אנשים נפרדים, והוא – בנוגע לכתיבת מכתבים אלינו לעיתים קרובות ככל האפשר. בענין זה אל תסמכו זה על זה, ואל תצאו ידי-חובה זה על ידי זה. כתבו הרבה ככל האפשר ולעיתים קרובות ככל האפשר, בלי שום "רשמיות".

ואת כלתי היקרה, שבעינינו הנך בת יקרה ואהובה, מבקש אני ממך: כתבי הרבה ככל האפשר, וגם אלי. מכתבייך יהיו לי נעימים ויקרים מאד. כתבי בדרך הנוחה לך – באידיש או [בשפה] הרצויה לך. אינך צריכה [לכתוב בצורה] "רשמית", פשוט כתבי כפי שאומרים ב"מאמע לשון", כפי שאת חושבת ומה שאת מרגישה תמיד. בין הורים וילדים אסור שתהיה מחיצה בשום נושא, ואת ומענדל יחי` הנכם בעינינו דבר אחד ממש, וזוהי גם הסיבה שאני כותב לך ולמענדל יחי` מכתב אחד, ולא [מכתבים] נפרדים, כי בעיני הנכם דבר אחד. אינני רוצה להרגיש אחרת, ואני משער שגם אצלך כך הדבר…"

מכתבים ליום הנישואין

מכתבים רבים שלח רבי לוי יצחק לקראת יום הנישואין, בהם היה מציין מדי פעם את חשיבות יום הנישואין ("שמלוי שנה הראשונה דהנישואין הוא ענין גדול ונכבד מאד" (בשנת תר"צ), "ענין נכבד מאד נעלה מה שנתמלאו שלש שנים" (בתרצ"ב), "המספר דשמונה ביחוד איש ואשה, יש לו מעלה מיחדת ביותר" (בשנת תרצ"ז)).

כל אותם מכתבים היו מופנים ל"אהוביי יקיריי ומחמדיי בני מנחם מענדל וכלתי חי` מושקא יחיו לאויט"א".

פרק רביעי: בארץ לא זרועה

בארץ לא זרועה

 לאחר הנישואין יצאו הרבי והרבנית והתישבו בברלין, בה בחר הרבי למגוריהם. הרבנית הלכה אחריו ברצון ובשמחה, למרות שמצדה היה כרוך הדבר בעזיבת המרכז החסידי החם והשוקק, שם קיבלה כבוד מלכים, כדי לעבור לדירת חדר במערב ברלין – ולאחר מכן בפאריז – בבדידות מוחלטת ובניתוק פיזי מן המשפחה. בכך קיימה הרבנית ע"ה את הפסוק "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" פשוטו כמשמעו, בהסכמה מלאה וברצון רב.

ברלין תרפ"ט – חורף תרצ"ג

קודם החתונה בשנת תרפ"ט שהה כ"ק אדמו"ר אף בברלין.

בקיץ תרפ"ט, ארך הרבי הריי"צ את מסעו המפורסם לארצינו הקדושה, ומשם לארצות הברית. המסע נפתח בברלין, בביקור אצל הזוג הצעיר, ואף נחתם בביקור שם, במשך המסע – שארך כשנה תמימה – עמד הרבי בקשר מכתבים הדוק עם חתנו ובתו.

מברקים רבים שיגר הרבי הריי"צ לברלין. להלן נביא קטעים מיומנו של אדמו"ר הריי"צ, בו כותב אודות הפגישה עם חתנו ובתו בברלין, והמכתבים שנשלחו אליהם:

ד, כ"ג תמוז

…תפילה בוואגאן [קרון הרכבת], קימה 6 בבוקר. בתנו מרת חי` מושקא עם בעלה חתני רמ"מ שי` פוגשים אותנו על התחנה ברלין הראשונה, בשעה 7.20 באים אנחנו למלון צענטראל חדר 236.

היום עבר בשיחה מעט, בתי תחי` חושבת לנסוע בשבוע הבע"ל לריגא צלחה, וחתנינו שי` חפץ עוד להתמהמה כג` שבועות…"

ו, י` מנ"א (בארה"ק)

…קבלתי שני מכתבים. ומכ` חתני הרמ"מ ובתי חיה מושקא יחיו.."

ימים ספורים קודם לכן ביקר אדמו"ר הריי"צ במירון, שם הדליק נרות לזכות בני הזוג:

ב, ו` מנ"א

בשעה 5 וג` רגעים אחרי הדליקי נרות עבור כ` אמי מורתי… בתנו ח"מ בעלה רמ"מ שי`"…

בתום הביקור בארה"ק, נודע לרבי הריי"צ על פרעות תרפ"ט שאירעו  – ל"ע – בארצינו הקדושה. מרוב צער ועגמת נפש נחלה ל"ע במחלת כליות שפגעה בגופו.

בשיחת טלפון שהתקיימה באותם הימים בין הרבנית ואביה, הביעה הרבנית את דאגתה למצב בריאותו וע"כ בקטע היומן הבא:

א, ג` אלול

…תשע, דיבור עם בתי ח"מ אשר נודע לה שלא הייתי בקו הבריאות והבטחתי לה אשר עתה ת"ל הנני בריא.

בכך, נתגלה טפח מהקשר הנפשי העמוק שהיה בין הרבנית ע"ה ואביה נ"ע.

הנסיעה לריגא

בחודש תשרי תר"צ שהו הרבי והרבנית בריגא. בהעדר הרבי הריי"צ, ניהל כ"ק אדמו"ר את הבית והחצר, והתוועד רבות עם צבור החסידים, וכן בתשרי תרצ"א. מתקופה זו נשתמרו בידינו יומנים של הרבי עם ההנהגות של אדמו"ר הריי"צ, אשר נתגלו לאחרונה ונתפרסמו ב"——".

חתונת אחותה הרבנית שיינא הי"ד

באותם שנים התקיימה בלנדוורוב חתונת אחותה הרבנית שיינא עם הר` מ"מ הארנשטיין הי"ד הרבי והרבנית נסעו אל החתונה. הרבי ערך אף רשימה מזיכרונותיו מהחתונה.

בהזדמנות מסויימת העניקה הרבנית שיינא לאחותה טבעת, באומרה "הטבעת הזאת תביא לך מזל". הרבנית הקפידה לענוד טבעת זו בכל פעם שיצאה לסדר כל ענין שהוא.

"אנכי אוהב אתכם אהבה עזה"

מתקופה זו של ברלין, התפרסמו שני מכתבים של זקני הרבי, הרה"ג מאיר שלמה והרבנית רחל ע"ה ינובסקי, שנשלחו אליהם לברלין.

הסבא, הרב מאיר שלמה כותב בין היתר:

"ב"ה. יום ד` כ"ד אלול תר"ץ, ניקאלייעב

כבוד נכדי יקירי הרבני המופ` המרומם וו"ח רום המעלה מו"ה מנחם מענדל נ"י זוגתו היקרה והמפורסמת המרוממה מרת מוסיא תחי`

…זה זמן כביר אשר אני לא כתבתי לכם, יאמינו לי כי חי נפשי אנכי אוהב אתכם אהבה עזה, אבל מלאכת הכתיבה קשה עלי מאד, אין לתאר, ראשי ואברי כבידים עלי מאד, לימים יבואו עלי, גודל בקשתי לפנות אליי במכתבים תמידין כסדרן ולא לעשות עמי חשבון במדה כנגד מדה, ולפעמים אכתוב גם אני לכם…"

והסבתא, הרבנית רחל כותבת (תרגום חפשי מאידיש):

"…נכנסים כעת לשנה חדשה, הרצון מתגבר לשוחח עם כל הילדים והנכדים שלנו, אבל ילדיי, זה רק במחשבה, ולהתראות – ה` יודע מתי .. אבל התקווה קיימת להתראות.

בינתיים מבקשת אני מכם נכדיי לא לשכוח ולגרום את העונג הגדול ולכתוב, שבכתיבתכם תגרמו לנו עונג רב. משערת אני שלא תדחו את בקשתי להשתמע לפרקים קרובות…

הסבתא המאחלת לכם אושר

רחל יאנוואסקע".

ומרדכי לא יכרע

הרבנית סיפרה, כי פעם הלכה ברחוב עם הרבי, וראתה קבוצת נאצים לובשי מדים הולכים ומתקרבים לעברם. למראה פניהם נבהלה כל כך, עד שבקשה מהרבי להכנס ולהסתתר בחנות הקרובה לשעה כלה… אולם למעשה, הוסיפה, הרבי החליט להתעלם כליל מקיומם, והמשיך לצעוד בדרכו כאילו לא היו. "לא יכרע ולא ישתחוה".

(באותה הזדמנות סיפרה הרבנית כי גיסה, ר` ישראל ארי` ליב נקלע לרחוב מרכזי בברלין בו נאם היטלר ימ"ש. הנאספים כולם הרימו ידיהם בתשואות והריעו לו בקריאות תמיכה, אך הוא לא הצטרף אליהם, כמובן. כשהבחינו בכך השוטרים, הכו אותו באלה כבדה באכזריות בכל גופו, עד שהתעלף! גופו היה כולו שחור מהמכות שספג, ובנס נשאר בחיים)

צרפת: תרצ"ג – תש"א

עם עלות המפלגה הנאצית לשלטון, החלה לנשב בגרמניה תעמולה אנטישמית ארסית ופרועה, שגרמה לתחילת הרדיפות נגד היהודים. החליטו איפוא הרבי והרבנית לעקור מברלין לפאריז בירת צרפת.

בהגיעם לפאריז, מיהר לשגר רבי לוי יצחק מכתב לבנו וכלתו (בערב חג המצות ה`תרצ"ג):

"בנפש שוקקה חכינו למכתבך מפאריז, וסוף כל סוף הגיענו סוף שבוע העברה. בואכם לשלום. התיישבו במקומכם ותהיו במנוחה ושלוה והשקט עד העולם, תצליחו בכל ותעלו מעלה מעלה, וגם אנחנו נזכה לראותכם במהרה בשמחה וכל טוב…"

על החיים בפאריז נשתמרו בידינו סיפורים רבים. חלק מהם סופר על ידי הרבנית בעצמה, בהזדמנויות שונות, לחסידים שבאו לבקרה בביתה – בניו יורק. סיפורים נוספים הם של עדי ראיה, שזכו להתגורר בפאריז באותה תקופה ולהכיר את הרבי והרבנית, וחלקם אף סייעו להם בכל האפשר.

דירת חדר צנועה

הרב יהודה אריה (לייביש) העבער, שהתגורר בפאריז באותה תקופה, סיפר:

"כשבאו הרבי והרבנית לפאריז, שכרו דירה פשוטה במלון דירות בשם MAUX. בדירה היה בסך הכל חדר אחד ששימש גם כחדר-אוכל וגם כחדר שינה. בנוסף לכך, היא היתה רעועה ואף המיקום שלה היה גרוע: מעל לחנות של גויים.

אני שהייתי מבוסס בעיר והצטערתי מאד לנוכח מצבם, קמתי ועשיתי מעשה: שכרתי דירה נאה, ריהטתי אותה ברהיטים חדשים ובאתי אל הרבנית להודיע לה בשמחה: הדירה מוכנה ואתם יכולים להכנס אליה מתי שתרצו.

הרבנית השיבה שעליה לשוחח על כך קודם עם בעלה.

כשעבר שבוע ולא קיבלתי אף תשובה, ביקרתי אותם שוב. כשהזכרתי את נושא הדירה, הרימה הרבנית את ידיה בתנועה של "מה אני יכולה לעשות" ואמרה: "וואס זאל איך אייך זאגען אז מיין מאן איז ניט אינטערסירט" [=מה אומר לכם כשבעלי כלל לא מעוניין בזה]…"

באיגרת ששיגר האב הדגול, רבי לוי יצחק, הסביר את מפר החדרים בדירת הרבי והרבנית – על פי קבלה, כדרכו בקודש. האיגרת מתייחסת (ככל הנראה) לדירה אחרת, אליה עברו הרבי והרבנית מאוחר יותר:

"ב"ה חמשה עשר במנ"א, הצחר"ת.

דניפראפעטראווסק.

אהוביי חביביי ויקיריי בני וכלתי שיחיו לאוי"ש.

כשהדירה היא בעלת שני חדרים כדירתכם זאת, פרוזדור וטרקלין, או קיטון וטרקלין (במד"ר ר"פ ויקהל.) שאז היא רומזת על ה` כפולה שבשם המתחברין יחדו שמהם נבנה בית ישראל כמ"ש כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, וכן בית הוא כ"פ אור (בהסרת האלפי"ן, כידוע הטעם ע"ז.) לרמוז שיש ב` אורות יחד…"

הרבי מתקבל לאוניברסיטה, ומבשר על כך לרבנית

מתחילה, לא רצה הרבי להמשיך את לימודיו המדעיים, אותם התחיל בברלין. אלם ע"פ הוראתו המפורשת של הרבי הריי"צ, פנה הרבי אל אוניברסיטת סורבון, על מנת להתקבל שם כתלמיד מן המניין.

על כך סיפר ד"ר מאיר שוחטמן (שחם):

"לצורך קבלת הרבי לסורבון היה עלינו לפתור כמה בעיות: היה זה באמצע שנת הלימודים, ולא מקובל להכניס אז סטודנטים; כל התעודות אותם קיבל הרבי באוניברסיטת ברלין, נשארו בברלין; ובנוסף, הרבי לא שלט בשפה הצרפתית. אך ע"פ בקשתו המפורשת של הרבי הריי"צ פעלתי בעניין.

לאחר לחצים רבים, התכנסו 21 חברי הסינאט של האוניברסיטה ובתום ישיבה סוערת הוחלט שהרבי יתקבל לתקופת ניסיון של 6 חדשים, ואז יערך דיון בשנית.

לאחר שהרבי שמע את ההחלטה, הצעתי לו לנסוע מיד אל הרבי הריי"צ להודיע לו כי השליחות הוכתרה בהצלחה. הוא הרהר מעט, אך כעבור שניות ספורות אמר: "על פי הלכה אני צריך להודיע קודם לרעייתי".

באנו לרבנית חיה מושקא ע"ה, והיא פתחה את הדלת וקריאת שמחה פרצה מפיה: "…השם יתברך הצליחכם"? היא היתה מרוצה.

לאחר מכן הלכנו אל הרבי הריי"צ שקיבל את הבשורה בבת שחוק". ע"כ סיפורו של הד"ר שוחטמן.

הרבנית אף סייעה לרבי בלימודיו האקדמיים, כאשר היתה מעתיקה את העבודות על מנת שיוגשו בצורה יפה.

"תדברו אתו בעצמכם"

על יחסה של הרבנית לזמנו היקר של בעלה. ניתן ללמוד גם מהסיפור הבא:

אחד ממכריו של הרבי בפאריז (הרב העבער הנ"ל), הבחין שהרבי נראה חלוש ופניו הק` חיוורים שלא כרגיל. תחילה הוא לא העז לדבר על כך, אך כשהדבר נמשך מספר ימים הוא העיז ופנה לרבנית, באומרו שכנראה הרבי מעמיס על עצמו יותר מדי ולומד למעלה מכוחותיו.

הרבנית חייכה והשיבה לו: "אם אתם סוברים שאתם יכולים להשפיע על בעלי, תדברו אתו בעצמכם"…

יומיים לאחר מכן, כששאל על כך את הרבי, השיב לו הרבי (תרגום חפשי): "אין לי זמן לנוח. אני שליח והגמ` אומרת "חזקה שליח עושה שליחותו", ובמילא עליי למלאות את שליחותי"…

מאז, גם לחם כבר לא היה…

פאריז – עיר של אורות וצללים. העיר המודרנית, היוותה קושי של ממש לאלו שחפצו לשמור תורה ומצוות בדקדוק, על אחת כמה וכמה למהדרים שביניהם. למרות כל הקשיים הללו, שמר הרבי את כל דיני והידורי הכשרות עד לאחרון שבהם, כאשר הרבנית ע"ה מצידה עשתה ככל שביכולתה על מנת להכין את המזון ה`מהודר` ביותר.

הרבי, מצידו, סמך בדברים אלו על הרבנית בלבד. כך היה באשר לרכישת בשר באיטליז. כשנודע לרבי, שבאיטליז (שהיה בבעלותו של ר` קלמן המר ז"ל) – מוכרים בשר מוכשר בלבד, בא יחד עם הרבנית לעקוב אחר כל תהליך ההכשרה. רק כשהביעה הרבנית את שביעות רצונה מכך, החל הרבי להמנות על לקוחותיה הקבועים של ר` קלמן.

בתקופות מסוימות, היתה הולכת הרבנית מרחק של קילומטרים(!), כדי לעמוד בחליבת החלב (ברפת שהיתה ב`עטוואל`(מקום ליד פאריז)). לאחר מכן אף היתה מכינה ממנו מאכלים עבור הרבי, שהקפיד שלא לאכןל מחוץ לביתו.

שמע ההקפדה המרובה של הרבי והרבנית פשט ונתפרסם אף מחוץ לגבולות פאריז. כך, כשנסע ר` אליהו רייכמן מהונגרי` אל פאריז, אמר לו סבו שהיחידים עליהם יכול הוא לסמוך בנוגע לכשרות הם הרבי והרבנית.

ר` אליהו הגיע לפאריז בתקופת פסח, והופתע לראות את הרבנית כשהיא בוררת בעצמה את החיטים וכו` ואופה את המצות בתנור ידני קטן. ר` אליהו עמד משתאה לנוכח ההקפדה המרובה, והרבנית הסבירה לו כי בעלה אינו אוכל מאום מחוץ לביתו. למרות הכמות המצומצמת, נתן לו הרבי מן המצות שנאפו בביתו.

וממצות ללחם: הרבנית סיפרה, שהרבי היה נוהג לקנות לחם במאפיה יהודית ידועה ב"פלעציל" המפורסם, רק לאחר שעמד מקרוב על טיב כשרותה. פעם, כשעמד בפתח המאפיה ניגש אליו יהודי כשעל פניו הבעת תמיהה: "מה? יהודי ירא שמים שכמותכם קונה כאן?"

לבסוף נתברר, כי היהודי היה מעוניין להרחיב את חוג לקוחותיה של המאפיה האחרת – אך גם כשנתבררה האמת, לא שב הרבי לקנות באותה מאפיה.

כשסיפרה זאת הרבנית, סיימה: "האט דער אויבערשטער געהאלפען, און זינט יעמאלט איז שויין קיין ברויט אויכעט ניט געווען"… [=ה` עזר, ומאז גם לחם כבר לא היה…]

היין בבית הרבי והרבנית, היה (עכ"פ במשך תקופה מסויימת) מייצור של הרב הערש ליפשיץ מוינא. הרבי הריי"צ אף השתמש בו, ושלח זאת לפאריז.

"ברוח של חסיד נלהב"

נשתמר בידינו תיאור קצר וקולע של הרבנית על ספר מסוים שקראה – מאיגרת שנשלחה אל אדמו"ר הריי"צ בפורים תרצ"ה:

"נזדמן לי ספר אשכנזי בשם "דער רב". נדפס בפרנקפורט. הוא מעין ספר  בית רבי באשכנזית. נתתיו למוסיא תחי` למקרא ואומרת שנקרא בעונג וכתוב ברוח של חסיד נלהב, לפי דבריה ע"פ בעלה שי` שכתב לה, המחבר הוא ד"ר עהרמאן"…

בשנים אלו, הייתה הרבנית לעזר וסיוע רב לאביה הגדול בעבודתו הק`, למרות שאין בידינו פרטים מדוייקים על כך, הרי במכתב שנתפרסם בשנים האחרונות, אשר שלח כ"ק אדמו"ר הריי"צ אל בתו, הוא קורא לה בשם "מזכירמזכירתי הזמנית". במהלך השנים האלו בהם שהה אדמו"ר הריי"צ בתקופת מרפא, היתה הרבנית עמו יחד.

בשעותיה הפנויות עסקה הרבנית גם בלימוד צרפתית.

"מה רבו מעשיך" בצרפת

פעם, ראה ר` חס"ד (חנני` סיני דוד) הלברשטאם תמונה של הרבי והרבנית ליד מקום שמחליקים בו על הקרח באחת מערי אירופה, הרבנית סיפרה לו על הביקור  (ולבסוף אף העניקה לו את התמונה):

"זה היה בצרפת. כדי לעלות אל ראש ההר אפשר היה לנסוע ברכבל ואפשר היה לנסוע במכונית רגילה. הרבי רצה לנסוע דווקא ברכבל אולם אני פחדתי והעדפתי לנסוע במכונית רגילה. הרכבל נוסע, כמובן, מהר יותר, וכשהגעתי במכונית חיפשתי אחרי הרבי כמה דקות. כשמצאתיו, עמד ליד פתח מערה והביט על גוש קרח בצורה מיוחדת, וכשהגעתי אמר לי: "זהו מה רבו ומה גדלו מעשיך האמיתי".

בקשות מיוחדות של האבא

קשר המכתבים ההדוק שהיה בין הרבי, הרבנית ורבי לוי יצחק –נמשך גם בפאריז במלא תקפו. מבין שיטי המכתבים מבצבצת ועולה דאגתו של רבי לוי יצחק לבריאותם, כאשר הוא מבקש מהם (במכתב מער"ח אלול התרצ"ז):

"…השתדלו לחזק את בריאותכם. ונשמרתם לנפשותיכם פשוט באכילה ושתי` וטיול ומנוחת הנפש והגוף יחד. וה` יחזק אתכם שתהיו בריאים ושלמים כל הימים. ומה גם שעתה מתחילים ימי רצון מחדש אלול והלאה…"

ובערב יום הכיפורים, משגר רבי לוי יצחק אל הזוג את ברכתו:

"ממעמקי תעלומות לבי ונפשי פנימה הנני מברך אתכם ביום הקדוש הזה.. בברכת הורים, כי אתה בני חביבי ישמך אלקים כאפרים וכמנשה, ואותך כלתי יקירתי כי ישמך אלקים כשרה רבקה רחל ולאה.. ולשניכם יחד יברכך כו` יאר כו` ישא כו וישם לך שלום…

"ובשנה הזאת נתראה כולנו יחד…"

"חרשנו וזרענו"

בקשר לאותה תקופת זוהר בפאריז, התבטאה פעם הרבנית באומרה לא` השלוחות בפאריז: "אנחנו חרשנו וזרענו ואתם צריכים לקצור"

ולסיום הפרק העוסק בתקופה זו בפאריז, נחתום בעובדה שאיננה ידועה כל כך, בברית מילה שהיתה במשפחת הבר שהתקיימה בכ"א שבט תרצ"ט, היו הרבי והרבנית "קיואטערס".  

לאחר הברית הביע הרב העבער את תודתו הלבבית לרבי ולרבנית, והרבנית השיבה: "גוטע פריינד דארף מען ניט דאנקען" [=לידידים טובים לא צריך להודות]…

עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת תרצ"ט, נסתיימו ימי השלוה בפאריז. פליטים החלו לזרום למדינה שהפכה לתוהו ובוהו, שהלך וגבר- כאשר הנאצים אף פלשו לצרפת ושלטו בה שלטון ללא מיצרים. בכך, נסתיימה עבור הרבי התקופה בה עבד את ה` ללא הפרעות כאשר איש אינו מכירו, ותקופה חדשה החלה: תקופה של נדודים ובריחה ממקום למקום.

פרק חמישי: מגיא צלמות אל חוף מבטחים

מגיא צלמות אל חוף מבטחים

בסוף שנת תרצ"ט, פרצה מלחמת העולם השניה במלוא עוזה: הנאצים פלשו עם צבא הכיבוש שלהם לפולין, והמשיכו במסעות הכבוש הרצחניים בכל מדינות אירופה. והמלחמה הנוראה גבתה מיליוני בנפש מהעם היהודי בכל מדינות אירופה.

כאשר פרצה המלחמה, היה אדמו"ר הריי"צ באוטוואצק שבפולין. לאחר מכן, כשבועיים לפני ר"ה ת"ש נסע לוורשא, שם היה הרבי במחבוא – עד שחולץ למדינת לטביה.

את המאמצים לחילוצו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע ניהלו הרבי והרבנית מפאריז, בתור איש הקשר עם נציג אגודת חסידי חב"ד בניו יארק, הרב ישראל ג`ייקבסאהן. הרבי הי` שולח מכתבים מוסווים בשפה הצרפתית אל אגו"ח שבארה"ב, שהם היו העסקנים העיקרים במאמצים אלו.

בא` המכתבים בתאריך כ"ח תשרי ת"ש, כותב הרבי:

11/10/1939 פאריז

רב יקר!

הננו להודות לכבודו על מכתביו מה22 וה25 האחרון. אין לנו כל חדשות מהורינו. ממכתב של מר .. נודע לנו שלא התאפשר להם לעזוב את וורשא, ואנו מאד דואגים לשלומם.

ברצון הייתי נותן לכבודו את כל תאריכי ומקומות הלידה של משפחתינו כפי בקשתכם, כדי להקל עליכם בקבלת הרשיונות האמריקניים. לדאבוני איני יודע אותם כולם חוץ מאלו: מענדל הארנשטיין נולד 1905 בביאנושפאל; שינא הארנשטיין נולדה 1904 בלובאוויץ; חי` מוסי` שניאורסאהן נולדה 13 במאוגוסט 1901 בסמאלענסק מוסף ודינה מענדל שניאורסאהן נולד 1 במרס 1895 מלויק וחנה ינובסקי בניקולייב…"

(תאריכי הלידה המופיעים כאן (של הרבי בי"ז אדר תרנ"ה ושל הרבנית בי"א אלול תרס"א) – הם תאריכי הלידה שהופיעו במסמכים הרשמיים, השונים מהתאריכים האמיתיים)

המאמצים הוכתרו בהצלחה, ובכ"ד אדר ראשון, לאחר שהות קצרה בריגא החופשית – עלה הרבי הריי"צ על האניה שהפליגה לארצות הברית, אליה הגיעו ביום ט` אדר שני.

בדרכו לארצות הברית, שיגר אדמו"ר הריי"צ בקשה לשלוח אל חתנו ובתו שבפאריז מצות שמורות לפסח הקרב ובא, ובקשתו נתמלאה.

(על המאמצים ועל החילוץ בפועל, ראה בספר "היציאה מהתופת" (קה"ת תשס"ב)

השם `שניאורסאהן` מעורר חשד

באותה תקופה, בה שלטו הנאצים בגרמניה – אך עדיין לא פלשו לפאריז – היה זקוק ר` ישראל ארי` ליב ז"ל, אחיו של כ"ק אדמו"ר למסמכים מהשלטונות הנאציים בגרמניה.

הרבי רצה לנסוע בעצמו לגרמניה על מנת להשיג את המסמכים הדרושים, אך הרבנית הסבירה כי היא תצליח להשיג את המסמכים ביתר קלות. ואכן הרבנית נסעה בעצמה למשרדי הממשל הנאצי בגרמניה, וב"ה הצליחה להשיג את המסמכים המבוקשים.

הפקידים הנאצים – סיפרה הרבנית נ"ע – מילאו את שאלון הפרטיים האישיים, והביעו פליאה על כך כי הן שם המשפחה שלה, של בעלה, של אבי אמה וכו` – כולם שניאורסאהן… הנאצים היו בטוחים כי מדובר בזיוף, והפטירו כי כשיכבשו את פאריז – הם יערכו חקירה יסודית בענין.

הנאצים כובשים את פאריז

בשנת ת"ש פלשו הנאצים לצרפת, הפעולה הראשונה שלהם היתה לבצע רישום של התושבים על פי הדת והגזע שלהם. כוונתם הזדונית היתה ברורה, ומעלליהם הנפשעים במדינות שתחת שלטונם כבר היו ידועים במידה רבה.

כאשר פקדו הפוקדים את ביתו של הרבי, לא היה אז הרבי בביתו. התשובה שקיבלו הפוקדים, היתה איפוא "אורתודוקסית" (דתי). כאשר חזר הרבי לביתו ונודע לו על כך מיהר למשרד המרכזי של הרישום, וביקש לשנות את הרישום ל"יהודית"!

המצב בפאריז החמיר, והרבי והרבנית נאלצו לנטוש את העיר.

הבריחה

ברבות השנים סיפרה הרבנית פרטים רבים אודות הבריחה:

א` השכנים שהיה עמם, גנראל בכיר בצבא הצרפתי, הציע להם את טירתו שהיתה מחוץ לעיר על מנת שתשמש להם כמחבוא. אולם הרבי סירב לקבל את ההצעה והעדיף לברוח לווישי.

קודם היציאה מהעיר נרשם הרבי אצל הצבא הצרפתי. הם מעולם לא גייסוהו, אך הדבר הקל עליהם את ההליכה ברחוב ואת הבריחה מפאריז לווישי.

תוך כדי הבריחה החלה הפגזה כבדה, הרבי והרבנית נכנסו לתפוס מחסה בתוך חנות. הרבנית פחדה מאד, אך הרבי הרגיעה ונסך בה ביטחון.

במהלך אחד ההפגזות הבחינה הרבנית, כי מאחד המטוסים שחלפו ממעל הוטלה פצצה. לידה עמד יהודי שלא הבחין בכך, והרבנית חששה שאם לא ישכב מיד על הארץ – הוא יינזק. במהירות רבה דחפה אותו הרבנית בכל כוחה הצידה, ובזכות דחיפה ניצול מפגיעה.

לימים, כשסיפרה זאת הרבנית, סיימה בעדינות נפשה:

"אמנם היהודי ניצול מפגיעה, אבל אני הרי דחפתי אותו; ועל דחיפה של יהודי, יש לעשות תשובה".

ווישי: שבועות ת"ש – סוף קיץ ת"ש

הרכבת עליה עלו הרבי והרבנית היתה אחת מהאחרונות שיצאו את פאריז. המזוודה שנשא איתו הרבי כללה רק טלית ותפילין.

בערב חג השבועות ת"ש, הגיעו הרבי והרבנית לווישי, לאחר שהבריחו את הגבול תוך סיכון גדול. היה זה זמן מועט לפני כניסת החג, והרבי נאלץ להשאיר את המזוודה – שכללה, כאמור, את הטלית והתפילין – אצל העגלון הנכרי, והורה לו להעביר אותה למלון מסוים. הרבי והרבנית עצמם צעדו ברגל משך זמן מסוים, עד שהגיעו למלון.

שם, בווישי, שהו  הרבי והרבנית משך זמן מסויים. בסוף קיץ ה`ת"ש המשיכו לניצא (כיום ניס) שהיתה אז תחת שלטון איטלקי, שם המצב היה טוב יותר.

ניצא: קיץ ת"ש – תחילת קיץ תש"א

בעיר ניצא שהו הרבי והרבנית כתשע – שמונה חדשים. שם התגוררו בחדר שכור במלון "רושאנבי" הסמוך לתחנת הרכבת.

המצב היה אמנם טוב יותר מפאריז וווישי, לפי ערך, אך גם כאן הסכנה היתה גדולה ואנשים מיעטו לצאת לרחוב. היו גם ימים שהשלטונות הכריזו עוצר.

למרות המצב הקשה מצא הרבי דרך לסייע לשאר הלכודים. בא` השנים סיפרה הרבנית כי כדי לזכות ולהכנס לאחד המלונות בעיר (מדובר על כניסה בלבד, על שכירת חדר לא היה על מה לחשוב) היה על המבקש להציג שטר של מאה דולר. ליהודים רבים לא היתה אפשרות להציג שטר כזה, והרבי היה מסתובב עם שטר של מאה דולר, מעניק אותו ליהודי שמיהר להכנס בעזרתו לבית המלון, ומשם מחפש להציל יהודי אחר… היתה זו עסקנות מסועפת, ועם הזמן עזרו לו יהודים נוספים בעבודה מיוחדת זו..

סיפור נוסף המראה את אהבת ישראל המופלאה של הרבי, שאף אותו סיפרה הרבנית:

"בשל המלחמה בו היתה שרויה המדינה, הוחרם כל הזהב אשר במדינה ומי שהחזיק זהב היה עליו למוסרו ליד השלטונות. מי שנתפס ובידו זהב, היתה אחת דתו … יהודי ממכירי הרבי והרבנית, החזיק ברשותו כמות גדולה של מטילי זהב, והוא סבר כי בדירתם של הרבי והרבנית לא יערכו חיפוש. הוא ביקש מהרבי לאכסן את הזהב בביתם, והרבי הסכים.

כשהחמיר המצב והחלו לחפש גם בסביבתם, הציעה הרבנית לרבי להעביר את הזהב למקום בטוח יותר. הרבי סירב ואמר "ס`איז אידישע געלט און מיר וועלן דאס ניט אנרירן" (=זהו ממון יהודי, ואנו לא ניגע בו).

מקרים אלו גרמו לשכנים לגלות חיש מהר במי המדובר, וכשגילו שהרבי כמעט ואינו אוכל מטעמי זהירות והידור בכשרות, עשו מאמץ ניכר כדי להשיג עבורו סוכר, שאף הוא היה מצרך נדיר בשעת המלחמה. במאמצים השתתפה אף בעלת המלון שנהגה להסתיר קוביות סוכר למען הרבנית.

הידורים בכל מחיר

וכל אותה עת בה נדדו הרבי והרבנית מעיר לעיר, לא וויתרו על קוצו של מנהג ושל הידור. כך, הגיעו לידינו ידיעות על מסירות נפש של הרבי והרבנית למען השגת פת ישראל, אתרוג מהודר, קמח למצות, בצל ל"כרפס" וחריין למרור לליל הסדר, וכדומה.

"בחורף תש"א – סיפרה הרבנית – לא היתה כבר שום אפשרות לשלוח אלינו מצה שמורה…

אחד ממכריו של בעלי, מר בעזעבאראדקא, התמחה בעשיית מראות, ובשנות המלחמה הוא עסק בייצור עבור הצי הצרפתי, וקיבל, לשם כך, אישור מיוחד לנסוע לשוויץ לימים אחדים. בעלי ליווהו לתחנה, וביקשו להשיג עבורו בשוויץ מצה שמורה, והלה קיים זאת ברצון.

לפני שנפרדו בתחנה הבחין מר בעזעבאראדקא שבעלי עומד מאד מהורהר ("פארטראכט") והוא שאל אותו לפשר הדבר. ענה לו בעלי: אני פשוט מהרהר איפה אפשר להשיג חריין לליל הסדר"…

בהזדמנות אחרת סיפרה הרבנית, כי הרבי הקפיד אפילו על תקנת אדמו"ר הריי"צ – להתוועד בשבת מברכים החודש. כשהיתה מגיעה שבת כזאת, היה אוסף מספר יהודים פליטים, מכניסם למטבח המלון ומתוועד איתם.

העצה שהצילה נפש

          ועוד סיפרה הרבנית:

"פעם טיילתי על יד החוף של העיר ניצא, והנה לקראתי הולכת אישה יהודיה – רעייתו של רב מבלגיה. שאלתי אותה: "מה את עושה כאן"?, והיא השיבה לי כי היא מחכה לבעלה שהלך לטבול בים. הוא טבל במרחק-מה מאיזור הרחצה המרכזי, ובצד שכבו בגדיו.

בעודנו עומדות שם, לפתע הבחינו בקבוצת גרמנים ימ"ש המתקרבת לעברנו. העיר ניצא אמנם לא היתה כבושה בידיהם, אבל בכל זאת פחדו גם שם מפניהם. החשש העיקרי היה על בעלה, עליו היה ניכר שהוא יהודי, ולא ידענו מה לעשות.

לפתע נפל לי רעיון: ניגשתי אל ה"מציל" ואמרתי לו בצרפתית: "האם אין זה ראש הבולט שם – רחוק בתוך המים"? ובעודו מביט רמזתי לו שלא כדאי ש"הם" יראו אותו… המציל הבין את הרמז, לקח את סירת-ההצלה שלו ושט לעבר המקום ההוא כאילו ל"הציל" את הטובע, ולפועל תפס את היהודי וסחב אותו הרחק מחוף הים.

בינתיים התקרבו הגרמנים למקום ונעמדו להסתכל במתרחש. עליי ועל האשה השניה לא שמו עין – אולי על נשים באופן כללי לא "שמו עין" כל כך – והבחינו ביהודי שהיה בסירה עם המציל. אך מחמת שהיה כבר די רחוק מהם, הניחו אותו לנפשו והלכו להם…

המציל העביר את הרב למקום רחוק ונתן לו ללבוש את בגדיו. מאוחר יותר, כשחזר הביתה, שלחה לי האישה את אחת משתי בנותיה הקטנות למסור שאין לדאוג מכיון שהוא כבר חזר והכל בסדר גמור. אך אני לא הייתי בבית, כי בדיוק הלכתי להביא חלב-ישראל"…

מאמצי ההצלה

כל אותה תקופה בה שהו הרבי והרבנית בניצה, עשה אדמו"ר הריי"צ מאמצים אדירים להצלתם מצרפת הבוערת.

את הפעילות המסועפת להשגת ה`ויזות` ניהל בוושינגטון מר אשר רבינוביץ, בנו של החסיד הרב דוד מאיר רבינוביץ מוותיקי חסידי חב"ד בארה"ב. ההבטחות של שלטונות ארצות הברית לנתינת הויזה המיחלת היו זמן רב לפני שהם קוימו בפועל.

את אכזבתו הרבה מאופן התנהלות הענינים, ביטא אדמו"ר הריי"צ במכתב ששלח למר רבינוביץ בו` כסלו, לאחר שקיבל ממנו מברק(תרגום מאידיש):

"מברקכם נתקבל, אך לצערי, מכל ההבטחות הגדולות והדיבורים הנעימים שנאמרים לכם, עדיין לא יצא כלום. אני מאד שבור מכך ויש לי, בשל כך, צער גדול. השתדלו לכתוב – לא בטלגרף ולא בטלפון אלא לכתוב – למכיריכם, שיפעלו ברצינות על מנת שיתנו להארענשטיין את הויזות האמריקאיות והקונסול האמריקני בצרפת, בניצא, יתן לרבי שניאורסאהן את הויזה ויסייע, ע"י ממשלת צרפת, לטובת יציאתם".

עקב מצב המלחמה והחשאיות בה נקט הרבי בעיר ניצא, נכתבו המכתבים והמברקים שנשלחו על ידי הרבי הריי"צ אל הרבי והרבנית, על שמו של יהודי בשם "אברם".

מי היה אותו "אברם"? האם היה זה איש קשר, או שמא היה זה כינוי סודי לכ"ק אדמו"ר? עובדה זו אינה ברורה.

בי"ט כסלו תש"א כתב הרבי הריי"צ מברק על שם אותו "אברם" ובו נאמר:

"אברם

נכתב לך ב31 לחודש. אגודת חב"ד שלחה לקונסול אישור הרבנות שלך. הבריק אם הקונסול נותן לך ויזה, וסוג רשיון היציאה. כולם בשלום. כתיבה לעיתים קרובות

באהבה

שניאורסאהן".

הרבי ביקש לשלוח את האישורים לקונסול האמריקני במרסיי – שהיה ידידותי יותר – והרבי הריי"צ שלח שוב מברק ל"אברם":

"הודיע מצב הבריאות של מוסיא, מענדל, כתובתם, ומדוע בקשו להעביר את התיקים שלהם למרסיי.

דו"ש הרב שניאורסאהן".

במברק אחר מכ"ג שבט ששלח הרבי הריי"צ הוא שואל "מה עוד עלי לעשות להצלת שניאורסאהן"?

במכתב מכ"ו אדר ה`תש"א, יום לאחר יום הולדתה הארבעים, מבשרת הרבנית למשפחתה על הבטחתו של הקונסול האמרקני להעניק להם ויזות (תרגום חפשי מרוסית):

ניס, 25 לשלישי 1941

יקירי

שמחתי מאד היום בקבלת מכתבכם מהעשירי בפברואר, בפעם הזאת המכתב קצת יותר מפורט ואני מאושרת מאד שכולכם יקירי מרגישים את עצמכם טוב. איזה ידיעות קיבלתם מהילדים? הקונסול האמריקאי הבטיח לנו לתת ויזה. כשתגיע הויזה נוכל לנקוט בצעדים המתאימים לקבל תעודות.

כואב שבשביל הויזות הללו אתם צריכים לבזבז כל כך הרבה כוחות…

אני מנשקת לאבא בידו, ואת כולכם מחבקת ומנשקת.

שלכם מוסיא

והרבי הוסיף בשולי המכתב מספר שורות:

לפי החישוב, תקבלו מכתב זה קרוב לפסח, ואני שולח בזה איחולים הכי טובים לפסח שמח ושקט בכל המובנים לכל אחד מכם במיוחד.

בהצלחה וכל טוב

שלכם מענדל

ההבטחה קוימה הפעם, וביום כ` בניסן קיבלו הרבי והרבנית את הויזות שלהם. בשורה זו בישר הרבי הריי"צ במכתב מד` אייר:

"בתי מרת חי` מושקא תחי` ובעלה חתני הרב הגאון רמ"מ שי` עדיין בצרפת בעיר ניצא ת"ל כבר קבלו רשיון הכניסה למדינה זו, יתן להם השי"ת נסיעה כשורה בנקל להצלחה בגשמיות וברוחניות".

מניצא נסעו הרבי והרבנית למרסיי, על מנת לקבל את המסמכים, ומשם היו בדרכם לארצות הברית.

בדרך היה עליהם לעצור, לתחנת ביניים, בפורטוגל – ונוצר צורך להשיג ויזות מעבר פורטוגליות. הרבי הריי"צ דאג גם לכך, והשתדלותו הצליחה. הרבי והרבנית עלו על האניה בדרכם לפורטוגל, משם נאלצו להבריח את הגבול לספרד, והגיעו לברצלונה.

מסופר, כי זמן מועט לפני שעלו הרבי והרבנית על ספינה שהפליגה לפורטוגל, קיבלו מברק בהול מהרבי הריי"צ שלא לנסוע. ההוראה היתה תמוהה, שכן לא היה כל בטחון שתהיה ספינה נוספת. אך הרבי והרבנית צייתו, כמובן, להוראה ונשארו. מאוחר יותר עלה בידם לקנות כרטיסים לספינה אחרת.

לאחר מכן התברר כי נוסעי הספינה הראשונה נשבו, ר"ל, בידי האיטלקים וכי הם לאלצו לשהות באי מסויים עד סוף המלחמה, בתנאים לא נוחים.

את הנסיעה מברצלונה לארה"ב עשו הרבי והרבנית בספינה "סורפא פינטא". הרבנית סיפרה שהנסיעה היתה מסוכנת מאד, הנאצים ימ"ש ירו בספינות הנוסעות, עפו כדורים ופגזים שבחסדי ה` לא פגעו באניה. ב"סורפא פינטא" היו גם שגרירים שנמלטו מצרפת.

ביום הבהיר כ"ח ניסן ה`תש"א, דרכו רגליהם של הרבי והרבנית בשעה טובה ומוצלחת על אדמת ארצות הברית.

קבלת הפנים

את פניהם של הרבי והרבנית קיבלו משלחת ששלח הרבי הריי"צ, שכללה ארבעה מחשובי זקני החסידים: הרב ישראל דזשייקאבסאהן, הרב שמואל לויטין, הרב אליהו סימפסאן והרב שלמה אהרן קזרנובסקי.

עם ביאתם צלחה, מיהר הרבי הריי"צ לשגר מכתב להרב דוד מאיר רבינוביץ, אביו של מר אשר – שעסק בהשגת הוזות עבור הרבי והרבנית. במכתב כותב הרבי הריי"צ:

ב"ה, כ"ח סיון, תש"א

ברוקלין

ידידי עוז, הרה"ח הנכבד הנודע לשם תהלה, משכיל על דבר טוב וו"ח אי"א מוהרד"מ שי`.

שלום וברכה!

הנני בזה לבשרו אשר בתי חי` מושקא תחי` ובעלה חתני הרה"ח הרמ"ם שי` שניאורסאהן באו היום צלחה לפה, והנני ממהר לבשרו מזה, ובבקשה למסור בשורה זו לבנו ידידי מר אשר שי`.

ידידו הדו"ש ומברכו

יוסף יצחק.

שלשה ימים עברו מאז מאז שהגיעו הרבי והרבנית, עד שנפגש עמהם הרבי הריי"צ. על כך סיפר בהזדמנות נדירה הרבי עצמו:

"…בדרך חשבתי באם להכנס לכ"ק מו"ח אדמו"ר לפני שאלך למקוה או אחרי זה: כי יש סברא לומר להכנס מיד מצד הענין ד"חטוף ואכול" וכו`, אך מצד שני הרי "מען גייט דאך אריין צום רבי`ן" (=נכנסים אל הרבי).

צום שווער האט מען דאך ניט געקענט אריינגיין סתם (=לכ"ק מו"ח אדמו"ר לא יכלו להכנס סתם), ולכן כאשר הגעתי הודעתי ע"ז, וחיכיתי שכ"ק מו"ח אדמו"ר יקרא לי, אך הוא לא קרא לי. בינתיים כבר הספקתי ללכת למקוה, וגם התפללתי תפילת מנחה… ועדיין לא קרא לי.

עלינו להשוויגער וגם שאר בני המשפחה היו שם, און מיר האבן פארבראכט כל הלילה. "א קלייניקייט?! קינדער זיינען ניצול געווארן פון די נאצי`ס"! (=עלינו לחמותי ושם התוועדנו כל הלילה. וכי קלה היא בעיניכם?! הילדים ניצלו מהנאצים!)

…ובמשך כל הזמן הזה ישב כ"ק מו"ח אדמו"ר בחדר השני, ואעפ"כ לא קרא לנו. ביום השלישי לבואנו כחצות היום, שלח כ"ק מו"ח אדמו"ר לקרוא לנו שנכנס אליו, אבל בנפרד.

…הטעם בדבר, כיון שמו"ח היה, כידוע בעל רגש גדול, ואפשר לתאר את גודל ההתפעלות שהיתה פועלת עליו אם היינו נכנסים מיד, וביחד כו`, והרי חסידות תובעת שיהיה מוח שליט על הלב – לכן הוא המתין ימים אחדים, מבלי הבט על גודל הצער – הניתן לשער – שהיה לו מהעובדה שנאלץ להמתין כמה ימים עד שיראה אותנו…"

הרבי הריי"צ משיב למברקי ברכה

כשנודע דבר השמחה בבית רבי, מיהרו החסידים לשלוח מברקי ברכה ואיחולי מזל טוב אל אדמו"ר הריי"צ, אשר הואיל להודות להם על מכתביהם ואיחוליהם. להלן אחד מן המענות:

ב"ה בדר"ח תמוז תש"א

ברוקלין

ידידי הרה"ג וו"ח אי"א מוה"ר ישראל שי`

שלום וברכה!

במענה על מכתבו בברכת מז"ט לשמחת ביאתם של בתנו מרת חי` מושקא תחי` וחתנינו הרב הגאון הרב החסיד מוהר"ר מנחם מענדיל שליט"א לפה להצלחה בגשם וברוח, וברכתו שבקרוב ממש נשמח בשמחת ביאתם של בתנו מרת שיינא תחי` וחתנינו הרב וו"ח אי"א מוה"ר מנחם מענדל שליט"א הכהן יקרה לי במאד מאד, כי כל רגש ידידות ואהבה וחיבה שהנני רואה ושומע מאחד מאנ"ש ותלמידי התמימים יחיו, הן בינם לבין עצמם והן בינם לביני גורם לי קורת רוח אין קץ כי זהו כל ענין החסידות שהוד כ"ק אבותינו רבותינו הק` מסרו נפשם הק` לנטוע באנ"ש שי` והנני מברכם בברכות מאליפות אין קץ.

והנני בזה לברכו אותו ואת ביתו ויו"ח יחיו ברוב טוב גשמי ורוחני.

הרבי מגיע ל770

הרה"ח לייבל פוזנר סיפר פעם בהתוועדות חסידית לרגל כ"ח סיון:

"אני זוכר היטב וכמו חי ניצב תמיד לנגד עיני המחזה המרגש בו הגיע כ"ק אדמו"ר ל770, הייתי אז תלמיד בכיתת הר"ר ר` שניאור זלמן גורארי` שי`. הכתה שכנה בחדר בו נמצאת היום ה`מזכירות`. לעולם לא אשכח איך כל התלמידים יצאו לקבל את פני הרבי והרבנית.

וכי קלה היא בעיניכם – הפעם הראשונה בה נכנס הרבי ל770!"

ידידים טובים באמת

כשר` לייביש העבער (שהיה בפאריז, כאמור) שמע על ביאתו של הרבי והרבנית ל770, מיהר להגיע לשם על מנת לפגוש את הרבי. כשפגש את הרבי בירך מיד "שהחיינו וקיימנו והיגענו לזמן הזה", חיבק את הרבי ואמר בהתרגשות: "אין לשער עד כמה היום הזה הוא יום של שמחה אצלי" ופרץ בדמעות של שמחה.

הרבנית שעמדה בצד והביטה בנעשה התבטאה: "דאס איז אמת`ע גוטע פריינט" (אלו ידידים טובים באמת).

איש וביתו

התאריך כ"ח סיון לא היה מפורסם כל כך עד לפרסום סדרת ה`אגרות-קודש`. מאז, הפך הדבר לנחלת הכלל וקבעוהו ליומא דפגרא. בשנת תשמ"ו התקיימה התוועדות רבתי לרגל יום זה. בשבת קודש כ"ח בסיון נתן הרבי קנקן משקה להרב מאיר הארליג, והורה לו והכריז על קיום ההתוועדות. הלה הודיע כי "לרגל בוא כ"ק אדמו"ר שליט"א לארה"ב תתקיים התוועדות חסידים", והרבי הפסיק אותו בבת שחוק בהוסיפו "איש וביתו"…

פרק שישי: ציוני דרך

ציוני דרך

כ` מרחשוון: קבלת האזרחות

בכ` מרחשוון ה`תש"ז, קיבלה הרבנית קיבלה הרבנית את אזרחות ארה"ב במעמד רשמי, וצירפה איליו את חתימת ידה.

ז` שבט ה`תש"י

ביום רביעי ז` שבת תש"י ימים ספורים לפני ההסתלקות אמר אדמו"ר הריי"צ לבתו הרבנית: "הגיע הזמן לעזוב את עבודת הכלל" (נוסח אחר: "צריכים להפסיק עם העסקנות, צריכים לנוח").

הרבנית היתה מרוצה מדבריו כי חשבה שהרבי ינוח קצת…

מספר ימים לאחר מכן נתבררה כוונתו של הרבי הריי"צ…

יו"ד שבט תש"י – תשי"א

מיד לאחר ההסתלקות רץ הרב אייכהורן לביתו של הרבי, על מנת להודיע לרבנית. היא פתחה את הדלת, ועל פניה ניכר שהיא מאד "נרעשת. היה ניכר שהיא יודעת שמשהו קרה."

כידוע, לאחר ההסתלקות הפצירו החסידים ברבי לקבל על עצמו את הנשיאות. תקופה הרבי דחה את כולם על הסף.

חסידים מספרים כי בסופו של דבר, מי שהשפעתה היתה מכרעת היתה הרבנית, שהתבטאה ש"לא יתכן שמסירות נפש של אבא במשך שלושים שנה ירד לטמיון"…

י"ג אייר תשי"ב

בי"ג אייר תשי"ב, נפטר אחיו של הרבי, הרה"ח וכו` ישראל ארי` לייב בליווערפול שבאנגליה. הרבי והרבנית עשו כל שביכלתם שלאמו הרבנית חנה לא יוודע על כך דבר, מחשש שמא הידיעה תזיק לה.

על השתלשלות הדברים, סיפר ר` בערל יוניק:

"הרבנית חיה מושקא התקשרה אלי וביקשה שאבוא לביתה, שם אמרה לי "אם לא קשה לך, תקרא אלי את הרב שמואל לויטין". הגעתי אתו, והרבנית שוחחה אתו כחצי שעה, ומסתבר ששיחתם עסקה בשאלה כיצד להודיע לרבי על פטירת אחיו. בפועל, כשהוא בא לרבי להודיע לו, היה ניכר שהרבי כבר יודע על כך.

מאוחר יותר סיפרה לי הרבנית, שלפנות בוקר היא הלכה לחנות בפינת הרחובות נוסטרד ופרזידנט, ומשם התקשרה לבית אחי הרבי בכדי לברר את המצב שלו (על מנת שלרבי לא יוודע על כך). ואז אמרו לה מה שקרה.

הרבי התאמץ בכל דרך אפשרית לגרום שאמו לא תדע מכך. בימי ה`שבעה` הרבי הלך לבקר את אמו  כמנהגו מדי יום, ועשה ככל האפשר על מנת שלרבנית לא יוודע דבר.

מספר חודשים לאחר מכן, אמרה לי הרבנית חנה בצער: "אינני מה קרה לבני לייבל. הוא לא כתב לי כבר זמן רב ויש לי הרבה עגמת נפש מזה". סיפרתי על כך לרבנית.

מאחר שר` לייבל היה נוהג לשלוח לאמו מברק ברכה לפני כל חג, ביקשה הרבנית לוודא שגם בעתיד תמשיך לקבל כביכול את המברק ממנו. הרבי הטיל עליי את המשימה הזאת. כשלא ידעתי איך אפשר `לסדר` מברק, ביקשה ממני הרבנית להביא לה ממשרד המזכירות מברק שהגיע באותו יום, באומרה שהיא כבר תראה מה לעשות. אחר כך, כתב אחד המזכירים את הנוסח, ובו ביום שמחה "הרבנית חנה לקבל בתיבת הדואר "מברק" מבנה…"

בהתבטאות נדירה אמרה הרבנית בקשר להנ"ל להשד"ר הרב בנציון שם-טוב: מעולם לא אמרתי דבר שאיננו אמיתי (נוסח אחר: דבר שקר) וכעת אני צריכה לעשות זאת" – ונאנחה.

תשי"ד: ביקור פאריז

בשנת תשי"ד, ערכה הרבנית ביקור חשאי של כמה ימים בפאריז. הביקור היה פרטי, ובשעתו כמעט ואיש לא ידע על כך.

הביקור אורגן מראש כך שאיש לא יידע על קיומו, אולם ב"לשכה" לעזרת הפליטים שהיתה בפאריז, התקבלה על כך הודעה מהרבי בצירוף בקשה להיות לה לעזר במידה והדבר נחוץ.

על הביקור בפאריז סיפר הרב רפאל ווילשאנסקי:

"עלינו הוטל לסייע לרבנית, אולם היא היתה זקוקה לעזרה זו מעט מאד. הרבנית התאכסנה בבית מלון, ולאוכל דאגה לעצמה. למרות זאת, היתה לי הזכות לשוחח עמה שתי שיחות קצרות.

הרבנית התעניינה מאד בחיי הפליטים בפאריז. באותם חלק גדול מאנ"ש שיצא מעמק הבכא חיו בתנאי דוחק של ממש.

בטון הדבור, בנוסח השאלות ובגישה הכללית היתה ניכרת דאגה כנה ואמיתית כאם לילדיה. מאוחר יותר התברר כי היא ביקרה בעצמה במלון בו התאכסנו הפליטים.

בשיחה עמה היתה נכרת פקחות עצומה. השאלות היו מנוסחות בזהירות ובתכלית הדיוק, ובאותה פקחות היא גם התחמקה מכל מה שלא רצתה לדבר עליו.

…על בעלה הגדול, הרבי, נמנעה מלשוחח. בכל זאת , פעם אחת התבטאה בצורה מיוחדת. היה זה כאשר נושא השיחה היה על הזמן הפנוי שהיה לה בהיותה בפאריז, אותה יכלה לנצל כרצונה. היא אמרה אז "אילו היה לבעלי זמן רגוע שכזה, הוא כבר היה מכין "סיום" על מסכת בבא בתרא…", כשהיא מוסיפה שימי הפסח מתקרבים ולמרות טרדותיו העצומות הוא מצליח למצוא זמן להכין "סיום" לקראת ערב פסח".

שמע"צ – ר"ח כסלו תשל"ח

בליל שמיני עצרת תשל"ח ב770, בעיצומה של ההקפה החמישית – עבר הרבי התקף לב חמור. למרות ההתקף, הרבי נכנס לקדש בסוכה, ועל יין דווקא.

במהלך אותו לילה מתוח, התברר לרופאים כי הרבי עבר התקף לב שני, חמור פי כמה! הרופאים המבוהלים ביקשו לקחת את הרבי לבית הרפואה, באומרם כי אין להם את המכשירים המתאימים לטפל ברבי ב770, אך הרבי לא הסכים לנסוע אל בית הרפואה.

כאשר הגיעה הרבנית ל770, ביקשו ממנה שתבקש מהרבי לנסוע אל בית הרפואה. הרבנית סירבה בתוקף לעשות מה שהרבי איננו רוצה. ואכן, כל משך זמן זה שהה הרבי בחדרו הק` ב770 ושם קיבל את הטיפולים הנדרשים.

תקופה ארוכה הרבי לא הלך לביתו. בליל ר"ח כסלו, כשכ"ק אדמו"ר הלך לביתו בפעם הראשונה, עמדה הרבנית בקומה השני` של 770 (בביתו של אדמו"ר הריי"צ) וציפתה ליציאתו של הרבי מחדרו הק`.

השמחה ב770 הרקיעה שחקים. וכשהרבנית ראתה את שמחתם העצומה של החסידים, התבטאה: "מאז נשתחרר אבא בי"ב תמוז תרפ"ז לא היתה בין החסידים שמחה כזו"…

ה` טבת תשמ"ז: הרבי והספרים שייכים לחסידים

בקיץ תשמ"ה הבחינו שמספר ספרים נגנבו מספריית אגו"ח. כשהגנב שנתגלה לא הסכים להתדיין בד"ת, הוא נתבע למשפט.

כשהרבנית שמעה על כך, היא ביקשה מהרשנ"ז גורארי` לבדוק מיד את המזוזות בקומה העליונה ב770.

בכל מהלך המשפט הדיון נסוב סביב שאלה אחת: האם הספרים שייכים לחסידים או לרבי. במהלך המשפט, הגיעו לגבות "עדות" מהרבנית בביתה.

הרבנית השיבה על כל השאלות בבהירות מזהירה ובתוקף מבלי להתפעל מעורכי הדין של הצד שכנגד שניסו להוציא מפיה לפחות כמה מילים לצידם, אך העלו חרס. בסופו של דבר אמרה את המשפט המפורסם "דער טאטע האט באלאנגט צו חסידים, און וואס ער האט געהאט באלאנגט צו חסידים" (האבא היה שייך לחסידים ורכושו (הספרים) שייכים לחסידים) ובאומרה משפט זה עורכי הדין של הצד שכנגד זרקו את עטיהם בתסכול, בראותם כי מלחמתם אבודה.

בסופו של דבר, משפט זה שאמרה הרבנית היה המשפט העיקרי שהביא לנצחון מוחץ בבית המשפט. בה` טבת תשמ"ז פסק בית המשפט ש"הרבי והספרים שייכים לחסידים". דידן נצח!

את מהלך סעודת ההודאה שמעה הרבנית לאחר מכן, וניתחה כל נאום ונאום בכושר ניתוח מופלא.

חיבה לבית של אבא

בתקופה זו של המשפט, הורה הרבי לבנות בית אגודת חסידי חב"ד בכפר חב"ד בארה"ק.

בהקשר לכך ראוי לציין, כי הרב שלמה קונין, שבנה בקליפורניה את הבניין הראשון בדוגמת 770, סיפר כי כאשר החלו לערוך את תוכניות הבניין התלבטו אם רצוי לבנות בדוגמת 770. הרב קונין הפנה את ההתלבטות לרבי באמצעות הרבנית חיה מושקא ע"ה, והמענה היה: "יש שביעות רצון גדולה מכך שיש חיבה לביתו של אבא"…

פרק שביעי: כל כבודה בת מלך פנימה

כל כבודה בת מלך פנימה

מאז בואה לארה"ב ועד יומה האחרון, למעלה מ45 שנה, חיה הרבנית שוב כמו בימי ילדותה וצעירותה, במרכז העולמי של תנועת ליובאוויטש. עד שנת תש"י – במחיצת אביה הרבי נ"ע, ומאז – ליד בעלה.

ארבעים וחמש שנה של חיים במרכז העולמי של ליובאוויטש, ולמרות זאת, יש בידינו פרטים כה מעטים על חייה, על אופיה ואישיותה. הסיבה לכך היתה משום שהרבנית קיימה את הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" במלוא המשמעות, והתרחקה מכל פרסום אפשרי. מסיבה זו, הרבנית נ"ע להופיע בכל אירוע צבורי שיהיה.

למרות זאת, הגיעו לידי החסידים פרטים מעטים על חייה. אלו שזכו לעבוד לפני ולפנים – בתור משמשים בקודש בביתו של הרבי והרבנית, ואחרים – עמדו מקרוב על אישיותה המזהירה של הרבנית, ומהם הגיעו לידינו סיפורים על גדולתה הבילתי מצויה של הרבנית, אשר עליה ניתן לומר בפשטות "במקום שאתה מוצא גדולתה – שם אתה מוצא ענוותנותה".

השביבים שהגיעו לידי החסידים גילו שלרבנית היתה אישיות נדירה ומיוחדת. הן במוחין – הפקחות, הידע, ההבנה והתפיסה, הזכרון וכיוצא בהם. הן במידות – היחס האמהי, ההתעניינות הכנה בכל פרט והדאגה האישית לכל אותו פגשה.

ומעל לכל, הביטול והעמידה לצד בעלה הגדול, כאשר היא עושה כל שביכלתה להקל על עבודת הקודש שלו. הביטויים שנשמעו ממנה על חסידים, חסידות ובעלה הק` – היו כביטויים של חסיד זקן ורגיל.

          בפרק הבא נעמוד על מספר פנים באישיותה, כפי שהתבטאו בסיפורים אותם סיפרו המשבקי"ם ואלו שזכו לשהות במחיצתה בתקופות שונות.

הדאגה לכבוד הזולת

אחד הת` נתבקש פעם להביא לביתה כמה מצרכים שהרבנית הזמינה במכולת. הוא הזדרז לבצע את השליחות, וכשהגיע לביתה, לאחר שהרבנית הודתה לו – אמר כי בעל המכולת (הר"ר יעקב ליפסקר ע"ה) ביקש ממנו לקחת כמה בקבוקי שתיה ריקים ולהחזירם לחנות.

"בסדר", אמרה הרבנית, "תביא את העגלה לדלת השניה ושם תקח את הבקבוקים". כשהבחור השיב בפשטות שלא בא עם עגלה, הרגישה הרבנית מאד שלא בנוח וסירבה בכל תוקף לאפשר לו לקחת את הבקבוקים הריקים…

"גם נאטיק יהודי"..

פעם אירע מקרה יוצא דופן. מביא המשלוח מחנות הירקות הניח את ארגז הירקות ליד הדלת הראשית במקום להניחו ליד הדלת האחורית, כרגיל.

כשהרבי חזר הביתה, הרים בידיו הק` את ארגז הירקות ונכנס עמו הביתה. ברגע שהרבנית ראתה זאת, אמרה מיד: "פארוואס דארפסטו שלעפן, נאטיק איז דאך דא" (=מדוע הנך סוחב, הרי נאטיק (המשמש) נמצא כאן). תגובתו של הרבי היתה "נאטיק איז דאך אויכעט א איד" (גם נאטיק יהודי).

מאז אותו פעם, כאשר רצה לעשות נאטיק דבר מסוים והרבנית לא רצתה לאפשר לו, נהגה הרבנית לומר "הלא בעלי אמר שנאטיק גם הוא יהודי".

(הדבר נמשך עד שפעם אחד אמר נאטיק כי "יתלונן" לפני הרבי על שבגלל דבריו הוא עוזר פחות. היא השיבה בחיוך רחב, אך מאז חדלה להזכיר את אותו ביטוי)

לא להשאר בעל חוב

כמעט כל בעלי המרכולים והחנויות שזכו שהרבנית היתה עורכת אצלם את קניותיה, ציינו את העובדה שהרבנית לא רצתה לעולם להשאר בעלת-חוב, וכי אם היה נותר חוב אצל מישהו הדבר היה ממש "מפריע" לה.

אפילו על עזרה חד-פעמית לא רצתה להשאר הרבנית בעלת חוב.

על כך סיפר ר` עמרם מלכא:

"כשבניתי את הסוכה בביתו של הרבי, נגשה אלינו הרבנית באמצע העבודה והציעה לנו שתיה ופירות.

לאחר מספר ימים, נקראתי לחדר המזכירות וא` המזכירים הגיש לי מעטפה ובה 25 דולר. לשאלתי, הסביר לי שהרבנית לא מעוניינת שיעבדו עבורם חינם, ולכן שלחה אליי תשלום על עבודתי".

"אני מזכירה אותו בכל יום"

סיפר ר` בער`ל יוניק:

באחד הפעמים שהרב בערל ליווי ע"ה שהה ברוסיה – בחנוכה תשמ"ב, אמרה לו הרבנית (תרגום חפשי מאידיש):

"איך דערמאן אים אלע טאג ווייל ס`איז אנגעשטריינגט די באציעונגען מיט רוסלאנד" (=אני מזכירה אותו בכל יום שכן מצב היחסים עם רוסיה מתוח עתה"…) "

כאשר היה חוזר הרב ליווי מרוסיה, היא היתה "מוכרחה" לשמוע את כל הפרטים ופרטי הפרטים, להביט בכל התמונות, להתעניין בדיוק מה קורה שם עם פלוני ואלמוני. היא מעולם לא הסתפקה בהתעניינות חיצונית.

הרבנית היתה גם נוהגת לספר – מתוך הזדהות – את מה שאמר הרב ישראל דושייקאבסאהן כשנסע מאמריקה לאירופה וראה כיצד יהודים שאינם שומרי תומ"צ מוסרים נפשם להצלת יהודים, התבטא "זיי זיינען צדיקים אן תפילין". (=הם צדיקים ללא תפילין)

כשאני נזכרת – נהיה לי קר

וסיפור נוסף מפיו של ר` בערל:

"בליל שבת האחרון לחייה בעלמא דין של הרבנית, היתה לי הזכות להכנס אליה לביקור אחר התפילה. אשתי נסעה לאותה שבת לכנוס השנתי של נשות חב"ד במיאמי, ונכנסתי לביקור עם בתי חנה.

הגעתי באיחור קל שכן הרבי ירד באותו ליל שבת מאוחר לתפילה, וכשבאתי שאלה אותי הרבנית לסיבת איחורי, והתבטאה: "האם שקעת בלימוד?"

הרבנית ע"ה שוחחה הרבה עם הילדה. היא שאלה אותה האם היא מתגעגעת לאמה שנסעה למספר ימים למיאמי, התעניינה על מצב הלימודים ועל כל בני המשפחה בפרוטרוט.

בחוץ היה מאד קר, והרבנית אמרה במהלך השיחה:

"אז איך דערמאן זיך אז איר דארפט גיין אויף דער גאס ווערט מיר יעצט קאלט"… (=כשאני נזכרת שאתם צריכים ללכת עוד מעט ברחוב, נהיה לי קר מעכשיו…)

מתנה לבת מצוה

כאשר הגיעה אל הרבנית ילדה להתברך לפני ה`בת-מצוה` שלה, היתה טרודה הרבנית תקופה ארוכה לפני זה: איזו מתנה תתאים במיוחד לאותה ילדה?

הרבנית עשתה כל שביכלתה על מנת לוודאות מה המתנה שתגרום הכי הרבה הנאה לילדה הקטנה…

סיפור דומה סיפרה בתו של הד"ר פלדמן – שזכה לטפל ברבנית ע"ה – השליחה גב` ש. שם-טוב:

"כשמלאו לאחותי שלש שנים, קנתה לה הרבנית מתנה: שמלה וסיכה תואמת. מאד התרגשנו מהמתנה, ובחג הקרוב – חג הפסח, הלבשנו לה את השמלה המיוחדת ואני ואחי לקחנו אותה לרבנית להראות לה איך השמלה שקנתה מאד מתאימה.

באותם ימים שהתה הרבנית בשבתות ובימים טובים ב770, ולשם באנו. הרבנית שמחה מאד לראות שהבגד שקנתה התאים כל כך בצורתו ובמדתו, וגם הודתה לנו על שבאנו אליה להראות לה את זה".

בפעם אחרת אמרה הרבנית לילדה שביקרה אותה בליל שבת קודש: "אני חייבת לך ולאחיך גלידה מהזדמנות קודמת, אבל הרי עדיין לא שמעת קידוש"…

דיווח בשעת לילה מאוחרת

סיפר הרב שניאור זלמן גורארי`:

"בשנים האחרונות, עסקתי רבות בנושאי בריאותה, הקשר עם הרופאים וכו`. פעם הגיע דיווח רפואי שהיתה בו בשורה טובה, והרבי העיר שבודאי תדווח לי על כך.

הרבנית הביעה את חששה שמא תפריע לי, בגלל השעה המאוחרת. רק כשהרבי אמר שמן הסתם יש לי טלפון סמוך למיטה, החליטה להתקשר בכל זאת…"

מעשי חס"ד

סיפר ר` חס"ד הלברשטאם:

הדאגה האישית של הרבנית למשפחתי התבטאו בכל פרט. כאשר תקפו את א` מבני משפחתי צירי לידה, והיא היתה שרויה במצב חמור עקב הסתבכות מסויימת, התבטאה הרבנית כי לא יכלה לישון כל הלילה!

כך גם במצב הפוך. כאשר משפחתי הצליחו להשיג דירה, דבר שהיה כרוך בקשיים מרובים – הודיעה הרבנית כי לא יכלה לישון כל הלילה מרוב שמחה על הצלחתם!

מתן בסתר שהציל

"באחת הנסיעות עם הרבנית" מוסיף ומספר ר` חס"ד, "הגענו לרחוב שנסגר לתנועה, והוצב שם שלט המפנה את התנועה לדרך עוקפת. כשנסענו דרך הכביש העוקף, ראינו בצד הרחוב מכונית משטרה חונה ליד משאית, ובחצר שמאחורם רהיטים וכלי בית.

אחרי שהמשכנו עוד כמה עשרות מטרים, הרבנית אמרה לי לחזור למקום. שאלתי: מדוע לחזור? והרבנית הביטה רגע ממושך ואמרה: "דער טאטע האט מיר געלערנט אז יעדער זאך איז בהשגחה פרטית. איז די גאס איז געווען פארמאכט, און מיר זיינען דורך געפארן און מיר האבן געזען אז דארטן האט זיך עפעס געטאן, לאמיר א קוק טאן וואס איז געווען דארטן". (=האבא לימד אותי כי כל דבר הוא בהשגחה פרטית. כשהרחוב היה סגור, נסענו וראינו שמשהו אירע – הבה ונביט מה קרה).

חזרנו למקום והתברר שבמקום מתגוררת משפחה שעלתה לא מזמן מרוסיה. המשפחה לא שילמה דמי שכירות כבר כמה חדשים, ועתה ניסה בעל הבית לממש את צו הפינוי שהשיג מבית המשפט ולפנות אותם בכח. כשהגענו אליהם ההורים וילדיהם עמדו בחצד ובכו.

הרבנית ביקשה ממני לשאול את המוציא לפועל כמה הם חייבים. ניגשתי ושאלתיו, והוא אמר שמדובר בתשלום דמי שכירות לארבע חודשים, ונקב בסכום המדוייק של כמה אפי דולרים. הרבנית הוציאה את פנקס השיקים, רשמה בו במקום שיק על הסך הנקוב וביקשה שאמסור אותו היישר לידיו של המוציא לפועל, באופן שבני המשפחה אפילו לא יידעו על כך.

כך אמנם עשיתי, ובני המשפחה שלא הבינו את השינוי המפתיע, שבו בשמחה לדירה".

כשהמפה בבית הרבי האדימה…

כאשר בא השליח ר` שמואל לו בקשרי השידוכין, רצה חותנו – ר` זלמן יפה להזמין את הרבנית לחתונה. ר` זלמן שאל על כך את הרבי, והרבי השיב לו: אתה הרי מכיר אותה, תשאל אותה בעצמך. אינני חושב שהיא תשתתף בפועל, אבל ברוח היא תהיה.

כשר` זלמן שאל את הרבנית היא אמרה שלא תבוא, אך תשמח לארח את החתן והכלה עם המשפחה בביתה. נקבע להם זמן לביקור והם באו.

על השלחן היה מונח כד עם שתיה בצבע אדום ולידן כוסות גדולים. הרבנית הציעה לנוכחים לשתות ואמרה לר` שמואל" אתה הרי החתן, תמזוג בבקשה. ר` שמואל מזג בבת אחת, והכוס התהפכה וכל המשקה נשפך על המפה שהאדימה…

נקל לשער כיצד הרגיש ר` שמואל באותו רגע. אולם הרבנית הרגיעה אותו מיד באומרה: "נו, ס`איז א סימן ברכה".

"אם הוא ירגיש, הוא לא ירצה לאכול"

אחד הבחורים הוזמן על ידי הרבנית לאכול מדי יום בביתה. היה זה בתקופת הקיץ, כאשר הבחורים האמריקאיים נסעו למרכז שליחות והוא נותר כמעט לבד.

הוא היה מגיע מדי יום, והרבנית היתה מכינה לו ארוחה מבושלת.

פעם אירע שהרבי היה בבית כשהגיע, והבחור שמע את הרבי אומר לרבי: "אני אכנס לחדרי ואת תתני לו לאכול. אם הוא ירגיש שאני כאן, הוא לא ירצה לאכול"…

כל כבודה בת מלך פנימה

הרבנית לא השתתפה מעולם בכנסים או באירועים צבוריים. כ"רבנית דליובאוויטש" היתה זוכה בכבוד מלכים אילו רק היתה מסכימה להופיע בהם – אך מעולם לא העלתה זאת על דעתה.

בתשובה לשאלת אחד מבאי ביתה אמרה: "האמיני לי שאינני זקוקה לכבוד ושכבוד אינו תופס מקום אצלי כלל".

בהזדמנות אחרת אמרה הרבנית: "אינני יכולה ללכת לחנויות בהם מכירים אותי, כי הם חושבים שהם צריכים לתת לי כבוד מיוחד. ובזה אינני חפצה כלל".

יתר על כן: הרבנית התרחקה מן הכבוד כמטחווי קשת. וכל מקום שחלקו לה כבוד – היתה משתדלת שלא להופיע בו יותר.

"לא אבוא לחנות פעם נוספת"

כאשר היתה יוצאת לקניות, היתה מבקשת להסיע אותה לבית מסחר שם אין מכירים אותה. פעם הגיעה לחנות בניו יורק על מנת לקנות לעצמה מעיל, ונזדמנה לשם גם הרבנית מסאטמר (אלמנתו של הר"ר מוהר"י טייטלבוים זצ"ל), והאישה שליותה אותה הבחינה ברבנית וסיפרה על כך לרבנית מסאטמר.

הרבנית מסאטמר מיהרה אל הרבנית, הושיטה לה את ידה בברכת שלום לבבית, הציגה את עצמה ופתחה בשיחה. הרבנית נענתה וביניהם התפתחה שיחה ארוכה.

כשיצאה, הודיע הרבנית כי לחנות זו לא תוכל לבוא יותר, שכן זהותה ידועה להם.

המגש של הצמח צדק

לבד מן הבריחה מן הכבוד, היה לרבנית ענווה בלתי מצויה.

פעם, בעת שיחה, אמרה כבדרך אגב: "יש לנו מגש מהצמח צדק, שהורנשטיין העניק לנו במתנה. אלא שמעולם לא השתמשתי בו להניחו מתחת לפמוטים. שכן, כיצד ראויה אני, "א פשוט`ע פרוי", להשתמש בדברים שכאלו. אני רק מסתכלת על זה ואז אני מרגישה קשורה למשפחה".

אותו סוג פיאה

הגב` קוגעל, פאנית בקראון הייטס, מספרת:

"זמן קצר לאחרי שפתחתי את החנות לפאות, בהוראת הרבי, קיבלתי טלפון מהרבנית שביקשה להזמין פיאה. מאז היתה מזמינה אצלי עד שנת תשמ"ח פיאות בצורה רצופה. בשל השימוש הרב והיום-יומי, הזמינה הרבנית פיאות רבות ואף שלחה אותם לתיקונים. אך תמיד היתה מזמינה אותו סוג פיאה.

כנראה הסיבה בה בחרה הרבנית לערוך את קניותיה אצלי, ולא בחנויות הגדולות, היתה משום שהרבי ביקש לחזק את חנויות הפיאות שנפתחו בשכונה".

ההתוועדות הראשונה

מרוב צניעותה, סירבה להופיע באירועים צבוריים ואף לא השתתפה בהתוועדויות של הרבי. הפעם הראשונה בה נכחה בהתוועדות היתה כאשר הגיעו צלמי וידאו להעביר את כל מהלך ההתועדות בשידור חי ("סעטאלייט"), ואז היא ישבה וצפתה בהתוועדות בספריה.

מאוחר יותר סיפרה שהיא התרשמה מאד מהחסידים של הרבי.

כוס תה חם באמצע הקיץ

          סיפר המזכיר הרב יהודא קרינסקי:

"בי"ב תמוז תשט"ו נסעתי עם הרבי לאוהל. לאחר שחזר הרבי לביתו, נזכרתי כי לא שאלתי באיזו שעה לחזור כדי להסיע את הרבי להתוועדות.

כשהגעתי לביתו של הרבי והקשתי על הדלת, פתחה לי הרבנית וכששמעה את שאלתי אמרה שתלך לברר. בינתיים פנתה אליי ואמרה "הרי היית באוהל ובוודאי לא אכלת כלום כל היום", ומיד ערכה לפניי שלחן מלא ובקשה שאוכל… כמובן שסירבתי אבל היא הפצירה בי מאד לפחות לשתות כוס תה. לזה לא יכולתי לסרב, ושתיתי אותו במהירות האפשרית.

(מעניין, שבאותה התוועדות הרבי דיבר על כך שבליובאוויטש נתנו כוס תה חם גם באמצע הקיץ).

פרק שמיני: עזר כנגדו

עזר כנגדו

חסידים שזכו לשהות במשך 38 השנים תש"י – תשמ"ח, במחיצת הרבנית נ"ע, סיפרו בפליאה על היחס המפליא שרכשה הרבנית אל הרבי. מחד, הרבנית סייעה ככל האפשר לעבודתו הק` של הרבי, בכל דבר שהיה תלוי בה. ולאידך, לעולם לא ביקשה מהרבי שיקצר או יקל בעבודתו.

יחס זה התבטא בכך, שבלילות בהם נערכו התוועדיות או יחידויות שנמשכו זמן רב, לא היתה הרבנית עולה על יצועה עד שהרבי היה מגיע הביתה.

פעם, כשהזיקה את ידה ר"ל, תקפוה כאבים בידה לעת ערב והיא התקשרה אל אחת מהמקורבות שתזמין בשבילה אחות. בשל השעה המאוחרת היה קשה להשיג אחות, וכעבור עשר דקות כשלא קיבלה תשובה, התקשרה שנית לברר מה קורה והוסיפה: "בעלי נמצא כאן לידי והוא אומר שלא ילך ל770 כל עוד לא תגיע לכאן אחות. אני יודעת עד כמה חשוב לו להיות עם החסידים ולחסידים להיות עמו, ואינני רוצה לעכבו אפילו רגע אחד נוסף"!

"אינני רוצה לקרוא"

באחד מימי החורף של קיץ ה`תשי"א, הגיע ר` בערל יוניק לביתו של הרבי, כשנכנס לבית, הבחין במכתבים רבים שהיו מונחים על השולחן.

כשהרבנית ראתה אותו, היא פנתה אליו ואמרה:

"אני אינני קוראת את המכתבים שאנשים שולחים לבעלי. הם סומכים עליו – אינני רוצה לקרוא אותם".

"הוא יודע לבד מה צריך לעשות"

יהודי שנכנס אל ביתה של הרבנית, וביקש ממנה להזכיר יהודי חולה לברכה אצל הרבי, הוסיף ושאל: האם לדעתה כדאי גם שייסע לציון הק` כדי להתפלל עליו. הרבנית השיבה במילים שקולות ומדודות כדרכה: "בעלי יודע לבד מה צריך לעשות"…

יראה מראש השנה

בכ"ה אלול סיפרה הרבנית לר` בערל יוניק על ביקורו של רופא אצל הרבי, שסבל באותה תקופה מכאבים ר` בערל שאל אותה האם הרבי סובל הרבה מהכאבים הללו, והרבנית השיבה: "הוא לא מפחד מכאבים, יש לו יראה מראש השנה"..

כיצד צריכים לדווח

כשמישהו ביקש ממנה להזכיר ענין חשוב לפני הרבי, השיבה:

"אני גם יכולה למסור לבעלי, אולם אינני רוצה. שכן אינני יודעת אם אמסור את הדברים ממש במדויק. וכשמדוןחים לבעלי זה צריך להיות באופן מדויק ממש".

מאידך, כאשר העבירה את תשובתו של הרבי לשואל, והלה ביקש הסבר וביאור, אמרה תמיד "כזו בדיוק היתה התשובה" כאשר היא חוזרת על לשונו הק` בלבד.

התוועדות משביעה

לאחר שעות ארוכות של התוועדות עם הרבי, נכנס א` מבני משפחת יוניק אל הרבנית שהציעה לו משהו לאכול. כשענה שאיננו רעב אמרה הרבנית ע"ה שאין להתפלא על כך, שכן "ההתוועדות עצמה משביעה"…

להפוך את הכוסות

פעם נכנס א` מהמשמשים בקודש אל הרבנית לאחר התוועדות ליל שמחת תורה, הרבנית התעניינה אצלו מה היה בהתוועדות, והוא סיפר שהיתה זו התוועדות מיוחדת שבמהלכה הורה הרבי לומר לחיים ולהפוך את הכוסות הריקים…

על השולחן היה מונח בקבוקון משקה, וכששמעה זאת הרבנית – מיד לקחה את הבקבוקון והפכה אותו…

משיח כבר נמצא כאן

הרבנית היתה מתבטאת לעיתים תכופות ש"משיח נמצא כאן, רק צריכים לגלות אותו".

לא שואלים פעמיים 

לאם משפחה שהיתה מקורבת עם הרבנית, נתגלו בעיות רפואיות קשות והרופאים אישפזו אותה  בבית הרפואה, וביקשו לנתח אותה מידית, המשפחה שאלה את עצת הרבי, ותשובתו של הרבי היתה: "לא לנתח".

מצבה הבריאותי של האם הלך והתדרדר, ובצר להם פנו בני המשפחה אל הרבנית על מנת שתשאל שוב מה לעשות. אך הרבנית סירבה בתוקף ואמרה: "בליובאוויטש לא שואלים פעמיים": כאשר היא מסבירה להם שאם הרבי הורה, הרי שאין מקום לשוב ולשאול.

(בסופו של דבר, כששאל הרבי את הרבנית על מצבה, סיפרה לו הרבנית על הדין ודברים שהיה להם עמה. הרבי הורה לנסות לטפל באמצעות זריקות, והאם השתחררה מבית הרפואה זמן קצר לאחר מכן.

כשהרבי שמע על כך מהרבנית, התבטא בביטויים מבהילים ואמר "ראיתי שאם היא תעלה על שולחן הניתוחים היא ח"ו לא תרד משם"…)

"איני רוצה לגרום לו עגמת- נפש"

בשנותיה האחרונות, כאשר סבלה קשות ממחלה, ועשתה כל שביכלתה על מנת להסתיר זאת מהרבי. כששאלו אותה: "יהודים מכל קצווי תבל מאחלים לעצמם כי שמם יוזכר לברכה על ידי הרבי, ואת נמנעת מלספר לו"? השיבה בפשטות: "חשוב לי שלא לגרום לו עגמת-נפש".

בפעם אחרת, הזיקה הרבנית את רגלה ולא יכלה ללכת. היא עשתה כל שביכלתה על מנת שהרבי לא יבחין ברגל הפגועה, ובליל שבת חיכתה לרבי כשהיא יושבת.

כאשר הגיע הזמן להגיש את המרק לשלחן, חששה הרבנית שהרבי יבחין שהיא לא מגישה את האוכל לשלחן. אולם בדיוק באותם רגעים החל הרבי לנגן "אזמר בשבחין" בדביקות נפלאה ובעניים עצומות, המשמש בקודש מיהר להגיש את המרק, וכשהרבי סיים את הניגון – הצלחות כבר היו על השולחן.

"בשם הזה לא משתמשים אצלנו בבית"

בשיחה עמה, שאלה אותה פעם אחת הנשים האם המשמש בקודש מענדל (נוטיק)ידעתי שקוראים לכל ה`משמשים` בשמות הפרטיים) הגיע.

הרבנית נרתעה מיד ואמרה לי: "בשם הזה לא משתמשים אצלנו בבית, ומשום כך אנו קוראים לאותו אחד רק בשם המשפחה"…

"ראביי הלברשטאם"         

סיפר ר` חס"ד הלברשטאם:

"פעם בתקופת פסח, נכנס הרבי אל הבית כאשר הייתי עדיין באמצע העבודה. הרבנית ניצלה את ההזדמנות ואמרה לרבי בנימה של תודה לבחור הצעיר: "ה`בחור` הזה עשה לי השנה את הפסח"…

הרבי ענה במאור פנים: "הוא צאנזער אייניקעל (נכד צאנז) ואת קוראת לו `בחור`?"…

ופעם, באותה תקופה, כאשר שמע הרבי את הרבנית קוראת לו בשם "הלברשטאם" תיקן הרבי ואמר: "ראביי הלברשטאם".

מיני אז, מדי יום ביומו, במשך 18 שנה הקפידה הרבנית לקרוא לו אך ורק בשם "ראביי הלברשטאם". כי כך אמר הרבי.   

"יצאנו ידי חובת דאטשע"

פעם נכנסה הרבנית למרפסת והתישבה על כסא נוח. הרבי נכנס אף הוא למרפסת וסיפר מנהגי הרביים ב"דאטשע" בימי הקיץ, ולאחר מכן אמר:

"פאר דעם יאר, האב איך שוין יוצא געווען דאטשע" (=לשנה זו, כבר יצאתי ידי חובת דאטשע)…

אכפת מביאת המשיח

כשהיתה מקשיבה להתוועדות הרבי, שהועברה אליה בשידור, והיתה שומעת אותו מדבר בהתרגשות כלפי התנהגות מסויימת, אל צבור או אל יחידים וכדומה – היתה מפטירה, כמעט בכל פעם: "הוא חושב שכולם קרובים אל הקב"ה כמוהו", או "הוא חושב שלכולם אכפת ביאת המשיח כמו לו", ולעיתים היתה מסיימת: "וכי יש מישהו שקרוב אל הקב"ה כמוהו ?"

תמונה של הרבי בביתו של הרבי

לאחר חתונתו של ר` בערל יוניק, ביקשה הרבנית לראות את אלבום החתונה שלו. כשהבחינה בתמונה בה נראה הרבי עומד בעת קריאת הכתובה, ביקשה ממנו להשיג עבורה העתק מהתמונה.

את התמונה הזאת העמידה הרבנית בביתה, במסגרת מיוחדת, ואף התבטאה, כי אינה נותנת לעוזרת ולנקות את התמונה כי רצונה לעשות זו בעצמה

אהבה ומסירות לשלוחים

הרבנית היתה גאה מאד בעבודת השלוחים. והיא היתה מדברת אליהם בהערצה ובהתפעלות ובאהבה אין קץ. א` מהביטויים שהיתה אומרת היה "כל הקרדיט מגיע לשלוחים".

היא היתה שמחה מאד לשמוע דיווח על שגשוג והתפתחות כלשהי אצל שליח מסויים או של מוסד השליחות בכלל. היא חיתה עם זה והתלהבה והתרגשה מזה מאד.

בספר השלוחים נדפסה ההקדשה לזכרון הרבנית הצדקנית מרת חי` מושקא נ"ע ז"ל… שדאגתה לטובת להצלחת השלוחים לא ידעה מעצור.

דמעות זלגו מעיניה

א` שביקרה את הרבנית בשנת תשד"מ מספרת שביוזמת הרבנית הם ראו יחד סרט וידאו על פעילות ה"טנקים" בארץ הקודש. מחזה אחד שריגש אותה במיוחד, היה לראות כיצד ללא הבט על הקור ששרר בחוץ דאגו השלוחים לנסוע בשליחות הרבי ולשמח את החיילים.. היא היתה נרגשת מאד מהקרבתם, גאה בהם, ודמעות זלגו מעיניה.

"לבעלי יש רעיונות טובים"

אחת בזכתה לבקר כמה פעמים את הרבנית מספרת, שאף שבדרך כלל נמנעה מלדבר על הרבי ועל גדולתו, הכרתי בה שהיא גאה בפעולות להפצת היהדות שהרבי יוזם ושמתבצעות בהוראותיו.

אני זוכרת שפעם שאלה אותי כיצד התקבל בלונדון הענין של "צבאות השם", וכשאמרתי לה שהדבר התקבל בהאדה גדולה, אמרה: לבעלי יש רעיונות טובים, לא?!

"בעזרת ה` תצליח"

הרבנית התעניינה פעם אצל חתן מה בתוכניתו לעשות לאחר החתונה. כשענה שבתוכניתו ללמוד בתקופה הראשונה ב`כולל`, המשיכה להתעניין הרבנית: "ואחר כך"? כשהשיב "אנו מקוים בעזרת-השם לצאת לשליחות", הרצינה הרבנית ואמרה: "אתה צעיר ובעל מרץ ובעזרת השם תצליח בשליחות".

בטח בה לב בעלה

"גם היא יכולה לברך"

פעם, בהזדמנות מסויימת, שלחו נשי חב"ד לרבנית לכבוד יום הולדתה, זר פרחים. לזר צורפה מעטפה שהכילה כמה שמות של אנשים הזקוקים לברכה.

ר` חס"ד מסר את הזר לרבנית ואילו את המעטפה הכניס אל הרבי. הרבי הביט על המעטפה וראה שמצויין עליה שמה של הרבנית, ושאל את ר` חס"ד מדוע הוא מביא לו מעטפה המיועדת לרבנית.

כשהשיב ר` חס"ד שיש בה רשימה של אנשים הזקוקים לברכה, אמר הרבי ברצינות גמורה: "נו, גם היא יכולה לברך"!

הרבי הפנה אל הרבנית לבקש רשות

כאשר ביקרו הגר"מ אליהו ורעייתו בבית חיינו, ביקשו כמה נשים מזוגתו למסור להם שיעור. הרב אליהו אמר לזוגתו בתגובה כי יש לבקש על כך את רשותו של הרבי, וכאשר פנו אל הרבי אמר הרבי שיש לשאול את רשותה של הרבנית…

הרבנית נתנה את רשותה, לא לפני שהביעה תמיהה על כך ששואלים אותה רשות.

נטילת ד` מינים

בכל יום מחג הסוכות, כשהי` מגיע הרבי הביתה – היה מנענע את לולבה של הרבנית לפני הסעודה לאחר הנענועים הרגילים בסוכה שב770. את לולבה של הרבנית היה אוגד הרב דוד רסקין. ואף לאחר תשמ"ח הורה הרבי להכין לולב עבור הרבנית.

פרק תשיעי: ההסתלקות

ההסתלקות

רמזים להסתלקות

בשבוע האחרון לפני ההסתלקות, היו ניכרים אצל הרבנית ענינים שאפשר לפרשם כ"פרידה". היא התקשרה טלפונית אל כל אחת מידידותיה ומקורביה, אפילו מעבר לים, וניהלה עם כל אחת שיחה ממושכת יחסית, בניגוד לרגילותה.

לגב` הלברשטאם, רעייתו של ר` חס"ד, העניקה הרבנית טס לפמוטים, בהסבירה כי לנישואיהם (שהתקיימו 12 שנה לפני כן!) העניקה להם פמוטות לנרות אך לא צירפה להם טס, ולכן היא משלימה עתה את הדבר.

מובא בזה יומנו של א` התמימים שנכתב בשעתו על ההסתלקות ומהלך הלויה.

אסיפת רופאים

ביום שני כ` שבט, חשה הרבנית שלא בטוב, משהו כמו חולשה מאד כבדה. הרבנית לא סיפרה על כך לרבי, כדי שלא לצערו, בפרט שבאותו ערב התקיימה יחידות כללית לאורחים.

בלילה, לאחר שחולשתה התגברה, הוזמן ד"ר פלדמן לבקור. כאשר הגיע  הרבי לביתו לאחר היחידות, היה שם כבר ד"ר פלדמן, שקבע כי יש חשש ל`אולקוס מדמם`, והביע את דעתו שצריך לקחת את הרבנית לבית הרפואה.

הרבנית אמרה שהיא איננה מעוניינת ללכת לבית הרפואה, ואמר הרבי להודיע לרב שניאור זלמן גורארי` שיקרא לרופאים, כדי שהם יפסקו שהרבנית צריכה ללכת לבית הרפואה. היות ולרשנ"ז גורארי היה שיעור קבוע בכל יום לפנות בוקר, ביקשה הרבנית שלא יצלצלו אליו עד לאחר השיעור, כדי שלא להפריעו.

למחרת בבוקר הודיעו לרשנ"ז על בקשת הרבי, ובמשך היום הוא דאג להזמין כמה רופאים מומחים לאסיפת רופאים בבית הרבי בשעות הרבי.

בשעה שש בערב הגיעו לבית הרבי ד"ר פלדמן, ד"ר מושקוביץ, ד"ר וועג והרשנ"ז גורארי`. בטרם החלו באסיפה, אמרה הרבנית שמאחר והרופאים הגיעו כעת לאחר יום עבודה, ועדיין לא אכלו ארוחת ערב – שלא יתחילו באסיפה לפני שיגישו להם ארוחת ערב. כך היה, ולאחר הארוחה התיישבו הרופאים לאסיפה.

גם הרבי, הגיע לצורך זה מ770- לביתו בשעה מוקדמת מהרגיל.

לאחר דיון ארוך בין הרופאים, הוחלט פה אחד שצריך לאשפז את הרבנית למשך שבועיים. הרשנ"ז גורארי` נכנס לחדרה של הרבנית והודיע לה את החלטת הרופאים, תוך שהוא מציין כי החלטתם הייתה בהסכמת הרבי. הרבנית התעניינה לפרטי מחלתה, וביקשה שהרבי יכנס לחדרה בטרם תסע לבית הרפואה. הרבי נכנס לחדרה של הרבנית למספר דקות.

הנסיעה לבית הרפואה

המזכיר הרב יהודא קרינסקי נהג לבית הרפואה קארנעל שבמנהטן.

הרבנית ירדה בכוחות עצמה למכונית, כאשר הרבי מלווה אותה עד כניסתה למכונית. יחד עם הרבנית נסעה גם העוזרת בבית מזה שנים, ד"ר פלדמן, שלום דובער גנזבורג (המשב"ק) ורשנ"ז גורארי.

הנסיעה מברוקלין למנהטן ארכה מעט זמן, ובדרך שררה אוירה רצינית. הרבנית לא אהבה את הרצינות הזאת, התחילה לדבר והאוירה נעשתה טובה וחיובית. היא דיברה על חתן וכלה שהכירה שעמדו להנשא בקרוב, ושאלה כיצד מתקדמות ההכנות וכו`, מה עם הדירה וכו`.

כמה דקות קודם לכן, נסעה גב` אסתר שטרנברג להחזיר את הרופאים למנהטן, ועל-מנת להסדיר את הענינים הטכניים בבית הרפואה. מיד בהגיעה לבית הרפואה ניגשה אל הצוות הרפואי, ואמרה שהיות ומגיעה אשה מאד חשובה, שיתנו לה חדר מיוחד. מכיון שהערכת המצב הייתה שלא מדובר במקרה חירום, לא חשבו להכניס את הרבנית לטיפול נמרץ, והחלו להכין עבורה חדר במחלקה הרגילה.

מפתח בית הרפואה ועד לחדר היה צריך לעבור מרחק די גדול, ולכן הציעו הרופאים שהרבנית תעשה את הדרך לחדרה כשהיא ישובה על כסא גלגלים. גב` שטרנברג הביאה במהירות כסא גלגלים, ועוד בטרם הגיע רכבה של הרבנית המתין לה הכסא.

כאשר הגיעה הרבנית לפתח חדרה, החדר לא היה מוכן עדיין, והיא נשארה יושבת על הכסא ליד החדר. בזמן זה שוחחה הרבנית עם הסובבים אותה, ובין השאר ביקשה מהעוזרת שלה להביא לה בגדים וחפצים מסויימים למחר בבוקר.

ההסתלקות

אחד הרופאים ניגש אל הרבנית וביקש לשוחח איתה. הוא שאל שאלות סטנדרטיות ששואלים כל חולה. תוך כדי שיחה איתו, ביקשה הרבנית לשתות כוס מים. גב` שטרנברג רצה מיד להביא כוס מים, אולם מכיוון שידעה שהרבנית תרגיש שלא בנוח כאשר תראה אותה בבית הרפואה, בשעה שהיא צריכה להיות עם הילדים שלה בבית, ולכן השתדלה גב` שטרנברג לא להראות את עצמה בפניה – מסרה את הכוס לרשד"ב גנזבורג, שהגיש את הכוס לרבנית.

הרבנית קיבלה מידו את הכוס, בירכה "שהכל" ולגמה קמעא מהמים. אחר כך אמרה לו: "שלום, אזוי ווי איר האט מיר מחיה געווען, זאל אייך דער אויבערשטער מחיה זיין" (=כפי שהחיית אותי, שהקב"ה יחיה אותך").

הרופא המשיך לשאול את הרבנית שאלות שונות עוד דקות אחדות, ולפתע הבחין שפניה מחוירות. הוא מיד אחז בידה של הרבנית ובדק את לחץ הדם. הוא הרגיש את הדם זורם במהירות גבוהה מאד, ושאל את הרבנית "את איתנו?", והרבנית השיבה בחיוב. אחרי זמן קצר שוב חוורו פניה של הרבנית, ושוב פנה אליה הרופא ושאל "את איתנו?", אולם הפעם לא נשמע מענה… ראשה של הרבנית נשמט לאחור. השעה הייתה כמה דקות אחר חצות הלילה…

המשאלה שהתקיימה

הרבי הריי"ץ סיפר כי קודם הסתלקות הרבנית רבקה (אשת כ"ק אדמו"ר המהר"ש) בקשה כוס מים ומיד יצאה נשמתה הטהורה. כאשר הרבנית שטערנא שרה שמעה מכך, התבטאה "הלואי עלי כזו פטירה". ואכן, משאלתה התקיימה.

הרבנית חיה מושקא ע"ה, התבטאה אף היא משאלה דומה באשר לזמן שתעבור לעולם שכולו טוב. ואכן, אף היא חשה לפתע שלא בטוב, ורגע לפני הסתלקותה ביקשה כוס מים…

הרופאים הגיבו במהירות, ומיד הכניסו אותה לחדר, הניחו אותה על המיטה, והיא לקתה בדום לב. במשך זמן רב ניסו להחיות אותה, אבל היה כבר מאוחר מידי… ניצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש…

ההודעה לרבי ע"ד ההסתלקות

במשך כל זמן שהותה של הרבנית בבית הרפואה, עמד הרשד"ב גנזבורג בקשר מתמיד עם הרבי, אשר ישב בבית לבדו. אחת לרבע שעה היה מתקשר לרבי – על פי בקשת הרבי – ומעדכן בהתפתחויות. כל אותה עת עסק הרבי בהגהת שיחת ט"ו בשבט שנערכה ע"י ועד הנחות בלה"ק.

כאשר החל מצבה של הרבנית להחמיר, היה הרבי על קו הטלפון, וכששמע מה המצב, אמר לרשד"ב להעביר לרופאים שורה של הצעות לטיפולים ותרופות אפשריים. הרשד"ב העביר את הדברים לרופאים, ובמקביל דיווח לרבי. כאשר נוכח לדעת שהמצב אבוד – הפסיק לדווח לרבי, מכיון שלא רצה לבשר בעצמו לרבי את הבשורה המרה.

ד"ר פלדמן, שהיה נוכח במקום, הורה לרופאים שלא יתקרבו אל הרבנית, וביקש מגב` שטרנברג לשמור שאף אחד לא יתקרב אל הרבנית עד שנשות ה`חברא-קדישא` יגיעו.

תיכף טילפנו לגב` לברטוב, גב` קופרמן וגב` גיטלין – מה`חברא קדישא`, וביקשו מהם להגיע בדחיפות.

לאחר שהגיעו, כיסו אותה וכו` כמתבקש על-פי דין, יחד עם גב` שטרנברג (שאינה חברה ב`חברה קדישא`). שאר חבורת ה`חברה קדישא` כנראה לא ידעו מאומה, ועל-כל-פנים לא הספיקו להגיע.

מיד לאחר הסתלקות הודיעה גב` שטרנברג למזכיר הרב יהודה לייב גרונר, וביקשה אותו ללכת אל בית הרבי ולהודיע על כך לרבי. הריל"ג קרא לר` בערל יוניק, ויחדיו הלכו לבית הרבי. בחצר הבית פגשו את הרשד"ב גנזבורג. הריל"ג שאלו מדוע הוא עומד בחוץ, והלה השיב שהרבי הורה שאף אחד לא יכנס לבית.

בינתיים הגיע הד"ר פלדמן מבית הרפואה, וביקש מהריל"ג להודיע לרבי על הסתלקות. הריל"ג סירב, ואמר לד"ר פלדמן שזהו תפקידו כרופא הרבנית. לא הייתה לד"ר פלדמן ברירה, והוא טילפן ממכוניתו, ובישר לרבי את הבשורה המרה.

(כשחזר הרשד"ב גנזבורג, שאל אותו הרבי "הרי דיברנו שתודיע לי כל הזמן. מדוע לא טלפנת להודיע (על ההסתלקות)"?. הוא לא ענה והרבי מיד אמר "שתמיד תתקשר [להודיע על] בשורות טובות".

"מ`דארף מודיע זיין די קינדער"

לאחר ששמע כ"ק אדמו"ר על ההסתלקות, אמר: "מ`דארף מודיע זיין די קינדער, די שלוחים" (צריכים להודיע לילדים, לשלוחים). וכך אמנם נעשה.

לאחר השיחה, הרבי ביקש להביא מחדרו את הטלית ותפילין, וכן ספרים העוסקים בדיני אבלות. בקשר לסידורי ההלווי` הורה הרבי שלא לערוך אותה מוקדם מדאי, כדי שיוכלו להגיע מהסביבה הקרובה, אך גם לא מאוחר מדאי.

אבל עיקר הבעייה הייתה שהרופאים סירבו לשחרר את הנפטרת מיד, שכן על פי החוק חייבים להשאיר את הנפטר למשך 24 שעות מאז כניסתה לבית הרפואה, והרבנית נכנסה לשם רק בשעה 8:30 אמש – פחות מ-24 שעות.

בהמשך הלילה נדרש הרב יעקב יהודה הכט להירתם למשימה. חיש הפעיל את קשריו עם ידידו הרב חיים ברוך גליק מ`הצלה` (שיש לו קשרים מצויינים עם הרופאים), ורק בשעה 5:00 לפנות בוקר נשאו המאמצים פרי והצליחו לשחרר את הנפטרת הק`.

בשעה 1:40 לערך, יצא כ"ק אדמו"ר שליט"א לדלת ןשאל את ר` מאיר הארליג אם יש כאן מאנשי ה`חברה קדישא`. כשענה שנמצא כאן הרב שמואל צבי פוקס, אמר הרבי "היכן [שלום- דובער] ליפסקר?". ר` מאיר לא ידע להשיב, ר` מאיראמר שייקח עוד זמן, והרבי שאל "היכן גרונר. אני צריך את התפילין, הסידור וקיצור שולחן ערוך – לדעת את הדינים", ר` מאיר השיב שהריל"ג עסוק בסדרי ההלוויה, והרבי עלה לחדרו.

ב- 2:10 לערך יצא הרבי החוצה למרפסת, ושאל את ר` מאיר הארליג "ווען קומט דער ארון", ור` מאיר השיב שעוד ייקח זמן. הרבי שאל שוב על הרשד"ב ליפסקר, ושוב על הריל"ג ושוב הזכיר על התפילין: ואמר הרבי שהוא ילך לבד להביא את הדברים. אחר-כך שאל אם [שלום –בער ] גנזבורג הגיע כבר עם המעיל של הרבנית [מעניין לציין, שלאחרי פטירת הרבנית חנה, אמו של הרבי – חילק הרבי את חפצי הבית בין המוסדות וכיו"ב, לבד מהמעיל, אותו שמר הרבי בחדרו במשך כל השנים].

אחר-כך יצא הרבי פעם שלישית, ושאל שוב היכן הארון, וגם שאל אם גנזבורג הגיע עם המעיל, וכן שאל מה קורה עם הריל"ג, מאיר הארליג אמר שהריל"ג עסוק בסידורי ההלווייה, והרבי שאל אם יש מכונית, ר` מאיר אמר שלבנו יש, והרבי אמר שהוא יסע לבד להביא את הדברים. לפועל הרבי לא נסע, והורה שוב שאף אחד לא ייכנס לבית.

כיון שראו שהרבי רוצה את הדברים בדחיפות, עוד בטרם יגיע הארון – הלכו למשרדו של ד"ר פלדמן, והזעיקו משם את הריל"ג, להביא את הדברים לרבי. הוא יצא במהירות הבזק לחדר כ"ק הרבי (גן-עדן העליון), הוא אסף את הטלית והתפילין לתוך השקית, ולקח שני ספרים הדנים בהל` אבילות – ליקוטים שיצאו לאור לאחרונה באה"ק.

כאשר הגיע עם החפצים לבית הרבי, בתחילה הוא עמד מחוץ לבית, כיון שהרבי אמר שאף אחד לא ייכנס. הוא טלפן לרבי, ואמר שכיוון ששמע שהרבי רוצה את זה עכשיו – הוא מביא את זה. הרבי נתן לו רשות להכנס, והוא עלה לחדרו של הרבי בקומה השניה. הרבי ישב ליד השולחן ועיין בספר שהיה נראה לו כשולחן ערוך. הוא הניח את הספרים על השולחן, ושאל את הרבי פרטים בקשר להלווייה ומקום הקבורה. הרבי אמר לו שלא ישאל אותו שום דבר בקשר לזה, מכיוון שזה קשור ל`חברה קדישא`, ושהם יחליטו לבד בכל הדברים.

אחר כך החל הרבי לשאול כמה עניינים בדיני אבילות. מכיון שהריל"ג לא רצה להורות הלכה בפני הרבי – הוא שתק.

הרבי אמר לו שכאשר יגיע הארון – שיודיע לו. הרבי אמר גם, שהיות והרשנ"ז גורארי לא ישן כל הלילה – שלא יעיר אותו כעת, אבל כשהוא יקום בבוקר, שיודיע לו שהרבי מחפש אחריו ורוצה לדבר איתו.

הגעת הארון

בשעה 5:20 הביאו את הרבנית על-גבי אלונקת בית-הרפואה. בחוץ המתינו חברי המזכירות ואנשי ה`חברה-קדישא`. גם כמה מבאי הבית והמקורבים לבית חיינו נכחו שם. הרבי הורה להניחה במטבח.

אחר כך יצא כ"ק הרבי לבוש במעיל (הידיים מחוץ לכיסי המעיל), וירד לאט במדרגות. הרבי החזיק במעקה הברזל, ופסע עד למדרכה. זמן זה הספיקו להוציא את האלונקה מהרכב והחלו לעלות. הרבי הסתובב ועלה אחר האלונקה, כשהוא עולה כעתבצד ימין של המדריגות, ומביט כל זמן על המיטה. לרגע קצר התעוררה בעיה להכניס את האלונקה לבית, משום שהדלת בצידה השמאלי לא נפתחה, והרבי המתין.

גב` גיטין מה`חברא-קדישא` וגב` שטרנברג הורידו את הרבנית מהאלונקה על ריצפת המטבח (מיקום המטבת – קרוב מאד לכניסה האחורית), ע"ג ענפים ועצי קטנים שהונחו על הרצפה, כך שלא היתה מונחת על הרצפה ממש. הראש לכיוון דרום.

הרבנית היתה עטופה בבד ניילון, כשלמראשותה דולקות 2 נרות-נשמה גדולים.

הרבי קרא לרשד"ב ליפסקר, ושאל כמה עולה הקבר. הוא ענה שכבר שילמו (כאשר הרבי הריי"צ קנה את החלקה, הוא שילם עבור כל בני המשפחה), אולם הרבי שאל שוב: כמה זה עולה? הרשד"ב ליפסקר נקב במחיר, והרבי הוציא חבילה של כסף, ואמר לו לבדוק אם יש שם מספיק, ואם לא – שיודיע לו כמה, והוא ישלים.

הרבי נתן לרשד"ב ליפסקר משהו נוסף (כנראה הטבעת שנתנה לרבנית אחותה, הרבנית שיינא הי"ד), וביקשו שיכניסוהו לארון, וגם אמר שמסתמא יתפרו כאן בשבילה את התכריכים. ואכן, את התכריכים תפרו בחדר הסמוך.

אמירת תהילים

כמה שעות קודם לכן, בסביבות השעה 2:30 הגיע הריל"ג ל770, וביקש מהבחורים שיתארגנו ויעשו משמרות – לפי הגרלה – ולאחר שיביאו את הרבנית לבית, ייכנסו בכל שעה 10 בחורים לאמירת תהילים.

הזאל הגדול למעלה היה מלא וגדוש בתמימים, ושם ערכו את ההגרלה בין התמימים ששהו במקום. ההגרלה התנהלה כך: הגרילו אות כלשהי מאותיות הא-ב, וכל הבחורים שהתחלת שמותיהם באותה האות ואשר שהו במקום, עשו ביניהם הגרלה מי יזכה להיות בין העשר. האחראי על הגורל היה הת` שמוליק ערנטרויי. מרגע לרגע נהרו בחורים ומקצת מאנ"ש ל770, חלקם הפסידו את הגורל בשניות… כי רק מי שנכח בעת הידיעה היה זכאי להשתתף בהגרלה,כך שכל היתר שהגיעו באיחור קפן אפילו – פספסו. את הפתקים של הגורל הוציא הילד נחום ששונקין מתענך.

בינתיים נהרו התמימים ואנ"ש לעבר ביתו של הרבי ברחוב פרזידנט. בחוץ קר מאד, חורף ניו-יורקי בעיצומו, אך הקהל לא התחשב בכך, ועמד בחוץ לקבל דיווח שוטף מן הנעשה בבית הרבי.

בפועל, הקבוצה הראשונה שהתה 20 דקות, ואחר-כך כל כמה דקות נכנסו מנין בחורים, כאשר הקבוצה הקודמת יוצאת מהדלת האחורית.

את ההרגשה וההלם שאפפו את הבחורים, לא ניתן להעלות על הכתב. כולם הסתובבו בפנים דומעות וחיוורות, כל אחד הסתגר בפינה אחרת והתעמק במחשבתו, מנסה לעכל את המתרחש. מי שאזר כח – קרא בתהילים. ומדי פעם נשמעו `אנחות` מבחור זה או אחר.

הרגשת אבל—

המקוה שבאיסטערן פארקווי (יענקל`ס מקוה) נפתחה, והכל מיהרו לטבול בה. כולל, כמובן, התמימים שעדיין לא הספיקו להניח ראשיהם על הכרית…

השעה היתה קרוב ל6:00 בבוקר, ולקהל נודע מהפטירה. כמובן שהכניסה פנימה היתה בסדר מסודר. תחילה הכניסו ע"פ הגורל (הנ"ל), וכל קבוצה שהתה כ20 דק`, אך משראו האחראים כי זרם האנשים הולך וגדל, שינו את הסדר והעמידו את כולם בתור. וכך השתרך תור ארוך על המדרכה שלפני הבית, בפרעזידענט, תור שהגיע עד ניו יארק עוו.

התור לאמירת התהילים הי` בדרך-כלל מסודר. לכל אחד נתנה הזדמנות כ10 דקות בערך, ואחר-כך עליו לפנות מקומו לאחר. כמובן שכעבור משך זמן, משרבו הקהל, צמצמו את משך שהותם של האנשים לכ2 דקות ופחות.

קשה. קשה עד מאד לעכל את המציאות. – אנשים נכנסים לביתו של הרבי… עד היום לא היתה לאף אחד גישה אל הבית. למעט בודדים ששימשו בקודש, ידעו כולם שהבית של הרבי הוא בבחינת קודש קודשים, ויראת הכבוד מנעה מן הקהל את הגישה לשם. עד כדי כך, שאף פחדו לעבור על המדרכה שלצד הבית. הבית היה איפוא מן סמל של קדושה ופרטיות. נמנעו לעבור לידו בכל שעות היממה, גם כשהרבי שהה בחדרו שב770, ועל אחת כמה וכמה כשהיה בביתו; ואילו כעת, פוקד את הבית כל אחד ואחד, אם כי למשך זמן קצר מאד, אך עצם העובדה מעוררת אצל כולם רגשות קשים. זאת מלבד, כמובן, ההרגשה הנוראה של הטרגדי`.

אני חושב לעצמי ולא מאמין: אוי מה הי` לנו!

ובעצם, הביקור בבית כעת, מהווה רק התחלה שיהיה לה המשך ארוך מאוד… לכן מובן עד כמה קשה לעכל את העזות והחוצפה שבכניסה זו. ואולי, כך נדמה לי, היתה זו רק בעי` חולפת, ועם הזמן – התרגלו גם לזה, ככלות הכל גם המצפון מוגבל.

במשך הלילה ביקש הרבי את הריל"ג שיברר אצל הרבנים דינים שונים של אבילות, ובעיקר בנוגע לאמירת הקדיש, הרבי הדגיש שהוא מעוניין לשמוע גם את חוות דעתו של ראש הישיבה, הרב ישראל יצחק פיקרסקי, בקשר לאמירת הקדיש. הרבי גם התעניין לדעת מתי תתקיים תפילת שחרית, והמזכיר השיב שהתפילה תתקיים בשעה הנוחה לרבי. הרבי אמר שאם כך – שיהיה בשעה תשע. הריל"ג הלך לברר אצל הרבנים, ובינתיים הגיע הרשנ"ז גורארי, והרבי דיבר איתו (ראה לקמן) בין הדברים גם אודות אמירת הקדיש.

כעבור כמה דקות ירד הרשנ"ז למטה, ואמר שהרבי מחפש מישהו שיגיד קדיש. הריל"ג, שסיים לברר אצל הרבנים בנוגע לקדיש, עלה ואמר לרבי שמכיון ששמע מהרשנ"ז שהרבי מחפש מישהו שיגיד לאמירת קדיש, הוא רוצה להציע את עצמו, אולם הרבי לא קיבל את זה.

הריל"ג מסר להרבי את תשובת ראש הישיבה – שנהוג בעולם שכאשר אין ילדים והבעל יכול לומר קדיש, הבעל אומר הת הקדיש, ואמר הרבי שאם כך אמר ראש הישיבה – הוא יאמר את הקדיש בעצמו.

בשעות הבוקר שאל הרבי את הריל"ג בקשר לבקשת מחילה, ובקשר לקריעה. הריל"ג אמר, שבקשר למחילה נהוג אחרי הטהרה; ובקשר לקריעה, היות והרב פוקס מהחברה קדישא נמצא למטה – הוא יגיד אחר כך את הסדר.

יצויין, שבזמן שהרבי שהה למעלה, פעל שם המזגן כל העת, חרף הקור העז ששרר בחוץ. ובינתיים הוסרו הרבה חפצים ורהיטים מקומה א`.

בשעה 7:00 בבוקר היתה צפירה בשכונה. צפירה עולה ויורדת שמשמעותה: קרה משהו…

ההכנות ללוי`

כמובן ופשוט שכל החנויות שבשכונה (אלו שבבעלות יהודית) נשארו סגורות (חוץ מחנויות המכולת), וחלקן נשארו סגורות עד למחרת. כל אנ"ש, בלי יוצא מן הכלל, לא יצאו לעבודתם. מי שהספיק – ניגש לתור אמירת התהלים, ולאחר-מכן ל770, שם המתינו לעידכונים אודות פרטי וסדרי ההלווייה. נשות השכונה התאספו אותה שעה על-יד הבית וקראו מספרי התהלים.

כבר בשעות הבוקר המוקדמות, שעות העומס – שבע-שמונה בבוקר – כשאנשים נוסעים למלאכתם, סגרה המשטרה לתנועה את רחוב פרעזידענט מקינגסטון עוו עד ניו-יורק עוו, על מנת לאפשר לקהל הגדול לבוא וליטול חלק באמירת התהילים. סגל המשטרה הגיע אל בית הרבי ועודכן על-ידי האחראים באשר לתוכנית ההלווייה, שכבר היתה ערוכה פחות או יותר.

בשעה 8:00 קיימה אגודת-חסידי-חב"ד אסיפה עם כמה מראשי התמימים, על-מנת להבטיח סדר בעת הלווייה. אחר-כך כינסו האחראים קבוצה בת 40 בחורים מבוגרים (עלטערע-בחורים) למשך כשעתיים. האסיפה התקיימה בחדר האח"מים שבקומה הא` בבנין 778 [זוכרי דבר יודעים לספר על האי-סדר ששרר בעת לווית הרעבעצען חנה בשנת תשכ"ה, וכידוע העגמת נפש וכו` שהייתה מזה לרבי, מה שמבקשים הפעם למנוע בכל מחיר].

בשעה הנ"ל, בערך, הכניס ר` זלמן חנין את נוסח המודעת-אבל דלקמן:

"בס"ד. הלוי` של הצדקנית הרבנית מרת חי` מושקא בת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מליובאוויטש – אשת – יבלחט"א – כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש – תתקיים היום כ"ב שבט בשעה 12:00 בצהריים. הלוי` תצא מ1304 פרעזידענט סט`, ותעבור ע"י ביהכ"נ וביהמ"ד ליובאווטש שבליובאוויטש בית אגודת חסידי חב"ד 770 איסטערן פארקווי."

המודעה הוסגרה במסגרת שחורה. המודעות נתלו בכל מקום ומקום, בכל השכונות היהודיות והחרדיות, וגם בדלת הראשית של 770. ואין צורך בהמחשה גדולה מזו, אשר כל מי שנכנס – נעשה לו שחור בעינים כפשוטו!

תפילת שחרית בביתו של הרבי

בשעה 9:30 ירד הרבי למטה (קומה א`) לתפילת שחרית, חגור בגרטל וללא טלית ותפילין. הרבי היה לבוש בבגדים רגילים, אך הנעליים היו נעלי אבילות. כמו כן לא פרסו מפה על-גבי הסטנדר.

באולם הבית הצטופף קהל רב. חזן התפילה היה ר` לייבל זאיאנץ (מברזיל). לפני התפילה אמר כ"ק אדמו"ר קדיש דרבנן בחופזה. כן אמר את כל הקדישים בעת התפילה.

הרבי, שלא התפלל עם הציבור, החזיק בידו משניות והביט בהם משך כל הזמן, כולל בעת אמירת הקדישים. בחזרת הש"ץ הקשיב(כהרגלו בק`) מתוך הסידור. פניו הק` הנו חיוורות. לפני הקדישים הביט הרבי לצדדיו. באמירת קדיש שאחרי "היום יום" נעצר כ"ק הרבי לכמה שניות וחזר ג` פעמים על התיבות "יהא שלמא רבא". ב"עלינו לשבח" אמר "קדיש דרבנן" (ולא "קדיש יתום"). אחרי אמירת תהילים שאל באם נוהגים לומר פרק מט, והריל"ג השיב בשלילה.

הטהרה

לאחר התפילה נכנסה קבוצת נשים מה`חברה-קדישא` כדי לערוך את הטהרה. הרבי צירף מטפחת לבנה שבתוכה הי` משהו; ובנוגע לקבר, הורה כ"ק הרבי, שיקחו עפר מהאוהל – ולא כתמיד מחצר האוהל, אלא מהעפר שנמצא מעל הקבר ממש. וכן עשו: חפרו תחת ערימות הקרח והפ"נ הקפואים, והוציאו שקית של חול.

הרבי ביקש שיודיעו באוהל (על-ידי ה`חברה-קדישא`) אודות הפטירה וההלווייה, והכינו פתק בזה הלשון: "הרבנית הצדקנית מרת חי` מושקא, אייער טאכטער, איז נפטר געווארן נעכטן ביי נאכט 12:35, און די לוי` וועט זין היינט 12 א זייגער".

     

חברי הכולל נשלחו בשעה 7:00 בבוקר לחפירת הקבר. באשר למקום הקבורה הרבי לא התערב והשאיר זאת לשיקול דעת ה`חברה-קדישא` מפני כמה וכמה סיבות לקוברה ליד הרבנית שטערנא שרה. בתחילה הודיעו שיקברוה מעט רחוק מהקבר, דהיינו שישאר מקום ריק מסביב (כידוע שסביב קבר הרבנית חנה – ריק), אך לבסוף הודיעו שיקברוה ממש ליד הרבנית שטערנא שרה. [לפועל הכינו קבר גדול מהרגיל, בגלל השיקול הנ"ל, פי אחת וחצי]. חברי הכולל כולם שהו שם בעת הקבורה.

בינתיים, פירסמו בכל כלי התקשורת, ובכל ריכוזי אנ"ש והתמימים והשלוחים הפזורים בכל קצוי תבל. ואכן, קהל רב, כולל תושבי השכונה, נודע לו על הפטירה וההלווייה – דרך כלי התקשורת.

בשעה 10:30 התקיימה אסיפה רבתית ב770, בה הודיעו האחראים (משה כצמאן ובן-ציון סטאק) על סדר ההלווייה. התוכנית היה כך: הרבי ייצא מביתו, ימשיך עד לקינגסטון ושם יפנה שמאלה אל הבנין. לנשים הוחלט שעליהן ללכת עד נ.י. עוו. ומשם עד איסטערן פארקוויי, ויפנו ימינה לכיוון 770 [בלילה כבר הדביקו מודעות בפרעזידענט ובקינגסטון שלטים של "נא פארקינג" (=אין חניה)]

מפאת חשיבות הענין, נאלצו האחראים להזכיר לקהל את הבלגן בתשכ"ה, וביקשו מכולם לעשות ככל שביכלתם לשמור על הסדר.

40 הבחורים הנ"ל העסיקו תחתיהם עוד כ200 בחורים, וחילקום ל3 קבוצות: קבוצה ראשונה – דואגת לסדר ליד היציאה; קבוצה שניה – ליד המחסום בקינגסטון, שיחצה אותו מהחנות של הסנדלר עד לעזרת הנשים בקינגסטון עוו. על מנת לרבי גישה פנויה ל770; קבוצה שלישית – ליד 770, שם פינו את כל הקהל עד לעברו השני של מחסום המשטרה, דהיינו עד אחרי הספריה, ועד לשדרה שבאמצע הרחוב איסטערן פארקוויי.

האחראים קיוו לסגור את הכביש כולו, כולל הסייד-וואק שבצד 749, מעברו השני של איסטערן פארקוויי, אך המשטרה לא הסכימה ובכך סייעה כמובן ללחץ, דחיפות ובלאגן שאירעו בעת ההלווייה.

למרבה האירוניה, בתחילה רצו ללכת דרך ברוקלין ולפנות ימינה לכיוון 770, דרך קצרה יותר, ודוקא השוטרים, יאמר לשבחן, הם שהעירו והאירו את עיניהם של האחראים כי בדרך זו יעברו ל"ע דרך הכנסיה ח"ו.

[לנשות השכונה קבעו הסדרנים, שבהגיעם מבית הרבנית לברוקלין עוו. יפנו שמאלה (על ברוקלין עוו.) עד איסטערן פארקוויי, ולא ימשיכו עם מסע הלוי` על רח` פרעזידענט].

הפירסום המיידי בכל כלי התקשורת הביא את ההמונים לנהור לבית הרבי. חלק תפסו מקומות ליד 770 על השדירה. איסטערן פארקוויי נסגר לתנועה, וכמובן גם קינגסטון ופרעזידענט.

בשעות הבוקר עלה הרשנ"ז גורארי לחדרו של הרבי. הרבי עמד ליד שולחנו בפנים רציניות, ואמר לרשנ"ז, שלהיותו המטפל העיקרי בנפטרת, הרי זו זכות מספיקה עבורו, עבור הילדים והנכדים – עד סוף כל הדורות. לאחר מכן הורה לו הרבי על סידורי הבית, וכן הורה לו לומר למשמשים בקודש (חס"ד הלברשטם ורשד"ב גנזבורג) שהם סיימו את תפקידם, לשלם להם את שכרם ופיצויים עוד לפני ההלווייה. ואמר הרבי שזה יהיה לעילוי לטובת הנשמה.

הרבי ביקש מהריל"ג שאף אחד לא יהיה נוכח בשעת הקריעה, מלבדו ומלבד אנשי `חברה קדישא`, שהם הרב לוי יצחק שפירא, צבי הירש פוקס והרשד"ב ליפסקר. הרב פוקס התחיל לחתוך והרבי המשיך הקריעה, וגם כאשר אמר הרב פוקס שעל פי הלכה זה כבר מספיק, המשיך הרבי עוד קצת הקריעה.

מיד אחר-כך יצאו כולם מהחדר, והרבי הסתגר עם הארון למשך כדקה.

מסע הלוי`

          לאחר שהרימו את הארון, קודם היציאה, שאל הרבי: "ווי פירט מען זאך – דער ארון גייט ארויס פריער?" וענה הרב לוי יצחק שפירא: "דער מנהג איז אז דער ארון גייטארויס פריער".

          בפועל, לא היה סדר בהלווייה. כל התקוות והבקשות אכן נפלו על אזנים אטומות. כל אחד רץ ורצה לראות את פניו הק` של הרבי, את פניו המאויימות. מקומם גם, שהשוטרים איכזבו בגדול ולא הצליחו לשלוט על הסדר, וכדלהלן:

          מסע הלוי` החל בשעה 12:10 לערך. הארון תחילה; כמה מטרים אח"כ צועד הרבי, ואחריו כ30- מיוחסים, בלט ביניהם הרב מדעברצין והרב מנשה הקטן (קליין). הריל"ג צעד לימין הרבי, ואילו הרב בנימין קליין ליווה את הרבי חלק מהדרך, וחלק רב במכונית שנסעה אחרי המיוחסים. את הארון נשאו כל הזמן אנשי ה`חברה קדישא` וכמה מהמקורבים לבית חיינו.

          לפני הארון נוסעים כ12- אופנועים של המשטרה. הרבי, בהליכה די מהירה יחסית הגיע עד לקינגסטון, שם העיר לריל"ג: "אזוי לאנג דארף מען גייען", והמשיך הלאה ללכת. בקינגסטון נעשה יותר באלגאן מרוב הקהל העצום. השוטרים ניסו להשליט סדר.

          כשהגיעו למחסום קינגסטון, סגרו השוטרים את המחסום אחרי הארון, והשאירו את כל הקהל, ואת הרבי, מאחור. זאת – מחוסר דעת כמובן… כך חיכה הרבי משך 30 שניות עד שפתחו המחסום. היה זה בלש יהודי שהבחין בכך ותיכף הורה לפתוח המחסום. הריל"ג בתחילה צעק שיפתחו, אולם השוטרים סירבו. בכל אופן – היתה זו הזדמנות לראות יותר מקרוב את הרבי. לבוש במעיל, ידיו בכיסים, וארשת מבהילה ביותר נסוכה על פניו הק`. היו אלה רגעים שלא ישכחו לעד. לא היה שייך להביט יותר משניה, פשוט "א מבהיל`דיקער ציור".

          הרבי המשיך עד לפינת קינגסטון ואיסטערן פארקוויי, שם החליט לייבל שיש בכר יותר מידי באלגאן, ופנה לרבנים ואלו פסקו שאי-אפשר ךעשות את הדרך הלוך וחזור למרות שזה לא ממש באותו הכיוון, אך זה אותו כביש, איסטערן פארקוויי, ובכך פעל שהרבי יעלה לרכב. פילסו דרך לרכב ובינתיים הרבי שאל: "וואו איז דער ארון?" ולייבל הצביע לכיוון הרכב של הח"ק שנע בתחילת הסערוויס ליין, שם היה הארון. שוב פילסו דרך, והרבי ניגש לכמה רגעים לארון ואח"כ נכנס לרכב.

          יותר מרבבה השתתפו בהלוי`, אנשים נשים וטף. כל המוסדות הביאו את תלמידיהם להלווייה. ובין האנשים יכולתי לזהות גם כאלו שאינם מאנ"ש. היו אלה אנשים חרדים מבורו פארק והסביבה, ועד לוויליאמסבורג.

          בטוחני, שאם הייתה ההלוויה נערכת יותר מאוחר, היו מתווספים עוד כמה אלפים של אנשים, שאכן היו בדרכם על המטוסים וכיו"ב, וחלקם אמנם הספיק להגיע להלווייה וחלקם היישר לקבורה, ואילו הגרים רחוק יותר לא הספיקו גם לכך. כ21- אוטובוסים ועשרות עשרות כלי רכב נסעו לאוהל. כולם נשארו מחוץ לבית-העלמין.

בבית החיים

          בדרכו לבית החיים ישב הרבי ליד הרב קרינסקי בקידמת הרכב; מאחור ישבו; הרחמ"א חדקוב באמצע, הריל"ג לימינו, והרב בנימין קליין לשמאלו. בהגיעם, הרבי יצא מהרכב בתנועה מהירה, פשט המעיל, קפלו לשניים וזרקו פנימה. היה לבוש בגרטל. הארון הלך קודם, והרבי אחריו. כשעברו ליד האוהל הפנה הרבי את מבטו הק` לרגע.

          ר` אליהו הבר מה`חברה-קדישא` נכנס לתוך הקבר לסדר את הארון. כשפתחו את התחתית של הארון, כנהוג (על-מנת לקיים "ואל עפר תשוב"), נשמעה חבטה… און דער רבי האט א ציטער געטאן. בכלל, כל אותו זמן היו ידיו הק` קפוצות, ומידי פעם נשמעה אנחה של בכי עצור.

          [בבית העלמין לא הרשו לאנשים להכנס, למעט קבוצה קטנה וחברי ה`חברה קדישא`, וגם חברי הכולל כנ"ל. הגדר של בית העלמין נעקר ממקומו כמעט לגמרי, מרוב הלחץ של קהל האנשים. היו אמנם בודדים שקפצו את הגדר במרחק מה מעיני השוטרים, ונכנסו בסופו של דבר פנימה, אך כאמור, רק בודדים. 2 מכוניות של `הצלה` שהו אף הם בפנים, במרחק של 50 מטר ממקום הקבורה. אך ב"ה לא נזקק איש לשירותם באותה שעה].

          לקבר הכניסו 3 חבילות: אחת של הדם מביה"ר; אחת של הדם מעת הטהרה, ואחת עפר מהאוהל כנ"ל. אח"כ קרעו את השקית של העפר. הרבי שאל אודות הסדינים עם הדם ואמר שיכניסו זאת לארון, הרשד"ב ליפסקר אמר שאין מקןם להניח זאת בתוך הארון. הרבי אמר שאינו מתערב ושישאלו רבנים מה לעשות. הרב מארלאוו אמר שהרמב"ן אומר שאפשר לשים זאת בצד הארון (לאחר הפסק – שמעו את הרבי ממלמל משהו, ובין הדברים נשמעו המילים "פסקי דינים"). אף לאחר שניתן פסק הדין, נראתה אי-שביעות רצון על פניו הק`, ומשאמרו לרבי שאת אשר מסר בבוקר הכניסו לתכריכים – נחה דעתו הק`.

כמו-כן שאל הרבי לפשר הפלסטיק שהיה מונח על קברה של הרבנית שטערנא שרה, והרשד"ב ליפסקר ענה ששמים קרש ועליו פלסטיק, ועליהם מניחים את העפר שהוצא מתוך הקבר, כך שכשמרימים הפלסטיק אזי העפר נופל לקבר.

משך כל הקבורה הביט הרבי על הקבר. בעת אמירת הקדיש, לפני המילים "ויתהדר", נעצר הרבי ונשמע קול בכי. ר` בערל יוניק וד"ר ווייס תמכו ברבי בצד ימין. הנעל השמאלית לא נכנסה היטב, הלשון נכנסה פנימה, וחלצו שוב.

אחר-כך נכנס הרבי לאוהל, ושהה כמה דקות, הרבי סובב סביב הציון, ובכה בקול בכיות שנשמעו גם בחוץ. כשיצא מהאוהל, עשו הנוכחים שורה לניחום אבלים.

הרבי נכנס לרכב ומיד יצא ועקר עשבים, כנהוג. על מקום מושבו הונח קרש, כדין אבילות.

בשעה 1:40 הסתיימה הלוי`. הרבי נסע לביתו, ואילו הקהל התעכב למשך כמה דקות ארוכות כדי לזכות גם הם ב`כיסוי`. אחר נסעו הביתה, מי במכוניתו הפרטית ומי באוטובוסים, כשבלב כולם תחושות של כאב יגון ושבר.

בבית

כשהרבי הגיע לביתו, עשו את סעודת ההבראה, למעלה בחדרו של הרבי, אולם הרבי ביקש שיכינו את זה למטה.

כן התענין הרבי בשלום גיסתו, אחותה של הרבנית.

ב3:15- התפללו מנחה. הרבי התפלל בעמוד ואמר את כל הקדישים. לתפילה זו נכנסו רק השלוחים שהגיעו ליום אחד בלבד, כשלמחרת הם שבים למחוז חפציהם. נכחו גם בעלי קשרים שהצליחו להכנס.

הפתעת הקהל הייתה כשהרבי אמר שיחה קצרה בת 5 דקות לערך, תיכף לאחר מנחה. הייתה זו שיחה בנוגע לדין ניחום אבלים, ובה ביאר הרבי שאפשר לנחם כבר ביום הראשון, לאחר הקבורה כמובן. וסיים בתיבות "והחי יתן אל לבו", ובפרט ששמה של הרבנית הי` "חי`". מטון השיחה נשמע כאילו רצה להמשיך בשיחה…

מובן שהייתה זו הפתעה של ממש, ולכן לא שמעו את השיחה תיכף בעת אמירתה, כי לא הכינו את המכשירים לכך. כך שכולם ניזונו מ`חזרה`, אלא שלמזלנו הוקלטה השיחה, כך שכעבור זמן יכולנו לשמוע מלה במלה את כל השיחה.

השיחה הוגהה למחרת, והרבי הורה לפרסמה. כמובן שהכל פלפלו ולמדו בשיחה זו שהיתה דיוטגמה חדשה.

לתפילת ערבית הגיע קהל רב, ואף שלא כולם זכו להכנס לתפילה עצמה, כי גם לתפילת מעריב נכנסו רק אלה שלא יעשו את הימים הבאים בקראון-הייטס – אך לאחרי התפילה נכנסו כולם לנחם, ללא יוצא מהכלל.

פניו הק` היו רציניות ואדומות מאוד, כמו גם לחות ורטובות מדמעות. הרבי ישב על כסא אבלות [אותו כסא שישב עליו בתשעה באב], בפינת החדר [קרוב לדלת הכניסה לחדר שני]. כשעברו לפניו, הביט על כל אחד ואחד, מן מבט חודר ועמוק. כל אחד השתדל לא להיראות – עד כמה שהדבר אפשרי. מי שהרהיב עוז לנחם… עשה זאת בשקט ובלחש. וכך עברו מהר מאוד לכיון היציאה האחורית (שבחצר הבית). כל אחד יצא משם עם החלטה קשה בלבו… רבים יעדיפו שלא להגיע פעם נוספת.

ב770- ישבו כולם אבלים וחפויי ראש. כל אחד מהרהר ומפשפש במעשיו. וכמובן שחילקו בין אנ"ש את לימוד המשניות. וכמו-כן גם עשו חלוקת הש"ס. כל אחד לקח על עצמו לפחות 3 דפי גמרא, ואילו במשניות – הייתה חלוקה כפולה פי 8, כיוון שהשתתף קהל גדול בלע"ה, כשכל אחד לוקח על עצמו לכל הפחות מסכת משניות אחת. וכך חילקו את המשניות כמה וכמה פעמים.

בעקבות המודעה שנתלתה ב770- ביום חמישי בבוקר, ידעו כולם את סדר התפילות בבית, דהיינו, באיזה שעה יתפללו שחרית, מנחה וערבית. במודעה נכתב גם אודות סדר האותיות שיכנסו לתפילות. סדר זה נערך כפי ראות עיניהם של האחראים, ועפ"ז – מכל אות ניתנה האפשרות לכשישים-שבעים איש לזכות וליכנס פנימה, שכן אולם התפילה בבית אינו גדול כדי להכיל יותר ממאה איש, ואילו קהל אנ"ש (ששמותיהם מתחילים באותה האות) גדול בהרבה יותר, ולכן קבעו שחייבים להופיע מינימום כמחצית השעה קודם שעת התפילה ואז כל אחד מקבל מספר, ומהמספרים עושים הגרלה. זכית – נכנסת. כמובן שבעל המספר חייב להיות בעל שם שהאות הראשונה שלו זכאית לאותה התפילה.

כוחות משטרה (כולל פרשים) חגו מסביב לבית ושמרו על הסדר.

אמירת הקדישים היתה בדרך כלל בשקט, כשמפעם לפעם היה כ"ק אדמו"ר שליט"א נעצר מחמת בכי חנוק.. אך בדרך כלל זכינו לשמוע הכל. הקהל ב770- הקשיב בדומיה גמורה; הס הושלך בביהכנ"ס בשעת התפילות, וההרגשה הייתה מאוד כואבת.

עד יום וא"ו צהריים היו פניו הקדושות של הרבי נראים רציניים וכואבים, ובכל פעם שהחל לדבר, פשוט בכה און ער האט זיך ניט געקענט איינהאלטן. ביום וא"ו אחרי מנחה נראה חיוך על פניו כשפנה לעבר שגריר ישראל באו"ם מר בנימין נתניהו.

החיים בלב השכונה שבו למסלולם הרגיל, אך ב770- תחושת `ריקנות`. החל מכך ששובשו הלימודים בפועל, אם כי רשמית יש הנהלה וישנם משגיחים תמידין כסדרן, אך התמימים לא יכלו לשבת בראש שקט ליד ספסל הלימודים. מה שכן, למדו משניות וגמ` – לפי סדר החלוקה שנקבעה ביום הראשון של השבעה, כנ"ל.

תקוותם היחידה של אנ"ש והתמימים הייתה, שלכבוד שבת יחזור כ"ק הרבי ל770-, ונראהו "מלך ביופיו", ובפרט שזו שבת מברכים הרי שתתקיים התוועדות, ובפשטות ידובר בה גם אודות הרבנית נ"ע. תקווה זו לא הייתה מוטלת בספק שכן הדין הוא כי "אסור לנהוג אבילות בפרהסיא", כך שמסתמא תתקיים התוועדות.

קהל גדול מאד הגיע במשך הימים האלה לליובאוויטש. כל השלוחים מכל רחבי תבל, מאוסטרלי` ודרום אפריקה, ורבים מאנ"ש באו לפקוד את בית הרבי. חלק מהשלוחים התכנס כאן אך לא מזמן, לקראת ראש חודש כסלו, וכעת נפגשו שוב אך בנסיבות שונות בתכלית. חלקם הגיעו רק ליום או יומיים וחזרו עוד לפני השבת, אך רובם נשארו לשבת קודש. הללו התעדכנו על-ידי התמימים בכל מה שעבר עד הלום, ומי שרצה רווה את צמאונו בקריאת העתונים היהודיים ולהבדיל הלא יהודיים, שבהם נכתבו כתבות, כולל תמונות מהלוי`.

התמונות ממסע הלוי`, נלקחו על-ידי הצלמים והעתונאים הרבים שסקרו את האירוע. לבית העלמין הם לא הגיעו, אך גם מי שבא עם מצלמות לשם, לא הורשה ליכנס, כאמור לעיל. בכל זאת התפרסמו בעתונות גם תמונות מה`קבורה`, בעת אמירת `צדוק הדין` ובעת הטמנת הארון. – תודות לר` חיים ברוך הלברשטאם, שניצל את זכותו ליכנס, והחזיק בכיסו הפנימי מצלמה זעירה, ומדי פעם שלף תמונה. יצויין שאת מסע ההלוי` הסריט ח.ב. במסרטת הוידאו שלו, אך כאמור לא התאפשר לו כזאת בבת העלמין.

"ויקרא שמה בישראל חיה מושקא"

בקריאת התורה ביום חמישי כבר זכו לגרום נחת רוח לכ"ק אדמו"ר שליט"א. נחת אמיתי. היה זה כאשר ארבע בנות של תושבי השכונה זכו להיקרא באותו יום ע"ש הרבנית חי` מושקא. אחת מהבנות נולדה עוד ביום שני, אלא שהורי` לא הספיקו לתת לה שם באותו היום, וכך זכתה אף היא להיקרא על שמה של הרבנית נ"ע.

אפיזודה מעניינת ארעה עם אחת מהן, בתו של ר` מיכאל גורארי`. כיון שסבתו קרוי` בשם "חיה", נמנע איפוא מלתת שם זה לבתו, ורצה רק את השם השני, "מושקא". אך כשהרב דוד רסקין (שקרא בתורה במנין של הרבי) הגיע לפיסקא "ויקרא שמה בישראל" – לא היסס לרגע, ומתוך התרגשות שניכרה על פניו לא התייחס לדבריו של אבי הבת, והעניק לה תיכף את השם "חי` מושקא", כמו לכל הבנות שקדמו לה. וכך גם ב"מי שברך" קראה בב` השמות הנ"ל, ללא הבחנה משאר הבנות. וזאת, אף על פי שאבי` אמר לו בפירוש לקרוא לה רק בשם "מושקא,.

מובן שאבי הילדה נקלע למבוכה, השם כבר ניתן, ואילו הסבתא חי`.. תרתי משמע! בצר לו פנה לרבנים ושאלם מה לעשות? והשיבו לו שאת השם אין להשיב, וכל שנותר לו הוא ללכת לסבתא ולבקש ממנה מחילה…

שבת קודש

בש"ק ב"לכה דודי" ניגנו הלחן של "חיילי אדוננו". הרבי עודד בידו הק`. כמו"כ ביציאתו מביהכנ"ס עודד בידיו הק` את השירה (כשנכנס – לא שרו). ראו פשוט בגשמיות איך שהשבת פועלת במראה פניו הק`.

הליקוט לש"ק הוגה ביום ג` (לפני השבעה), וכך בהגהה אחת בלבד,הודפס לש"ק. אגב, כל הליקוטים הבאים הודפסו, עם ההקדמה לע"נ הרבנית נ"ע. עד שבאחת השבתות הדבר הופסק. – ושמעתי שהי` זה ע"פ הוראה: הן ההדפסה, והן ההפסק.

במשך ימי השבעה עברו מאות גדולי תורה ואנשי ציבור, ושוחחו עם הרבי בנושאים שונים ומגוונים. הדברים יצאו לאור בקובץ "והחי יתן אל לבו" בשעתו.

לאחד המנחמים אמר הרבי: "לפי דעתי, כל הערכה אינה מספיקה לבטא את מעלתה. מעלתה האמיתית יודע רק הקב"ה".

פרק עשירי: אמרותיה ומכתביה

אמרותיה ומכתביה

מכתב ששלחה הרבנית לנשי ובנות חב"ד בניו יורק (תרגום חפשי מאידיש):

ב"ה זאת חנוכה ה`תשי"ט.

ברוקלין נ.י.

אגודת נשי ובנות חב"ד ניו יורק רבתי

שלום וברכה!

הנני מאשרת בתודה רבה קבלת איחולי ה"מזל-טוב" והברכות לתקופת השנה, שנת השלושים לחתונתינו, הטלגרפיים, שהתקבלו מכן בזמנם. נגעה עד עומק ליבי [העובדה] שזכרתן, וזיכיתן בברכות, תאריך זה, והנני מאחלת לכולכן הצלחה רבה בעבודתכן הציבורית, וגם בחייכן הפרטיים, שגם הם ייזכרו ויזכו לברכות על ידי כולם.

ח.מ. שניאורסאהן

לצייר ר` אלעזר טיפנברון, ששלח אל הרבנית ציור של הרבי, השיבה הרבנית:

ב"ה

ד` באייר תשל"ג

ברוקלין נ.י.

                                       מר אלעזר קלמן טיפענברון

                                       23 ב.ספרינפילד

                                       לונדון אנגליה

שלום!

לעונג אמיתי היה לי לקבל את תמונת הדיוקן הצבעונית של בעלי. הננו מעריכים בכנות את התחשבותך, בכך ששלחת אלינו את תמונת הדיוקן.

נוסף על הרעיון עצמו, תמונת הדיוקן עצמה ראויה אף יותר לשבחים, באשר היא מגלה גם כשרון אומנתי וגם הבנה.

יתרה מזו: משלוח הדיוקן היה גם מקרה שבבחינת `הדבר הנכון בזמן הנכון`, משום שתמונת הדיוקן התקבלה קרוב מאד ליום ההולדת של בעלי.

אני מנצלת הזדמנות זו כדי לאחל לך ולמשפחתך את מיטב האיחולים לקיץ שמח ומהנה.

בהוקרה

מ. שניאורסאהן

ממכתב שכתבה הרבנית לאשה שהתאשפזה בבית הרפואה (כנראה הוראת הרבי שמסר על ידי הרבנית (תרגום חפשי מאידיש), תצלום מהמכתב נדפס בשער הפרק):

2) יהי רצון שיהיה בשעה טובה ומבורכת ובמזל

3) כדאי שתעשה כפי שעושים רבים ההולכים לבית הרפואה, שלוקחים עמם קופת צדקהעם "ניקלס" ו"דיימס" אחדים, [לתת צדקה] בכל יום בבוקר ולפנות ערב

אמרותיה

ללמוד מהיהודים הגרמנים

בכ"ח אייר ה`תשמ"ו, אמרה הרבנית לר` בערל יוניק:

"אפשר ללמוד מהדרין מן המהדרין גם מהדייטשישע אידן (היהודים תושבי גרמניה). כעת הרב שלהם הוא הרב שוואב, חתנו של הרב ברויער, ובגלל השמועות על החומץ (שערבבו שם יין) פיטרו את המשגיח.

 כשהיינו בפאריז, כאשר לא היה אפשרות להשיג שם חלב ישראל, הייתי לוקחת עמי עוד כמה נשים, והולכת למקום של רפת (ליד עטוואל) כדי לחלוב במכונה. כשהגיעו לפאריז הדייטישע אידן מקהילת עדת ישראל, עבר רק שבוע וכבר מצאנו ליד הדלת שלנו חלב עם החותמת שלהם…"

צריכים לדבר אידיש

 הרבנית אמרה פעם:

 "במלחמה, כשכולנו ברחנו מהגרמנים, היו איתנו יהודים מכל החוגים והשכבות. מה איחד את כולם? שפת האידיש שבה כולנו דיברנו. אידיש זו השפה המאחדת בין היהודים מכל החוגים…"

 בהזדמנות אחרת אמרה הרבנית לכלה שהשתדכה עם בחור ממשפחת שם-טוב, נכדו של החסיד ר` בנציון שם-טוב: "אני מאד שמחה, כי עכשיו אני יודעת שתדברו עם הילדים רק אידיש, וזה דבר מאד חשוב…"

צריך להוסיף משהו למילים ב"ה

 בליל שבת האחרון לחייה בעלמא דין, ביקר אותה ר` בערל יוניק ושאלה לשלומה. הרבנית השיבה "ב"ה", צחקה בקול ואמרה:

 "דער טאטע האט אמאל געפרעגט ביי איינעם וואס מאכט איר, און יענער האט געענטפערט: ברוך ה`. האט דער טאטע געזאגט אז צום ב"ה דארף מען זאגן נאך עפעס (=אבי שאל פעם מישהו מה שלומו, והלה ענה לו ב"ה. אמר לו אבי: למילים ב"ה צריכים להוסיף עוד משהו…)", ומאד צחקה…

 ענק כאבי

 פעם התבטאה על הקמת ישיבות תומכי תמימים בארה"ב:

 "אזא איבערקניש האט געקענט מאכן נאר א ריז ווי מיין טאטע". (=מהפכה שכזו מסוגל היה לחולל רק "ענק" כאבי).

האווירה בבית הסבא

 "כשהיו נכנסים אנשים לבית הסבא (אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע), היינו מבחינים לפי האוויר מי נכנס. אם האוויר היה נעים ורענן ידענו שכנראה נכנס יהודי חסידי כר` יעקב מרדכי מפולטובה.

 "אך אם האוויר היה (געדיכט) סמיך ודחוס, ידענו שנכנס בוודאי איזשהוא רב ממינסק…"

הנחת שלנו 

בסיומו של ביקור בביתה של הרבנית, איחל לה חסיד "שהרבי יהיה בריא וירווה מאתנו נחת-רוח".

 הרבנית הגיבה ואמרה: "הנחת שלנו היא, כשאנו שומעים שיש לכם נחת".

"לשבת ולא לשמוע"

הד"ר ווייס היה נוהג להתקשר טלפונית מדי יום ביומו להתעניין בפרטי הבריאות של הרבי והרבנית. פעם, כשא` מבאי הבית הרים את הטלפון והודיע לרבנית כי ד"ר ווייס על הקו, מיהרה הרבנית לשוחח עמו.

 לאחר מכן הסבירה כי מיהרה משום שהיתה זו שיחה מחוץ לעיר על חשבון המטלפן. הרבנית הוסיפה ואמרה לו: "בתחילה חשבתי שאתה מדבר עם מישהו מבני הבית (הר` גאנזבורג).

 "למרות שאתו נוהג אתה לדבר באידיש, ועם הד"ר וויי"ס באנגלית, אבל למדתי אצל אבי שאפשר לשבת לא לשמוע דבר"…

"כל החסידים הם ילדיי"

 משפחה שזכתה לבקר אותה בביתה, ובעודה יושבת ליד השולחן ומשוחחת עם המבוגרים, הלכו הילדים והסתובבו בבית כדרך הקטנים. לאחר שהספיקו לראות את כל הבית, פנה אחד הילדים אל הרבנית בשאלה תמימה: "היכן הילדים"? ולאחר מחשבה שניה ענה בעצמו: "כנראה שהילדים כבר מבוגרים ועזבו את הבית"…

 הרבנית שמעה את הדברים אך לא הגיבה מיד. היא קירבה אליה את הילדים מסביב למקום מושבה, ובהצביעה באצבע על כל אחד מהם, ולאחר מכן גם על החלון הפונה לרחוב – אמרה לילדים: "הנכם רואים, אתה, אתה ואתה וכולם שם – אתם הילדים שלנו"…

 בהזדמנות אחרת התבטאה הרבנית: "כל החסידים הם ילדיי"…

הוא הלך ללבוש את ה"חסיד"

א` המשמשים בקודש היה רץ ללבוש את כובעו ובגד עליון בכל פעם שהרבי היה נכנס לבית.

פעם, כשנכנס הרבי והלה מיהר להביא את הלבושים, שאל הרבי לאן הוא רץ.

הרבנית השיבה: "הוא הלך ללבוש את ה"חסיד" שלו"… ("ער איז געגאנגען נעמען זיין חסיד")